הישיבה השבעים-וחמש של הכנסת השביעית – יום רביעי, כ״ח אייר תש״ל (3 יוני 1970) – שאילתות ותשובות

דברי הכנסת
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ח אייר התש"ל, 3 ביוני 1970
מתוך:
כרך 57
נושאים:
אישים - אבא אבן, משה סנה. שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה. מפלגות - גח"ל, מערך, מפ"ם. שלום - הסכם שלום. ממשל - כנסת, ממשלה, פרלמנטריזם. מדינות - מצרים
בתשובתו לשילתא לגבי הנאום שבו הוצגו, כביכול, התנאים שבהם גח"ל תעזוב את הממשלה בגין נאם מבמת הכנסת חלק ניכר מאותו הנאום. בתשובתו לקריאות הביניים בגין מציין, שהועברה עליו השילתה הרשמית והיננו מחוייב לענות עליה כמיטב יכולתו.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

...הנני מבקש לדעת:

האם אמר כבוד השר את הדברים האלה ?

השר מ. בגין:

ברשות היושב-ראש, השאילתה נוגעת לנאומי במועצה הארצית של תנועת החירות ביום י״ז בניסן תש״ל, 23 באפריל 1970. על הדברים שאמרתי מעל במת המועצה פורסמו ידיעות ופירושים מסולפים, בעיקר על ידי שני כתבים של עתון ״הארץ״, הידועים היטב לשואל הנכבד מבחינה מקצוענית: מבחינת הנכונות והיכולת הבלתי-מוגבלות לסלף בזדון ולהטעות בתכלית. משום כך אביא כמה פיסקאות מנאומי זה, הקשורות בשאילתה במהותן המדינית והפרלמנטרית:

״אומר משהו על ארץ ישראל. יש איזו חדווה אצל הציונים לחלק מחדש את ארץ ישראל. מניין באה החדווה הזאת, ריבונו של עולם? בדור שלגו היו ויכוחים מספר על חלוקה של ארץ ישראל. הראשון היה אחרי 1922, השני היה ב-1937-1936, השלישי היה בשנות הארבעים. אבל זה נכון, גם אלה שטענו לחלוקת ארץ- ישראל אמרו, שעל כך הם מצטערים, שהדבר מכאיב להם, אלא שלדעתם אין ברירה, אין דרך אחרת. לא קיבלנו את הטענה שלהם. אבל בשנות השלושים לא רק זאב ז׳בוטינסקי ותלמידיו היו נגד חלוקת ארץ- ישראל, נגד הסכמה יהודית לחלוקת ארץ-ישראל — זוהי עובדה היסטורית — גם אוסישקין, גם ברל כצנלסון הלכו מעיר לעיר וטענו: לא תגזורו!

עכשיו ארץ-ישראל המערבית ישנה בידנו, ועכשיו הם אומרים: לחלק. היא אוחדה מחדש - צריך לחלק אותה מחדש. החדווה הזאת והרצון הזה לחלק כברת ארץ של אבותינו, שלנו ושל בגינו — איזו תופעה מוזרה בהיסטוריה היהודית. עשרות אלפים היינו פה וטעננו לשלמותה של הזכות על ארץ-ישראל השלמה. והיום - צריך לחלק ?

אבל משהו יש בכך, איזו תופעה פסיכולוגית. בתורת המשפט ישגו המונח: ״רצידיבה׳׳; כפי הנראה, אגשים אשר דגלו פעם בחלוקה, צריכים להוכיח לעצמם שאף- על-פי שהמציאות טפחה על פניהם, צדקו. כל ההתפתחות ההיסטורית בימינו היתה לאחד שנית את הארץ; לא היה מנוס מפני זה. קרבנות והתקפות וסיכון עצם קיומה של המדינה - לו היו הערבים מקבלים ביוני 1967 את הצעתו האסטרטגית של ריאד, הגנרל שלהם, ייתכן שלא היינו יושבים פה היום. הוא טען, בשפתו של צ׳רצ׳יל, כי the soft underbelly של ישראל הוא לא בדרום אלא במזרח; היה סיכון לעצם קיומה של המדינה, עד אשר הגענו עד הלום.

זאת התפתחות היסטורית. אבל צריך להוכיח, שאלה אשר דגלו בחלוקת ארץ-ישראל, בכל זאת צודקים. ובכן, גזורו! צריך לחלק אותה שנית, ״ואז יהיה שלום״, השלום, שהגברת ראש הממשלה קראה לו, - וזאת גם הערכתנו - שלום שקר. לא יהיה שלום. תהיה שפיכות דמים עם חידוש הסכנה לעצם קיומה של המדינה."

ולהלן:

״בהקשר זה שוב התעורר ויכוח על המלה ״נסיגה" - withdrawal. שמענו דעות. אני רוצה לומר בפשטות: נכון שגח"ל תרם את תרומתו לכך שהממשלה אינה משתמשת זו השנה הרביעית, בקרוב בימינו, אחרי מלחמת ששת הימים - במלה ״נסיגה״. כאשר אני אומר ״גח׳׳ל תרם את תרומתו״, הרי ברור שגם בעניין זה איני דורש מונופולין לנו. אלמלא הרוב, שהסכים לא להשתמש במלה ״נסיגה״, היה נוצר מצב שבו היתה מתקבלת. כל איש מאתנו צריך וחייב לברך את חברי הממשלה אשר ברובם הכריעו לא להשתמש במלה זו.״

ולהלן:

״פירוש הדבר, שאם אתה משתמש במלה זו ״נסיגה״ - ואתה חייב לקשור אותה בהקדמה ״חוסר- היתר לרכוש שטחים בעקבות מלחמה״, אפילו תהיה מלחמת מגן כפי שכולנו מאמינים באמונה שלמה, - תידרדר לקווי ה-4 ביוני 1967, עם תיקונים קלים, כפי שאומרים לנו. אי-אפשר להפריד. והרי כבר הסכימה כל הממשלה שקווי 1967 לא ישובו לעולם. זו הסכנה לדידם. אני מקווה שהממשלה לא תקבל את ההצעות להשתמש במלה הזאת. זו אינה מלה — זה מפתח. מבחינה זו אני תמה על פרשנים בעתונים, ברדיו, בטלוויזיה. קראתי, שמעתי. כל אחד מהם חוזר על כך, שנאמר ״היערכות מחדש״. לא נאמר ״היערכות מחדש״, נאמר ״היערכות״. לא נאמר new disposition, אלא נאמר disposition, בהתאם לגבול שייקבע שחוזה השלום.

כאן חילוקי-הדעות. לעולם לא נטעה את הציבור באשר לכללים הבאים שקבענו בוועדת הניסוח, ואחר כך בממשלה : הממשלה תחתור בהתמדה להשגת שלום בר-קיימא עם שכנותיה של ישראל, שלום שיהא מושתת על חוזי שלום, אשר יושגו במשא-ומתן ישיר בין הצדדים. בחוזה השלום ייקבעו הגבולות המוסכמים, הבטוחים והמוכרים. אנחנו ידענו שעל רקע זה עלולים להיות- חילוקי-דעות.

אפשר לפרש את הדברים. זה נכון. יש מי שיכול לטעון: כאן כתוב, שבחוזה השלום ייקבעו הגבולות המוסכמים, הבטוחים והמוכרים. ואני אומר, שכאשר ייחתם חוזה השלום, אציע או אהיה מוכן להסכים, שיהיו אלה גבולות אחרים, שישתנה המצב הטריטוריאלי הקיים. זכותו לומר זאת. באותה מידה זכותו של אדם אחר לומר : כאשר יגיע תור המשא-ומתן על חוזה שלום, אציע שלא ישונה המצב הטריטוריאלי; באותה מידה של זכות אפשר לומר זאת. אבל לו היו אומרים ׳׳נסיגה", אי-אפשר עוד לטעון את הטענה השנייה. על רקע זה אפשר להקים ממשלת ליכוד לאומי. פה אין המלה ״נסיגה״, פה אין ״התפשרות טריטוריאלית״. כדי להכניס את המלים הללו, צריך לקבל החלטה מיוחדת ומפורשת. אלה קווי-יסוד של הממשלה. כל מלה נשקלה.

יש טענה, שאם הגבולות צריכים להיות מוסכמים, ברור שאין אלה יכולים להיות הקווים הקיימים. אין שחר לטענה זו. ההסכמה היא הדדית. הכל תלוי במשא- ומתן או בנושאים-ונותנים. אם מצדנו אין הסכמה, הרי אנחנו עומדים במצב מסויים ונעמוד בו, אבל לא רק הטיעון ההלכתי חשוב; המציאות חשובה, ואתן את הדוגמאות:

על-פי תורת המערך שבעל-פה, לנו, גם בחוזה שלום, שארם-א-שייך עם רציפות יבשתית לאילת. זה חלק מקו הפסקת האש. בחוזה השלום כך ייקבע לתמיד. ברור לכל, שמן הצד השני אין הסכמה. ואם כן? רמת הגולן — ברור שאין הסכמה, לא רק בדמשק; גם לא בקהיר. אם כן ? אין הסכמה מן הצד השני, ואף-על-פי-כן, כך זה יישאר. את נהר הירדן כבר הזכרתי. ברור שאין הסכמה, ואף-על-פי-כן... יוצא איפוא, שגם מבחינה תיאורטית וגם מבחינה ממשית אין שחר לטענה האומרת כי משום שכתוב ״מוסכמים״, משמע שיהיו אחרים. לכן נתנגד גם למלות חילוף - רק החלטה מפורשת. ועל כך ישנם חילוקי-דעות ידועים, מפורסמים. ובתוך חילוקי-הדעות האלו כולנו קבענו disposition of forces - היערכות או הצבת כוחות בהתאם לגבול, כפי שייקבע בחוזה השלום לכשייחתם.

להווי ידוע, ועל כך צריך לחזור, כי יש היום בממשלה חמישה כללים מוסכמים:

ו. אין הסדר בינינו לבין מדינות ערב זולת חוזה שלום; 2. המשא -ומתן על כריתת חוזה שלום צריך להיות ישיר בין הצדדים; 3. קווי שביתת -הנשק משנת 1967 לא ישובו עוד לעולם; 4. באין חוזה שלום תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע עם הפסקת האש, ותבצר מעמדה בהתחשב עם הצרכים החיוניים של בטחונה והתפתחותה; 5. מאז הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי בדצמבר 1969 — הגברת הקמתן של היאחזויות בטחוניות והתנחלויות-קבע, כפריות ועירוניות, על אדמת המולדת.

הסעיף החמישי הזה נתקבל, מתוך הסתייגות של חטיבת מפ״ם בתוך המערך, על דעת שאר הסיעות שמהן מורכבת ממשלת הליכוד. מעבר לחמשת הכללים האלה יש חילוקי דעות".

ולהלן:

״מנסים ליצור רושם בקרב הנוער, כי בעצם הממשלה כולה, כולה, אוהבת מלחמה, רוצה בשפיכות- דמים, נוח לה במלחמה ובהקזת דם. כל קבוצות ״הליגה״ משמיעות היום את הטענה הזאת. בשובי מחוץ-לארץ, אני רגיל לקרוא את העתונים לאחור. באחד העתונים הישנים קראתי, שבאחת ההפגנות היה טראנספארנט. אביא את תכנו לא בשפה הטראנספארנטית אלא בשינוי גרסה. התוכן הוא כזה: כל יום שואלת ראש הממשלה את שר הבטחון: "מה שלום המלחמה ?" אני יודע את השאלה. אם אנחנו מחליטים לשלוח בחורים לפעולה למען עמנו, למען ארצנו, השאלה היא: האם כולם חזרו? אם יש ירי, השאלה היא: יש, חלילה, נפגעים? זו השאלה הנשאלת על-ידי כל עשרים וארבעת חברי הממשלה, ללא הבדל סיעה, מראש הממשלה ועד אחרון השרים בלי תיק כמוני. נוח לנו בהקזת דם קבועה? מי איננו יודע שדאגת הדאגות שלנו היא מניעת אבידות בנפש, מי איננו יודע ששפיכות- הדמים היא עיקר כאבנו, מי אינו יודע שכאשר נופל בן - כאילו בננו שלנו היה? כך להעליל על ממשלה יהודית, המנהלת מערכה על עצם קיום העם הזה?

נעשה נסיין ליציר את הרושם שהכל קורה בגלל מלחמת ששת הימים; רצון ההתפשטות, של מאן-דהוא וביחוד של גח״ל; כביכול - כאשר לא היו לנו מה שהם קוראים שטחים, שום ״שטחים״, — לא היתה הקזת דם קבועה, לא היתה בכלל שפיכות דמים. ואם נחזור למצב כזה או בדומה לזה, ירווח לנו ויהיה לנו שלום. אלא מה? יש כאלה שנוח להם בהקזת דם קבועה, והם שואלים מה שלום המלחמה.

בכמה דמים עלתה לנו המדינה בחלקה של ארץ- ישראל? זאת השאלה שיש להשיב עליה. אנחנו, תלמידיו של זאב ז׳בוטינסקי, אמרנו ב-18 בנובמבר 1947 את הדברים הבאים: "אין ספק כי מס הדם שיילקח מאתנו בימים הבאים למען השליט את החלוקה לא יהיה קטן מזה שהיינו צריכים לשלם עבור שיחרור המולדת כולה". עתה אביא את המספרים. לפני שאביאם אבקש סליחה. אבידות בנפש - ומספרים, הן כל אדם הוא עולם ומלואו, ביחוד אצלנו, ביחוד בדורנו; אבל אם נעשה נסיון ליצור את הרושם שרק בגלל עמידתנו היום נשפך דם יהודי, ואם נהיה מוכנים לשוב למצב שלפני ה-5 ביוני, או בדומה לו, אזי לא תהיה עוד הקזת דם — אם זהי הנסיון, יש להזכיר, כי למען הקמת המדינה בחלקה של ארץ-ישראל המערבית ולמען קיומה שילם העם היהודי ב-7011 הרוגים וב- 14,521 פצועים, עד מלחמת ששת הימים. מבחינת המושג של casualties - היו לנו למעלה מ-21,000 פגיעות בנפש.

את זאת צריך לדעת. ונדע להתגבר גם על אותה פרברסיה של הסתה, של שגאה עצמית, המתחילה לתת אותותיה אפילו בתוך מספר מצומצם ביותר של אנשים צעירים, כפי שראינו אותם בחצרה של דירת ראש הממשלה״.

ולהלן:

״לו בא אלי אחד מחברי, ומתוך הסימטרית של הטענה היה טוען, כי על-ידי השתתפותנו בממשלת הליכוד הלאומי אנחנו נותנים הכשר בעיני תומכינו, — והם 300,000 אזרחיות ואזרחים בתוכם שליש מחיילי ישראל (להווי ידוע כי בבחירות האחרונות קיבל גח״ל קרוב ל-32% בקרב הצבא), — למחנה זה או זה, הייתי נוזף באותו חבר״.

ובמאמר מוסגר אומר כמה מלים לחבר-הכנסת שלום כהן: לך ולחברך יש עתון מצוייר הכולל שני חלקים. אתם מתיימרים לייצג את הדור הצעיר. והנה, היו בחירות לפני שישה חדשים ורשימתכם קיבלה 1.3% בקרב הצבא, הוא הדור הצעיר. גם אחרים התיימרו לייצג את הדור הצעיר.

שלום כהן (העולם הזה—כוח חדש):

זה היה בקרב האזרחים. בקרב הצבא קיבלנו אחוז גבוה יותר. לצערי, המספר בבחינת סוד.

השר מ. בגין:

אני מדבר על אחוזים ולא על מספרים אבסולוטיים. אינך צריך ללמדני פרק בהלכות שמירת סודות. הורגלתי לשמור סודות עוד לפניך. אם תרצה להציג שאלה נוספת, שאני מצפה לה, אשיב לך. היו גם אחרים שהתיימרו לייצג את הדור הצעיר, גם הם קיבלו...

מרדכי בן-פורת (המערך, עבודה-מפ״ם):

הוא שכח שזו שאילתה.

השר מ. בגין: -

- גם הם קיבלו 1.2%; ואילו המערך, גח׳׳ל והמפד״ל קיבלו בתוך הצבא, בקרב הדור הצעיר, למעלה מ-92%, וכל שאר השברים גם יחד לא קיבלו אלא קרוב ל-8%. מכאן יש ללמוד שלא להתיימר ולטעון שהדור הצעיר הולך עמנו, כביכול. אבל את כל זה אמרתי בסוגריים, ועכשיו אני פותח איתן:

״וכך הייתי משיב לו: מעולם לא טעננו לשום מונופולין: לא להקרבה, לא ללחימה, לא למסירות- נפש, לא למעשה, לא לשיחרור. אנחנו עשינו; למען עמנו ולמען ארצנו עשינו. היו תקופות שונות. היו דברים קשים בין שני המחנות. אבל תזכור, ידידי וחברי: תנועת המרי המאוחדת קמה בעקבות הסזון, ואנחנו, תלמידיו של זאב ז׳בוטינסקי, אנשי המחתרת העברית הלוחמת, לא היססנו להושיט יד לרודפינו ולמסגירינו, כאשר חשנו כי העם עומד במלחמת הקיום. הימים אחרים, התקופות שונות, החזיתות אחרות, אך במהותה מתנהלת גם היום מלחמת קיום של עם ישראל.

לכן אין אנו זוכרים את העוולות, כשם שמעולם לא דרשנו פרסים. לכן ידענו להתגבר לא רק על חילוקי- דעות, אלא גם על מורשת הימים הקשים והחמורים ביותר, למען תהיה שוב תנועת התנגדות יהודית מאוחדת מול פני אויבים ולחצים. הכל נלחמו בתקופות שונות, הכל סיכנו את נפשותיהם, הכל. הקריבו קרבנות. הם אינם זקוקים להכשר שלנו. אבל באותה מידה עצמה אין אנו זקוקים לשום הכשר שלהם״.

ולהלן:

״והדבר, עליו אעמוד, הוא האופי היהודי של מדינת ישראל. שאלה: זאת צריך לטעון כלפי נאצר? תשובה: כלפי נאצר, בהחלט כן. כל מגמת נאצר היא לחסל את האופי היהודי של המדינה על-ידי הצפתה בפליטים... הדבר מופץ באסכולה האידיאולוגית של אנשי ״אל-פתח״, שעיקרה - להעמיד פלשתינה גדולה, אשר ישראל תהיה בטלה בתוכה. במתימטיקה יש מושג של פגישת הקצוות. האסכולה הערבית הזאת נפגשת בדרך עם שלמות הארץ אצלנו, עם אלה שכל-כך מחשיבים את הגורם הטריטוריאלי, ומפסידים את תחושת הדבר החשוב יותר - ההרכב האנושי."

את הדברים האלה אמר לכתב "על המשמר" עמיתי בממשלה, שר -החוץ אבא אבן.

כידוע לכם, גבירותי ורבותי, אין אנו רגילים להתפלמס בפומבי עם חברינו לממשלה, וטוב שאנו נוהגים כך, אבל הדברים נתפרסמו ברבים. אני יכול לדלות ממלוני העברי הדל מלים רבות כדי להעריך את הדברים שיצאו מפיו של מר אבן. לא אעשה כן. לא אומר אלא זאת: לו היה שר החוץ משמיע דברים כאלה מעל במת הכנסת, היה יושב-ראש הכנסת דורש ממנו לחזור בו מהם. יכולני למסור הודעה זו על סמך שני תקדימים מן העבר. מכל מקום, סיעת גח״ל היתה דואגת לכך בכנסת, שהדברים האלה יימחקו מן הפרוטוקול. אפשר לנהל מערכת בחירות אפילו ארבע שנים, אם מישהו רוצה בכך - המערכה לא תוכל להיות חד-צדדית - אבל אפילו במערכת בחירות אסור לומר את הדברים אשר עליהם ניתן לומר, כדברי הוגה-דעות גדול: הבל ורעות-רוח. המשוואה המתימטית הזאת: נאצר ואל-פתח — האסכולה שלהם נפגשת בדרך עם שלמות הארץ אצלנו. לא פחות ולא יותר. הם רוצים להציף בפליטים ערביים את ארץ-ישראל למען לא תהיה מדינה יהודית, והאנשים המאמינים בשלמות הארץ בעצם אינם רוצים בכך, אך מגיעים לאותה תוצאה.

הגבנו על דברים אלה. ונוסיף לתבוע את מחיקתם גם מן הזכרון, בבקשה לא לאיים עלינו בפירוק ממשלת הליכוד הלאומי, בשום פנים ואופן לא נסבול חילול שם שכזה.

אני מקווה שלא רק שר החוץ, אלא גם כל חברי הממשלה ללא הבדל סיעה רשמו לפניהם את תגובתנו. נתווכח על דעות - בבקשה, מתוך יחס כבוד הדדי, בכנסת, בממשלה. ידועים חילוקי -הדעות. אבל לעשות משוואה מתימטית בין האסכולה של נאצר ואל-פתח, הנאצים של ימינו, לבין האמונה שיש לנו זכות על ארץ-ישראל וצריך לשמור את ארץ-ישראל הנמצאת בידינו לבל תחולק מחדש? אין עוד צורך להוסיף על מה שאמרתי. –

אחד ממנהיגי מפ״ם, עמיתי לשעבר בממשלה, העלה רעיון מעניין מאוד. הוא אמר, כי הממשלה צריכה לקבל החלטות מסויימות, החלטות שהוא רוצה בהן, רצה בהן, והממשלה מיאנה לקבלן. אם תתקבלנה החלטות אלה, יהיה זה ׳אסון בשביל חירות׳. כל -כך למה ז אם תישאר בממשלה לאחר קבלת החלטות אלה, איך תסביר את העניין לבוחריה 7 ואם תחליט לעזוב את הממשלה, הליברלים לא יעזבו, ורק אנשי חירות יטשו את הממשלה. במלים אחרות, בימים אלה יושב לו אחד ממנהיגי ישראל וחושב איך להמיט אסון על חירותי. זה הדבר המעניין אותו מכל. אבל אין בכך אסון. חברינו בממשלה יודעים היטב, שאם תתקבלנה החלטות מסו- יימות, נעזוב את הממשלה; והא ראיה - הן לא נתק- בלו. הדברים נאמרו להם לא כאיום ולא כאמצעי לחץ, אלא מתוך הגינות, גם בין אנשים שיש ביניהם חילוקי- דעות. על חברינו בממשלה לדעת מתי נעזבנה, והם יודעים. אני משוכנע, כי לו נתקבלו החלטות כאלה שדיבר עליהן השר לשעבר, היה גח״ל עוזב את הממשלה. לא נכון הדבר שתנועת החירות לבדה היתה עוזבת; גם ידידינו וחברינו הליברלים היו עוזבים אותה. אני משוכנע בכך. כי כך הלך גח״ל לבחירות, זה מצעו; ונקיים כולנו את אשר אמרנו לציבור״.

ולהלן:

״השאלה היא, אם באמת יקום פורקן על-ידי פירוק. ושוב, אינני רוצה להשיב על שאלה זו, ישיבו אחרים. אם אפשר יהיה להוסיף ולשרת את העם בממשלת הליכוד הלאומי, תוך חילוקי -הדעות הידועים, נוסיף לשרת. אי-אפשר יהיה - נשרת את האומה באופוזיציה. הכל על-פי ההליכים הדמוקרטיים. עלינו אל נא תאיימו בפירוק ממשלת הליכוד הלאומי״.

שלום כהן (העולם הזה-כוח חדש):

...השאלה הנוספת היא: אדוני השר, לאור תשובתו - אם, כתנאי לחוזה שלום של אמת, תחליט הממשלה על נסיגה כלשהי - נאמר, לפי תכנית השר אלון — האם אז תראה עצמה גח״ל מחוייבת לפרוש מהממשלה?

השר מ. בגין:

אני מבקש להשיב על השאלה הנוספת, אך לפני שאשיב עליה אני בהחלט לא רק זכאי, אלא אף חייב להגיב על קריאות-הביניים של חברי הכנסת:

אני יושב בפרלמנט הזה למעלה מעשרים שנה, ויש לי נסיון פרלמנטרי. רצוני לקבוע, שכאשר יושב-ראש הכנסת מעביר לחבר ממשלה שאילתה, הרי הוא מצווה עליו להשיב עליה, והסעיף מן התקנון, אשר הקריא אותו חבר-הכנסת קרגמן בהתרגשות כזאת, איננו רלוונטי כלל. נכון שאינני ממונה על משרד, אבל השאלה הופנתה אלי כחבר ממשלה. השאלה היתה בזו הלשון: נמסר שכך וכך הכרזת; אני, חבר-הכנסת שלום כהן, רוצה לדעת אם כך הדבר. יושב -ראש הכנסת, הממונה על כולנו, תבע ממני להשיב על השאלה הזאת, והא ראיה - הוא העביר אלי את השאילתה. ולכן, מתוך מילוי חובתי הפרלמנטרית, השיבותי, ואם התשובה נראתה לחבר- הכנסת קרגמן ארוכה מדי, אני מצטער על רוגזו.

ישראל קרגמן (המערך, עבודה-מפ׳׳ם):

צריך למנוע אי-הבנות...

השר מ. בגין:

קראו כנגדי קריאות-ביניים. אני עומד על הבמה וזכותי להשיב. אתה יודע שאני מחבב קריאות-ביניים, אבל יש איזה גבול. אני צריך להשיב. רציתי לקבוע את העובדות האלה: נשאלתי, יושב -ראש הכנסת ציווה עלי להשיב, והשיבותי כמיטב הבנתי ויכלתי. הנאום שנשאתי במועצת תנועת החירות נמשך שעתיים. כאן דיברתי חמש-עשרה דקות בערך. זהו החלק השמיני. התשובה היתה פחות או יותר ממצה.

חבר-הכנסת הנכבד כהן, שאלת לתנאים של חוזה שלום. קודם כל, אתה צריך להשיב בכנות לעצמך: אתה בעד קווי 967ו, או לאו? איני מבקש תשובה עכשיו. אני מניח שרשימתך מצדדת בשיבה לקווי ה-4 ביוני 1967, ואמנם נכון, שעל-פי דרישת אויבינו זהו התנאי, - לא לחוזה שלום, אלא להסדר הקרוי פתרון פוליטי ולהכרזת על הפסקת הלוחמות. זהו התנאי. הם קובעים, כי גם מי שטוען להחלת משפט המדינה וריבונותה על שטח כלשהו, ולו גם המינימלי ביותר, מעבר לקווי יוני 1967, — לעולם לא יעשו אתו שלום. לכן צריכה מפ׳׳ם לדעת, שתכנית השלום שלה חוסמת את הדרך לשלום מבחינת עמדת הערבים. אפילו חבר-הכנסת סנה, הטוען שלא יחזרו עוד לקווי 1967, חוסם, כביכול, את הדרך לשלום. זוהי כיום המציאות.

עבדול-עזיז זועבי (המערך, עבודה-מפ׳׳ם):

התכנית שלך תביא לשלום?

השר מ. בגין:

השיבותי על כך, ואתה יודע את עמדתנו. כאדם אינטליגנטי ודאי קראת את מצענו. איני בטוח שהצבעת בעד גח״ל. אז יש לנו חילוקי-דעות.

רצוני לומר עוד משהו לחבר-הכנסת שלום כהן: חילוקי -הדעות האלה ידועים ומפורסמים, אבל אתת בין השואפים לפרק את ממשלת הליכוד הלאומי. היות ואתה עורך ״העולם הזה״, רצוני להבטיחך, שאם תפורק ממשלת הליכוד הלאומי, עדיין לא תהיה לך זכות לעולם הבא.