הישיבה העשרים-ואחת של הכנסת השמינית – יום ראשון, ט״ז אדר תשל"ד – 10 מארס 1974 – התייצבות הממשלה החדשה לפני הכנסת – דיון
אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, מה נותר מאמינותה של הממשלה המוצגת לפנינו? באחד מארבעים ימי ההרכבה, ימי הבזיון, השפלת כבוד ישראל והורדת תפארתו לעיני כל העמים, קמה ראש הממשלה והכריזה: אני מסתלקת מתפקידי. היא עזבה את הישיבה על אף קריאות השבר של המזכ"ל. מיד התייצבו לפניה משלחות: שובי. והיא אומרת: לאו. היא מודיעה לכבוד הנשיא, כי אין עוד בדעתה להרכיב את הממשלה. באות משלחות נוספות. שוב היא אומרת להם: בשום פנים ואופן לא אקבל על עצמי את התפקיד, לא ארכיב את הממשלה. לא, לא, לאו. אני בעצמי קראתי בעתון בעל מעמד בין-לאומי: final decision by Meir לא להרכיב את הממשלה. כנראה הגויים אינם יודעים את התרגום לעברית של המלה final. הלאו היה סופסופי. אין עוד על מה להתווכח. כעבור 24 שעות מודיעה הגברת מאיר שהיא תמשיך במאמצים להרכיב את הממשלה, והיום ראינו את פרי מאמציה. גברתי ראש הממשלה, עם כל הכבוד, עלי לומר לך שעשית את דבר ראש ממשלת ישראל ללעג ולקלס, למשל ולשנינה, בארץ ובחוץ-לארץ.
בעצב רב אני חייב לשאול: כיצד נוהג שר הבטחון בימים אלה? במשך שלושה שבועות תמימים הוא מודיע שאין בדעתו, בשום פנים ואופן, להצטרף לממשלה החדשה; עם מפד״ל, בלי מפד"ל — הוא איננו מצטרף. גם אליו באות משלחות ובייחוד חברו, מר שמעון פרס, מנסה להשפיע עליו: אל תעזוב את התפקיד החשוב הזה. תשובה אחת בפיו של שר הבטחון: לא אצטרף לממשלה הזאת. יום אחר יום, ערב אחר ערב, אנחנו שומעים את דברו הסופי הזה — בראדיו, בטלוויזיה, בישיבות ובהתייעצויות. בא יום, בא ערב ולילה ושר הבטחון מודיע שהוא כן מצטרף לממשלה וימלא את תפקידו הקודם. מה קרה ?
באותו לילה מתחילה השערוריה הבטחונית שכמותה לא היתה מאז חידוש עצמאותנו. הממשלה מתכנסת לישיבה תחת הכסות של ועדת שרים לענייני בטחון, שאיננה, והרי אני יודע מה פירוש ההודעה הזאת: סוד כמוס, אסור לגלות טפח. כל גילוי של מה שנאמר או הוחלט בישיבה כזאת הוא עבירה על חוק בטחון המדינה. בעקבות הישיבה הזאת מתייצב שר הבטחון לפני ראש הממשלה ואומר לה: אם הצעתך הקודמת עודנה קיימת — והיא ודאי קיימת — אני מוכן. התרגשות כללית.
אנחנו רואים, אדוני היושב-ראש, שבממשלה הזאת במקום שיקול ראציונאלי יש התפרצויות של זעם ושל שמחה, של מרידה ושל גיל. אבל איפה השיקול הדרוש לנו מעל לכל דבר אחר בימים כל כך קשים ?
אחרי חצות יצא הסוד. טילפנו אלי עתונאים והודיעו, לי בדיוק את הסיבה שבגללה שר הבטחון שינה את טעמו: יש התפתחות בטחונית חמורה. הוא איננו יכול להישאר בצד. חבר ממשלה דיבר אתי בין השעה אחת לשתיים לפנות בוקר ואמר לי שעומדת לפרוץ מלחמה, אולי כל רגע; אולי ברגע שבו אנחנו משוחחים עלולה לבוא עלינו האש. הממשלה קיבלה החלטות על כוננות ונתנה הוראות. כל זה מתפרסם, מישיבה שהיא לצורך הדיון ישיבת ועדת שרים לענייני בטחון. מתי קרה כדבר הזה ? גברתי ראש הממשלה, כמה פעמים התלוננת, באזני, על הדלפות מישיבות הממשלה? הפעם, מי הדליף ? שומרי הסוד הכמוס הם שגילוהו, הם שהדליפוהו, משום שהיה דרוש להם הסבר מניין הסטייה הפתאומית הזאת מן הלאו להן ומן ההן ללאו, מדוע העמדות שהיו סופסופיות נשתנו לפתע פתאום.
התוצאות הן חמורות. הגברת ראש הממשלה, בעקבות אותה הדלפה רשמית, ממשלתית, של סוד בטחוני כמוס, מופיעה לפני הטלוויזיה ואומרת כהאי לישנא: קיבלתי ממקור הנחשב אצלנו כנאמן ידיעה שלפיה ממשלת סוריה החליטה על פתיחת מלחמה לשם מה שהם קוראים בדמשק: שיחרור המובלעת שנכבשה על-ידי ישראל במלחמת יום-הכיפורים. מה קרה לך ? מה קרה לעם הזה שכך מדברת ראש ממשלתו ?
האין אנו יכולים להבין, שאם בדמשק שומעים כי ביום מסויים מקור מהימן מסר לממשלת ישראל ידיעה על החלטת ממשלת סוריה — ויש לשער שגם החלטות הממשלה בדמשק נחשבות לסוד — תיפתח מיד חקירה איך, על-ידי מי, הגיעה ידיעה כזאת לשירותי הביון של ישראל ? הרי זה אלפבית של שמירת הבטחון הלאומי. יש לנו איזה נסיון בשטח זה בדמשק. זאת הפקרות בטחונית. זה חטא בל יכופר כך לדבר אל העם, אל העולם ואל סוריה.
כל זה — כדי להסביר את הקפיצה הפתאומית, המדהימה, המשפילה, מן הלאו אל ההן, ולהיפך. אם גם דברו של שר הבטחון איננו בטוח — מה נותר עוד מן האמינות של ממשלה כזאת?
המפד״ל התחייבה בפני עד ועדה, בפני בוחריה, כי בלי תיקון חוק השבות על רקע הסוגיה הגדולה של ״מיהו יהודי״ היא לא תצטרף בשום פנים ואופן לממשלה. גם הודעות אלו, הכוללות את הלאו המוחלט, ללא סייג, שמענו השכם והערב. אבל לא שונה החוק; שינויו גם לא הובטח — ועדה שתבדוק במשך שנה איך להגיע • להסדר מוסכם; אין לנו נסיון עם ועדות כאלה? — והמפד״ל מצטרפת לממשלה.
אדוני היושב-ראש, בכאב לב אומר: ראיתי לפני ימים מספר את הרב יהודה צבי קוק, עטוף טלית ותפילין, כולו אחוז כאב ומשיח את מרי לבו בפני תלמידיו, כמוהו רבבות אנשים דתיים, ללא הבדל השתייכות מפלגתית, תמימי-דרך, מאמינים בכל לבם ובכל נפשם, הולכים בימים אלה חפויי ראש, אבלים, עצובים מאוד, הד נצטווינו "מוצא שפתיך תשמור", "מדבר שקר תרחק", "סור מרע", מה לכל הכללים האלה על רקע הרכבת הממשלה הזאת ?
מה נותר מן האמינות שלכם ? מי יתייחס ברצינות אל הלאו שלכם או להן שלכם, בארץ ובחוץ-לארץ? ואני מדבר על כך בכאב עמוק. כי האמינות--
(ראש הממשלה ג. מאיר קוראת קרי- את ביניים)
גברתי ראש הממשלה, אם את רוצה לקרוא לי קריאת-ביניים — תעשי זאת כך שאני אשמע.
--אני מדבר על כך בכאב עמוק, גברתי, כי האמינות היא יסוד למדיניות בימינו אלה. כל הדברים האלה נרשמו. לא רק פה, גם בלשכות הדיפלומאטיות, גם במזרח וגם במערב. אם את או חבריך תופיעו ותאמרו למשהו לאו — יהיה חיוך: זוהי ההודעה הסופסופית של הממשלה ? — איננו מאמינים. ״? final״ — לא בעברית.
הוא הדין בארץ. לשמור מוצא שפתיים, אדוני היושב-ראש וחברי הכנסת, זה כלל גדול במוסר הציבורי. בלעדי קיומו — מה קורה ליחסים בין אדם לחברו, בכל שטחי החיים ? באה הממשלה, באים שרים, והופכים את הקערה על פיה לגבי מוצא שפתיים. הוא איננו חשוב. היום כך, מחר אחרת, היום לאו, מחר הן, היום הן, מחר לאו. דוגמה הרסנית נתתם בשישים הימים האחרונים, עד היום הזה, לכל איש ואשה בישראל. ובייחוד לדור הצעיר. הרס בנשמתו הכנסתם על-ידי התנהגותכם.
אין אמינות לממשלה. אבל פיחות השרות יש בה. ברגע שבו היה נראה להנהגת המערך שאפילו הליברלים העצמאיים לא יתנו לה ידם — הבטיחו להם שני שרים. על ארבעה חברי כנסת. על כל שני חברי כנסת — שר. מתי זה קרה בישראל? ואז לא היתה ברירה אלא להבטיח למפד"ל ארבעה שרים. על כל שניים-וחצי חברי כנסת — שר אחד. ואז באה מפ"ם בזעקה: אם כך — מגיעים לנו שלושה שרים. על כל שניים-ושליש חברי כנסת — שר. אני חושב שמפ״ם צודקת, גברתי ראש הממשלה. מדוע לא תתנו דווקה למפ"ם את השר השלישי? כל כך רכת לב ונדיבה היית כלפי ל״ע ומפד״ל — דווקה לגבי מפ"ם---
דב זכין (המערך):
הנאה מהעזרה שלך כבר לא תהיה לנו.
היו"ר י. ישעיהו:
אני מבקש מיושבי היציע לא להגיב שום תגובה. זה אסור.
מנחם בגין (הליכוד):
חבר-הכנסת זכין, האמן לי שאני רוצה לעזור למפ״ם. ואפילו הייתי שמח אילו אתה היית מתמנה השר השלישי. אבל אם, חלילה, דברי יקשיחו את לבה של גברת מאיר — אני מבקש את סליחת מפ״ם.
לתופעה זאת איך ייקרא? אין שום ביטוי אחר: זהו שוחד פוליטי. לא היה כדבר הזה מאז קום המדינה. פיחות כזה של מעמד השרות. על שניים או שניים-וחצי חברי כנסת — שני שרים, חברי ממשלה?
ונכתב בשבילנו כי ״השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים״.
לסיכום הפרק הזה אני רוצה להזכיר את גירסתה של גברת מאיר לאמור: אם האלוהים רוצה להעניש אדם — הוא נוטל ממנו את הבושה. זהו שינוי גירסה של מאמר קדמונים: אם אלוהים רוצה להעניש אדם — הוא נוטל ממנו את שכלו. לאור מה שעשיתם בשישים הימים האחרונים מתקבל הרושם כי האלוהים נטל מכם גם את השכל וגם את הבושה.
האם בתנאים כאלה אתם יכולים להתגבר על המשבר שהוא מנת-חלקנו?
מה הוא המשבר? אדרבה. נדבר איש אל רעהו כיהודים אל יהודים, ללא הבדל בין ממשלה לבין אופוזיציה, על העניין הגורלי, המכריע, לגבי עתיד האומה. מה הוא המשבר ? המלחמה ? שבע מלחמות היו לעם ישראל ב-38 השנים האחרונות. בין שנת 1936 ו-1939 היתה מלחמה גדולה, עם הבלגה וביטולה; מלחמת השיחרור הלאומית נגד השלטון הבריטי; מלחמת המגן והעצמאות ב-1947 וב-1948; מלחמת סיני והנסיגה; מלחמת ששת-הימים; מלחמת יום-הכיפורים. אדרבה, ישאל איש את עצמו, וחבר את רעהו, האם אחר שש המלחמות הקודרות היתה בציבור הרגשה ותופעה כפי שהן מתגלות אחר זו השביעית? כל הוותיקים זוכרים כי אחר כל מלחמה חש העם שהוא מתקדם, הוא היכה שורש במולדת, הוא יבנה את הארץ, הוא יחדש את עצמאותו, הוא יביא שבי-ציון, הוא יעלה. כל המלחמות היו טראגיות, רבות יסורים וקרבנות. הכאב היה משותף לכל תושבי הארץ. ואף על פי כן כך הרגשנו, כי נוסיף להתקדם.
מה קרה לנו אחר מלחמת יום-הכיפורים? אני לא אמרתי את הדברים האלה; אני סובר שאולי לא הייתי משמיע אותם עוד שנים רבות. אבל שר לשעבר אמר אותם, שר העבודה לשעבר, איש חיפה. כשהוא התאונן בפני הגברת מאיר על אי-קבלתו של רעיון מסויים הוא אמר: אני מזועזע מן השאלות של הדור הצעיר לגבי ודאות קיומה של מדינתנו. ציטאטה. אני חוזר ואומר: אני לא הייתי משמיע את הדברים האלה בפומבי.
שר הבטחון שואל: האם אין זאת שיותר סטודנטים יורדים מן הארץ מאשר באים אליה? אולי גם דברים אלה לא הייתי אומר בפומבי.
שר הבטחון מודיע: הדור הצעיר אינו רוצה עוד להילחם. מתי מושמעים דברים כאלה? כאשר האויב בשער, מאיים בחידוש המלחמה. את הדברים האלה אני בוודאי לא הייתי משמיע בפומבי.
כל אלה נאמרו על-ידי דוברי הממשלה. מדוע הם מושמעים היום, ולא הושמעו מעולם אחרי שש מלחמות קודמות? זה המשבר.
השאלה הגדולה הנשאלת בכל בית בישראל היא: לאן אנחנו הולכים? אנה אנו באים? קמו עלינו. אתם הבטחתם להביא שלום; היום אתם מודיעים כי ייתכן שתפרוץ מלחמה בצפון. אתם עצמכם מוסיפים שאם תהיה אש בצפון, יש יסוד להניח שתתחדש גם בדרום, אולי אף ממזרח. זו תופעה אופיינית. אחרי כל מלחמה אתם מבטיחים שלום, ואחר כל הבטחה כזאת שלכם באה עלינו מלחמה חדשה.
הנה שוב הבטחתם שלום בשבועות ובחודשים האחרונים, ושוב אתם נאלצים לומר: אולי בקרוב תפרוץ אש, לא רק בחזית אחת. אנשים שואלים: אם כך, אנה אנו באים? מצטבר לחץ בין-לאומי ממזרח וממערב, ולערבים מבטיחים נסיגות נוספות; והעולם כולו מכיר בפת״ח, לא רק באלג׳יר ובלאהור. אפילו משלחת של האינטרנאציונל השני כבר מבקשת פגישה עם עראפאת. אין פלא. אתם נתתם להכרה עולמית זו במרצחים נאציים, מחדשי השאיפה להשמדת עם אחרי אושביץ, את ההכרה, כשבארבע-עשרה הנקודות של המערך אתם כתבתם על הכרה ״במאוויים של הפלשתינאים״. מאוויים. וכי אינכם יודעים? באמנה הפלשתינאית הנודעת לשימצה כתוב: שלום עם ישראל אחד פירושו — השמדת מדינת ישראל. אבל אם אתם אנשי המערך כותבים על ״מאוויים״ של העם ---
אבא אבן (המערך):
זה לא כתוב.
משה נסים (הליכוד):
זה כתוב.
מנחם בגין (הליכוד):
שר החוץ, האמן לי שעל-פי קריאת-הביניים שלך אני צריך להגיע למסקנה שאני יודע טוב יותר ממך את ארבע-עשרה הנקודות. תבדוק זאת.
משה כרמל (המערך):
זה לא כתוב בארבע-עשרה הנקודות.
מנחם בגין (הליכוד):
איפה זה כתוב?
אני שומע אישור שזה כתוב, ואתם יודעים שכך כתוב. אני מוכן לתקן את הטעות הזאת. נכון, עכשיו אני נזכר, זה כתוב בקריאה שלכם במערכת הבחירות. נכון. האם הקריאה שלכם אינה חלק של התכנית?
עד כאן.
בימים כאלה עובר עלינו משבר האמינות לגבי הממשלה ולגבי ההנהגה. ואתם חושבים שתוכלו לרפא את המשבר הזה? אתם הרי המטתם את האסון במו ידיכם. תעשו השוואה בין המידע שקיבלתם בעשרת ימי התשובה לבין המידע שהגיע אליכם בתום ארבעים ימי המרכבה. אז לא הבאתם את המידע לידיעת ועדת החוץ והבטחון, אפילו לא לידיעת הממשלה. רק ב״מטבח״ הנקי של הגברת מאיר נמסר המידע. היום גיליתם אותו לעולם כולו קודם שהבאתם אותו לוועדת חוץ ובטחון. והן אתם כבר כולכם מודים: אילו היה גיוס מילואים, המלחמה היתה מתנהלת אחרת לגמרי. כך אמר הרמטכ״ל, כך אמר שר הבטחון, כך הודתה הגברת מאיר כשדיברה על השגיאה הפאטאלית. כולכם הודיתם, לא מיד; רציתם להתחמק מן התשובה, לא הועיל לכם.
אתם הבאתם על העם הזה את האסון. האתם תרפאו את המשבר שהוא תוצאה ממנו? בייחוד כשאתם מגלים שאין בדבריכם שום אמינות, שום רצינות? נמשך אצלכם ליקוי המאורות של עשרת ימי התשובה. לא תתגברו על המשבר. אני מדבר על כך בצער עמוק ביותר. המדובר הוא בעתידנו, עתידו של כל ילד בישראל. אין בכם היכולת והכוח להתגבר על המשבר הלאומי הזה. להיפך, הוא ילך ויעמיק.
ואת, גברתי ראש הממשלה, הלכת אל הציונים ואמרת להם שעל-פי תכנית הליכוד אי-אפשר להשיג שלום, אבל לך יש סיכוי להביא הסכם שלום.
גולדה מאיר (המערך):
גם זה איננו ציטוט מדוייק.
מנחם בגין (הליכוד):
אבל כך אמרת. הציטוט מדוייק. כך אמרת. אם טעיתי במשהו, תקני אותי. זה תוכן דבריך. אני רוצה לשאול אותך: איך את תביאי הסכם שלום בתכנית שאת דוגלת בה, עם חלק מחבריך? הנה אמרת: רמת-הגולן היא חלק בלתי-נפרד של מדינת ישראל. איך השיב לדברים האלה אסאד? האם הוא יעשה אתך שלום? האם יחתום אתך על הסכם, או ידרוש לרדת עד לקווי ה-4 ביוני 1967, בהוסיפו שארץ-ישראל היא חלק דרומי של סוריה?
והסעיפים האחרים של התכנית: עזה חלק בלתי- נפרד של מדינת ישראל; שארם אל שייך עם רצף יבשתי, לא נזוז משם; ירושלים — מאוחדת; על הירדן — נעמוד. אני אבקש שמישהו מהיושבים בספסלים האלה ושמע שזוהי תכניתה של ראש הממשלה דהיום יקום ויאמר, בשימו יד על לבו, האם בתנאים כאלה מסוגלת הגברת מאיר להביא הסכם שלום עם סוריה, עם ירדן, עם מצרים ?
דיברת על נושא זה בחוסר כנות. אני הייתי יכול להשתמש במלה מקורית אחרת. אבל אני אעדיף רק להשמיע את התזכורת על אזהרתו המפורסמת של אלכסנדר ינאי באזני המלכה שלומציון.
קראתי את קווי היסוד; ליתר דיוק, התחלתי לקרוא אותם. אני מבקש לשאול: מדוע המרתם סעיף בסעיף? בקווי היסוד הקודמים היה כתוב: ״הגברת הקמתן של היאחזויות בטחוניות והתנחלויות קבע, כפריות ועירוניות, על אדמת המולדת״. כל הסיעות הסכימו לסעיף זה, זולת מפ״ם. היום כתוב: ״התיישבות והתנחלויות — ייעשה להמשך ההתיישבות וההתנחלויות בהתאם להחלטות שתקבל ממשלת ישראל״.
מה קרה למלים ״היאחזויות בטחוניות והתנחלויות קבע״? מדוע מחקתם אותן? מה קרה ל״אדמת המולדת״?
(חברת-הכנסת ש. ארבלי-אלמוזלינו קוראת קריאת-ביניים)
אני לא המשכתי לקרוא בקווי היסוד.
מאיר פעיל (מוקד):
אני קראתי. אתה יכול לחתום עליהם. .
מנחם בגין (הליכוד):
אותו תוכן, מדוע לא אותן מלים ? אם אין שינוי — מדוע שיניתם ?
אבל לא המשכתי לקרוא בקווי היסוד. שווא המאמץ. הוא אינו דרוש. הם לא שווים את הנייר שעליו הם נכתבו. בהגיע סעיף אחד למבחן הוא ייקרע לגזרים, הוא יהפוך לפיסת נייר. שטרות בלי כיסוי. המלה שלכם אין בה שום רצינות, שום אמינות; זאת הוכחתם בימים עברו. גם בימים אלה.
לכן כאשר את, גברתי ראש הממשלה, מציגה לנו את הממשלה הזאת על הרכבה, על אלה שהשתתפו בדיונים ב״מטבח״ — מובן שהוא נקי, אבל הרבה כלים נשברו בו לאחרונה — או-אז אני רוצה לומר לך שאנו, המייצגים בבית הזה קרוב לחצי מיליון אזרחיות ואזרחים — וביניהם חיילים, מתיישבים ומתנחלים, אנשי עיר וכפר, מושב וקיבוץ — אנו אומרים לך ולחבריך: אנו רוחשים לכם אי-אמון מוחלט בימי שלום ובימי מלחמה, בעניינים מדיניים ובעניינים חברתיים וכלכליים — וסוף פסוק — בעניין האמינות.
אנחנו, כאופוזיציה פארלאמנטארית, נפעל למען אידיאלים לאומיים ואנושיים גדולים, שאנחנו דוגלים בהם משחר נעורינו:
ארץ-ישראל — נפעל לקיום זכותו של העם היהודי על מולדתו, שאין עליה שום עירעור, לנצח; נתבע כי תינוקות דבית-רבן ילמדו בבתי-הספר על זכותו של עמנו על ארץ-ישראל, משום שגם בנשמותיהם הכנסתם ארס על- ידי "המאוויים הפלשתינאיים" והשאיפה לחלוקה מחדש של ארץ-ישראל. והמה שואלים: האם יש לנו זכות על הארץ ?
בחוץ-לארץ — נוסיף ונסביר: זוהי ארצנו. היא חולקה, היא אוחדה, אין לחלקה מחדש לעולמים.
לתושבים הערבים בארץ-ישראל, במדינה היהודית — שיווי זכויות, אופציה חפשית לגבי אזרחות. אם ירצו באזרחות מדינת ישראל — יש לתיתה להם; אם יעדיפו לקיים את אזרחותם הקודמת — אין למנוע מהם. לא תיכפה אזרחות על שום תושב של ארץ-ישראל.
פתרון בעיית הפליטים — אנחנו היהודים יודעים את נפש הפליט, כי פליטים היינו מדור לדור. משום כך רוצים אנו לפתור את הבעיה הזאת באופן חיובי ואנושי; לאמור: פליטים הנמצאים בשטח השיפוט שלנו בארץ- ישראל — אנו נפתור את בעייתם על-ידי דיור ומתן עבודה קבועה; פליטים הנמצאים במדינות ערב — מדינות אלו אחראיות לפתור את בעייתן, כפי שנפתרה בעיית הפליטות אחרי כל מלחמה משנות העשרים ועד ימינו אלה. שיווי זכויות לכל התושבים ולכל האזרחים כיהודים, כערבים- וכדרוזים; כיהודים, כמוסלמים וכנוצרים. בשיווי זכויות זה אנו מאמינים מאז באנו אל דגל הציונות, דגל הטוהר והיושר.
אנחנו נתבע פעולה מיידית להצלת שארית הפליטה בסוריה. אילו יכולתי, הייתי משמיע היום, אדוני היושב- ראש, קינה על ארבע אחיותינו שנמלטו מהגיטו, נתפסו והתעללו בהן ועינו אותן, עינו אותן עד מוות והטילו גופותיהן לתוך הגיטו. אויה לנו, אויה לאנושות כולה, האכזרית והאדישה, היודעת מה מתרחש ומוסיפה להחריש. אבל גם לנו אויה. מדינה לנו, כוח אדיר לנו, ולנגד עינינו, על סף ביתנו — זוועה כזאת.
אנחנו נתבע ששום הסדר עם סוריה לא ייעשה אלא אם כן תימסר כל האוכלוסיה היהודית, יחד עם שבויי המלחמה שלנו הנמצאים עדיין בארץ בארבארית זו, לידי מצילים.
נחדש את המערכה ההיסטורית הגורלית למען שיבת- ציון המונית מברית-המועצות. פחות עולים באו בחודשים האחרונים. אנו מודאגים מתופעה זו. יש לקרוא לעם היהודי ברחבי תבל להתגייס ללא דיחוי כדי לחדש את המערכה יום אחרי יום, למען דרור ייקרא לכל דורשי ציון בברית-המועצות לשוב ציונה. משום כך עלינו לתמוך כיהודים וכישראל ובאחים המודאגים לעתידם של אחיהם בתיקון גיקסון—ואניק ולדחות את כל האיומים המושמעים כנגד קבלתו על-ידי שני בתי הקונגרס יחד.
למען האינטרס המשותף שלנו ושל ארצות-הברית של אמריקה — יש אינטרס כזה בין המעצמה הגדולה ובין מדינתנו, ועל יסוד זה צריך לבנות את היחסים בינינו — בשם האינטרס המשותף הזה עלינו לתת תמיכה בהצעתו של הסנאטור ג'קסון לגבי פירוזה של תעלת-סואץ. לאמור — שום אניות מלחמה לא יעברו בתעלת זו. נכון, חיבור הצי הסובייטי בים התיכון עם הצי הסובייטי באוקיינוס ההודי הוא סכנה לעולם החפשי כולו, ובייחוד התפרסותו במפרץ הפרסי. הופעתו של הצי הסובייטי בתעלת-סואץ ובים-סוף היא גם סכנה ישירה למדינת ישראל. משום כר עלינו לתת ידינו לרעיון של איסור מעבר אניות מלחמה בתעלת-סואץ.
התנחלות — בכל חלקי ארץ-ישראל, מהירה, רבתי, על אדמת המולדת, ביריחו ובשכם, בעיר ובכפר. ואז לא יהיה צורך באותו סעיף שעליו דיברה הגברת מאיר לגבי הליכה לבחירות חדשות.
מדוע צריך להניח, יהודים, ציונים מכל המפלגות, מדוע אתם צריכים להניח שייתכן ויתור על חלקי יהודה ושומרון? האין זו ארץ-ישראל, האם לא קיבלתם מאבותיכם שזו ארצנו המקודשת לנו מקדם י לעולמים? איך הגיעו יהודים וציונים לרעיון תפל כזה? לכן התנחלות בעזה, ביהודה ובשומרון ובכל חלקי הארץ המשוחררת, כפרית ועירונית, תמנע את האסון לא רק מבחינת הזכות; גם מבחינת הבטחון, כי שניהם שלובים.
ביטול העוני — קיים בארץ-ישראל עוני שהוא חרפה לכל חברה הקוראת לעצמה מתוקנת, והעוני הזה קם תחת משטרכם וכך הצטבר. נדאג לפעולות ללא דיחוי למען ביטול העוני הזה המנוון, שהוא מנת-חלקן של רבבות משפחות. בייחוד ניתן דעתנו למשפחות מרובות הילדים, ברוכות הילדים, כי זאת על שר האוצר לזכור: אם הוא מצפה עד שתעבורנה הבחירות ומכין עוד לפניהן את התכנית כיצד, כפי שאומרים, להתאים את הסובסידיות — והוא מתאים אותן מאוד — ומחירי המצרכים היסודיים ביותר מאמירים, הצרה הגדולה ביותר, הפגיעה החמורה ביותר, היא במשפחות מרובות ילדים. לכן אנחנו נתבע כי יינתן להן סיוע ממקורות המימון של העם היהודי למענן, רווחתן, קידמתן וגם למען הגדלת העלייה הפנימית, הלא זה הריבוי הטבעי מקרב האוכלוסיה היהודית.
יש מצוקה בנוער. קראנו בחרדה כי הדין-וחשבון של ועדת ממשלה עמד להיות גנוז. אני מקווה שזה לא נכון.
גולדה מאיר (המערך):
זה בהחלט לא נכון.
מנחם בגין (הליכוד):
אמרתי זאת. אמרתי: ״קראנו״ והבעתי את התקווה. אני מודה לך על האישור. אין שום סיבה להתרגז כשאני אומר שיש דין-וחשבון של ועדה ממשלתית. קראתי שהוא עומד להיגנז ואני מקווה שזה לא נכון. ובכן אסור לגנוז את הדץ-וחשבון אלא צריך לפעול על-פי ממצאיו למען בטל מצוקת הנוער החמורה — שוב, בקרב מאות אלפי משפחות בישראל.
אדוני היושב-ראש; יש לנו ממשלה בלי אמינות, שנתנה שוחד פוליטי - לשותפיה; שפיחתה את מעמד החברות בממשלה; שמבטיחה שלום-ולמחרת היום מכריזה שעומדת לפרוץ מלחמה; ששגתה בכל הנחותיה המדיניות; הרוצה לחלק מחדש את ארץ-ישראל; אשר באשמתה ותחת משטרה- הצטבר עוני נורא בישראל. אין לממשלה זו אמינות, שום אמינות, ויש לי הרושם שאפילו שר הדתות החדש לא יצליח להחזיר לה את אמינותה. -
אנחנו רוחשים לכם אי-אמון מוחלט. יש לנו היום ממשלה נטולת אמינות וחסרת אחריות. מולה ניצבת ותתייצב אופוזיציה החשה בעמקי הלב באחריות היסטורית לעתיד האומה, לשלמות הארץ, לצדק חברתי, לבטחון ולשלום, ומתוך רגש אחריות זה נוסיף לשרת את עמנו ואת ארצנו.
