הישיבה השבעים-ואחת של הכנסת התשיעית יום שני ט"ו שבט תשל"ח 23 ינואר 1978 – הודעת הממשלה על המצב המדיני ותשובה לנאומו של הנשיא סאדאת.

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, יורשה נא לי לברך את בית-הנבחרים של ישראל ביום הולדתו ה-29. אני נמנה עם שלושה או ארבעה חברים היושבים היום בבית הזה והזוכרים את היום ההוא, יום תחילה למקראי הדמוקראטיה בישראל. הלכנו לבחירות לפני 29 שנים ובחרנו את האסיפה המכוננת. היו אלה ימים של מלחמה ושפיכות דמים, אך אף-על-פי-כן גמרנו אומר לקיים את הצו של בחירה והיבחרות חפשיות. התכנסנו באסיפה המכוננת והיתה בלבנו התרוממות רוח כי יצאנו חודשים מספר לפני כן מעבדות לחירות והנפנו את דגלנו בקרב העמים והכרזנו על עצמאותנו הממלכתית. ביום הבחירות לכנסת הכרזנו על חירותנו האזרחית.

זוכר אנוכי את היום הגדול ההוא. מאז, במשך דור כמעט שבו קיים הבית הזה, החפשי, על-פי נסיוני והתבוננותי ברחבי תבל, הוא אחד הבתים הטובים במדינות הדמוקראטיות. בימי קטנות ובימים גדולים, ימי שלווה וימי סערה, ויכוחים קשים לעתים, אבל חברות טובה לאחר הוויכוחים.

אמנם כן, פארלאמנט דמוקראטי במלוא המשמעות של המושג הזה. אשרינו שזכינו לבית כזה. וביום הולדתו של בית-הנבחרים הריני מאחל לכבודו, אדוני היושב- ראש, ולכל חברי הכנסת שיזכה הבית הזה להוסיף ולהכריע בענייני האומה ולשמש מופת של חירות, חופש דיבור, כבוד הדדי לעמים קרובים ורחוקים.

אדוני היושב-ראש, ביום כ״ז בחשון, 8 בנובמבר 1977, עמד הנשיא סאדאת לפני מועצת העם המצרי והביע נכונות לבוא לירושלים ולהופיע לפני הכנסת. בנאום ההוא אמר הנשיא סאדאת כי הוא תובע שני תנאים מישראל; נסיגה לקווים שקדמו למלחמת ששת-הימים והקמת מדינה הקרויה פלשתינאית. למחרת היום הגבתי על הודעה פתאומית זו של נשיא מצרים ומסרתי לפירסום את ההודעה הבאה:

״עלי להזכיר כי בהיכנסי לתפקידי הודעתי שאני מוכן להיפגש עם נשיא מצרים בכל מקום, לרבות קהיר, כדי לשאת ולתת על השכנת שלום-אמת במזרח-התיכון. ישראל דוחה על הסף וללא סייג את תנאיו של הנשיא, לאמור: נסיגה טוטאלית לקווי ה-4 ביוני 1967 והקמת מדינה הקרויה פלשתינאית. תנאים אלה הם סכנה לעצם קיומה של מדינת ישראל. אולם הנשיא סאדאת יוכל להביא את עמדתו זו לוועידת-ז׳נבה כפי שאנו נביא לפניה את עמדותינו. אל יהפוך שום צד את עמדותיו לתנאי מוקדם להשתתפות בוועידת השלום. אם אין זו מליצה, אם הנשיא סאדאת אכן מוכן לבוא לירושלים לכנסת — אנו מברכים על נכונות זו.״

לאחר חילופי דברים נוספים במשך כתשעה ימים ושיגור הזמנה בכתב על-ידי אל הנשיא סאדאת הוא הגיע לירושלים, הופיע לפני הכנסת, קיים את הביקור והחשוב בארצנו מצד נשיא מדינה הנמצאת עדיין במצב מלחמה עם ישראל.

במלים אחרות: כאשר החליט הנשיא סאדאת לבקר בארץ-ישראל ולפנות אל הכנסת, ועל-ידה אל כל עמנו. ולמעשה אל עמים רבים בחלקי תבל שונים — הוא ידע היטב מה אנו מוכנים לקבל ומה לא נקבל בשום תנאי ובשום פנים ואופן.

נפגשנו בירושלים. בשיחה הממושכת, הלילית, אשר הנשיא סאדאת ואני קיימנו במלון ״המלך דוד״, אמר לי הנשיא כי באשר לסיני הוא מבטיחני שצבא מצרים לא יעבור את קו המעברים של הגידי והמיתלה. עד היום לא היתה שום הכחשה של ההודעה הנשיאותית הזאת. נהפוך הוא, כאשר נפגשנו באיסמאעיליה חזרתי על דבריו אלה של הנשיא וגם הגשתי לו אותם בכתב. מן הצד השני היתה שתיקה מוחלטת. חברי הממשלה, סגן ראש הממשלה, שר החוץ, שר הבטחון, שר החקלאות, שר האוצר, שמעו מפי באותו לילה על הודעתו זו של דנשיא סאדאת באזני כאן. על יסוד הודעה זו בנינו את תכנית השלום שלנו לגבי חצי-האי סיני.

המרחק בין קו הגידי והמיתלה לבין הגבול הבין- לאומי, בין ארץ-ישראל לבין סיני, הוא בן 180 עד 200 קילומטר. אבל כאשר הגנראל גמאסי הגיש לפני שר הבטחון עזר ויצמן את קו הפירוז וההפרדה שמצרים מציעה לנו עם חתימת חוזה השלום התברר כי הקו המצרי הזה איננו רחוק אלא 40 קילומטר מאותו גבול בין- לאומי. פירוש הדבר, הבדל בין 140 לבין 160 קילו- מטר.

אדוני היושב-ראש, עלי לציין שבשבילנו ההבדל הזה — עולם ומלואו. שום קריאות תגר או שבר ושום מליצות, אף הנעלות ביותר, אינן יכולות לשנות את העובדה שמדבר סיני היה לבסיס תוקפנות נגד ישראל חמש פעמים במשך שלושים שנה. אין שום קדושה בבסיס תוקפנות — יש בו ההיפך ממנה. לכן גמרנו אומר שבכל חוזה שלום בין ישראל ובין מצרים יהיה מדבר סיני מפורז. אמרתי את הדברים במפורש לנשיא סאדאת: איננו יכולים להסכים עוד שהמדבר הזה יתמלא שוב חיילים. והנשיא נתן לי את הבטחתו כפי שהבאתיה.

אדוני היושב-ראש, זוכר אני את הוויכוח ביאלטה על עתידה של פולין. היה ויכוח בין הרוסים מצד אחד לבין האמריקנים והאנגלים מצד שני. הרוסים שיכנעו את נשיא ארצות-הברית בכך שהם הודיעו: פולין זו היתה פרוזדור פתוח לתוקפנות של גרמניה נגד רוסיה פעמיים בשנות-דור ופעמים אחרות בעבר, ועלינו לסגור את הפרוזדור הזה. כך אמר דוברה של ברית-המועצות בימים ההם. המדובר היה לא במדבר צייה, לא בארץ שממה, אלא בארץ נושבת ובעם גדול, והדעה הזאת נתקבלה.

אין להפוך שום ארץ לבסיס תוקפנות. חמש פעמים נלחמנו במדבר סיני משום שמצרים תקפה את העם הקטן הזה ; במיוחד ב-1948, יום לאחר הכרזת עצמאותנו, כאשר הנשק בידינו היה דל, כאשר לא היה לבנינו במה להגן על האומה הקטנה הזאת, כאשר היתה צפויה לה סכנת השמדה פיסית על-ידי צבאות שהתקרבו אל לבה בדרום, בצפון ובמזרח; 20 קילומטרים מתל-אביב בלבד, אדוני היושב-ראש, עמד הצבא המצרי בשנת 1948. בזרנוגה פגשנו אותו, ליד רמת-רחל עמד, במבואות הדרומיים של ירושלים הבירה וצבאות אחרים עמו יחד. ועמדנו על סף תהום, על סף כליון. כל זה קרה משום שמדבר סיני היה למה שהצרפתים קוראים place d'armes — לבסיס תוקפנות. לא נסכים עוד בשום תנאי שבחוזה שלום נשאיר אפשרית כלשהי שמדבר סיני יהיה שוב לאותו בסיס תוקפנות. ולכן אני קורא מעל במה זו לנשיא סאדאת להורות למטה המצרי להגיש לנו הצעה לפירוז סיני בהתאם להבטחתו. דברו צריך להיות אמין ביחסים בין מצרים לבין ישראל ואל תהא התכחשות של המטה הצבאי המצרי להבטחתו של נשיא מצרים: מעבר לקו של המיתלה והגידי — כך ייקבע בחוזה השלום בינינו לבין מצרים — לא יעבור אפילו חייל מצרי אחד וכל השטת הזה יהיה מפורז ויבטיח שלום לישראל ולמצרים גם יחד.

על יסוד הבטחה זו יצאה משלחת ישראל — שר החוץ, שר הבטחון ואני עם יועצינו ועוזרינו — לאיסמאעיליה. בוועידת איסמאעיליה הסכמנו, בשיחה אישית בין הנשיא סאדאת וביני, להקים שתי ועדות להמשך המשא-ומתן בין ארצותינו: ועדה צבאית שתשב בקהיר בראשותם המתחלפת של שרי הבטחון וועדה מדינית שתשב בירושלים בראשותם המתחלפת של שרי החוץ. זה היה הסכם חשוב. לאחר שהשגנוהו הצעתי לנשיא סאדאת כי נפרסם הודעה על דעת שתי המדינות וזו

היתה לשונה:

Following the historic events in the Middle East – the visit of President Sadat to Jerusalem and the reception accorded to him by the people, the Parliament and the Government of Israel: The Governments of Egypt and of Israel are determined to continue their efforts to reach a comprehensive peace settlement in the region.

As part of such a settlement, they will negotiate peace treaties on the basis of the principles envisaged in Security Council resolutions 242 and 338: withdrawal of Israeli armed forces from territories occupied in the conflict of June 1967; determination of secure and recognized boundaries within which all nations in the Middle East will live in peace, free from threats or acts of force.

The Palestinian Arabs, residents of Judea, Samaria and the Gaza district, will enjoy self-rule."

מששמע הנשיא סאדאת את ההצעה הזאת שלנו אמר עליה דברים חיוביים, אבל אני ביזמתי, לאחר שהעיר לי הערה חשובה שבכלל לא עלה על דעתי להתעלם ממנה, הצעתי לו שיועציו יכינו הצעה נגדית ונדון בשתיהן ונשתדל להגיע להצעה משותפת מוסכמת. יועציו של הנשיא סאדאת הגישו לנו הצעה. דנו בה. בין השאר כללה הטיוטה המצרית שני סעיפים: האחד — ישראל תתחייב בנסיגה מסיני, מן הגולן, מיהודה, משומרון ומעזה; השני — ישראל תסכים להגדרה עצמית לעם הפלשתינאי ככתוב בנוסח המקורי. הודענו לנשיא סאדאת וליועציו ששני הסעיפים האלה אינם קבילים עלינו. באשר לנסיגה, שום דבר בהחלטה 242 אינו מחייב אותנו לנסיגה אל קווי ה-4 ביוני 1967 והסברנו לנשיא סאדאת כי בהצעה המקורית של 242 נאמר: withdrawal from all the territories"" תוך כדי המשא-ומתן הוסכם למחוק את המלה "all" אבל נשארו ״the territories ״. תוך כדי משא-ומתן נוסף הוסכם על דעת הכל, לרבות ברית-המועצות, לרבות מדינות ערב — למחוק את המלה ״the״ ונשאר על-פי הפירוש הידוע : ״from territories״. יש לכך משמעות. אם יש הצעות מוקדמות כאלו שבשתי הגירסאות, בוודאי הראשונה, הצביעו על חובת נסיגה מכל השטחים ויש נוסח שבו שתי המלים האלה נעלמות, אף-על-פי שהוצעו, פירוש הדבר שישראל איננה מחוייבת כלל לחתום על התחייבות כזאת והיא לא תחתום עליה.

באשר למושג הגדרה עצמית:       - -

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אתם התנגדתם להחלטה הזאת משום שפירשתם כל הזמן שזו נסיגה מכל הטריטוריות. מעל הכיסא הזה אתה קמת ונימקת את זה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

מר תופיק טובי, אני יחד אתך עשרים שנה בבית הזה — אולי תתרום ,משהו יותר רציני לוויכוח מאשי קריאת-ביניים ?

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

זה רציני מאוד.

ראש-הממשלה מ. בגין:

תרמת את תרומתך. אני אשיב. לא תוכל להפריע לי. - - באשר למושג של הגדרה עצמית הסברנו לנשיא סאדאת שאיננו רוצים שום הסתרת דברים. פירושה — מדינה פלשתינאית. מובן שיש גם שימוש לרעה במלים יפות, גדולות, כפי שבהזדמנות אחרת הוכחתי: כזה היה השימוש במושג הווילסוניאני האדיר של זכות הגדרה לאומית עצמית בשביל העמים בשנות ה-30, והשימוש לרעה המיט אסון על אירופה — קודם המרכזית, אחר המערבית, אחר המזרחית ואחר על העולם כולו. אנחנו לא נוכל לקבל את ההצעה הזאת.

בוויכוח בין שתי המשלחות הוסכם על נוסח של הודעה או הצהרה משותפת שבה שני המושגים האלה אינם מופיעים. אקרא באזניכם, רבותי חברי הכנסת, את הנוסח של ההצעה, שעל תכנה הוסכם לחלוטין בין שתי המשלחות באיסמאעיליה, המצרית והישראלית. אחרי הההקדמה נאמר:

1.       The Governments of the Arab Republic of Egypt and Israel are determined to continue their efforts to reach a comprehensive peace settlement in the region.

2.       Within the framework of such a settlement, they express their willingness to negotiate peace treaties on the basis of the principles envisaged in the Security Council Resolutions 242 and 338.

3.       The two sides agreed that the establishment of the just and lasting peace requires the fulfillment of the following: To act in accordance with Resolution 242:A) Withdrawal of Israel armed forces from territories occupied in the 1967 conflict, B) Termination of all claims or states of belligerency and respect for and acknowledgment of the sovereignty, territorial integrity and political independence of every State in the area and their right to live in peace within secure and recognized boundaries free from threats of acts of force. C) Guaranteeing freedom of navigation through international waterways in the area. D) Achieving a just settlement of the refugee problem. E) Guaranteeing the territorial inviolability and political independence of every State in the area through measures including the establishment of demilitarized zones.

כפי שאמרתי, זו היתה הצהרת עקרונות משותפת לשתי המשלחות והיא נקבעה על דעת שתיהן.

מה לא הוסכם ? — היתה הצעה מצרית לגבי ערביי ארץ-ישראל, כפי שכבר הבאתי את תכנה, והיתה הצעה שלנו כפי שאף את תכנה הבאתי לידיעתכם. היה ויכוח. לא השגנו נוסח משותף. לאחר שדחינו את המשך הישיבה עד למחרת היום אנחנו, המשלחת הישראלית, הבאנו לפני הנשיא סאדאת וחבריו הצעה לקבוע על-ידי כל צד מה היא עמדתו גם בתוכן וגם בלשון, ולכן סיכמנו:

The Egyptian position is that the West-Bank and Gaza a Palestinian State should be established. The Israeli position is that in Judea, Samaria and the Gaza district the Palestinian Arabs should enjoy self-rule.

את שתי הנוסחאות האלו קרא הנשיא סאדאת במסיבת העתונאים באיסמאעיליה, שהיתה משותפת לו ולי. בדיון הנוסף אמרו אנשי משרד החוץ המצרי כי מאחר שלא נתקבל נוסח מוסכם ומשותף, על דעת המשלחת הישראלית והמצרית, של הבעיה הנוגעת לערביי ארץ-ישראל ביהודה, בשומרון ובעזה, או כפי שהם אומרים — זכותם כך לומר — בגדה המערבית ובעזה, אין אנחנו יכולים להסכים לפירסום הצהרת העקרונות המשותפת. ומשום כך נמנע פירסום ההצהרה הזאת.

אבל עלי להדגיש, אדוני היושב-ראש, שבאיסמאעיליה שתי המשלחות הגיעו להסכמה מלאה לגבי הצהרת עקרונות על-פי הנוסח באנגלית, כפי שקראתי אותו באזניכם.

אחרי ועידת-איסמאעיליה, אדוני היושב-ראש, ועד לזימונה של הוועדה הצבאית בקהיר ושל הוועדה המדינית בירושלים פורסמו דברים במצרים. בעתון ״אל-אחבאר״ פירסם העתונאי המפורסם במצרים מוצטפה אמין מאמר תחת הכותרת: ״המפגש לא היה עם נציג מדינת ישראל אלא עם שיילוק.״ ובמאמר מצאתי את המשפטים הבאים: ״מפגש זה לא היה מפגש עם נציג מדינת ישראל אלא מפגש עם שיילוק, סוחר הנשק — סוחר הנשק! בסיפור הידוע של שקספיר על-אודות המלווה בריבית היהודי שרצה לחתוך חתיכת בשר מפני הלווה כתשלום חובו.״

תופיק זיאד (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

מוצטפה אמין נשפט כסוכן אמריקני במצרים.

ראש-הממשלה מ. בגין:

תאמר לו את זאת.

תופיק זיאד (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

הוא לא מייצג את רגשות העם הערבי ולא את רגשות העם המצרי. זה ידוע.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני ראש העיר, את המחמאה הזאת תשמיע באזניו. אני שופט של מי הוא סוכן ? אני גם לא אומר של מי אתה סוכן.

ובכן, אדוני היושב-ראש, העתונאי המפורסם הזה קובע ששיילוק רצה לחתוך בשר מן הפנים של הלווה. לפעמים, כאשר עתונאי כותב דבר לא נכון, אני שואל אותו: אתה קורא ? והוא משיב לי: למה לי לקרוא ? אני כותב. כל ילד יודע שהדרישה היתה. לא לבשר מן הפנים אלא מחלק אחר של הגוף, אבל נניח לבורות הזאת.

בכל זאת אנחנו זוכרים שמאז פירסם שקספיר את ״הסוחר מוונציה״ הביטוי הזה ״שיילוק״ הוא ביטוים של כל שונאי העם היהודי בשלוש מאות השנים האחרונות — במכוון כך הציגו את היהודים, כשיילוק. הם אפילו לא קראו; הם אינם יודעים מה נעשה ליהודי הזה, שבתו האהובה נגזלה ממנו והוא זועק השמיימה: החזירו לי את בתי. ואין קול ואין עונה, אבל שיילוק, האיש עמד על יתרת הבשר מהחזה, מר מוצטפה, לא מן הפנים, שיילוק.

מתנהל בינינו משא-ומתן על חוזה שלום. הנשיא סאדאת היה בכנסת, עמד על הבמה שאני עומד עליה עכשיו ואמר שהוא בא הנה כדי להפיל את חומות הדעות הקדומות בינינו. והנה בעיצומו של המשא-ומתן אחד מעוזריו שהוא, הנשיא סאדאת, אפילו שיחרר אותו מבית-הסוהר ואיפשר לו לערוך את השבועון הזה ולהרחיב את העתון הרשמי למחצה ״אל-אהראם״ — קורא ליהודי בשם ההוא: שיילוק. כך הוגבהו כל החומות מחדש, ואנחנו שומעים מארץ הנילוס את הקול הנודע ששמענו בכל ארצות רדיפותינו והשפלתנו. אבל היום אנחנו בארצנו שלנו ובמדינתנו שלנו.

ועוד אומר אותו מלומד מוצטפה אמין: ״אנו הלכנו כדי להזמין אותם לחיות, והם באו כדי להזמיננו להתאבד.״ מורי ורבותי חברי הכנסת, אתם קיבלתם מאתנו את תכנית השלום שלנו על כל פרטיה. אנחנו הזמנו את המצרים להתאבד על-ידי תכנית השלום הזאת? הבה כי כן הדיבורים הדמיוניים שאין להם כל יסוד במציאות, שאחת מטרתם: להשניא את העם הזה על העם המצרי.

ועוד כותב העתונאי הזה: ״המצרים נדהמו כששמעו את הצהרותיו של הנשיא קארטר כאשר הודיע שהוא מתנגד לכינון מדינה פלשתינאית עצמאית. נראה שקארטר״ — כך כותב העתונאי המצרי — ״מתעקש להמשיך בריקוד הבין-לאומי שלו שבו הוא צועד שני צעדים לפנים ואחר כך צעד אחד אחורה. אם הצהרתו האחרונה הוכיחה שהוא שינה את הריקוד ועתה הוא עושה צעד אחד לפנים ושני צעדים לאחור, איננו יודעים אם זוהי אשמת הנשיא האמריקני או אשמת התזמורת שהוא רוקד על-פי מנגינתה.״ אלה דברי הזילזול בנשיא ארצות- הברית רק משום שהודיע שאין להעלות על הדעת מדינה שתהיה סכנה לקיום מדינת ישראל וגם תסכן עמים חפשיים אחרים.

ביום ה-3 בינואר 1978, בעתון ״אל-אהראם״ הרשמי- למחצה — ואולי אפילו לא למחצה אלא הרשמי — מתפרסם מאמר על-ידי מר אניס מנצור ובו נאמר בין השאר: ״שתיית קפה בצוותה אינה מוכיחה דבר. אפשר גם בגן- החיות לשתות קפה וגם הנדון למוות מקבל ספל קפה.״ עכשיו הוא ממשיך, לאחר התיאור הזואולוגי, ואומר: ״אנחנו יודעים מראש שישיבה עם יהודים היא ישיבה עם ספסרי העולם בכל הדורות.״ שמענו לשון זו גם בדורנו, גם בדורות שעברו: ״יהודים הם ספסרי כל הדורות.״ ואחר כך הוא ממשיך: ״אולם היהודים, כהרגלם, מטילים ספק בכל דבר. גם אם יבוא אליהם עזריאל מלאך-המוות יתמקחו אתו על כל דקה ודקה. "יש בדיחה״ — הוא ממשיך ; "איזו בדיחה! — המספרת על יהודי שהלך לאפיפיור בימי-הביניים וביקשו שימכור לו את הגהינום. צחק האפיפיור על היהודי המבקש לעשות עיסקה, אך היהודי סבב על פתחי הנוצרים הטובים ושאל: כמה תשלמו כדי לא להיכנס לגיהנום?״ איזו בדיחה! וכל זה בעצם הימים שבהם מתנהל משא-ומתן על חוזה שלום בין מצרים לבין ישראל.

ב״אל-אחבאר״ ב-1 בינואר 1978 מופיע מאמר ונאמר בו: ״אולם אל לנו לשכוח שהישראלים הם ישראלים וכי העמידה על המקח, תחבול תחבולות וחישובי רווח והפסד הם באופיים ולא יוכלו לשנות את עצמם.״ דברים ידועים, נודעים, שמענו אותם דורות רבים.

ב״אל-אחבאר״ ב-2 למארס מתפרסם מאמר ובו כתוב: חלומה של הציונות, שאיפותיה והלך מחשבתה הוא הלך המחשבה ההיטלריסטי והנאצי. הכוונה לעליונותה, זכותה לשלוט על כל הסביבה ועל העולם כולו כנאמר בספרם הקדוש. הנה מהדורה חדשה של ״הפרוטוקולים של זקני-ציון״.

יש עוד. דיינו בכך. בעתון ״אל-אהראם״ ב-11 בינואר הופיע מאמר שבו נמצאת הפיסקה הבאה: מר אל-סאברי מדגיש כי בגין שוגה אם הוא סבור שהערבים התפצלו ולכן הוא מסוגל לכפות את השלום באמצעות הכוח המזויין ואפילו בניפנוף בכוח זה. הציטטה שלו: את הערבים יכול ללכד אוקטובר נוסף, על כל המשתמע מן המונח סולידאריות במלחמה, בנפט ובהון הערבי. כך מפטיר מר אל-סאברי.

בעיצומו של המשא-ומתן יש לנו איום במלחמה: אוקטובר. חברי הכנסת צריכים לדעת שעד היום משוכנעים המוני בית מצרים שבמלחמת יום-הכיפורים אנחנו נוצחנו והם ניצחו. אנחנו יודעים שאין זו אלא אגדה מן האגודות המרובות. אבל הם משוכנעים כך. והנה כי כן אנו מנהלים משא-ומתן על חוזה שלום כבני-חורין, כעמים שווים, ויש לנו איום: אם לא תקבלו את דרישותינו יהיה לכם אוקטובר על-פי המשמעות המצרית, וכל המדינות שהשתתפו באותה מלחמת-אוקטובר יוסיפו לתקוף אתכם. איום במלחמה.

לאחר מכן, אדוני היושב-ראש, ב-14 בינואר, הודפס ראיונו של הנשיא סאדאת בשבועון הקרוי ״אוקטובר״-. אני מחזיק את הראיון הזה בשלמותו לפני. קראתי אותו יותר מאשר פעם אחת. אני אומר מייד — זו מעין הערה אישית — קראתי, נדהמתי מאוד. שאלתי את נפשי הזהו אותו אדם אנואר סאדאת אשר בא אלינו, דיבר אלינו, שוחח עמדי, עד 00:30 לפנות בוקר ועם סיום השיחה אמר לי את הדברים המלבבים : You are my friend? זה אותו אדם אשר שבוע לפני כן פירסם ראיון בשבועון ״אוקטובר״ והיה תענוג לקרוא בו ? מה התמורה שחלה ? אולי יש כאן שניים. משום שהאדם אשר אמר לעורך של ״אוקטובר״ את המלים, כפי שעוד מעט אביא אותן בחלקן הקטן, היה אדם אחר. הנה. הוא אומר על-פי המשל העממי שאנחנו בתכנית השלום שהגשנו לו נוהגים על-פי האימרה — אצלנו אומרים זאת כך: ברצוני שתישן כדי שאוכל לרצוח אותך. תכנית השלום שלנו פירושה שאנחנו אומרים לעם המצרי: תישן, ואז נבוא בשנתו ונהרגו. זו המשמעות של תכנית השלום הישראלית.

השואל מציג לאנואר סאדאת את הקושיה הבאה: האינך סבור שמה שאמר לאחרונה בגין או מה שאמר פרס אחרי נאומך בכנסת והודעותיהם של שני האישים מהווים תמרונים מפלגתיים וכי אחד מסייע לשני לנקוט עמדה טובה יותר לטובת ישראל? הנה כי כן, כך שוב השואל רואה את העם היהודי — הנה שמעון פרס והנה אני יש לנו חילוקי-דעות, הוא באופוזיציה, ברוך-השם, ואני בתפקיד הזה ויש לנו אילו תחבולות יחד, אנחנו מעמידים פנים, הוויכוח איננו אמיתי בינינו, כדי להונות את העם המצרי. אנואר סאדאת משיב לקושיה הזאת בהאי לישנא: אני יודע זאת, אך כנראה שמעון פרס, גולדה מאיר ואחרים באופוזיציה נקטו דרך משונה יותר. הם מאשימים את בגין שהוא מזלזל בזכויותיו של העם הישראלי וכי הוא נתן יותר ממה שצריך. זאת אף שבגין לא נתן דבר.

המשך. סאדאת אומר: הישראלים רוצים להעביר אלינו חלק מהפחד הקיים אצלם. הנה כי כן הופיע פה הנשיא סאדאת, נאם אל הכנסת, ראה את הציבור הזה והגיע למסקנה שאנשים רדופים פחד יושבים בבית הזה, אבל איך אפשר לומר שבמוזרותם הם מנסים להעביר את פחדם שלהם אל אחרים ?

אלה הדוגמאות מן המובאות שיש בהן לשון של שנאה ושיטנה.

עכשיו אומרים לנו ידידינו מעבר לתעלה שגם הם שמיות נודעות לשימצה בכל שנים-עשר הימים המב.... נכון. מבחינה היסטורית — ודאי. הנשיא סאדאת בצדק אמר לנו באיסמאעיליה: הרי אנחנו בני-דוד. ודאי. אבל המושג הזה של אנטישמיות שבו אנחנו משתמשים הוא מושג במובן האירופי. המלה, גבירותי ורבותי, נתקבלה דווקה בגרמניה כדי שלא לומר אנטי-יהודי. מאז כל אחד יודע מה פירושה של המלה הזאת. כל הבזיון הזה שבין האומות — לפתע פתאום בעיצומו של המשא- ומתן, לאחר שישראל גילתה רצון טוב, הכינה תכנית שלום והיא לא נדחתה על-ידי שום גורם שראה אותה על שני חלקיה. לא אצטט גם את מר סאדאת בקשר עם הדברים שאמר לי על התכנית הזאת על שני חלקיה. הנה כי כן, כל הכיעור הזה הידוע לנו מדורות לפתע פתאום מרים את ראשו בארץ הנילוס והנה הערות אנטישמיות נודעות לשימצה בכל שנים-עשר הימים המבדילים בין ועידת איסמאעיליה שנסתיימה בהבנה, בידידות ובהבטחה שננהל משא ומתן כשווים עם שווים עם הקמת שתי הוועדות לניהול המשא-ומתן ועד לכינוסה של הוועדה בירושלים.

לפני יומיים נשא הנשיא סאדאת נאום לפני מועצת העם המצרי ובין השאר אמר את הדברים הבאים: שמענו הצהרות ישראליות רשמיות המוסרות שהמשא-ומתן לשלום זקוק לחמש שנים. עדים אתם, מורי ורבותי, שלא נמצא איש בישראל אשר טען כי המשא-ומתן יימשך חמש שנים. אנחנו הצענו חודשים ספורים. ודאי שהם דרושים. יש לטפל גם בפרטים, והפרטים הם חשובים מאוד. מישהו קורא לזה התחמקות, מין התנשאות כזאת. היהודים מתמקחים. מה יש להם להתמקח?. הרי הם צריכים לעשות את רצוננו, משום שאני נשיא מצרים ביקרתי בירושלים. על מה הם מתווכחים? קשה להבין. אי-אפשר להבין. אבל מתי אנחנו אמרנו, עדים כל חברי הבית, שהמשא-ומתן צריך להימשך חמש שנים תמימות?

״יתר-על-כן, הם רצו להפוך דבר זה לנושא לאומי בתוך ישראל עצמה ולגבי העם הישראלי, בנצלם לשם כך את המבנה הפסיכולוגי של עם זה שהיגר לאדמת פלשתין וכפה את קיומו שנה אחרי שנה על-ידי הקמת ישובים אלה, עד שהפכו לבסיס לכפיית הישארותו והמשך קיומו.״ אדוני היושב-ראש, הנה לנו ההיסטוריה של הציונות, כפינו את עצמנו על אדמת פלשתין...

אני רוצה לשוב ולומר, עם כל הכבוד, באזני הנשיא סאדאת; לא כך, לא כך היה. אנחנו שבנו לארץ-ישראל. לא נטלנו שום אדמה מזולתנו. בזכות שבנו לארצנו. היה עלינו לבנות אותה, נכון. להפריח את שממותיה, כפי שנאמר וכתוב. בזכות שבנו אליה ובנינו אותה ונלחמנו עליה. זו ההיסטוריה האמיתית של הציונות, תנועת השיחרור של עם ישראל, ולא כפי שאתה אמרת לפני חברי מועצת העם המצרי.

ועוד אמר הנשיא סאדאת כי בקשר למה שקרוי התקרית של סעודת הערב במלון י׳הילטון״, אני התנצלתי על דברים שהשמעתי בערב ההוא. אין שום בושה להתנצל. אני משוכנע שאם אדם עושה משגה, עליו להתנצל. להיפך, התנצלות כזאת מביאה לו כבוד. אבל העיקר שלא התנצלתי כלל, כי לא היה לי על מה להתנצל. היה אצלי שר החוץ המצרי בכנסת. קיבלתיו, כמובן, בסבר פנים יפות, כנהוג בישראל. ייסרתי אותו על כל הציטטים האנטישמיים האלה. הוא התנצל בפני, בייחוד על ״שיילוק״. הוא סיפר לי שכאשר הוא עמד בפני בית- הדין בשנת 1956 הגן עליו עורך-דין יהודי מפורסם במצרים, ועד היום הוא מכיר לו תודה. אז סיכמנו שיחה ידידותית ששני הצדדים צריכים להימנע מהצהרות מסיתות המקלקלות את האווירה.

האמת היא שבמשך. עשרה ימים הבלגנו. חברי הכנסת זוכרים זאת. לא הגבנו לא על "שיילוק״, לא על דברים אחרים, נמנענו מלהיכנס לוויכוח עם סאדאת על הראיון שלו לשבועון "אוקטובר" אבל בכל-זאת, כשבא אלינו שר החוץ המצרי והוא יודע מה שנכתב, ועלי לציין שהוא הודיע לי שאת המאמר ה״שיילוקי״ הוא לא קרא כלל, ואני מאמין לו — ייסרתי אותו על כך ושנינו הגענו למסקנה שנימנע בעתיד מהצהרות מסיתות. אפילו לא עלה בדעתי להבטיח לו שלא אשא נאום בעל תוכן מדיני בסעודת הערב. זה נסיונו של עולם. באתי לארצות- הברית, ובמדשאה של הבית-הלבן קיבל אותי נשיא ארצות-הברית בכבוד וחיבה ומייד אמר : יש בינינו חילוקי- דעות. זו היתה הודעה מדינית חשובה. אני השבתי עליה. לנשיא ארצות-הברית היתה זכות לומר לי את שהודיע באזני, ולי היתה זכות להשיב. לא צריך לאבד את העשתונות.

בחודש אוגוסט 1977 ערכתי ביקור ברומאניה. ראש ממשלת הארץ ההיא כיבד אותי בארוחת-ערב חגיגית, והשמיע בפני את כל הדרך המדינית שרומאניה מאמינה בה. לא נעלבתי אלא השבתי לו. היתה לו זכות לומר את דבריו ולי היתה זכות להשיב.

באתי ללונדון והתקיימו שתי ארוחות-ערב — האחת לכבודי, שערך ראש ממשלת בריטאניה, והשנייה שאני ערכתי לכבודו. בשתי הסעודות הללו נשמעו נאומים מדיניים. זה נוהגו של עולם.

מה אמרתי באותה סעודת-ערב? יש לזכור ששר החוץ. המצרי הגיע אלינו ונתקבל בשדה-התעופה בלוד על-ידי שר החוץ שלנו בדברים מלבבים, ומייד קרא: על ישראל לסגת לקווי ה-4 ביוני 1967 ולהחזיר את ירושלים העתיקה. למחרת היום, שוב, בעקבות נאום חיובי בהיותו אורחו של שר החוץ, אמר שר החוץ המצרי: עליכם להחזיר את ירושלים.

היתה זו חובתי הלאומית, אדוני היושב-ראש, בהזדמנות המקובלת שניתנה לי להגיב על דברים אלה שהשמיעו, לנו ולקהל כולו, שירושלים לא ניתנת עוד לחלוקה ואנחנו לא ניסוג לקווי ה-4 ביוני 1967 ולא נאפשר שימוש מטה זדוני של המלים ״זכות להגנה לאומית עצמית״. לא התנצלתי. לא היה צורך להתנצל על שום דבר. שום הסכם לא הופר אלא להיפך — קויים. אבל כך אמר הנשיא סאדאת לפני מועצת העם המצרי.

הוא גם טען שבכך שהשמעתי כי לא ביקשנו מעולם, לא ממצרים ולא משום עם אחר, להכיר בזכותנו להתקיים — זו ארוגאנטיות. אביא לפניכם, חברי הכנסת, את הציטוט הסטנוגראפי מחילופי הדברים בין העתונאים המצריים שאתם קיימתי שיחה, ואומר אותם בלשון שבה נאמרו הדברים. העתונאי המצרי, ששמו לא כתוב, אמר לי:

We are ready to recognize Israel, accept the right of Israel to survive, we are accepting now normalizing the relations. So don't you think that in our position?[כך במקור ט.ק.]

השבתי לו:

Thank you for this question. My dear friend, there is some miscomprehension on this issue. Probably you got so used to hostility towards Israel for the last three decades that you see enough to recognize our right to exist or to survive. We have never asked you to recognize this right .my dear friend, every nation has a right to exist. You know why? Because it exists. And we got our right to exist from the same God of Abraham and Isaac and Jacob, whom you worship as we do.

Thank you, my friend. We have never asked for such recognition. We don't need it. We have the same right to exist as the British, and the French and the Americans and the Russians and the Egyptians and the Syrians.

על דברים אלה חזרתי בפני משלחת המגבית היהודית המאוחדת מצרפת. אני עומד עליהם. אני מבקש שהנשיא סאדאת ישמע את דברי: אנחנו איננו מבקשים לא מנשיא מצרים ולא מנשיא של כל מדינה אחרת, קרובה או רחוקה, גדולה או קטנה, להכיר בזכותנו להתקיים. יש לנו זכות כזאת, היא לא מוטלת בשום ספק. מה שאנחנו ביקשנו ועל מה שאנחנו נעמוד זה להכיר בזכותנו לארצנו ולריבונותנו עליה, זכותנו לשלום ולחוזה שלום. אמרנו גם באזני הנשיא את המלים האלה, אבל לצערי צריך היה לחזור עליהם.

אדוני היושב-ראש, בסוף דבריו אמר הנשיא סאדאת בנאומו בכנסת: אני לא באתי לבקש מכם שאתם תיסוגו נסיגה מלאה מהאדמה הערבית הכבושה שנכבשה ב-1967, הגדה המערבית, עזה, הגולן וסיני; זה דבר מובן מאליו ואין אנו מוכנים להתווכח עליו. אני משיב: לא, אדוני הנשיא, עם כל הכבוד, זה לא מובן מאליו, לא מובן, לא קביל. לא נתנו ולא ניתן לא לך ולא לשום שליט אחר התחייבות כזאת. אסור לנו לתת אותה. אנחנו לא נוליך שולל לא אותך ולא עמים אחרים, ואת העמדה הזאת הצגנו לד בהיותך פה בירושלים ולאחר שעזבת את הבמה הזאת.

מלחמת ששת-הימים היתה מלחמת-מגן, ומשום כך שתי זכויות נובעות ממנה. הראשונה, באין חוזה שלום עומדים הכוחות החמושים במקום שבו ניצבו ביום הפסקת-האש או על-פי הסכמים הדדיים שנחתמו. ואני מבקש שנשיא מצרים ושליטי ערב מסביב ירשמו לפניהם שבאין חוזה שלום לא יזוז חייל ישראלי אחד ממשמרתו. כל שינוי לא יהיה אלא מוסכם, והשינוי ייחרט, ייכתב וייחתם בחוזה שלום, ורק בו. שנית, להווי ידוע שבעקבות מלחמת-מגן חלים שינויים טריטוריאליים. הם לגיטימיים על-פי המשפט הבין-לאומי והפראקטיקה הבין-לאומית, כפי שאנו רואים באירופה אחרי שתי מלחמות, אחרי כל המלחמות. נכון, השינויים האלה הם שאלה של חוזה השלום, ולא בכוח אלא בזכות זה מגיע. קיימת זכות כזאת, ואנחנו נעמוד עליה.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אין זכות לחסל את העם הפלשתינאי, כפי שתכניתך מציעה. מי היה התוקפן — על זה יש דעות אחרות לגמרי.

אליקים (גוסטב) בדיאן (הליכוד):

אמרתי כבר פעם שאתה רוצה לחסל אותנו.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אני רוצה להגן על ישראל על-ידי מדיניות ישראלית נכונה, על-ידי כך שנכיר בפלשתינאים והם יכירו בנו.

יהודה מאיר אברמוביץ (אגודת ישראל):

השם ישמור אותנו ממגינים כאלה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

חבר-הכנסת וילנר, אני מברך אותך על שכן כזה שלפעמים מתקן אותך.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

יש עם פלשתינאי או אין? אנחנו מכירים בעם הזה כדי שהוא יכיר בנו?

ראש-הממשלה מ. בגין:

שאלות כאלה פעם שמעתי מפי שופט-חוקר סובייטי, אבל היום אני עומד על במה ישראלית כראש ממשלת ישראל.

מאיר וילגר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אני שואל אותך כראש ממשלת ישראל.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אתה לא ב״צ׳קה״ עכשיו.

היו"ר י. שמיר:

אני מבקש ממך, חבר-הכנסת וילנר, לא להפריע. תשתתף בדיון, תביע את דעתך, ואם ראש הממשלה ימצא לנכון — ישיב לך בנאום התשובה שלו. בקריאות-הביניים שלך אמרת דייך.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אני שואל שאלה.

היו״ר י. שמיר:

כבר שאלת. תשאל כאשר תשתתף בדיון. אני מבקש מראש הממשלה להמשיך.

ראש-הממשלה מ. בגין:

כן, אדוני. הוא חוקר אותי...

אדוני היושב-ראש, אני מבקש לקבוע את מדיניות הממשלה בימים אלה בבהירות מוחלטת.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

זה נכון, כלפי העם הערבי הפלשתינאי אתה עומד כנאשם.

היו״ר י. שמיר:

אני מבקש ממך להירגע. אתם תשתתפו בדיון.

ראש-הממשלה מ. בגין:

יש שיר כזה, אני זוכר אותו, קומוניסטים שרו אותו: שופטים נהיה אנחנו. לא תזכה לזה. שב בשקט, בבקשה, ואל תפריע לי להמשיך בדברי, כי אני לא מפריע לך.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

זכותי להעיר הערה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אל תפריע, גם אל תצביע עלי כנאשם. כבר ראיתי נאשם, במקום שאולי אתה היית מגיע אליו אילו היית בברית-המועצות.

אליקים (גוסטב) בדיאן (הליכוד):

יש לו עוד זמן להגיע לשם.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אל תדאג.

ראש-הממשלה מ. בנין:

לא אולי, בוודאי היית מגיע. אני נפגשתי עם אנשים כמוך בברית-המועצות.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

תשובה לעניין צריך לתת.

ראש-הממשלה מ. בגין,:

אדוני היושב-ראש, אני רוצה בכל זאת להגיע לסיום דברי, מספיקה ההתווכחות עם שני החברים מרק״ח. אני מבקש להבהיר את מדיניות הממשלה לגבי העניינים של הימים האלה.

הנשיא סאדאת ללא כל הצדקה, בהפתעה מוחלטת, פקד על המשלחת המצרית לוועדה המדינית לחזור מייד לקהיר. כפי שהודיע מזכיר המדינה של ארצות-הברית התקדמנו במשא-ומתן על הצהרת עקרונות משותפת חדשה, לא זו שכבר הסכמנו עליה באיסמאעיליה. ניהלנו משא-ומתן, התקדמנו בו, והנשיא סאדאת הפסיק אותו באופן פתאומי. לא היתה, עם כל הכבוד, שום הצדקה לכך. לאחר מכן נתבקשנו לשגר אתמול את המשלחת שלנו בראשות שר הבטחת לקהיר, להמשיך בדיונים של הוועדה הצבאית.

הממשלה קיבלה החלטה על השהיה של שיגור המשלחת שלנו.

אדוני היושב-ראש, כאשר מושמעים מבירת מצרים הדברים כפי שקראתי אותם, והם מן התהום ההיא, זאת לא אווירה שבה, בייחוד אחרי הפסקת הדיון במסגרת הוועדה המדינית, יכולים שר הבטחון של מדינת ישראל, הרמטכ״ל של מדינת ישראל, קציני מטה של צבא ישראל ללכת לקהיר כאילו לא קרה דבר, לא נכתב דבר, לא הושמעו דרישות אולטימיטאביות, גם במוצאי-שבת, בלתי-קבילות עלינו.

אבל במפורש החלטתנו גם אומרת שנשוב לשיחות אם יחול שיפור באווירה ולא תהיינה אותן פגיעות בכבודו של העם היהודי ובמדינת היהודים — ואנחנו אמנם כן, אדוני היושב-ראש, קמנו כדי ללחום למען עמנו וחירותו, אבל אנחנו גם קיימים כדי להגן על כבודו של העם היהודי. גם חובה זו נמלא. אנחנו מכבדים את העם השכן, אנחנו לא כתבנו מאום מכל הדברים האלה לגבי העם המצרי, אנחנו מתייחסים בכבוד לעם המצרי, אנחנו נותנים כבוד לעם הערבי הגדול ולתרומתו לתרבות האנושית. דברים אלה אמרתי באותה סעודת-ערב גם באזני שר החוץ המצרי. אבל בשום פנים לא נרשה לזלזל בכבודו של העם היהודי. הוא בכבודו קם ובכבודו יחיה. אנחנו נגן על הכבוד הזה, כי לכך נוצרנו. משום כך קיבלנו את ההחלטה.

השארנו את הדלת פתוחה לחלוטין לחידוש המשא-ומתן גם במסגרת הוועדה הצבאית וגם במסגרת הדיונים המדיניים, גם על הצהרת העקרונות, גם היחסים הבילאטראליים בין מצרים לבין ישראל. כאשר נתבונן בימים הקרובים ונראה שאין עוד פגיעות נוספות, לא יהיה עוד שום מכשול לפני ראש המשלחת שלנו, שר הבטחון, וחבריו לצאת ולהשתתף בדיוניה של הוועדה הצבאית.

שנית, אדוני היושב-ראש, עניין הישובים. באיסמאעיליה הבענו את דעתנו על הישובים. השמעתי אותה באזני הנשיא סאדאת. מובן שעזר ויצמן, שר-הבטחון, מסר לי ולממשלה דו״ח מלא ומדוייק על שיחתו שלו באסואן עם הנשיא סאדאת. מובן שעזר ויצמן סיפר לנו שהנשיא סאדאת הביע באזניו התנגדות לקיומם של ישובים אלה בין רפיח ובין אל-עריש. זכותו של הנשיא סאדאת, כמובן, להתנגד. אני באתי בראש משלחת ישראל לאיסמאעיליה והצעתי לו את תכנית השלום שלנו על שני חלקיה. באחת הפיסקאות של הצעתי נאמר: אדוני הנשיא, ישובים אלה ייהנו מהגנה עצמית, כי נוכח נסיון דורנו אנו לא נשאיר שום ישוב יהודי בלי הגנה כזאת. והוספתי: אנחנו מכבדים את העקרון שלך, אנו מבקשים ממך שתכבד את העקרון שלנו.

זה נכון שגם באיסמאעיליה הסביר לנו הנשיא סאדאת מדוע הוא אינו מקבל את העמדה הזאת שלנו. לשם כך קיים משא-ומתן. אבל האם הוא נפסק באיסמאעיליה בגלל התביעה הזאת הישראלית ? נהפוך הוא. הישיבה נסתיימה בידידות ובהבנה ובהחלטה משותפת שגם על העניין הזה יהיה דיון, יהיה משא-ומתן אם בוועדה המדינית ואם בוועדה הצבאית. אנחנו חשבנו שהמקום המתאים הוא הוועדה המדינית; המצרים — הוועדה הצבאית. זה איננו דבר קובע, אבל יהיה משא-ומתן. הדברים שהשמיע הנשיא סאדאת לסיכום הדיון בישיבה הראשונה היו: אני מבין שאתה הבאת לפנינו הצעה. אנחנו נכין הצעה שלנו וכמובן נדון. אני מבין שיש לכם קשיים. גם לי יש קשיים. ננהל משא-ומתן. אלה היו הדברים. שום אולטימאטום. שום דרישה: כך תנהגו, כפי שאני רוצה, כי אם לא — אין משא-ומתן. נהפוך הוא: בעקבות חילופי הדברים האלה, שהיו תרבותיים מאוד, חביבים מאוד, הלכנו למסיבת עתונאים משותפת. הסברנו את עמדותינו והחלטנו להמשיך במשא-ומתן בשתי הוועדות בקהיר ובירושלים.

אני יכול איפוא לומר, אדוני היושב-ראש, שגם נקודה, זאת הובהרה לחלוטין, בכנות, בגילוי-לב על-ידי משלחת ישראל.

באשר לתכנית השלום: הצגנו אותה, אדוני היושב- ראש, עד שהגענו לאיסמאעיליה, לפני נשיא ארצות- הברית וסגן הנשיא, לפני מזכיר המדינה ולפני היועץ לענייני בטחון של נשיא ארצות-הברית, לפני נשיא ארצות-הברית לשעבר ג׳ראלד פורד, לפני סנאטורים ידועי- שם, לפני ראש ממשלת בריטאניה ושר החוץ של בריטאניה. כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו בפיהם דברי שבח חיוביים לתכנית הזאת. אסתמך היום רק על הדברים שפורסמו. יש דברים שנאמרו באופן פרטי ואין לפרסמם היום. אבל הדברים שנאמרו בפומבי הם אלה: נשיא ארצות-הברית מר ג׳ימי קארטר אמר בקשר עם תכנית השלום שלנו:there is a great deal of flexibility — יש בתכנית זאת מידה ניכרת של גמישות; a long step forward _ צעד גדול קדימה. ואילו מזכיר המדינה אמר: a notable contribution — תרומה ניכרת, לתהליך השלום כמובן.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

תרומה ניכרת למלחמה חדשה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

וג׳ראלד פורד: גישה קונסטרוקטיבית. אלה היו הדעות שהושמעו גם בארצות-הברית וגם בבירת בריטאניה. תכנית חיובית, טובה, תרומה לתהליך השלום. אלה הדברים שהושמעו באזנינו, אדוני היושב-ראש. כזו היתה ההערכה של תכנית השלום הישראלית וכזו היא תישאר.

היו"ר י. שמיר:

תודה רבה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני היושב-ראש, אני מבקש להודות לראש האופוזיציה ולחברי כנסת אחרים אשר אם בשלמות ואם באופן חלקי תמכו בהחלטת הממשלה ובדברים שהושמעו כדי להסבירה. הדיון היה יסודי, נאה, אני חושב שהוא יועיל להבהרת העמדה הלאומית של ישראל. אמרתי: עמדה לאומית, כי יש להעמיד את העניין על חודו, בכל הגיונו, בכל בהירותו.

מורי ורבותי, הנשיא סאדאת דורש מישראל להתחייב לפניו לרדת מרמת-הגולן, לצאת מסיני ומרצועת- עזה, לנטוש את יהודה ואת שומרון. בתנאי זה הוא מוכן לעשות עמנו מה שהוא קורא שלום. יואיל-נא להשיב כל חבר כנסת על-פי מצפונו אם הוא מוכן לחתום על ההתחייבות הזאת. יש פה סיעה אחת, נכון, שבהחלט מוכנה לקבל את התנאים האלה. והיתה לי ההזדמנות לומר לנשיא סאדאת ולחבריו: אולי אתם רוצים הסכם עם 5 חברי כנסת מתוך 120 — דעו לכם, יש סיעה כזאת.

צ׳רלי ביטון (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אדוני ראש הממשלה, את זה צריך לשאול את העם. העם מוכן לוותר על כל השטחים תמורת שלום.

דוד גולומב (התנועה הדמוקרטית לשינוי):

שאלו אותו ב-17 במאי.

צ׳רלי ביטון (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

לא שאלו אותו ב-17 במאי.

ראש-הממשלה מ. בגין:

חבר-הכנסת ביטון, האמן לי שאתה צריך עוד להוסיף וללמוד דברים יסודיים מאוד על נושאים אלה. אני אומר לך זאת כאילו היית בני, ואתה יכול להיות בני על-פי גילך. אתה רק כמה חודשים בכנסת, לא הספקת להתבונן. תלמד קצת, הדברים הם יסודיים מאוד. אבל אם אתה רוצה לצאת מן החמישיה, אני מסכים. בעצם, לפי מה ששמעתי מפיך מעולם לא הצטרפת אליה, אבל איך שהוא קשרת את גורלך בה.

באמת, כך אמרתי לנשיא סאדאת: אולי אתם רוצים הסכם עם 5 חברי כנסת מתוך 120? על-פי התנאים האלה אתם יכולים להשיג אותו, אבל רק עם 5 חברי כנסת. כל שאר 115 חברי הכנסת, כל אחד על-פי הכרתו ומצפונו, תהיה הסיעה שהוא נמנה עמה כפי שתהיה, צריכים להשיב על השאלה: האם אתה מוכן לקבל את התנאים האלה כפי שסאדאת — סליחה, הנשיא סאדאת — מציג אותם, במפורש, ללא שום כסות, ללא שום סייג, ללא שום תוספת? ענה. אם אינך מוכן, בבקשה, אל תטיל האשמות.

מה שהכאיב קצת, לא הרבה — אפשר לחיות עם זה — זה הנטיה להאשמה עצמית. זו איננה תופעה ארץ-ישראלית. אני יודע מניין היא באה. היו לעמנו ימים קשים, ותמיד נמצא איזה שהוא יהודי שאמר: כן, נכון, התקיפו, עשו פוגרום וכדומה, אבל גם היהודים לא היו לגמרי בסדר. מעניין שהביטוי המקובל היה פרובוקאציה יהודית. בלעדי זה לא היה בא מה שבא עליהם. את כל זה השארנו מאחורינו. להביא את ההרגל הזה לארץ-ישראל, למדינתנו — מוזר.

שמעתי אמש חבר כנסת, לאו דווקה מהאופוזיציה, כיצד הוא מאשים את ממשלת ישראל בגלל הפסקת הדיונים של הוועדה המדינית. אומר את האמת מלבי: בושתי ונכלמתי, כיהודי. מה עשינו? ניהלנו משא-ומתן, הצענו שתי ועדות, הבענו את עמדתנו, הבאנו הצעות, עיבדנו תכנית שלום, הדיון התנהל כפי שהוא צריך להתנהל: הצעות, הצעות-נגד. לא — אנחנו אשמים; גם אנחנו אשמים. לא נאה.

והיו חברי כנסת אשר בימים האחרונים העמידו את עצמם כאילו היו אילו שופטים עליונים, לפניהם שני צדדים, ממשלת מצרים וממשלת ישראל, שתיהן חוטאות, שתיהן טועות, שתיהן שוגות, ואילו הם חברי הכנסת הללו עומדים למעלה ואומרים ומייסרים ובסוף מייעצים: שניכם לא בסדר, מעתה תתנהגו יפה שניכם, ואז יצא לכם שלום. גם כן לא נאה. מורי ורבותי, אין פה שני צדדים. שמעתם את הדברים, אולי בפעם הראשונה. אויב מחרף ומגדף מערכות ישראל — שני צדדים. דברים שלא קראנו כמוהם ב״שטירמער״ מאז הוא הופיע — שני צדדים. החלטה פתאומית, ממש מן השמיים הכחולים, להפסיק משא-ומתן בעיצומו — שני צדדים. פקודה יארוז את החפצים, לשוב. לא היה כדבר הזה בשום משא- ומתן. מזכיר המדינה של ארצות-הברית, שותף למשא-ומתן, לא ידע מאומה, עומד בפה פעור — שני צדדים, אילו שני צדדים יש לפניכם? ואלה, חברי הכנסת שכך דיברו, אינם חלק מן העם הזה אלא הם מוציאים עצמם מן הכלל, עולים על ההר ומטיפים מוסר? הם עושים זאת באותה מידה — לממשלת ישראל ולממשלת מצרים ? גם זה לא הרגל שהיה קיים בעבר. פה אנו רגילים לדבר ״דוגרי״, כמו שאומרים הצברים. איזו האשמה עצמית מוטלת על-ידכם לגבי אזרחי ישראל או לגבי הממשלה המנהלת את ענייני מדינתכם? אתם לא חייבים לקרוא לה ״ממשלתנו״, אם כי אנו היינו קוראים לכם ״ממשלתנו״ כשהיינו באופוזיציה. אבל לכל הדעות זוהי הממשלה של מדינתנו. על מה אתם מאשימים אותה ? הרי צריך להסתמך על עובדות.

אומר לי חבר-הכנסת, ידידי היקר, ליובה אליאב: הנאום הזה, הנאום הזה. רבותי, מכל מלמדי השכלתי, אבל אני רוצה לומר לך, ליובה: נשער בנפשותינו שאני נושא בדיוק את הנאום הזה ושר החוץ המצרי קורא את הנאום הכתוב שלו ולא מעיר ולא יוצר רושם שהוא נעלב. האם היה עולה על דעתך אז לומר מלה אחת של ביקורת על דברי ? להיפך, אני רוצה להודיע לך כי זה אמנם לא דרוש לי, אבל אני קיבלתי ברכות על הדברים שאמרתי, מכל עבר, מכל צד, לא רק מישראלים, לא רק מיהודים, מאנשים חשובים מאוד שאינם ישראלים ואינם יהודים, ואינני רוצה לחזור על שמות התואר שלהם.

אלא מה קרה? שר החוץ המצרי נכנס למבוכה, הוא לא מכחיש זאת, והגיב כפי שהגיב. הוא ויתר על הקראת נאומו המוכן בכתב, אמר כמה משפטים, ישב, לא הרים כוס כפי שאנו הרמנו כוסות, שר החוץ האמריקני ואנוכי, לכבוד מדינתנו ולכבוד נשיאה. הוא ישב, ואז היה ברור שפניו חמוצות ועל רקע זה התעוררו כל דברי הביקורת שלכם. אילו היה קורא את נאומו בשקט בפי שהכין אותו ולא היה מראה חוסר שביעות-רצון מדברי — ועוד אסביר מדוע הראה חוסר שביעות-רצון — איש לא היה מתעורר לשאול: למה צריך היה בגין לשאת את הנאום שלו ?

אני לא רוצה לחזור על דברי אבל עלי לומר כי לא היתה בהם שום פגיעה, לא היה בהם שום עלבון. מה יש — לא אומרים דברים מדיניים כאלה בסעודה מדינית? והדברים נאמרו בנימוס, בחיבה, וזו לא היתה סעודה פרטית אלא היתה זו סעודה ממלכתית. אמרו לי: אבל אצל הערבים יש הבנה אחרת להכנסת-אורחים. יפה. הנה כי כן, הנשיא סאדאת, במוצאי-שבת, בנאום לפני מועצת המדינה שלו, כשהזמין את כל הסגל הדיפלומאטי לרבות השגריר הרוסי, ובוודאי שכל אלה היו אורחיו והוזמנו על-ידו — אמר דברים כאלה על ברית- המועצות         --

(ראש הממשלה מצטרד, לוגם מים)

            --אתם רואים ? הוא אמר דברים כל כך חמורים, שלא יכולתי לומר אותם. הוא דיבר על נוכלים, הוא דיבר על רמאים, עד שהשגריר הסובייטי, אורחו של נשיא מצרים, קם ויצא את האולם.

אולי היו צריכים לקום מצרים ולשאול את הנשיא סאדאת: אדוני הנשיא, אתה מזמין את הסגל הדיפלומאטי, אחד מהם הוא השגריר הסובייטי, וכך אתה מגדף אותו ואת מדינתו, בנוכחותו ? האם זו הכנסת- אורחים? כך נוהגים עם אורח? אולם איש לא שאל שאלה כזאת. וכאן, משום שהזר, המצרי, הראה חוסר שביעות-רצון, התעוררו כמה יהודים ובפיהם טענה. הזר לא היה שבע-רצון, והוא אמר בלבו: אם כך, הנאום שלי כבר לא שווה ואני צריך להשמיע כמה דברים; ואמנם השמיע דברים שקשה היה להבין אותם ולאחר מכן ישב ולא הרים כוס. והיהודים רוגזים. על מי ? על החבר שלכם, על היהודי.

אני רוצה לציין את דבריה של הגברת גולדה מאיר. היא לא נגררה אחרי איזו העוויה חמוצה של אורח. היא אמרה את אשר עם לבה, את אשר בהכרתה; שום עוול לא נעשה על-ידי ראש הממשלה. הוא לא העליב איש. להיפך, הצד השני לא נהג כהלכה. מדוע לא הרים כוס לכבוד נשיא מדינת ישראל? חובתו היתה לעשות זאת, ללא כל קשר עם נאום מדיני. זה היה חוסר נימוס מצדו.

לא באנו על זה בטענות. מדוע צריך לבוא בטענות על חברכם, ראש הממשלה ? רבותי, זה לא ארץ-ישראלי לנהוג כך. זה שייך לתקופה אחרת לגמרי.

עכשיו, חברת-הכנסת חייקה גרוסמן באה אלי בטענות לאחר שהיא כבר טיפלה במחרוזת השגיאות של ממשלת ישראל והגיבה בחריפות על הנאום וכדומה, והיא טוענת שלא נהגתי כשורה לגבי יהודה ושומרון, שנכנעתי ללחצים, וכדומה וכדומה.

חיה׳לה יקירתי — עוד מעט היא תעלב; אני עושה זאת בחיבה כמו שאמרתי לשר החוץ המצרי            ---

מאיר פעיל (מחנה שלי);

אדוני ראש הממשלה, אולי אתה מוכן להצטרף אל איגוד הגננות?

ראש-הממשלה מ. בגין:

מדוע, משום שפעם קראתי לך מאיר׳קה?

מאיר פעיל (מחנה שלי):

זה יהיה נחמד מאוד — מאיר׳קה, חיה׳לה---

ראש-הממשלה מ. בגין:

חבר-הכנסת פעיל, האמן לי שאינני זקוק לתורתך לגבי התקנון.

ובכן, אני פונה לחברת-הכנסת חייקה גרוסמן: מה אפשר לעשות אם יש בינינו חילוקי-דעות יסודיים לגבי יהודה ושומרון? כתבנו בתכנית בגלוי, לעיני כול, ולהודעתי לנשיא ארצות-הברית ולנשיא מצרים: אנו טוענים לזכות שלנו לריבונות ישראלית על יהודה, שומרון ועזה. כך הודעתי בבית-הלבן. נכון, זו הפעם הראשונה שראש ממשלה בישראל השמיע הודעה כזאת באזני נשיא ארצות-הברית. וכך גם הודעתי באיסמאעיליה. אנו גם העברנו מסמר כזה לידיעתו של נשיא מצרים: אנו תובעים זכות ויש לנו תביעה לריבונות שלנו על יהודה, שומרון ועזה, כי ארצנו היא.

(חברת-הכנסת ח. גרוסמן קוראת קריאת-ביניים)

הגברת גרוסמן, עם כל הכבוד, לא הפסקתי אותך אפילו במלה אחת. אנא תני לי לסיים. הדברים רציניים מאוד.

את זאת כתבנו. בזה אנו מאמינים. נכון, למען הסכם שלום, כפי ששוב אמרנו בגלוי, אנו מציעים להשאיר את שאלת החלת הריבונות פתוחה; אבל זכותנו עומדת, תביעתנו עומדת, אנו לא מוותרים עליה. אני מציעים לעת-עתה לטפל בעמים — כר אני אומר תמיד: העם היהודי והעם הערבי. אינני זקוק לזכרונות שלי מ״השומר הצעיר״ כדי לומר זאת. יש שני עמים בארץ-ישראל, אנו מכירים בשניהם כחוק. כתוב - לאום, לאום ערבי ולאום יהודי. זה ביטוי לחופש, זה ביטוי לדמוקראטיה, זה ביטוי להכרה בלאום. נכון, אין זה קיים כך בכל מדינה, אבל אצלנו זה קיים. אנו רוצים לטפל בשני עמים — לעם אחד אוטונומיה מינהלית ולעם שלנו בטחון. זו היתה הצעתנו. את אולי לא מסכימה לא לתביעה ולא לזכות. יש לך רשות להתנגד, אבל זו תכניתנו וזו דרכנו. הכול ברור וגלוי. שום דבר נסתר, שום דבר מסתורי — הכול ברור.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

תוסיף רק — אוטונומיה בתוך קיר-ברזל של צה"ל.

ראש-הממשלה מ. בגין:

שמע, חבר-הכנסת טובי — קראת את המאמר של זיבוטינסקי? קיר-ברזל — כל הכבוד לך. אם קראת את המאמר של ז׳בוטינסקי, אני מוכן להכניס אותך לבית״ר. כל הכבוד.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

קראתי את דברי ראש הממשלה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

הוא כבר יודע את תורת ז׳בוטינסקי — ״קיר- הברזל״. כל הכבוד.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אתה לא רציני, אדוני ראש הממשלה.

ראש-הממשלה מ. בגין.:

שב בשקט, מר וילנר. אני זוכר אותך בכנסת הראשונה, היית סטאליניסט מובהק.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

מה זה שייך ז אני זוכר אותך כבגיניסט, כמתנגד לשלום.

פסח גרופר (הליכוד):

מה אתה רוצה, שהוא ישתנה ?

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

הוא לא רציני, ראש הממשלה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

בסדר, בסדר.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

עם כל הבדיחות האלה הוא עלול להביא עלינו אסון, לא שלום.

פסח גרופר (הליכוד):

זאת אמרת גם עליהם לפני שישה חודשים.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

זו תכנית שלום? זה צחוק,

היוי׳ר ב. הלוי:

מספיק, חבר-הכנסת וילנר, מספיק.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

יש שני עמים ואתה נותן אוטונומיה               -- זו האמנה הפלשתינאית שלך. צחוק אתה עושה מהעניין הזה.

יהודה מאיר אברמוביץ (אגודת ישראל):

רחמנות עליך, תאמין לי. רחמנות עליך.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

רחמנות על בחורי ישראל שימותו במלחמה הבאה בגלל בגין והמדיניות של הממשלה.

שר התעשיה, המסחר והתיירות י. הורביץ:

מהנשק הרוסי, ואתה עוד מדבר.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

זו תכנית של מלחמה. אני אומר שזו תכנית של מלחמה.

(קריאה: אולי תפסיקו להתייחס לווילנר ברצינות) ?

היו"ר ב. הלוי:

חברי הכנסת, מספיק. רשות הדיבור לראש הממשלה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני היושב-ראש, השעה מאוחרת ואני צריך לסיים אם יינתן לי.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

דמאגוגיה.

(שר התעשיה, המסחר והתיירות קורא קריאת-ביניים)

היו"ר ב. הלוי:

השר הורביץ, גמרנו את קריאות-הביניים. בבקשה, אדוני ראש הממשלה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

חבר-הכנסת משה שמיר, אשר לדבריו אני תמיד מקשיב קשב רב אך אינני יכול בשלב אחרון זה להסכים לכל דבריו, הציע שנשתמש בכלל הגדול במשפט הבין- לאומי ונודיע שתכנית השלום שלנו בטלה. לא נוכל לקבל עצה כזאת. נכון, הנה יש כלל מפורסם בספר המשפט הבין-לאומי: ״לחוזה, בהיותו חוזה, דרושה הסכמה הדדית של הצדדים. ההצעות המוגשות על-ידי צד אחד ואינן מתקבלות על-ידי הצד השני אינן מחייבות את המציע.״ זהו הכלל. אנו לא נשתמש בו כדי להודיע שתכנית השלום שלנו איננה קיימת עוד גם אם היא נדחתה על-ידי הצד השני. תכנית השלום שלנו היא טובה, יסודית, מחושבת. ניתנה לנו, אמנם כן, תמיכה של גורמים בין-לאומיים חשובים מאוד ואנחנו עומדים עליה. לעומת זה יש בעיה של הצעות ממשיות מיוחדות ובהחלט, אם נחליט, עלי להשמיע את הסייג הזה. צריך לחשוב על כך, לתת דעתנו לכך, לקבוע את העיתוי המתאים לכך, אבל יש לנו בהחלט זכות חוקית ביחס להצעות הממשיות ולאחר שהגשנו הצעה מסויימת והיא לא נתקבלה או נדחתה לחלוטין, להודיע: אין היא עוד מחייבת את המציע; ואנחנו נגיש הצעה אחרת. הדבר הזה אינו טעון שום הסבר מיוחד, הוא ידוע לכל מי שמכיר אלף-בית במשפט הבין-לאומי. אני רוצה לומר שהעניין הזה בהחלט יידון ויהיה בשיקוליה של הממשלה. הממשלה עדיין לא החליטה על הסוגיה הזאת, אבל היא בהחלט תהיה במסגרת דיוניה בעתיד.

אני מקווה שהשבוע ייכתב במצרים ולא ייכתב דבר שיפגע עוד בכבודו של עמנו ובאווירה המתאימה לניהול משא-ומתן שליו על יסוד הצעות והצעות- נגד, כפי שמקובל בכל משא-ומתן בין מדינות. אני מקווה שבקהיר ייאמר ולא ייאמר שום דבר שעלול לפגוע באווירה הרצויה הזאת. חובתי להסביר שלא נוכל להחליט לשגר את משלחתנו אם הדברים, כפי שקראתי אותם, יישנו, כי אנחנו לא נסכים לפגיעה בכבודו של העם היהודי ומדינת היהודים תוך כדי ניהול משא-ומתן, אנחנו רוצים במשא-ומתן, מעוניינים בו, אנחנו מקווים שהוא יוכל להתחדש ולהימשך, אבל שיהיה ברור לכול: בלי פגיעות ובלי פגיעות בעמנו. אני מקווה שאמנם כן, האווירה הזאת תשתרר השבוע ואז אני מקווה שנוכל בראשית השבוע הבא להחליט על שיגור המשלחת למען חידוש המשא-ומתן. אבל כל זאת בבחינת הבעת תקווה. אנחנו נתבונן.

סוף-פסוק, אדוני היושב-ראש: הנשיא סאדאת בא אלינו. קיבלנו אותו בכל הכנסת-האורחים הראויה לעמנו. קיבלנו אותו מתוך הכרת מעשהו האמיץ ומעולם לא ביטלנו הכרה זו. אבל הנשיא סאדאת — אני אומר לו את זה בכבוד ויואיל לרשום לפניו          ---

מנחם פרוש (אגודת ישראל):

נשיא מצרים. למה אתה אומר הנשיא סאדאת?

ראש-הממשלה מ. בגין:

זה אותו הדבר: הנשיא סאדאת. נשיא מצרים. חבר-הכנסת פרוש, האמן לי, אין שום הבדל. מה אני גרמתי בהערה הזאת? אבל למען שלום-בית אומר: נשיא מצרים.

שר-הפנים י. בורג:

מה ההבדל בין President Carter ובין President of the United States of America?

שושנה ארבלי-אלמוזלינו (המערך):

על זה אפשר להתפשר.

דוד גולומב (התנועה הדמוקרטית לשינוי):

נעביר את זה לוועדת הכנסת.

ראש-הממשלה מ. בגין:

מכל-מקום, הנשיא סאדאת, נשיא מצרים, הודיע שאנו נקראים, כפי שכבר ציינתי, לסגת לקווי ה-4 ביוני 1967, לרדת מרמת-הגולן, לנטוש את יהודה, שומרון ועזה. יואיל לרשום לפניו שאם הוא מציג לנו דרישות אלה בתוספת מדינה פלשתינאית ביהודה, בשומרון ובעזה, אין אנו יכולים לפרש את תביעותיו הבלתי-קבילות הללו אלא כך: הוא אינו רוצה את ישראל עם שלום, אלא שלום בלי ישראל. שלום כזה לא יינתן לאיש.

אנחנו דורשים שיתנהל משא-ומתן מכובד, חפשי, בין שווים לשווים. אין מנצחים ואין מנוצחים. שום צד אינו מדבר אל זולתו כמנצח ושום צד לא נדרש לדבר אל זולתו כמנוצח. על יסוד שוויון מוחלט וכבוד הדדי נישא-וניתן על השכנת שלום.

מאיר וילנר (התנועה הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

איך יכול להיות שוויון בין כובש לנכבש ?

ראש-הממשלה מ. בגין:

מר וילנר, תואיל לתת לי לגמור משפט אחד. בכל- זאת לא מקובל דבר כזה. מר וילנר, איך יכול חבר כנסת כל כך ותיק כך להתנהג ? אני מדבר מתוך כבוד. אני מסיים משפט. אתה נכנס לתוך המשפט שלי עם קריאות- הביניים שלך.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

כך אתה עשית כשהיית באופוזיציה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אבל תן לי לגמור משפט.

גד יעקבי (המערך) .

אני מציע שתיפגשו אחרי סיום הישיבה לשיחה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אנחנו רוצים במשא-ומתן מכובד, לאמור: בין מדינת ישראל לבין שכנותיה בדרום, בצפון ובמזרח, למען השכנת שלום במזרח-התיכון ולמען חתימת חוזה שלום בינינו ובין שכנינו.

(קריאה: מה ההצעה של הממשלה ?)