הישיבה השלושים-ושבע של הכנסת השלישית יום שני כ״ז כסלו תשט״ז 12 דצמבר 1955 – חוק התקציב מס׳ 2 לשנת 1955/56- חוק התקציב מס׳ 3 לשנת 1955/56 – חוק התקציב מס׳ 4 (קרן המגן) לשנת 1955/56
אדוני היושב-ראש. יורשה ונא לי בראשית דברי לברך את החייל העברי שהנחית אמש מהלומה על ראש האויב מצפון. הכבוד והיקר לבנינו אמיצי הלב ומלומדי המלחמה! תהילת-עד ליקירי נפשנו שנפלו בקרב. ואם בכלל יש גחמה למשפחות שכולות, או מיותמות, הרי זה דברה: בניכם, אבותיכם, לא נפלו כקרבנות שחיטה אלא מסרו את נפשם בקרב-גבורה. פועלם יזהיר בדור הזה ובדורות הבאים. זכרם נצח.
ועתה ירשה לי אדוני, בקשר עם תקציב החימוש המיוחד, להעיר אי-אלו הערות על מדיניות הבטחון של הממשלה.
ראש הממשלה מצא לנחוץ ולנכון ולנבון להבטיח את העם האמריקני, שהפלדה האדומה, הזורמת לאלכסנדריה, לא תופנה, על אף האפשרויות החבויות בחיק העתיד, נגד ארצות-הברית. הוא הוסיף ואמר קבל עולם ובאזני העם, שהמדיניות הבריטית והרומית — שהוא אינו מסוגל לשנותן והוא אינו מראה כל דרך להמרתן — עלולה להביא לידי חורבן ישראל. מיד ענתה לו בת-קול מבוסטון״ שר החוץ דיבר. הוא טען שמדינת ישראל עלולה להימחות מעל מני האדמה במשך 48 שעות מהתחלת ההתקפה הערבית עליה. שמע העם את דובריו — ויחרד. אך טעות תהא זו, אדוני׳ לחשוב, שהחרדה הזאת — הפחד הוא אביה׳ או הרתיעה מפני האמת אמה.
לי אין כל קירבה למסייה שובן. אני סובר, שישנם עמים הבונים יותר, טוב יותר, זול יותר מאתנו, על אף התפארותנו הקרתנית. אני סובר, שישנם עמים לא רק חזקים ועשירים אלא גם חכמים מאתנו, על אף הרגלי המחשבה הגלותיים. אולם משוכנע אני, שרק עמים מעטים בכל חלקי תבל יכולים להתפאר בכך, שהם אמיצים יותר מך העם הקטן הזה, שארית הפליטה של ישראל, החי בדמיו מדור לדור, שנדבקה אל אדמת המולדת. העם הזה מוכן לשמוע את האמת, את כל האמת על מצבו החמור, המחמיר והולך, על הסכנות הצפויות לו, על המזימות הנחרשות נגדו — בתנאי שיראו לו את הדרך ויידע, וילך בה, ויקריב את הקרבנות ההכרחיים למען הצלת בניו ועתידו.
כלום אומרת הממשלה את האמת לאומה? כלום מגלה הממשלה לעם ישראל שישנו לחץ, לא רק מלונדון אלא גם מוואשינגטון לוויתורים מצד ישראל לטובת האויב? כלום מספרת הממשלה לאומה שלונדון וואשינגטון לא זו בלבד שאינן מספקות נשק לישראל ונותנות נשק׳ אחרי רוסיה, לאויביה, אלא הראשונה — לא בלי ידיעת השניה — החלה כבר לארגן אמברגו בארצות אחרות על נשק לישראל. וכלום מראה הממשלה דרך לאומה המוקפת אויבים המתכוננים לנסות להשמידה? — במקום זה קם בבוקר עבות אחד הראשון בקציני ישראל בדרגה ובתפקיד ומזהיר, כי מדי חודש בחדשו פוחתים סיכויי הנצחון של ישראל במלחמה לא רק נגר מדינות ערב כולן אלא אפילו נגד מצרים בלבד?
עם כל החיבה שישגה בלבי לצבאנו ועם, כל הכבוד שאני רוחש למפקדיו, אינני יכול שלא להביע את צערי על הדברים האלה של ראש המטה לצבא ישראל. ראש מטה, אדוני, חייב להכין את הנצחון ולא לדבר על מפלה. מפקד, המנבא לחילו מראש את התבוסה, מפסיד את הקרב בטרם החל. ואם ראש המטה שלנו יודע דרך, והממשלה, שהוא מצווה לשמוע בקולה על-פי העקרון של עליונות השלטון האזרחי הנבחר, המקודש בכל מדינה חפשית, אינה נותנת לו ללכת בה, מוטב שיניח אתו מטהו מאשר יתנבא לתבוסה שפירושה ותוצאתה — כליה. אולם עובדה היא שראש המטה אמר, במלים אחרות, שמדי חודש בחדשו קרבה סכנת המפלה לישראל במלחמה שאנחנו כולנו רואים בה סכנת השמד לא רק לחיילינו בלבד׳ אלא גם לנשותינו ולילדינו.
ומה היא איפוא הדרך?
העיקר הוא כמובן, המעשה. ואני מצרף, לא למעשה אלא לדברים בטלים תבוסניים, מטילי יאוש, מפילי מרה שחורה את הבקשה העיקשת, העקלקלה, הפתלתולת לערובה הקרויה בלשון סגי-נהור חוזה בטחון הדדי עם אמריקה או בריטניה או עם שתיהן גם יחד. הביעו נא, מורי ורבותי מקרב תומכי הממשלה: ביקשתם ערובה. האמריקנים אמרו: למצב הקיים לא נערוב ; אם תסכימו לוויתורים — ניתננה. כך אמר מר דאלס, כך הסביר מר אלן, כך הצהיר הנשיא אייזנהאור. ואם אחרי כל אלה אתם מוסיפים לבקש את הערובה, אץ פירוש אחר בעולם המדיני לבקשתכם החוזרת והנשנית׳ אלא, שעל אף כל הכחשו- תיכם, שבועותיכם ואלותיכם, אתם תהיו מוכנים לוויתורים למען הערובה. וזאת לזכור: אין להפריד בין מינכן לבין ערובה. ערובת בטחון ומינכן ופיוס התוקפנות — כולם כרוכים יחד. הרי זוהי הזמנת לחץ נוסף. ולכן אני קורא לכם — אמנם — אולם לאור הנסיון אני קורא לכם, למען עתיד עמנו, למען מוסר בנינו, למען חירותנו: הודיעו נא כל עוד רוח באפכם, שלא תבקשו עוד ערובה מעצמתית או בין-מעצמתית. הודיעו נא, שאין אנו רוצים כלל שמישהו זר — אלא אם כן יתנדב מרצונו החפשי — ישפוך דמו עבורנו. אם יגיע לקרב — אנחנו נבהלו ואנחנו נסיימו.
אבל העיקר הוא המעשה. על-פי מקורות המודיעין המערביים מקבלת מצרים, לא בשנים הקרובות אלא בחד- שים הקרובים, 200 אווירוני דחף מסוג ״מיג 15" 150 טאנקים מן הסוג הכבד ביותר, למעלה מ-500 כלי ארטילריה כבדה ביותר, 6 צוללות. כל זה נוסף על הצנטוריונים הנשלחים מלונדון למצרים ולעירק כאחת. והשאלה היא — מה אנו נעמיד נגד כלי השמדה אלה בבוא יום הפקודה? הנשק, שאת סוגיו מניתי, הוא ״קונוונציונאלי״ מאד במערכות בין-מעצמתיות, הוא בלתי רגיל, אין כמוהו במזרח התיכון. השרמנים לא יעמדו, אווירוני הקרב שלנו לא יעמדו. ולכן אנו מייחלים לנשק. אנו ביקשנו נשק מאמריקה, ואנו במו ידינו כבלנו את רגלינו מתוך צפייה לנשק אמריקאי, מתי הוא יבוא, אם יבוא? את זאת הסביר לנו אלוף-משנה הרצוג, מי שהיה נספחה הצבאי של מדינת ישראל בוושינגטון והיום מכהן כמפקד מחוז ירושלים. הוא קבע, שלפחות ששה חדשים או לכל היותר שנתיים הם הזמן המפריד בין אישורה המדיני של בקשה לנשק לבין ביצועה המעשי. נקח איפוא את הממוצע, שנה. אבל עדיין האישור המדיני לא ניתן ; עדיין וואשינגטון מעיינת ״באהדה״ בבקשת ישראל בעוד הפלדה הקומוניסטית זורמת באפיק אדיר למצרים.
כמה זמן דרוש לנאצר, כדי להכשיר את חייליו להשתמש במיגים, בסטאלינים, בצוללות, שבעזרתן ישיג מצור אמיתי על תופי הים התיכון, וינתק לנו את נתיב החיים? יש אומרים: מינימום ששה חדשים ומאכסימום שנתיים, נקוו את הממוצע — שנה. מי יכול בימים כאלה לומר בבטחון, אם הוא לא ייצא לעשות ״גמבל״ בחיי ילדינו, שהנשק האמריקאי יגיע בזמן ונוכל להעמידו — אם בכלל בקבלו — נגד כלי ההשמדה המצריים, לאחר שחיילי נאצר יהיו מסוגלים להשתמש בהם ? האם אנו נקבל נשק מאזן? היכן? הרי אתם הסברתם לאמריקאים, שלהם אין שום אינטרס למעשה באספקת הנשק הסובייטי למצרים. נשק זה לא יופנה — כך אמרתם — נגד אמריקה. זאת אומרת, הם צריכים לרחם עלינו. ואתם נוכחתם לדעת בדור הזה שיהודים המבקשים רחמים אצל גויים אינם מקבלים אותם. רק יהודים לוחמים זוכים לכבוד בעיני העמים. לכן אתם אומרים היום: אין לנו מאומה, אנו עלולים להישמד במשך 48 שעות. אבל מאידך גיסא, לפני כמה חדשים בלבד אמרתם לעולם כולו, שמדינת ישראל כוחה הצבאי עולה על כוחן הצבאי של כל מדינות-ערב גם יחד. ואמריקה הזדהתה עם דעה זו באופן רשמי ומוסמך ביותר. יש לה ענינים במזרח התיכון, היא מתחרה על חסדי הערבים לא רק עם רוסיה אלא גם עם בריטניה. למעשה ההתחרות התוך-גושית קדמה לזו הבין-גושית. ואחרי כל אלה אתם מצפים שאמריקה תתן לנו נשק מאזן, שהיא תודיע למדינות ערב שרוצה היא ומעוניינת בקיום עדיפות של כוחה הצבאי של ישראל על כל מדינות ערב גם יחד?
זוהי הסכנה. ולכן, כל עוד המיגים אינם טסים בשמי המזרח התיכון, כל עוד הצוללות לא הורדו למצולות בידי מלחים מצריים, כל עוד הסטאלינים אינם מופעלים בירי חיילי האויב — עודי יש סיפק בידינו למחוץ אויב, לשחרר, להציב גבול, למנוע אותה תבוסה שלה ניבא ראש המטה.
ועתה אדוני, אסיים בשתי קריאות, האחת לעם נכרי. אני מתכבד לדבר בשם תנועה שזה שבע שנים תמימות ממליצה לפני הממשלה ולפני האומה על העמקת הידידות, על הידוק היחסים עם העם הצרפתי הגדול. היום אני קורא מעל הבמה הזות לבני צרפת, לניניהם של כובשי הבאסטיליה, נושאי אבוקת הדרור במשך דורות — אל תהיה ידכם בעוול הדמים. חידלו לכם משליחת נשק לאויבינו, שהם גם אויביכם.
ולבני ישראל נאמר בימים טרופים אלה: למרות הכל, אל תיפול רוחכם. לא נישמד, לא ניפול, נילחם וגם נוכל. ובהיקראנו למבחני אש ודם, פרוץ יפרוץ מחדש המעין המתגבר של הגבורה החשמונאית מוחצת צר ומדבירה אויב. לא מסדה הנופלת בגבורת הקדושה, אלא מודיעין המנצחת בקדושת הגבורה היא קריאת הדור, דור ההשמדה, המרד והתקומה — היא תכלית חייהם של בניו, ניני המכבים.
