הישיבה השלוש-מאות-ושבע-עשרה של הכנסת השמינית – יום שני, י״ד תמה תשל״ו 12 יולי 1976 – ציון מלאת מאתיים שנה להכרזת עצמאותה של ארצות-הברית
אדוני היושב -ראש, מורי ורבותי, חברי הכנסת, אנו זוכרים החודש, היום, מאורע שהיה למיפנה בתולדות האדם. המהפכה הגדולה ששמה ״מלחמת השיחרור האמריקנית״ השפיעה לא רק על היבשת המערבית על כל שלושה חלקיה, אלא גם על כל אומות העולם.
בקשר עם המיפנה הזה יש לשוב ולהציג את השאלה: כיצד קורה שבמלחמת מעטים נגד רבים, של חלשים נגד חזקים, של נושאי רעיון נגד שולפי חרב— גוברים הראשונים על האחרונים? יש טעות מקובלת לאמור: הנוטלים נשק ביד כדי להילחם למען חירות וצדק — ואין חירות בלי צדק, וכן להיפך — מאמינים בכוח. לא כן. איך הם יכולים להאמין בכוח אם רובו, עיקרו, הוא תמיד מן הצד השני? האמת היא שהם בזים לכוח והם מאמינים בערכים המוסריים הטמירים בנפשו של האדם החפשי. אילו האמינו בכוח, לא יכלו להתחיל במלחמתם, בוודאי לא להמשיך בה. אבל משום שהם מאמינים בערך המוסרי העליון של האדם בן- החורין נוצר שיווי משקל בין הכוחות הנאבקים על המחר של האנושות, המאפשר למעטים, לחלשים, נושאי הרעיון, לגבור על הרבים, החזקים, נושאי העריצות.
ראשיה של המהפכה האמריקנית האמינו בכך ונתנו לאמונתם ביטוי בסעיף המפורסם במגילת העצמאות. לאחר שקבעו במלים פשוטות כי קיימות זכויות טבעיות של האדם שניתנו לו, באשר הוא אדם, על-ידי הבורא, הודיעו, רשמו והכריזו כי אם נוצרת צורת שלטון שהיא הרסנית כלפי המטרות הללו, זכותו של העם, אף חובתו, לקום נגדה, להעבירה מן העולם.
מבחינת ההכרה בזכויות הללו, הטבעיות, הניתנות על-ידי הבורא לאדם באשר הוא אדם קדמה מגילת העצמאות בשלוש-עשרה שנים תמימות, עד- אוגוסט 1789, להצהרה לא פחות מפורסמת והידועה בתולדות אנוש כהצהרת זכויות האדם והאזרח. למעשה היתה הצהרה זו בבחינת תוצאה של מגילת העצמאות האמריקנית, שהיא שאבה ממנה את השראתה.
בזכות האמונה הזאת עבר העם האמריקני הקטון בשלוש-עשרה מושבות את הדרך הארוכה, מנפילתה של פילאדלפיה ומהעלאתו לגרדום של נייטן הייל — אשר עדי הוצאת נשמתו הספיק לומר באזני עמו ובאזני כל לוחמי החופש בכל הדורות: מצטער אני על שאין לי אלא חיים אלה כדי למסרם למען ארצי - דרך בונקר- היל והייסורים של החורף, שכתב עליו תום פיין, לגדות הנהר דלאוור, עדי כניעתו של קורנווליס ביורקטאון בשנת 1781, או חמש שנים לאחר הכרזת העצמאות ולאחר נתינת מגילת העצמאות של ארצות-הברית.
בעקבות ההכרזה ההיא אנו יכולים לראות במשך 200 שנה מה אדירה היא התנופה הניתנת לעם אשר כבש את עצמאותו, אשר שיחרר את עצמו מידי עריצות. ממיליונים ספורים — 215 מיליון תושבים; מחוף ים מיושב, צר — עדי ארץ אדירה בין שני האוקיינוסים. היתה אז אדמה ברוכה, ארץ ריקה — היום האדירה במעצמות העולם.
אנו יכולים גם לראות מה פירושה של החירות לגבי התפתחותו של האדם. פחות מ-4% עוסקים בארצות- הברית של אמריקה בחקלאות, והמה נותנים את המזון היסודי לא רק לעמם אלא גם לעמים רבים, לרבות אלה החיים תחת שלטון של רודנות.
ודאי, היו גם בתולדות ארצות-הברית משברים, ואף תופעות חמורות. בני העם האמריקני, ואלה בני- החורין — אנו מאחלים לו הצלחה בעתיד — לא התעלמו מן הקשיים האלה, מן המשברים העמוקים האלה שהיו מנת -חלקה של אמריקה, והעמוק בהם, כמובן, הלא הוא המשבר הקשור במלחמת האזרחים שהתנהלה ברחבי הארץ האדירה בשנות ה-60 של המאה הקודמת. למעשה שיחרור העבדים, אשר נעשה לצערם של כל בני-אדם במלחמת אזרחים, הוא המשך למלחמת השיחרור של המאה ה-18. והעובדה הזאת, לה בוודאי נתן ביטוי אברהם לינקולן, לאחר ההכרעה מבחינה צבאית בשדה הקרב של גטיזבורג, בנאום אשר נשא ממש על אותו שדה קרב, בסיימו: אלה נפלו למען לא יעבור מן העולם ממשל העם, על-ידי העם, למען העם.
היום, החודש, השנה, נשמיע שתי קריאות באזני העם האמריקני: על ראש שמחתנו — ירושלים. אדוני היושב -ראש, בישיבת חדווה זו משתתף השגריר של ארצות-הברית, שאומן ליד נשיאה של מדינת ישראל. אנו רוצים ואנו מציעים שהוא יהיה תושב-קבע בירושלים. בני העם האמריקני יזכרו נא כי הבירה הזאת היא העתיקה בבירות, והיא היחידה שבה שגריר ארצות-הברית אינו יושב ישיבת-קבע. היחידה. הבירה הזאת עתיקה לא רק מפאריס, לא רק מלונדון; אפילו מאתונה ומרומי מקדם. היא לא היתה לבירת ישראל לפני תשע שנים; היא לא היתה לבירתה של אומתנו לפני עשרים-ושמונה שנים. היא היתה לבירת הנצח של ישראל מאז נכתב והושר והותר לנצח שיר המעלות לדוד לאמור: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. ואנו קוראים בשנת רצון זו, בשעת רצון זו, שירושלים תאחד את שתי המפלגות הגדולות בארצות-הברית, שהעם שם בוחר שעל -ידן את נשיאו, את בית הנציגים ואת שליש הסנאט, השתא, במלאת 200 שנה להכרזת העצמאות של ארצות-הברית.
והקריאה השנייה: נוכחתם לדעת, בני העם האמריקני הגדול, כי האומה הקטנה הזאת, המחדשת עלומיה, היא לכם בעלת-ברית נאמנה בהגנה על חירות האדם, על שלום האזור, גם על שלום האנושות. ואנו קוראים לכם בכבוד ובהכרת הערכים המשותפים לנו: היו בעל- ברית לעם הזה כפי שהוא בעל-ברית נאמן לכם ולכל העמים החפשיים.
אנו זוכרים היטב ונזכור תמיד את אשר עשתה ארצות-הברית בהתנגדות לרודנות לא רק במלחמת העולם הראשונה, כאשר סכנת המיליטאריסם הגרמני היתה צפויה לאירופה ומעבר לה, אלא גם, ואולי בעיקר, במלחמת העולם השנייה. איזו רודנות דמים, איזו אפלה ואיזו סכנה. נכון, גם את האמת הזאת נאמר: היו ימים ולילות שבהם עמד העם הבריטי לבדו בהתנגדות להשתלטות של הנאציסם, אבל ספק אם יכול היה להוסיף ולעמוד אלמלא הסיוע מתחילה — ובעיקר לאחר הכרזת המלחמה על -ידי אויבי האנושות על אמריקה עצמה — בלעדי העזרה הזאת שניתנה על- ידי ארצות-הברית.
והוא הדין בברית -המועצות. גם אמת זו נאמר: בגבורה עילאית נלחמו אזרחי ברית-המועצות נגד הרודנות הנאצית, אבל הייתי אחד מעדי הראיה, שהיו בדצמבר 1941 בתוככי ברית-המועצות, שיוכלו להעיד מה השינוי, המיפנה המכריע, שחל בכושר ההתגוננות של ברית-המועצות נגד חיית הטרף הנאצית מאז דצמבר 1941, מאז החל לזרום הסיוע האדיר מארצות- הברית לברית-המועצות. אם יש כפויי-טובה אשר אינם מכירים ומודים בזכות הזאת, אנו איננו נמנים עמהם.
במיוחד, כמובן, נעלה על נס את התופעה האדירה של הקמת יהדות ארצות-הברית. משנת 1888 עד 1905 הגיעו לחופי ארצות-הברית שניים-וחצי מיליון יהודים, בעיקר מאירופה המזרחית. הם נמלטו אז על נפשם מסכנת פוגרומים, מהשפלה, מדחקות, מעוני, שאולי לא היה כמוהו בארצות אחרות בקרב עמים אחרים, אך אז לא ידעו — כאשר הזרם האדיר עבר את הימים והאוקינוס — כי למעשה הם מצילים את עצמם ואת צאצאיהם מתאי הגאזים ומן המשרפות. וכך קמה יהדות ארצות-הברית, כך קם הישוב היהודי האדיר ביותר מאז ימי אלכסנדריה בתקופת הבית השני. והמה, אחינו בארצות -הברית, אוהבים את ישראל, עומדים ויוסיפו לעמוד לימינה.
אדוני היושב-ראש, אנחנו כבני-חורין, מצפים שארצות-הברית תנהג כפי שאמר נשיאה הצעיר אשר אינו עוד: נתנגד לכל אויב, נעזור לכל ידיד למען הישארותה והצלתה של החירות. ולמען החירות, למען העולם החפשי, שאינו עוד אלא אי — עשרות מדינות בלבד מתוך יותר ממאה ושלושים — אי אשר אליו מתנפצים גלים סוערים ומנסים להטביעו, אף אותו, במעמקי הרודנות; בימים שבהם אנו יודעים שגם כיום כוחה ונאמנותה של אמריקה לאידיאלים הדמוקראטיים הם אשר מונעים את השתלטותה של הרודנות על שארית האנושות הנושמת את החירות— בימים אלה אנו מביעים דעתנו כי הגיעה השעה להחליף את הסיסמה מן הסוף של המחצית הראשונה של המאה הקודמת ולומר: בני החורין מכל הארצות — התאחדו. וכבני-חורין, בני-חורין של כל הארצות, אנו נושאים היום תפילה מן הלב — ברכת השם על אמריקה. (מחיאות כפיים נשמעות באולם)
