הישיבה המאתים וששים ושתים של הכנסת החמישית יום שני, ב תמוז תשכ"ג 24 יוני 1963 הרכב הממשלה החדשה ותכניתה דיון

דברי הכנסת
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ב' תמוז התשכ"ג, 24 ביוני 1963
מתוך:
כרך 37
נושאים:
שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה, עבר הירדן. מדינות - גרמניה, ירדן, מצרים, סוריה. חירות האדם - חירות הפרט. בטחון - יסודות בבטחון ישראל, מרוץ חמוש, נשק להשמדה המונית. מדיניות חוץ - יסודות מדיניות החוץ. ממשל - כנסת, ממשלה. לאומיות - לאומיות. השקפות חיים - סוציאליזם. אישים - שמעון פרס
בגין מתיחס לברית שמתפתחת בין מצרים סוריה ועיראק, וטוען שמצב זה יכול להוות איום על ישראל אם יוצבו כוחות בירדן. בגין מתייחס למצב הכורדים בעיראק, וטוען שיש להתערב לפני שיתבצע רצח עם. בקשר למדענים הגרמנים במצרים, בגין מסביר שהאיום לא בלעדי לנשק קונבנציונלי בלבד, אלא כל פעם שאויב מתחמש זו בעיה. כמובן שחמורה אף יותר לענין נשק לא קונבנציונלי, אבל גם על זה ישראל תצליח להתגבר. בגין טוען שאם הממשלה החדשה שקמה בראשות אשכול תהיה זהה לזו של בן גוריון, הם לא יתמכו בה, וכן שפרס שמונה לסגן שר הבטחון בממשלה החדשה לא ראוי למלא תפקיד זה לאור מעשיו האחרונים.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

היו״ר ק. לוז:

אנחנו עוברים לוויכוח. רשות-הדיבור לחבר-הכנסת בגין.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני היושב-ראש. ״ירווח לה למדינה, וייטב לה לאומה. תרד השנאה והמשטמה, ויעלה הכבוד ההדדי. תיעלם הנקמנות והנטרנות ותקום יריבות, אף חריפה, אך הוגנת ומכובדת. יורחק הסילוף ותשגה האמת. יפחת פירוד הלבבות, ותעמיק הכרת האחדות- תודבר הצביעות ותעלה הכנות. יושם קץ לחנופה ביזנטינית, ואומץ-לב אזרחי וחירות המחשבה יבואו במקומה״.

ב- 28 במאי 1962, מעל במת הכנסת, הובעה תקווה כי כך יהיה לרגל התפטרות מסויימת. אני שב ומביע תקווה זו. אבל אף-על-פי שקיים הבדל בין הערכתו של ראש הממשלה, כוונתי למר לוי אשכול, לבין הערכתי אני, הריני מציע לכנסת לא לדון בהתפטרות, אלא בהתפתחות.

נעבור לסדר-היום, ונעלה לנגד עינינו את בעיות היסוד של האומה, בשטח המדיני, הצבאי והמשקי.

מה על האיחוד הערבי המשולש, המרובע או המחומש? קראתי את הדברים שהשמיעו חברי הכנסת לפני שישה שבועות בקירוב, בדיון המדיני, עם פתיחת מושבה. שמתי לב כי רבים מהם אמרו שהאיחור בין מצרים, סוריה ועיראק הוא בבחינת עובדה מוגמרת. כמה מהם אף הביעו דעה כי אפשר היה לראות ברכה באיחוד הזה, אלמלא כמובן, יחסו לישראל. כמה מהם אמרו שהוא כורח היסטורי ואין לעמוד בפני הקמתו.

סבור אני, שאם חברי כנסת אלה ישובו ויקראו את דבריהם, ישאלו את עצמם, האם לא מיהרו בדיאגנוזה או בפרוגנוזה מדינית. לעת-עתה אין האיחוד הזה, אפילו המשולש, קיים אלא על גבי הנייר, ולדעתי יש בכך ביטוי לאימפרסיוניזם מדיני ולקלות-דעת, אם אומרים שהאיחוד הערבי הוא בלתי-נמנע או שיש בו משהו מן הקידמה.

אין הוא בלתי-נמנע כלל. משער אני שהעמים של אמריקה הלטינית, מלבד ברזיל, יש ביניהם משותף בשפה, בדת, בתרבות ובמוצא במידה לא פחותה ואולי אפילו יותר גדולה מאשר לעמי ערב השונים. אף-על-פי-כן לא יעלה איש על דעתו לטעון שצריך להיכנע למישהו הטוען כי מכל הרפובליקות הלטינו-אמריקניות יש להקים גוש מדיני אחד ואחיד.

תנועות אלה, הפאניסטיות, ידועות בתולדות האנושות. פאן-סלאביזם; פאן-גרמניזם; כולן התעטפו בסיסמאות של איחוד וקידמה, ונתברר שהן משתמשות בהן כדי להדביר עמים ולכבוש ארצות לא להן. כזה הוא גם אופיו של הפאן- ערביזם. גם אם הוא משמיע סיסמאות של איחוד וסוציאליזם, הרי זוהי תנועה ריאקציונית ביסודה. ובמיוחד, כמובן, כלפינו. לא תיתכן שום קידמה, אם לצדה מתנוססת סיסמה של השמדת ישראל או הכחדת יהודים. נתבונן באמצעים שהם משתמשים בהם כדי להשיג את המטרה הפאן-ערבית. הרי הם: כוח- הזרוע, פגיון, כדור, חתירה, השתלטות.

אנו רואים לנגד עינינו ריכוז של דיביזיות של מצרים בתימן בנסיון להשמיד שבטים שלמים כדי להחזיק בחלק מן הארץ הרחוקה ההיא.

אנו רואים את אשר מתרחש בארם-נהריים, בחלק הארץ ששם קיים וחי המיעוט הכורדי, שגם עליו הורמה חרב ההשמדה.

יורשה לי, אדוני היושב-ראש, להפסיק לרגע את הניתוח של בעיה מדינית זו, הנוגעת קודם כל אלינו, כדי לומר מלים מספר על הסכנה של ביצוע פשע של השמדת עם בעיראק. סבור אני שעמנו חייב להראות ענין ורגישות לגבי מה שקורה למיעוט לאומי העומד על זכויותיו, ונגדו משלחים אווירונים, טנקים ותותחים, וממטירים על כפרים ובהם אוכלוסין אזרחיים, אנשים, נשים וטף, אש וגפרית כדי להשמיד אותם מתחת שמי השם. אני סובר שהממשלה הישנה, בראשותו של ראש ממשלה חדש, חייבת לתת את דעתה לבעיה מיוחדת זאת. אמנם במהותה היא בין-לאומית; מבחינה מוסרית היא לאומית. אמנם היא קמה והיתה בארץ אשר בינה לבינינו אין גבול, אבל ביחס לבעיות אלו בכלל אין קיימים גבולות. משום כך, לדעתנו, חייבת הממשלה ליזום, יחד עם עמים אחרים, פניה לדעת-הקהל העולמית, וכן לארגון האומות המאוחדות, כדי לנסות לשים קץ לאותו פשע של השמדת עם המתפתח לנגד עינינו בעיראק.

יש לכך תקדימים. בשנות הארבעים, נוכח מלחמה פנימית, שלח ארגון האומות המאוחרות ועדה מיוחדת ליוון. לפני שבועות מספר יצאה ועדת האו״ם לתימן. סבור אני שמן ההגיון ומן הצדק שגם לעיראק תישלח ועדה בין-לאומית, כדי שתעמוד מקרוב על החומרה שבשפך-דם של אוכלוסיה אזרחית, רק משום שהיא עומדת על זכותה לאוטונומיה לאומית. העובדה שממשלת בגדד בשעתה כבר הכירה בזכותו של המיעוט הכורדי לאוטונומיה לאומית, היא עצמה אומרת שהתנגדותו של המיעוט הכורדי לשלטונות של הרוב העיראקי- הערבי צודקת לחלוטין. משום כך חייבת האנושות התרבותית להתערב בעוד מועד, לפני שיבוצע אותו פשע של השמדת עם.

על אף הערעור, שאולי הוא זמני, בפדרציה המשולשת המצרית-עיראקית-סורית, לא חלפה כלל הסכנה של השתלטות מצרים, בעקיפין או במישרין, על-ידי בקשה מבית כביכול או על-ידי השתלטות מבחוץ, בכוח-זרוע גלוי או על-ידי חתרנות סודית, על חלק של ארץ ישראל הקרוי ׳״ירדן״. סבותי שחובתנו לומר גם היום, מאחר שיודעים אנו כי שינוי חמור זה במצבנו עלול להתרחש, להלכה, כל יום — גם אם יידחה עלינו לזכור שהוא עלול להתרחש ~ חובתנו לומר איפוא שמדינת ישראל לא תוכל בשום פנים ואופן לסבול את הצבת התותחים המצריים על חומות ירושלים, או בלבה של הארץ בדרך-המלך הישנה בין עיר הבירה לשפלה, או קילומטרים מספר מנתניה.

אמנם כן, מבחינת זכותנו על ארץ אבותינו השלמה אין שום הבדל בין שלטונה של הכת החוסיינית בחלק המזרחי של ארץ ישראל לבין השתלטות של כל כוח זר אחר עליו. אנחנו מאמינים לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות. איש לא יוכל בהגיון לשכנע את רעהו כי יש לנו זכות על רמלה משום שכבשנוה, ואין לנו זכות על העיר העתיקה משום שלא הצלחנו, אף-על-פי שיכולנו, לפני חמש-עשרה שנה, לקרוא לה דרור. אולם גם אם אין שום הבדל מבחינת הזכות בין שני המצבים, עליהם דיברתי, הרי תמיד התבוננו בעיניים פקוחות מבחינת קיום האומה, בטחונה ועתידה, בהתפתחות מסביבנו, וברור לנו כי לו היתה מצרים משתלטת בדרך כל- שהיא על החלק המזרחי של ארץ ישראל הקרוי ירדן, הרי מבחינת עתידה של מדינת ישראל היה חל מפנה מכריע, גורלי! ולכן חובה עלינו לומר גם היום, לבל תחזור השגיאה שנעשתה בשנת 1956, כי מדינת ישראל לא תוכל בשום פנים ואופן לסבול התפתחות כזאת, משום שבנפשנו הדבר.

בעברי מבעיה מדינית זו לבעיה צבאית, הריני מסב את תשומת-לבה של הכנסת להודעות החוזרות והנשנות בימים האחרונים, לפיהן כביכול צפויה למדינת ישראל ולבטחונה הסכנה האמיתית מנשק הקרוי קונבנציונלי. ללמדך כי מנשק בלתי-קונבנציונלי אין צפויה לנו סכנה אמיתית. או, במלים אחרות, אין צפויה לנו סכנה כלל-

עלי לומר, בכל הכרת האמת והאחריות, כי אם תתקבל קונצפציה איסטרטגית זו, אנו עלולים להוליך אח העם לקראת אסון. אם ישאל אדם, מאיזה סוג נשק צפויה לנו סכנה, מזה הקרוי מקובל או מזה ששמו בלתי-שגרתי, תהיה שאלה זו חסרת יסוד. האמת הפשוטה היא, שצפויה למדינתנו סכנה מכל נשק הניתן בירי האויב. והסיבה היא: האויב בתור שכזה, בהכרזותיו ובמעשיו ובמהותו ובתכניותיו הוא תוקפן.

לאחר הקמת הפדרציה, שעדיין לא היתה למעשה, היו הפגנות בחלק ההוא של ארץ ישראל, ו״אל גומהוריה״, שהוא עתון רשמי של ממשלת מצרים, שיבח את ההפגנות ואמר במפורש באזני העולם כולו ש״הקמת הפדרציה היא צעד ראשון להשמדת ישראל״. אם מדינה, באופן הרשמי ביותר, מכריזה על כוונה כזו, הרי לא צריך לשאול מה הנשק הניתן לה: קונבנציונלי, בלתי-קונבנציונלי; התקפתי או הגנתי. כל נשק עלול לשמש בידה לנסיון תוקפנות והכחדה המונית. אפילו הנשק הקרוי הגנתי, בידי האויב שלנו, סכנה הוא לנו.

אנטוני אידן, בספרו ״מול פני הדיקטטורים״, מגלה שבשנות השלושים הוציאה גרמניה סכומים ענקיים כרי לייצר במהירות האפשרית תותחים נגד אווירונים. מבחינה טכנית, זהו נשק הגנתי מובהק. האם גרמניה הנאצית של הימים ההם רכשה וייצרה את התותחים להגנת עריה, משום שחששה להתקפה אנגלית, צרפתית, רוסית, אמריקנית? כל איש יודע: המאמץ הזה לרכוש את התותחים נגד האווירונים היה חלק של הכנות התקפה. סבור אני כי לו היינו שומעים שנאצר ייצר או רכש טילים נגר טנקים או טילים נגר אווירונים — ושניהם יש להם אופי של נשק הגנתי מובהק —, וצריכים היינו לחרוד לכך חרדה רבה. פירוש הדבר׳ ומכל מקום כך עלול להיות: הוא מתכונן לא בעתיד רחוק לתקוף את מדינת ישראל.

על אחת כמה וכמה כשהוא מקבל נשק התקפתי, כלומר מפציצים, אניות-קרב וכדומה. לכן אני מציע שהבית כולו, בלי הבדל סיעות, יתפטר אחת ולתמיד מוויכוח-סרק זה — איזהו סוג הנשק שממנו צפויה לנו סכנה, קונבנציונלי או לא-קונבנציונלי, התקפתי או הגנתי. על-פי השכל וההגיון והנסיון עלינו להסכים שעם מתן נשק בידי האויב קמה סכנה למדינת ישראל, לבטחונה ולעתידה — נשק מכל סוג שהוא.

אבל אם תשאל מה הסכנה הגדולה יותר לנו ולעתידנו, האם מנשק קונבנציונלי או מנשק בלתי-קונבנציונלי — לדעתי, אין ספק ביחס לתשובה. סכנה הרבה יותר חמורה לעתידנו, לבטחוננו ולקיומנו צפויה לנו מן הנשק הקרוי בלתי-קונבנציונלי. לעולם לא יאמר שום משקיף בעולם, בין המעצמות הגדולות, שלא צפויה להן סכנה מנשק בלתי-קונבנציונלי. הן אומרות: דרוש לנו הנשק הקונבנציונלי משום שאנו מניחים — ובמידה רבה של צדק — שלא יהיה כלל שימוש בנשק הבלתי-קונבנציונלי בגלל המורא שהוא מפיל על כל הצדדים, בגלל חיתתו האיומה, הדמיונית, שהוא נושא עמו למקרה של השימוש בו.

האם יכולים אנחנו לומר באותה מידה של השערה או בטחה שלא יהיה שימוש בנשק בלתי-קונבנציונלי בירי אויבינו נגדנו? היתה זו הרפתקנות מדינית וצבאית איומה, לו כך היינו מניחים. על אף הכל, הוקם קו טלפון ישיר בין הבית הלבן לבין הקרמלין, לבל תפרוץ מלחמה בנשק בלתי- קונבנציונלי בדרך המקרה. האם יכולים אנחנו לקוות לקו טלפון ישיר כזה בין ירושלים לבין קהיר? האם יכולים אנחנו לסמוך על השיקול של נאצר או של עאמר, כפי שמר קנדי סומך אפילו על שיקולו של חרושצ׳וב, או חרושצ׳וב על אחריותו של מר קנדי, או מקמילן וגנראל דה-גול על שיקוליהם של השניים הראשונים, שלא יופעל אותו נשק שבעקבות הפעלתו עלולים להיות מושמדים עשרות ומאות מיליוני אנשים?

האם יכולים אנחנו לסמוך על אותה מידת שיקול ביחס לנאצר או עאמר, או כל שליט או מפקד ערבי שיכולים לבוא במקומם, מבחינת גירוי היצר להפעיל נשק כזה המיועד להשמדת המונים נגד מדינת ישראל, אף אם יחשוש או יחשוב על נשק תגמול מרתיע?

כי זאת לדעת: נגד אותו נשק בלתי-קונבנציונלי, טילים וראשי חץ לסוגיהם, אין לעת-עתה גם בעולם הגדול — ולכן לא אגלה שום סוד אם אומר שאין גם בידינו — נשק הגנה מונע, כמו שקיים ויהיה קיים ביחס לנשק קונבנציונלי, אווירון נגד אווירון; טנק נגר טנק; צוללת נגד צוללת; מכונת יריה נגד מכונת יריה. ואף אם נעמיד את כל הכלים לצדנו במספר יחיד, ואת אותם הכלים במספר רבים מן הצד השני — לא אבדה תקוותנו-

לעומת זאת, נגד אותו נשק הכרוך בשילוח טילים, עם ראשי חץ למיניהם, ולאו דווקא של אטום ומימן אלא גם כימיים, גם רדיו-אקטיביים, אין לעת-עתה נשק הגנה מונע את הפעלתם וגורם להפלתם. יש רק, ייתכן שיהיה — אני בטוח שעלינו לעשות כל מאמץ כדי שיהיה — נשק תגמול מרתיע. על זה נתקיים.

אבל אני חוזר ושואל: אם על אותו שיווי-משקל של האימים קיים העולם כולו, בבחינת תולה ארץ על בלימה, כלומר: לא על בלימה, אלא על בלימה של שימוש בנשק בלתי-קונבנציונלי, הרי ביחסים בינינו לבין אויבינו אותה מידת שיקול-דעת לא תיתכן שתהיה קיימת. לכן הסכנה הגדולה יותר היא מן הנשק הבלתי-קונבנציונלי.

נניח שאויבינו יוצאים נגדנו להתקפה בכל הנשק הקונבנציונלי שיש ברשותם, על חילותיהם וצבאותיהם. לעולם לא יוכלו לשבור אותנו. וכאשר אני אומר את הדברים האלה בשלוות-נפש מוחלטת, איני מדבר בלשון מיסטיקה. בוודאי, מעל לכל קיים הגורם של רוח האדם החופשי, ונוכחנו לדעת בדורנו זה שאין לך כוח גדול יותר — ואין זו מליצה, זו מציאות — מאשר רוחו של האדם החופשי הנלחם על צדקתו, מאשר רוחו של בן-החורין העומד על זכותו, הנלחם על כבודו, על חירותו, על חיי רעייתו וילדיו הקטנים.

אבל אץ זו רק שאלה של רוח- יש גם עוברות ויש גם מספרים. צבאות ערב, אדוני היושב-ראש, הם צבאות פרופסיונליים, וכאלה יהיו עוד שנים רבות, משום שהמשטרים בארצות אלה הם דיקטטוריים ושליטיהן אינם מעיזים להקים חיל אזרחים, פן האזרחים שלמדו נשק או המחזיקים בו יקומו עליהם להפילם.

שנית, לעולם לא יוכלו מדינות ערב לשלח נגדנו לחזית את כל צבאותיהם בבת-אחת, כי תמיד יש להם ותהיינה להם בעיות בטחון פנימיות. בעיראק — אפשרות של התקוממות כורדית; בסוריה — אפשרות של הפיכה מבית; הוא הדין למצרים, הוא הדין לכל מדינות ערב, מתימן ועד אלג׳יר. לעולם לא יוכלו לשלח נגדנו אלא חלק מצבאותיהם. ואילו אצלנו קיים חיל אזרחים; כושר הגיוס שלנו עולה על עשרה אחוזים, ותודות לרוח, למספרים ולכוח העומד לרשותנו, נוכל תמיד לשבור את התוקפנות של צבאות ערב.

אין לומר, לאחר ניתוח הגיוני זה, כי אין סכנה בהתקפה זו. בכל מערכה יש סכנה; כל מלחמה היא אכזרית ואיומה, אבל אין לנו לחשוש כלל מפני התקפה כזו מבחינת קיום האומה, בטחונה ועתידה.

לא כן ביחס לשימוש אפשרי בנשק בלתי-קונבנציונלי. לו חס וחלילה היה שימוש בו, או אם באחד הימים יהיה שימוש בו, עלול לקרות — וחובתנו לומר זאת בגלוי לעמנו, לא להשלותו ולא להטעותו — שפך דמים נורא בגלל ריכוז האוכלוסין ובגלל האופי המיוחד של אותו נשק שנועד, כפי שאמרה שרת החוץ, להשמדת החי. ודאי, לא אנו נזרע אימים בקרב עמנו ; לא אנו נעשה את אשר נעשה במחצית השניה של חודש מארס. תמיד נקרא לעמנו: גם מפני סכנה זו אין להיבהל. עמוד נעמוד-לא ישמידונו. מי שירים ירו להשמיד אותנו, הוא שיושמד, ואנחנו נחיה במולדתנו. זו ארצנו, כאן נחיה. אם יהיה צורך, נעמוד בכל הכוח נגד כל סכנה, ואין שום סיבה לבהלה.

אולם אין גם סיבה להסתרת דברים והאמת. אסור להסתירם. מערכה כזו, אם תיפתח באחד הימים תוך שימוש בנשק בלתי-קונבנציונלי, עלולה לגרום לנו אבידות בנפש שכמותן לא ידענו בכל המערכות הקודמות בארץ ישראל. ולנו, אדוני היושב-ראש, אין הרבה דם לשפוך. זו הסכנה.

כאשר אנחנו באים, לאחר הניתוח הזה, לשאול איך התרחש הדבר הזה, הרי בהתאם לאמת נאמר שהכלים האלה, הנועדים להכחדת המונים, נתנה גרמניה בידי מצרים. לא צריך עוד להתפלסף: גרמנים, הגרמנים. צריך לומר בפשטות: גרמניה. כיום אין עוד ספק כלשהו שממשלת גרמניה ידעה מלכתחילה על יציאתם של מדעניה למצרים; בוודאי בדיעבד ידעה על פעולתם שם; בוודאי יודעת היא עליהם מאז נתקבלה ההחלטה המפורסמת של הכנסת בעשרים במארס, ועדיין לא עשתה ממשלת גרמניה שום דבר כדי להרחיק את האזרחים הגרמניים, את המומחים לכלי השמדה, מארץ מצרים.

לפני שבועות אחרים נתבשרנו ששלוש מפלגות בפרלמנט הגרמני הגישו הצעת חוק פרטית, שאם תהיה לחוק, יצטרך כל מדען גרמני, אם ירצה לפעול בשטח המדע המלחמתי מחוץ לגרמניה, לקבל רשיון מטעם הממשלה הפדראלית-רפובליקאנית.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יורשה לי לומר בלי שום הקדמות: לפי הערכתנו, זה מעשה צביעות. בוודאי בימים עברו, כאשר כולנו היינו ציונים צעירים, היינו מתרשמים מאד מפרסום איגרת קטנה ב״טיימס״ הלונדוני נגד המדיניות הרשמית של הווייטהול. חשבנו שהנה מכתב זה, עליו חתומים אנשים חשובים, ישנה את כל המדיניות הרשמית הבריטית כלפי ארץ ישראל והעם היהודי. הימים ההם של תמימות ועיוורון חלפו לבלי שוב. מאז ארבע-עשרה שנה גם לנו יש פרלמנט, ואנו יודעים דרכי חקיקה. כולנו יודעים, כי אם רוצה הממשלה שיתקבל חוק, היא עושה דבר פשוט — היא מציעה אותו. הרי לממשלה יש תמיד רוב. אחרת אין היא יכולה להיות ממשלה כהלכה. הממשלה מהווה את התמצית של התמיכה המדינית של הרוב בבית-הנבחרים. פירוש הדבר שאם היא מחליטה להגיש הצעת חוק, היא מניחה שהרוב יתמוך בה. מדוע איפוא הממשלה הגרמנית לא הגישה הצעת חוק זו?

שנית, הן האופוזיציה בפרלמנט הגרמני תומכת באותה הצעת חוק. על הממשלה נמנות שתי מפלגות: הנוצרים- דמוקרטים ואלה הקרויים ליברלים. האופוזיציה היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. היא אמרה: אנו בעד קבלת חוק זה. האין אנו יודעים מנסיוננו הפרלמנטרי, שאם ממשלה רוצה בקבלת חוק, והאופוזיציה אינה מתנגדת, אלא נהפוך הוא, תומכת בו, — לא יעברו מספר ימים והצעת החוק תהיה לחוק מחייב? מדוע איפוא הוגשה הצעת חוק פרטית שאפילו לא הגיעה עדיין לכלל דיון? מדוע כבר קמו חילוקי-דעות בין שתי המפלגות על הצעת חוק פחות חריפה או יותר חריפה, ובינתיים אין אפילו דיון על זו הקרויה פחות חריפה?

אילו רצתה הממשלה הגרמנית להרחיק את מדעניה ממצרים, היתה עושה זאת גם בלי חוק. אבל אפילו דרוש לה חוק, היתה יכולה להשיגו בבונדסטאג, אם לא ב-24 שעות, הרי במשך ימים ספורים. העובדה שהיא הניחה למפלגות להגיש הצעת חוק באורח הקרוי בלשון הפרלמנטרית ״פרטי״, מוכיחה שממשלת גרמניה, לעת-עתה, אינה מעוניינת כלל בקבלת החוק, או למעשה בהרחקת המדענים הגרמניים מארץ מצרים. בינתיים, נזכור, הם יושבים שם. הם עובדים יומם ולילה בשביל מכונת ההשמדה הנאצרית. הם מייצרים, כפי שנתגלה לנו בבאזל ולא במדינת ישראל, קרוב ל-900 טילים. הם משתדלים להשיג בשבילם ראשי חץ בלתי-קונבנציונליים. היתה זו קלות-דעת שיקשה שלא לקרוא לה נפשעת, כאשר יום לאחר הגילויים בבאזל, ממקורות ״מהימנים״, מר פרס, נמסר לעתונות שאותה עיסקה שיוקליק ניסה לעשות אותה, לא יצאה לפועל, ואנו יודעים כביכול שאין קובלט למצרים. איך יודעים אתם שאין? היום אין זה סוד כי כאשר נאצר העלה ב-21 ביולי את שני הטילים — פרי המוח ומדע ההשמדה הגרמניים — לא ידעתם שהוא נמצא כבר בשלב כזה של פיתוח טילים. הופתעתם לא על-ידי עצם העובדה שנאצר עוסק בייצור טילים, אלא בשל התאריך, בו כבר היה מסוגל להעלותם השמימה.

אחרי נסיון כזה, תאמרו לעמנו כבטחון, בעיוורון, בקלות- דעת כזאת, שאתם בטוחים שלנאצר אין קובלט, רק משים שלפני שנה ומחצית השנה, על-פי האינפורמציה שלכם, העיסקה ההיא לא יצאה לפועל? מאז חלפו חודשים רבים; ידוע לכם שהוא עושה נסיון להשיג ראשי חץ בלתי-מקובלים ואינו מסתפק בהרכבת חומרי נפץ רגילים על אותם 900 טילים המיוצרים בשבילו על-ידי מומחים גרמניים. ואתם אמרתם לנו ולעולם כולו, בעצם המערכה נגד אותו שיתוף- פעולה נאצרי-גרמני נפשע נגד עמנו ונגד ילדינו, שאתם בטוחים שאין? איך אפשר עוד יותר מזה לגרום נזק לבטחון האומה? איך אפשר עוד יותר מזה לגסות להשלות ולהטעות אותנו ואת כל אלה שבאוזניהם השמענו את הקריאה: עזרו לנו, על-ידי הפעלת דעת-הקהל, להרחיק סכנה זו משכנותנו?

אך אין זו הפעם הראשונה שאתם משלים, מטעים ומש- תיקים ענין חמור זה. ב- 22 ביולי 1962, יום לאחר שנאצר העלה את שני הטילים שלו, שכינה אותם ״כובש״ ו״מנצח״, פרסם הכתב הצבאי של ״ג׳רוסלם פוסט״ — ויש לי הרושם שבין אותו כתב ובין מר פרס יש קשר לאו דווקא רחוק כרחוק מזרת ממערב — את הדברים הבאים: ״בנובמבר אשתקד״, כלומר בנובמבר 1961, ״כבר היה ידוע פה, בישר- אל, כי מצרים הגיעה לשלב מתקדם יותר של פיתוח טילים, בעיקר בעזרתה של קבוצת מומחים גרמניים. ידוע פה כי חלקים חשובים של הטיל המצרי נשלחו למצרים מגרמניה״. הנה הורעה רשמית מוסמכת ומהימנה. כבר בנובמבר 1961 ידעתם במה שקרוי צמרת הבטחון: א. כי קבוצת מדענים גרמניים עוסקת בייצור טילים בשביל נאצר. ב. שאפילו חלקים חשובים הדרושים לו להרכבת הטיל נשלחו מגרמניה למצרים.

אני רוצה לשאול היום הזה את הכנסת כולה, ללא הבדל סיעה: מה קרה בין נובמבר 1961 לנובמבר 1962? מדוע במשך שנה תמימה לא הבאתם את הענין לא לפני ועדת החוץ והבטחון, לא לפני הכנסת, לא לפני דעת-הקהל בישראל, לא לפני דעת-הקהל העולמית? אם תטענו שאתם הייתם משוכנעים, שאסור להביא את הבעיה הזאת לפני דעות-קהל אלו, למה הבאתם אותה — ובאיזו זעקה, לא רק לאומית אלא גם עולמית - במארס 1963?

אחת מן השתיים. אם טובה, רצויה והכרחית היתה המערכה הפומבית הזאת באביב 1963, הרי עוד יותר רצויה ועוד יותר הכרחית היתה היא בנובמבר 1961, כאשר קבוצת המדענים הגרמניים רק החלה במלאכת הכנת כלי ההשמדה, כאשר מערכה זו עוד היתה עשויה להפריע למלאכתם הנפשעת והטמאה? למה המתנתם שנה ומחצית השנה? הן בינתיים עסקו במלאכתם והתקדמו עד 21 ביולי ומעבר לו עד עצם היום הזה גם בייצור הטילים וגם בחיפוש ראשי חץ בלתי- קונבנציונליים. השתקה זה מחדל זה, והכרוך בהם - היש להם אח ומשל בתולדות העמים? עליכם להשיב.

עתה אציג שאלות פשוטות הבאות מן השכל הישר. מדוע ביום 13 בנובמבר 1962, כאשר הצענו לכם לקבל החלטה לאמור: ״ייצור טילי התקפה והצבתם על-ידי מצרים המקיימת מצב מלחמה עם ישראל, הוא איום ישיר על בטחונה של מדינת ישראל ואוכלוסייתה״, — דחיתם את ההצעה, רעה היתה היא בעיניכם? ומדוע ביום 20 במארס 1963 אנו הצענו ואתם כולכם החלטתם לאמור: ״הכנסת קובעת כי פעילותם של מדענים ומומחים גרמניים, העושים במצרים בייצור נשק השמדה נגד ישראל, מהווה סכנה חמורה לבטחון ישראל ואוכלוסייתה״?

השכל הישר, אם מצוי הוא בבית הזה — יופיע, ומיד, וישיב: מדוע בנובמבר היתה ההחלטה ההיא אסורה, בלתי- אחראית, ומדוע במארס 1963 אותה ההחלטה עצמה, בתוכנה אם לא בניסוחה, היתה רבת-אחריות, הכרחית ורצויה?

מדוע, כשאמרנו לכם ב-13 בנובמבר לאמור: ״עוד לא איחרנו את המועד; צריך לסלק את המומחים האלה ממצרים וצריך לתבוע את סילוקם גם מהממשלה האחראית להימצאותם שם וגם מהמעצמות שאף הן שילמו בדם רב כדי להדביר את חיית-הטרף הנאצית״ — נתקלו דברינו אלה בלגלוג מצדכם והחלטתם לעבור עליהם לסדר-היום; ומדוע ביום 20 במארס 1963 הצענו אנו ואתם כולכם הסכמתם, לאמור: ״העם הגרמני לא יוכל לפטור עצמו מאחריות להמשכתה של פעילות נפשעת זו. מחובתה של ממשלת גרמניה להפסיק לאלתר פעילות מסוכנת זו מצד אזרחיה, ולאחוז בכל האמצעים הדרושים למניעת שיתוף-פעולה זה עם ממשלת מצרים״. ההגיון, אם מצוי הוא בבית הזה — יעלה וישיב על השאלה: מדוע הדברים שהוצעו ב-13 בנובמבר צריך היה לדחות אותם, ואותם הדברים — בתוכנם, אם לא בניסוחם, ב-20 במארס 1963 צריך היה לאמץ אותם?

מדוע, כשהצענו לכם לאמור: ״הכנסת מטילה על הממשלה לנקוט צעדים נאותים כדי להביא במהירות האפשרית לידי הפסקת פעולתם והרחקתם ממצרים של המהנדסים והטכנאים הגרמניים המסייעים זה זמן ממושך בהקמת מפעל הטילים המצריים״ — דחיתם הצעתנו זו, וברוגז רב; ומדוע ב-20 במארס 1963 אנו הצענו ואתם קיבלתם, לאמור: ״הכנסת קוראת אל דעת-הקהל הנאורה בעולם להפעיל בלא דיחוי את השפעתה בדי להפסיק את הפעילות הזאת של המומחים הגרמניים, אשר מטרתה להעמיד בסכנת השמדה את מדינת ישראל, בה התקבצה שארית הפליטה של עמנו, ניצולי השואה הנאצית״?

אם יש בפיכם תשובה הגיונית לשאלה, מדוע אותם הדברים עצמם לפני שמונה חודשים היו פסולים לחלוטין ואילו לפני ארבעה חודשים נעשו טובים ואחראים — אנא, תנו את התשובה הזאת.

אולם, אדוני היושב-ראש, די לנו בהוכחות. קראתי שכאשר שאלו את ראש הממשלה מר לוי אשכול: האם הוא חושב שממשלתו תמשיך ביחס לגרמניה בקו המדיניות של קודמו — אמר: ברגע זה חדלתי לחשוב. אני מציע לראש הממשלה לפסוק מלחדול לחשוב, ביחוד בענין זה. לא רק בגלל הסיסמה המפורסמת של דיקארט " Cogito,ergo sum" (אני רואה שראש הממשלה יודע את ההמשך) — אלא בגלל חשיבות הענין.

(קריאה: אומרים "Dubito,ergo sum")

חבר-הכנת כהן, אם ארצה לעשות אתך ועם מר לוי אשכול סימפוזיון על דיקארט - לא עכשיו. אני מציע לו לשוב ולחשוב, בגלל חשיבות הענין.

המדענים האלה מוסיפים לעבוד נגד עמנו וקיומו. הם לא הורחקו. הצעת החוק הפרטית בגרמניה לא היתה לעת-עתה לחוק מחייב. שום פעולה לא נעשתה נגד הימצאותם ופעילותם הנפשעת. אני רוצה איפוא לומר לראש הממשלה החדש, השלישי מאז קמה מדינת ישראל: מבחינתנו אמנם תיבחן ממשלתו על-פי ענינים שהם בבחינת שלמות. אבל בתקופה הקרובה היא תיבחן קודם כל לגבי ענין זה. אני רוצה דווקא להביע מידה של סיפוק על כך שראש הממשלה, כששאלו אותו אם ימשיך בענין זה בקו קודמו, -לא השיב מיד ״הן״. בהיסוס שלו, בהודאה שברגע זה כבר פסק מלחשוב — יש משהו שאני מוכן לברך עליו. אבל זה איננו מספיק. צריך לפעול, אדוני ראש הממשלה, ובתקיפות ובמהירות, במרץ רב ובנאמנות להחלטת הכנסת, שאמנם אנו יזמנו את הדיון סביבה ואפילו את הצעת הניסוח שלה בעיקרה הבאנו, אבל היא החלטת הכנסת כולה, היא מחייבת אתכם לא פחות מאשר אותנו, ואסור לשים אותה לאל, אסור לפעול נגדה. משום שרצונו הריבוני של עם חפשי, אדוני היושב-ראש, איננו מתבטא ברצונו של יחיד, פלוני או אלמוני. הוא מוצא את ביטויו פה, בבית הזה. ואם הבית הזה ברוב קולות--

שמעון פרס (מפא״י):

זה חל גם עליך.

מנחם בגין (תנועת החירות):

עוד מעט אגיע אליך, מר פרס, אל תגרה אותי.

--אם הבית הזה מקבל החלטה אפילו ברוב רגיל, על אחת כמה וכמה כמעט פה אחד, ללא התנגדות — זה הביטוי לרצונו הריבוני של עמנו. ובהתאם לכך אתם צריכים לפעול.

אם תפעלו כך — כשם שנתנו ידנו להחלטת הכנסת, כך ניתן ידנו לפעולת הממשלה בענין גורלי זה. אם לא תפעלו כך; אם תוסיפו להחריש ולהשתיק ולהטעות את העם, לאמור: זאת בכלל אינה סכנה, כפי שנאמר — אמנם אורח גרמני אמר זאת, אבל בנוכחותו של סגן שר הבטחון דאז, והוא — סגן שר הבטחון — לא קם ולא מיחד. בידו; ישב לידו והחריש — וכאשר העם בישראל והעולם כולו׳ בנוכחותו של מגן שר הבטחון, שומע שאלה הם מדענים מיושנים; ״אלטע זאכן״ הם מייצרים בשביל מצרים; אין בכלל סכנה מזה — היזהרו מפני קלות-דעת זו, היזהרו מפני הטעיית העם. על-ידי השתקה והחרשה והסחת תשומת-הלב מסכנה אמיתית לבריאותו ולחייו של כל ילד בישראל — אתם עלולים להמיט עלינו אסון. אם חם וחלילה תפעלו בניגוד להחלטת הכנסת — נסיק מכך מסקנות פרלמנטריות. אנו נדרוש מכם אז שנלך כולנו אל העם בענין גורלי זה. זה איננו "issue" מן הענינים העומדים על הפרק; זוהי בעיה שאכן בנפשנו היא — ונציע הצעת חוק להתפזרות הכנסת ולקיום בחירות במועד קרוב, כדי שכולנו נוכל להתייצב לפני העם, והעם יחליט אם מאמין הוא שאין סכנה לחייו ולבטחונו מן הטילים וראשי-חץ בלתי-מקובלים שמדענים גרמניים נותנים בירי מצרים, או שיש בכך סכנה והוא רוצה בעוד מועד לפעול נגדה למען סילוקה, למען מניעתה או לפחות למען הפחתתה.

אדוני היושב-ראש. ראש הממשלה הציג היום את ממשלתו על-פי סדר הא״ב. זה דבר נאה. אבל ב״דבר״ קראתי היום את הרכב הממשלה בסדר אחר לגמרי, גם של תפקידים וגם של שמות: לוי אשכול — ראש הממשלה ושר הבטחון; שמעון פרס — סגן שר הבטחון; אבא אבן — סגן ראש הממשלה; גולדה מאיר — שרת החוץ; פנחס ספיר — שר האוצר והמסחר-והתעשיה; אלמוגי — שיכון ופיתוח; ארן — חינוך ותרבות; ששון ושיטרית; בר-יהודה ואלון; שפירא וד״ר בורג. ותמהתי. מה זאת? ממשלה, או תיבת נוח שאליה נכנסים זוגות זוגות? שימו לב: ותיק — צעיר; צעיר — ותיק; צעיר — ותיק; ספרדי — ספרדי; --

בבה אידלסון (מפא״י):

איזו צורה היא זאת?

מנחם בגין (תנועת החירות):

            --פועל-ציון — פועל ציון--           

מאיר ארגוב (מפא״י):

איזה דמיון עשיר!

מנחם בגין (תנועת החירות):

            --פועל-מזרחי — פועל-מזרחי. ולמען קיום הצמידות הזאת, שכחו אפילו את שר הדתות, את ד״ר ורהפטיג.

מאיר ארגוב (מפא״י):

כבד את הכנסת!

מנחם בגין (תנועת החירות):

ארגוב, איך אתה יכול להפריע לי?

דוד הכהן (מפא״י):

״שוסטק — פועל״; ״שוסטק — תעשיין״... זה טוב יותר?

מנחם בגין (תנועת החירות):

אני רוצה להסב את תשומת-לב הכנסת לכך לא בגלל הצמידות, שיש בה משהו, אלא בגלל העובדה שבעתון הרשמי של הממשלה סגן שר הבטחון קודם לסגן ראש הממשלה ולשרת החוץ ולשר האוצר והמסחר-והתעשיה. הוא אפילו אינו סגן שר הבטחון עדיין. מר אשכול, שר הבטחון, אם ירצה השם, בשבוע הבא יעלה על הבמה, בהתאם לחוק, ויודיע שחבר כנסת מסויים יהיה סגן שר הבטחון, ואז ייכנס הוא לתפקידו.

מה קרה פה? עלי לומר בכל הכרת האמת — ואתם יכולים להפסיק אותי כמה שתרצו: לפי הכרתי, המועמד לסגן שר הבטחון, מר שמעון פרס, איננו ראוי למלא תפקיד זה. אתם תחליטו, כמובן, משום שזאת זכותכם. הוא גרם במישרין להרחקתו משירות צבאי של אחד החיילים והקצינים המופלאים שלנו, הלא הוא רב-אלוף לסקוב. הוא גרם בעקיפין להרחקתו מן השירות הממלכתי של הממונה על שירותי הבטחון, והוא מסר אינפורמציה מטעה בענין המדענים הגרמניים גם לוועדת החוץ והבטחון.

לבסוף, אדוני היושב-ראש, אציע שנבנה את היחסים בין הממשלה לבין האופוזיציה על היסוד, עליו דיבר ראש הממ- שלה החדש. אני מסכים להערכתו זו. עליו לדעת שאנחנו שואפים להעביר אותו ואת חבריו לאופוזיציה, וזו לא רק זכותנו, זו גם חובתנו, והעם יחליט. אם העם יתן להם מידת אמון מספקת גם בבחירות הבאות כדי לשוב ולהרכיב ממ- שלה, אנו, במידת האמון הקטנה יותר שהעם יתן לנו׳ נראה מיד את שליחותנו להתייצב נגדם באופוזיציה עד שהעם, כפי שאנו מאמינים, יחליט אחרת. אך לא דרושה ביחסים אלה של חילוקי-הדעות היסודיים ביותר בעניני מדיניות ובדרכי השגת הבטחון הלאומי והמשק והחברה — לא דרושה לא שנאה ולא משטמה, כדי שהתקווה, עליה דיברתי בראשית דברי, תתגשם.

לאחרונה אני רוצה להביא לפניכם נוסח הופעה של אופוזיציה בפרלמנט, ממנו אתם מציעים לנו תמיד ללמוד, וזו אם הפרלמנטים, אדוני שר המשפטים. שם ראש האופוזיציה וילסון אומר לראש הממשלה: ״ראש הממשלה הימר בבטחון הלאומי למען מטרות פוליטיות״ (gambled with national security for political reasons)  ואילו ראש סיעה אופוזיציונית קטנה יותר, הסיעה הליברלית, גרימונד, מביא דברים של זולתו ואומר: ״זו ממשלה השמה זרועותיה סביב גבך ומבקשת נקודה רכה כדי לתקוע בך את סכינה״. והממשלה ושריה אינם יוצאים מגדרם, משום שהם יודעים שחובתה של אופוזיציה לתקוף. זהו האמצעי היחידי בידיה, נגד המעשים והמחדלים של אלה שאמצעי הביצוע בידיהם, להגיש לפני הטריבונל של דעת-הקהל את כתב האישום שלה. וכאשר חבר מפלגת השלטון דורש מראש הממשלה להתפטר, מצטט הוא את הפואימה המפורסמת של בראונינג ואומר לו:

Let him never come back to us,

There would be doubt, hesitation and pain,

Forced praise on our part, the glimmer of twilight,

Never glad, confident morning again

כך מדברים בפרלמנט הבריטי; וכך נדבר גם אנו. אם תעשו מעשים טובים — נשכח אתכם. אבל אם תעשו מעשים רעים ומחדלים, נבקר אתכם בכל הכרת האמת והאחריות, וכך נתקדם כולנו לקראת קיום הדמוקרטיה בישראל.

אדוני היושב-ראש, אם כבודו יציג מחר לכנסת את השאלה האם היא מביעה אמון לממשלה הישנה בראשותו של ראש ממשלה חדש, הרי סבור אני שנשיב על שאלה זאת בלאו. אבל לאו זה פירושו הן באחד הימים להקמת ממשלה חדשה בישראל — באשר למפא״י יינתן סיכוי להוכיח נאמנות לדמוקרטיה וקונסטרוקטיביות באופוזיציה.