הישיבה השלוש-מאות-וארבעים-ושש של הכנסת השביעית – יום רביעי, י״ז חשון תשל״ג 25 אוקטובר 1972 – ידיעות מדאיגות על התעללות באסירי- ציון בברית – המועצות

אדוני היושב -ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת. פירושן של שתי מלים לועזיות על צלילן המוזר: הראשונה "סטוליפינקי" — המונח הזה גזור משמו של בן-אדם, סטוליפין, אחד מעושי דברו של המשטר הצארי האפל. אבל הכוונה איננה לרפורמה אגררית, אלא לקרון רכבת. ייתכן שזו היתה יזמתו, אולי לאו, אבל זה השם הניתן לקרון יחיד במינו, המהלך מקצה ברית-המועצות ועד קצה, ממזרח למערב ולהיפך, מדרום לצפון ולהיפך, יומם ולילה. אין כמוהו בשום ארץ אחרת. זה קרון מסורג, מסורג, מרושת, מרושע. התעשיה הפרולטרית תחת המשטר הקומוניסטי הוציאה כמוהו לאלפים, הם מובילים אנשים, אסירים. ים של דמעות נשפך בקרונות האלה, וגם הרבה דם. זוועות, שקשה לתאר אותן בשפת אנוש, היו בהם. רובם של האסירים הם פושעים פליליים, המגיעים לדרגה של בהמיות ביחס לאיש ולאשה, והם המרובים. והאסירים הפוליטיים הם המעטים. השליטה הפיסית המוחלטת בקרון כזה היא לסוג הראשון של האסירים. זוועות שאי-אפשר לתאר אותן.

המושג השני "אטאפ" - הכוונה למעבר מתמיד של אסירים ממחנה למחנה. אפילו האסירים שהתנסו בשנות אי-חיים במחנות הריכוז הסובייטיים נרתעים מפני המלה הזאת. גיהנום עלי אדמות, אם ברכבת ואם בספינה. השוטרים אפילו אינם יכולים להתערב, השליטה המוחלטת היא בידי אותם פושעים פליליים. האסירים הפוליטיים מוכים, מעונים בכל המובנים של המלה הזאת "מעונים".

היום נשמיע את שתי המלים הלועזיות האלה לגבי אחינו, גיבורים, מקדשי השם, שאין עוול בכפם. הם דורשים לתת להם לשוב לארץ אבותיהם. זה הכל. והם מובלים ברכבות "סטוליפינקי" האלה, ב"אטאפים" האלה ממחנה למחנה, והוא שקורה להם. הדרך נמשכת ימים ולילות, לעתים גם שבועות. עלינו לדעת ועלינו להשמיע את קולנו.

במחנות עצמם רעב מתמיד, קור גם של שישים מעלות מתחת לאפס, זוהמה שלא תמצא כמותה בשום בית-כלא בעולם, פיסית ומוסרית גם יחד. אסירי-ציון שלנו, בקרונות המיוחדים האלה, ב״אטאפ" הזה, הועברו ממחנה רע למחנה גרוע ממנו.

השליטים בקרמלין אינם פוסקים להטיף מוסר לכל בשר על יחס לאסירים ועצירים.

אני סובר, אדוני היושב-ראש, שעם קבלת הידיעות על ההתעללות האיומה באסירי-ציון הגיעה השעה, שאנחנו נשקול פעם לתבוע ועדת חקירה בין-לאומית, שתבדוק מה מתרחש שם במחנות האלה. כאשר אנחנו חזרנו, בתקופת סטאלין, משם, וסיפרנו את האמת, שראינו אותה במו עינינו וחזינו אותה על בשרנו, אמרו הקומוניסטים שאנחנו מנהלים תעמולה אנטי-סובייטית. היום הקומוניסטים יודעים את האמת. חרושצ׳וב אישר אותה. היו ידיעות שהתנאים שם תוקנו איכשהו. זה אינו מתאים כנראה למציאות, אם אנחנו מקבלים את הידיעות האלה.

האסירים שלנו שומעים גם הערות אנטישמיות. אולי זה העינוי הנורא ביותר. אני הייתי עד שמיעה כיצד מנהיג קומוניסטי, יהודי במוצאו, שמע את המלים ״פארשיבי ז׳יד״ - "יהודי מלוכלך" - הוא התמוטט. על מה הוא נלחם כל חייו ? אנחנו, הציונים, היינו צריכים להגן עליו מפני ה"אורקי" האלה, מפני הפושעים הפליליים, ששלטונם במחנה הוא מוחלט. אפילו השומרים מפחדים מפניהם.

אני סבור שהגיעה השעה לשקול תביעה כזאת. התעללו במיליונים אנשים, מוסיפים להתעלל בטובי בני עמנו. נתבע שהאו"ם פעם יחליט לשגר ועדת חקירה אי שם לצפון, גם לדרום, ויראו את האנשים האלה, כיצד המשטר הקומוניסטי מתייחס אליהם משנשללת מהם חירותם. והם פרופסורים, רופאים, עורכי-דין, גם מטובי העם הרוסי, גם חברי מפלגה. איך מתעללים בהם, עד עצם היום הזה.

אנחנו באופן מיוחד קוראים לתשומת-לב לגבי אסירי-ציון, כי הרי הם טהורים במלוא משמעות המושג. מדוע לא נותנים להם לצאת למולדתם ההיסטורית, כפי שהם עצמם אומרים ?

בין האסירים האלה אחותנו סילווה זלמנסון, האשה הצעירה שהיום מלאו לה 28 שנים; שמשנשפטה ללכת שם בדרך הקאטורגה, גרועה הרבה יותר משהייתה בימי הצאר, היא הרימה יד ימינה ואמרה; ׳׳אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״. והיא חולה. בעיקר חולת עיניים. ועכשיו החליטו לשים אותה במעצר בודד, בחדר אפל, לשישה חודשים תמימים. מי שהיה אי פעם מאחורי גדר תיל, בבית-כלא, יודע מה זה מאסר בודד. כל מאסר מקשה את החיים, לפעמים מקצר אותם. אבל 180 יום במעצר בודד ? האם המהפכנים, שעכשיו מעטים נותרו מהם ברוסיה, אינם זוכרים מה היה בשבילם מאסר בודד בפטרופאבלובסקיה קרפוסט ? האם הם לא מיחו בשעתם נגד ההתעללות הזאת? האם לא היו מקרים שאנשים איבדו את חושיהם בגלל מאסר בודד ממושך, בלי אדם שאפשר להחליף אתו מלה ? התיתכן התעללות נוראה יותר באשה חולה?

אדוני היושב -ראש, עלינו לא רק לשים לב לכל התופעות האלה, עלינו גם להרים את קולנו. לא ייתכן שהכנסת היתה מחרישה כאשר התעללות כזאת מתקיימת-לגבי אחינו. אסירי-ציון בברית-המועצות עצמה שובתים היום שביתת רעב, ואסירי-ציון לשעבר הנמצאים היום אתנו הולכים בדרכם. הכנסת חייבת לשתף את עצמה בתביעה לקרוא דרור לאסירי-ציון. עלינו לשים לב לתופעות אלה משום שיש בהן הפצת חידק של אנטישמיות חוליגנית ברוסיה. האנטישמיות הרוסית מעולם לא עברה. היא עמוקה מאוד. מי שהיה שם גם בתקופת המשטר הקומוניסטי שמע את הדיה במו אזניו. אבל נכון שבימים עברו אסרו על אנטישמיות. היום השלטון עצמו קורא דרור לאינסטינקטים השפלים ביותר של ההמון.

ההמון ראה כיצד שוטרים סובייטיים, עם אלות בידיהם, מפזרים יהודים הבאים להתפלל או לשתף עצמם בתפילה. ידיעה זו נפוצה לא רק במוסקבה, אלא גם ברחבי ברית-המועצות. השלטון הזה מפיץ היום תעמולת ארס נגד העם היהודי, נגד הציונות, נגד מדינת ישראל, נגד העם היהודי כולו, שכמותה לא היתה מימי גבלס. ואנחנו מנוסים.

אני מבקש לומר לבית ששמים בפינו דברים שמעולם לא השמענום. הכוונה לחברי כנסת מסיעות שונות, לחברי ממשלה, לחברי אופוזיציה. ואנחנו יכולים להוכיח זאת במסמכים, מן ה"פרבדה" ומן ה"איזבסטיה" ומן ה"סובייצקיה רסיה" ולגבי שאר העתונים. מצטטים אותנו ושמים את הדברים במרכאות כפולות כאילו אנחנו אמרנו אותם. שקר וכזב, לא היה ולא נברא, ממש בדרכו של גבלס. ואילו דברים ? אביא רק דוגמה אחת. מתפרסם ב"פרבדה" וב"איזבסטיה״ שדובר מסויים, מחברי הכנסת באופוזיציה, אמר כי על חורבותיה של מה שמכונה התרבות הערבית אנחנו נבנה את הציביליזציה החדשה שלנו. יש פה מישהו שיעלה על הדעת שחברו בבית הזה ישמיע דברי איוולת כאלה? אבל הדברים ״מצוטטים". נכון הוא שהרוסים עצמם מתלוצצים ואומרים שב"פרבדה״ אין "איזבסטיה" וב״איזבסטיה׳׳ אין "פרבדה", כלומר, ב"אמת" אין חדשות, ו"בחדשות" אין אמת, בלשון הרוסים. אבל כאשר מיליוני אנשים שומעים דברים כאלה והם כביכול מקוריים, וכאשר אסירי-ציון מושלכים לתחתיות ונותנים להשמיע באזניהם את דברי הגנאי האנטישמיים החמורים ביותר, דברי הגסות — ואין עונש, להיפך, עוד מעבירים את אסירי-ציון למחנה קשה יותר - זה שוב רמז שמותר.

ברוסיה תמיד היתה הסכנה שמא יחשבו הפוגרומשצ׳יקים שבשלטון תומך בהם. זו היום הסכנה שנוצרה ברוסיה. עלינו לגלות אותה בכל חומרתה. הבעיה היום אינה עוד של עלייה, עם כל קדושתה, אלא של הצלת אחינו בברית-המועצות. איננו יכולים לסמוך על ששלטון הנוהג כך, הנותן בתעמולה ובמעשה מופת לאנטישמיות חוליגנית, יגן על אחינו.

ובאשר ל"טרויקה", לא לנו לשפוט, אבל היו דברים מעולם. ראש ממשלה אחד הורד במעין הפיכת חצר בקרמלין, מלנקוב, ראש ממשלה שני שהיה גם מזכיר ראשון של המפלגה הורד על-ידי coup d'etat בקרמלין. מי יודע מה יקרה מחר בפרוזדורים האפלים של הקרמלין, מי ישלוט. בינתיים נוצרה אותה אווירה של משטמה, שנאה ופוגרום סביב אחינו בברית-המועצות.

משום כך עלינו לתבוע בפני עולם ומלואו הצלה ליהודי ברית-המועצות, על-ידי עלייה המונית מיידית מתמדת, ללא כל מכשולים. קראנו ששיחררו 150, או יותר, משפחות מאותה חרפה הנקראת כופר השכלה. לא שמענו, שחרפה זו בוטלה ועברה מן העולם. עלינו לעמוד במפורש על כך, ששום מכשול בדומה לזה לא יושם בדרכם. אנחנו משוכנעים כבר היום, שמאות אלפי משפחות, אם לא יותר מזה, רוצות מיד לשוב לארץ-ישראל.

אדוני היושב-ראש, באשר לאסירי- ציון — סילווה זלמנסון, רייזה פלטניק וכל האתרים — גיבורי נפש, אי- אפשר לשבור אותם. נכון, אפשר חלילה להביא להמתתם. זו הזוועה. אפשר לענות אדם עד אשר יוצאת נפשו. זה החזיון הנורא שאנחנו עדים לו שם.

באשר לאסירי-ציון אני מציע, שאדוני יושב-ראש הכנסת, עוד היום, ישגר מברק לשני עמיתיו בארצות- הברית — סגן נשיא ארצות-הברית, בתוקף תפקידו כנשיא הסנאט, וה״ספיקר" של בית-הנבחרים, ויבקש מהם, באופן דחוף ביותר, שימליצו לפני בתי המחוקקים בארצות-הברית, ללא דיחוי, לקבל החלטה הקוראת לברית-המועצות לקרוא דרור לאסירי-ציון ולאפשר להם לבוא לארצנו. אני סובר שבקשה כזאת של אדוני, יש לה סיכוי להתקבל על-ידי עמיתיו, ותביעה כזאת על-ידי עמיתיו יש לה סיכוי שתשפיע על הקרמלין. לא אוסיף.

אבקש את ראש הממשלה לשקול לשגר מברק לנשיא ניקסון ולבקש גם את נשיא ארצות-הברית, ללא דיחוי, לפנות למר קוסיגין או למר פודגורני באותה דרישה עצמה.

ושוב אני חוזר ואומר: בימים אלה, לפעולות אלו, יש סיכוי. אל נחמיץ אותו. נעשה מה שאנחנו יכולים לעשות, כפי שהדיון הזה בכנסת יוכיח.

ולסילווה זלמנסון נאמר, ביום הולדתה: אחותנו, אנחנו מאחלים לך בכל לבנו ובכל נפשנו: חזקי ואמצי בעינוייך. אינך אסירת-ציון הראשונה הסובלת למען זכות העם היהודי לחיות בארצו כעם חפשי, ומי יודע אם תהיי אחרונה. עמדי בכל המבחנים. אנו מייחלים, כי ביום הולדתך הבא את וכל חבריך, אסירי -ציון, יהיו אתנו. לשנה הבאה בירושלים המשחררת