הישיבה המאתים ושלוש של הכנסת החמישית יום שלישי, י"ב טבת תשכ"ג 8 ינואר 1963 חוק השיפוט הצבאי תיקון מס'3 תשכ"ג 1962
היו״ר א. בן-אליעזר:
נתחיל בדיון. רשות-הדיבור לחבר-הכנסת בגין, ואחריו לחבר-הכנסת סרלין.
מנחם בגין (תנועת החירות):
אדוני היושב ראש. היתה לי הזכות להשתתף, במשך חודשים רבים, בעבודתה של הוועדה המשותפת לוועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת החוץ והבטחון, שדנה בחוק השיפוט הצבאי והכינה אותו. לקריאה שניה ושלישית. תרומה גדולה לחוק ההוא — ניתן לומר בלי היסוס, שהוא אחד החוקים הטובים שיצאו אי פעם מבית המחוקקים של מדינת ישראל — תרמו חבר-הכנסת רובין ז״ל, והפרקליט הצבאי הראשי ז״ל וייבדל לחיים ארוכים מי שממלא את מקומו, אלוף משנה מאיר שטרנברג. כמו כן נתן רבות מידיעותיו המשפטיות המובהקות לעיבוד החוק החשוב הזה, יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת לשעבר יעקב שמשון שפירא.
עתה מוצע לתקן סעיפים מסויימים של חוק השיפוט הצבאי. אעמוד על כמה מהם, ביחוד על אלה שאינני מוכן להסכים להם. אין זאת אומרת שביחס לשאר הסעיפים אני מביע דעה חיובית. גם סעיפים רבים שאותם לא אזכיר, לא אוכל לתת להם את הסכמתי, אבל מובן מאליו שבדיון הכללי אין לתת אלא הדגמה. מאידך גיסא, ישנם סעיפים שיש בהם תיקונים חיוביים ובוודאי ניתן להם יד בדיון בוועדה. כדי למנוע אותה אי-הבנה, שהתעוררה אמש בכנסת, אדוני היושב-ראש, אני מציע שהצעת חוק זו תועבר לוועדה משותפת לשתי הוועדות שהזכרתי בראשית דברי. כפי שהחוק העיקרי נידון בוועדה משותפת לשתי ועדות אלו, כן מן הדין שהתיקונים המוצעים כאן, מספרם 90, יידונו באותה ועדה משותפת.
החוק הזה, כפי שאמר סגן שר הבטחון בצדק, הוא אחד המכשירים — הייתי שם את הדגש במשפט זה במלה ״אחד״ — להחדרת המשמעת בקרב צבאנו. חיילי ישראל חייבים לדעת שכללי המשמעת אינם בבחינת קפריזה של מפקדיהם. לימוד משמעת בצבא הוא אחד הדברים החשובים ביותר לקראת יום המבחן, לקראת יום הפקודה הגדולה, בו עלול להיות תלוי גורלנו. אם חייל לומר את כללי המשמעת ונוהג על-פיהם, הוא עושה לא רק מעשה חשוב בשביל עצמו, אלא בשביל כל אחד מחבריו לנשק ; אם בתקופה שאינה תקופת לחימה הוא לומד את המשמעת ומקיים אותה, הוא חוסך את היקר מכל יקר — דם, בעת המבחן העלול לבוא. לכן אין להקל ראש ביחס לכללי המשמעת. אינני סובר שאפילו בענינים, הנחשבים לקטנים, צריך להקל ראש; חיילי ישראל צריכים להקפיד גם על צורתם החיצונית.
נכון הוא שהמשמעת הטובה ביותר היא זו הנובעת מהכרה, ולצבאנו יש מקורות שמהם הוא יכול ללמוד כיצד היתה משמעת אדירה — שטובה ממנה אולי לא צריך לבקש, — בתקופה שבה עדיין לא היה לנו צבא סדיר, והנוער העברי נלחם על שחרור עמו, והכל היו בבחינת חיילים מתנדבים, וכפי שאמרתי: המשמעת היתה מצויינת.
מצד שני, אין להכחיש שבצבא סדיר דרוש גם מכשיר חוקי כדי להחדיר משמעת — אם היא מופרת. חייבנו איפוא את חוק השיפוט הצבאי, ונחייב גם מספר תיקונים מוצעים. אבל יש מספר סעיפים שאינם נראים לנו כלל ועיקר.
בחוק המונח לפנינו מוצע, ששיפוט צבאי יחול על איש מילואים לשעבר ״כשאינו בשירות״. אני סובר שזו הצעה מוטעית, ואבקש בוועדה למחוק את הסעיף המוצע. איש מילואים לשעבר, שאינו בשירות, הוא אזרח, הוא אינו חייל, ואסור להחיל שיפוט צבאי על אזרח- אולם איש מילואים שהוא בשירות, הוא חייל, ומן הדין שאם הוא פוגע בכללים של המשמעת, או בכל כלל אחר שהוא חלק מהשיפוט הצבאי, יועמד לפני בית דין צבאי.
אם אזרח, איש מילואים לשעבר, שאינו בשירות׳ פוגע בחוק, ייתבע לפני בית משפט אזרחי- בעיני הדבר הוא חשוב מאד. אמנם עשינו לפני שבע שנים בכנסת ובוועדה מאמצים חשובים — והמאמצים היו משותפים גם לחברי הקואליציה וגם לחברי האופוזיציה — כדי להבטיח ערובות לעשיית צדק גם בבית הדין הצבאי, ועדיין לא שמעתי תלונות רבות על הנוהל בבית הדין הצבאי מבחינת האפשרות של עשיית צדק. אף על פי כן אין להתעלם מן העובדה שלא הרי בית דין צבאי כהרי בית משפט אזרחי. שונה הוא הנוהל, ושונות במידה רבה הערובות לעשיית צדק. משום כך צריך תמיד לצמצם את תחולתו של חוק השיפוט הצבאי, שיחול על חיילים בלבד. אם יש כורח להרחיבו, כפי שהסכמנו לגבי אזרחים העובדים במפעלים המשרתים את הצבא, למשל, ומייצרים בשבילו נשק או תחמושת — אין ברירה, אבל בצמצום מכסימלי.
אני חוזר איפוא ואומר שאם איש מילואים, שאיננו בשירות, פגע, כפי שהוא עלול לפגוע, בחוק, אין להביא אותו לפני בית-דין צבאי. יובא לפני בית משפט אזרחי, ואם יצא אשם, בוודאי יבוא על ענשו.
אני חייב לומר שצרמה את אזני ההסברה, מטעם הממשלה, שלפיה יש להחיל את חוק השיפוט הצבאי על איש מילואים ביחס למי שהיה מפקדו. ההסברה היא: כדי למנוע מעשי נקמנות של חיילים במפקדיהם לשעבר. אני סובר שיש במלים אלה חוסר טאקט, ובוודאי גם חוסר טעם. מדוע צריכים אנו להניח שחיילי ישראל ירצו להתנקם במפקדיהם? זה לא האופי של צבא ישראל. אולי בצבאות אחרים, בימים עברו, היו מפקדים סדיסטים, וקרו מקרים שחיילים התנקמו בהם, אפילו בחזית. הדברים אינם בלתי- ידועים. אבל אצלנו, בצבא העברי, כפי שחונך עוד לפני היותו לצבא סדיר — המפקד הולך ראשון בקרב והוא חברו של החייל, הוא מדריכו, ולא שמעתי על מקרים כל כך רבים שחיילים במילואים, משיצאו מהשירות, התנקמו או ניסו להתנקם במפקדיהם לשעבר. אמנם דברי ההסבר אינם חלק מהחוק אבל יש ללמוד לקח מההסבר הצולע הזה ולייעץ למשרד הבטחון שייזהר קצת יותר בשימוש בנימוקים כאלה.
גם מבחינה מהותית לא ברור מה זה ״לרבות מי שהיה מפקדו״ — האם הכוונה לאיש אחד או לרבים ? לפי פקודת הפרשנות מספר יחיד כולל מספר רבים, כלומר כל המפקדים, והרי יש דירוגים שונים. אני סובר שגם מלים אלה צריך יהיה למחוק.
בסעיף 3י1 לחוק העיקרי מוצע שינוי מסויים וההצעה מטעם הממשלה באה בגלל חוות דעתו של בית הדין הצבאי לערעורים בערעור פלילי 219/56. אותו בית דין צבאי קבע שהכתוב בחוק, לאמור ״נוסף לעבירות הצבאיות שלפי טיבן אין לשפטו עליהן באשר אין הוא חייל כהגדרתו בסעיף 1״׳ אינו ברור, והוא, בית הדין, ביקש הבהרה על ידי המחוקק.
אני מברך את הממשלה על התקדמותה הבלתי-משוערת לגבי חוות דעת של שופטים בישראל. (חבר-הכנסת קושניר, האם אדוני סובר שאסתפק בזה ? הוא קצת יותר מדי פסימי כלפי.)
אני רוצה להבהיר לכנסת, שבית הדין הצבאי לערעורים לא אמר שהפיסקה הזאת בחוק — הדעת אינה סובלת אותה; הוא לא אמר שבגללה יש שיבוש בהליכים במשפטים פליליים; הוא לא אמר שבגלל הפיסקה הזאת עלול לצאת עיוות דין, משום שהשופט, בניגוד לשכנועו, עלול להיות נאלץ להרשיע אדם על פי סעיף שלפיו אינו אשם כלל. בית הדין הצבאי לערעורים לא אמר אף אחד מהדברים האלה. אף על פי כן מיהרה הממשלה להתחשב בחוות דעתו של בית הדין הצבאי לערעורים והביאה לנו הצעת תיקון מרחיקה לכת ביותר: למען הבהירות למחוק את המלים האלה.
ברצוני איפוא, אדוני היושב-ראש, להזכיר לכנסת שהיתה חוות דעת משפטית של בית דין אחר, בערעור פלילי 23/62, גם הוא בית משפט עליון, בית המשפט העליון במדינה, והשופט של בית המשפט העליון אשר כתב את פסק הדין, אמר בין השאר: ״יוצא איפוא, שאם בית המשפט דוחה בנסיבות כאלו את הסבר הנאשם לקיום המגע, חייב הוא להרשיע את הנאשם במסירת ידיעה סודית לפי סעיף 23 (א), למרות היותו משוכנע שלמעשה לא נמסרה שום ידיעה כזאת. תוצאה זו שהחוק כופה איתה, אין הדעת סובלתה ואף הדאגה לבטחון המדינה אינה יכולה להצדיק שיבוש כזה של דרכי ההוכחה המקובלות בהליכים פליליים״.
כאשר הצענו על סמך חוות דעת משפטית זאת לשנות סעיף 23(א), גילה לנו הממונה על המרצה דהיום מטעם הממשלה שהשופטים אינם מחוקקים. באמת, תורת סתרים הוא גילה. ודאי שהשופטים אינם מחוקקים, אבל גם הממשלה וגם בית המחוקקים חייבים להטות אוזן קשבת לחוות דעת של שופטים כאשר הם באים לפרש את החוק. במקרה שעליו דיברתי, לא זו בלבד שהממשלה לא הטתה אוזן, אלא אף סירבה להתחשב בחוות הדעת של שופט בית המשפט העליון. ואילו במקרה המתייחס לחוק השיפוט הצבאי ההתחשבות היא למעלה מהדרוש.
הייתי איפוא רוצה לבקש את סגן שר הבטחון, שיסביר לממונה עליו כי ביחס לחוות דעת משפטית אין לנהוג במידת איפה ואיפה. צריך להתחשב בדעתם של שופטים כאשר הם באים לפרש את החוק.
במידה שמדובר בהצעה זו, טוב שהממשלה התחשבה בחוות דעתו של בית הדין הצבאי לערעורים, אבל הפעם עשתה קצת יותר מדי. היות ובית הדין הצבאי לערעורים מבקש להבהיר את הסתום במלים אלה, מציעה הממשלה למחוק אותן. האם זוהי הדרך היחידה להבהרה ?
אני סובר שלא צריך למחוק מלים אלה. קראתי את הסעיף המתוקן על פי הצעת הממשלה ושמתי לב לכך שהוכנסו עבירות אחרות שעליהן אין צריך לשפוט את האזרח בתקופה שאיננה תקופת לחימה. ניחא. אבל אבקש את נציגי הממשלה לזכור שיש שתי שיטות של קודיפיקאציה. אחת שאפשר לקרוא לה כוללנית ושניה הקרויה בלעז קזואיסטית. ביבשת אירופה בחרו בדרך כלל בשיטה הראשונה; באנגליה העדיפו את השניה. אבל השיטה האנגלית לעתים תכופות היא מעורבת: יש שהיא קובעת כלל מסויים וגם מפרטת מקרים.
אני סובר שאם בוחרים בדרך הקזואיסטיקה מוטב תמיד להוסיף כלל. כל כך למה? משום שאין אדם יכול לומר לעצמו, אפילו יהיה משפטן וידע את בל החוק על מאות סעיפיו, שאינו עלול לטעות. ייתכן שהוועדה תאשר את כל הסעיפים המוצעים, ובכל זאת איזה שהוא סעיף יישכח, ואז עלול להיות עיוות דין, ואזרח שאיננו צריך לעמוד לפני בית דין צבאי, יעמוד לפניו, אף על פי שלפי רצונו של המחוקק הוא צריך להיתבע — אם הפר את החוק — לפני בית משפט אזרחי. הייתי איפוא מציע שאמנם נשאיר את כל הסעיפים החדשים על כנם, כפי שהוצעו על ידי הממשלה, אבל אחרי הפירוט שלהם נוסיף את הכלל הזה, שיהיה מעין שסתום בטחון לעשיית צדק. בסעיף 13(ב), כפי שהוא כתוב כיום, נאמר: נוסף לעבירות שלפי טיבן אין להביא אדם לפני בית דין צבאי, לא יישפט בבית דין צבאי גם על אותן עבירות המפורטות בסיפה - של אותו סעיף. אני מציע, לאור חוות הדעת של בית-הדין הצבאי לערעורים, להפוך את הסדר, למנות את העבירות שעליהן לא יתן האזרח את הדין לפני בית-דין צבאי, ולהוסיף עם סיום פירוטן את הכלל הגדול.
מוצע לנו שיימחק הסעיף שעליו דנו בוועדה במשך ימים רבים ושקלנו אותו מכל צד, שלפיו אין הורדה בדרגה אוטומטית. בדיונינו בוועדה — לפני שש—שבע שנים — קבענו שאם בית דין צבאי מוצא חייל, הנושא דרגת פיקוד, אשם ודן אותו למאסר, הרי הוא, בית הדין, אם הוא רוצה להוסיף על עונש זה הורדה בדרגה או הורדת הדרגה עד כדי החזרת המפקד לשורות, חייב לאמור זאת בפסק הדין. לא במקרה קבענו כך. אמנם דרושים יוצאים מן הכלל. אם למשל מפקד יידון על בגידה, הרי הורדה בדרגה צריכה להיות אוטומטית; אם הוא יידון על ריגול — הוא הדין. אבל אם המפקד יידון על עבירה אחרת ויוטל עליו עונש מאסר, איננו סוברים שצריך באופן אוטומטי להוריד אותו בדרגה. אולי זה היה מקובל בימי הביניים או אפילו במאה התשע-עשרה ...
(סגן שר ה בטחון ש. פרס קורא קריאת- ביניים)
בנו כהן (המפלגה הליברלית):
במשפט דרייפוס.
מנחם בגין (תנועת החירות):
אולי בצבאות אחרים. במשפט דרייפוס הוא נידון גם לדה-גרדציה. איננו מדברים על דרייפוסים, אלא על אנשים אחרים. אבקש את סגן שר הבטחון שלא יזכיר לי ״פרשיות״.
רציתי לאמור, שדבר כזה היה מקובל בצבאות אחרים, שבהם שימש קורפוס הקצינים בבחינת כת סגורה, בעלת מושגים משלה על מה שנקרא כבוד. כבוד הוא דבר גדול וחשוב, אבל אין צריך לקבל את המושגים מן הימים ההם ; אם קצין נידון למאסר, אי-אפשר היה להעלות על הדעת שהוא עוד יפקד, ובאופן אוטומטי הורידו אותו מדרגתו והחזירוהו לשורות. לא כן אצלנו. גם מפקדינו באים מאותו נוער עברי מופלא, שטוב ממנו לא קם לעמנו מימי בר- כוכבא; כולם אנשים פשוטים. יכול מישהו להיכשל חס וחלילה ולחטוא, ואם יעשה כן יבוא על ענשו, אבל אין זאת אומרת שהוא אינו ראוי לפקד; אולי לא יפקד עוד על אותה יחידה, אבל ביחידה אחרת, שאיננה חייבת לדעת כי הוא נענש, מדוע איננו מתאים לפיקוד? יכול להיות שלא יהיה ראוי, אז יחקור בית הדין הצבאי ויורה על הורדה מדרגתו. קשה מאד לבית דין צבאי לדון חייל-מפקד לעונש מאסר ולאמור בפסק הדין או בגזר הדין בערך את הדברים האלה : אנחנו מוצאים את האיש אשם, אנחנו דנים אותו על עבירתו לעונש מאסר, ואף על פי כן אנחנו מוצאים שלא צריך להוריד אותו מדרגתו. יותר קל הוא לאמור את ההיפך : אנחנו מוצאים את האיש אשם, עבירתו חמורה מאד, אנחנו דנים איתו לעונש מאסר ; ומשום שעבירתו היא כל כך רצינית, איננו מסתפקים בהכנסתו לבית-הסוהר לתקופה מסויימת, אנחנו גם מורים על הורדתו מדרגתו.
אם תתקבל הצעת הממשלה, מה שאמרתי בחלק הראשון של הסברתי, בדרך כלל לא ייאמר, כי קשה מאד להשמיע דברים כאלה. יוצא איפוא שההורדה תהיה אוטומטית, ואת זאת רצינו למנוע, מורי ורבותי ממשרד הבטחון. זה איננו צודק, זה עלול לפגוע ביעילות הפיקוד. כל אדם עלול לעשות משגה ולפעמים אפילו לעבור עבירה, והוא צריך כמובן לבוא על ענשו, אבל אם בית הדין, הרואה לנגד עיניו את האדם-המפקד, השומע עדים, בל7 זאת איננו מוצא לנחוץ להוסיף על עונש חמור כזה כמו מאסר גם הורדה בדרגה, — הרי יוכל להוסיף להיות מפקד. אם יתברר שכל כך חמור החטא או הפשע, אז יכתוב בית- הדין — הרי השופטים הם קצינים, מפקדים — בגזר הדין במפורש: אנחנו מצווים גם על הורדה בדרגה.
ברצוני לציין, שבוועדה נתנגד — ידידי ואני — בכל תוקף לשינוי המוצע הזה, אנחנו חושבים שהוא לא בא להעמיק את המשמעת בצבא, הוא עלול להביא נזק חמור לפיקוד הצבאי.
לא ברור לי כלל, אדוני היושב-ראש, משום מה לא תובא תקופת שהותו של חייל בשבי האויב בחשבון זמן ההתיישנות. החוק העיקרי קובע את כללי ההתיישנות בצבא. בסעיף 41; ״עבירה צבאית תתיישן, אם עבר מיום ביצועה הזמן המפורט בצדה: 1) ,עבירת בגידה — חמש-עשרה שנה ; 2) עבירת עריקה — עשר שנים; 3) עבירה אחרת — שלוש שנים״. באה עכשיו הממשלה ומציעה שתקופת השהות בשבי האויב או ההיעדרות מן הצבא שלא ברשות, לא תובא בחשבון זמן ההתיישנות. אני חושב שההצעה אינה צודקת. אם המדובר בעבירת עריקה, הרי ההיעדרות מהצבא איננה תופסת, כי העריק כמובן נעדר; אם המדובר בבגידה, אני סובר שאפשר לקבל את ההצעה, שחייל שבגד ונמצא בשבי האויב, היותו בשבי לא תיחשב כתקופת התיישנות, כי עלול להיות מקרה שהחייל בגד ומשום כך הלך לשבי האויב. אבל על כל עבירה אחרת, מדוע לא תובא שהותו של חייל בשבי האויב במנין תקופת התיישנות ? אני חושב שצריך להביאה בחשבון. אלה לא הימים בהם היו מספרים על אבותינו — אני חושב שיוסף טרומפלדור סיפר את הסיפור המפורסם הזה — שכאשר חיילים יהודיים היו באים לחזית, היו מיד שואלים : איפה פה השבי ? חיילים אחרים הם חיילים יהודים בימינו במדינת ישראל ; הם אינם רוצים ללכת לשבי, הם נלחמים ; אבל אם חייל נלחם ונפל בשבי האויב ועבר לפני כן עבירה כלשהי, המשים כך לא תחול לגביו תקופת ההתיישנות? אם הוא בארץ, לא נלחם ולא נפל בשבי האויב — תחול לגביו תקופת ההתיישנות ; אבל אם הוא עשה מעשה בשביל האומה, נלחם, נפל בשבי — וזה יכול לקרות — מרוע לא תחול לגביו תקופת ההתיישנות ? ההצעה אינה צודקת. לכן אני דוחה אותה.
מציעים לנו ביחס לסעיף 514 לחוק העיקרי, שגם על איחור בהופעה לפני בית דין צבאי יוטל עונש. בסעיף זה מונים כמה וכמה עבירות לפני בית דין צבאי הגוררות אחריהן עונש. למשל, התנהגות פרועה בבית דין צבאי ; סירוב להשיב תשובה וכוי. הכללים האלה באמת דרושים לעשיית צדק. עד שאינו רוצה להשיב על שאלה, עלול להכשיל אדם. חייל המתפרע בבית הדין, ודאי שעלול להפריע לעשיית הצדק. כל זה קיבלנו והכנסנו לחוק העיקרי. עכשיו מציעים לנו שחייל, ואפילו עד אזרחי, אשר נקרא לבית דין והוא מאחר לבוא, העונש המכסימלי יהיה מאסר 35 יום.
מורי ורבותי, הרחקתם לכת, אני אמנם נגד איחורים של חיילים, גם לפני בית דין צבאי, גם בכל פעולה אחרת, גדולה כקטנה; צריך לדייק; הדיוק חשוב מאוד גם מבחינת יום המבחן. אבל אם חייל מאחר לבוא — ונכון שכאן כתוב : ללא סיבה מספקת — לפני בית דין צבאי, הצריך להכניס אותו לבית-הסוהר? אינני בטוח אם כל המציעים — אחד מהם ודאי יודע מנסיונו מה שאני עומד לומר עכשיו — איני יודע אם כל המציעים יודעים מנסיונם מה זו ישיבה בבית-סוהר, הלוואי ולא ידעו וטוב חלקם. אבל מי שיודע, יכיר בזה שעונש של מאסר 35 יום אינו דבר קטן. ״אטו ניע שוטקה״. אני רואה שחבר-הכנסת סנה חייך כאשר אמרתי "אטו ניע שוטקה" ובצדק.
אנחנו צריכים למחוק סעיף זה. אם מישהו מאחר לבוא לפני בית-דין צבאי, הוא אשם על חוסר משמעת, יתן את דינו בפני מפקדו הישיר, על פי הכללים הטובים בחוק זה, אבל אל נראה בכך עבירה פלילית׳ אסור להפריז. הפרזה בכפיית כללי המשמעת תזיק למשמעת. על אחת כמה וכמה הייתי אומר, שאם אזרח איחר לבוא לפני בית דין צבאי, אין להטיל עליו עונש של 35 ימי מאסר. היש דבר כזה לגבי בית משפט אזרחי? דבר זה אינו יכול להיות גם לגבי בית דין צבאי. העד נקרא הוא חייב להופיע וחייב להעיד, אולי אפשר לקנוס אותו אם הוא מאחר, אבל בית- סוהר לאזרח בגלל איחור בבית דין צבאי — זה אינו מתקבל על הדעת.
בהצעה שהובאה לפנינו מציעים בסעיף 37 להוציא טוראי מהרכב בית הדין, אם הנאשם הוא טוראי. שקלתי בדבר; אני סובר שמוטב להשאיר את הכתוב. ההסבר ששמענו היום מפי סגן שר הבטחון — ואני חייב להוסיף: שמעתי אותו גם מפי מפקדים חשובים בצבא — אינו הסבר שאפשר לבטלו. הנה כי כן נשתנו התנאים. בימי מלחמת העצמאות והמגן נגד צבאות פלישה, החיילים היו מבוגרים, אנשים בעלי נסיון, וגם הטוראים היו כאלה שאפשר היה לסמוך עליהם. אבל הטוראים כיום הם צעירים, בני 18—19. מי שיותר מבוגר ודאי מקבל דרגה כלשהי, ואי-אפשר לסמוך על צעיר בן 18—19 שיידע איך לשפוט, ולפעמים נוכחותו בבית-הדין אינה לטובת הנאשם, חברו לחוסר דרגה.
וזה הסברו שאי-אפשר לבטלו; אבל יש שיקול נגדי.
רבותי חברי הכנסת, חשוב מאוד שבבוא בית דין צבאי לשפוט טוראי יהיה בהרכבו או במותבו, כפי שכתוב אצלנו בארמית היפה, מי שיודע את היחסים בין נותן פקודה ובין מבצע פקודה, לא רק מצד נותן הפקודה. לא אבוא לטעון שאלה שני עולמות, נותן הפקודה ומבצעה. אצלנו ודאי חיילים נעשים מפקדים והעולם הוא אחד. אבל זה חשוב מאוד שגם מי שרגיל רק לקבל פקודות, ישב וידון.
מה איפוא המוצא? אני מקבל את ההסבר שאולי אי- אפשר לסמוך על הטוראים בשירות החובה בני 18—19, שידעו להתמצא בדינים. יש דרך אחרת. אני זוכר שהיו בתי דין צבאיים שבהם ישבו אלופי-משנה, ואפילו אלופים אד-הוק, מינו אותם לאלופי-משנה, אם כי היו אזרחים, והם ישבו בדין. אם כך, ודאי שאפשר לגייס ליום אחד למילואים טוראי מבוגר, נבון, משכיל, והוא ישב בדין. לא צריך לעשות לו עוול, ואותו יום או יומיים שהוא ישב בדין ינוכו לו משירות המילואים, כי זה שירות חשוב מאוד. אבל יהיה לנו טוראי, אם אפשר לומר : ״פא ווסיעם פראווילאם איסקוסטווא״ — על פי כללי האומנות הטוראית, איש מבין מקבלי הפקודות ומבצעיהן. הוא צריך לשבת שם, זה דרוש לעשיית הצדק. לכן אציע לוותר על הצעת המחיקה.
לבסוף, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר משהו על סגירת הדלתיים. החוק העיקרי קובע שגם הרשות המזמנת יכולה לקבוע דיון בבית דין צבאי בדלתיים סגורות, וגם בית הדין עצמו יכול לקבוע זאת, בגלל הסיבות הקבועות בחוק. אני רוצה לומר כאן, שלנו בוועדה היו ספקות קשים אם להסכים לכלל הראשון. הרשות המזמנת היא הפיקוד, ואנחנו פקפקנו מאוד אם הפיקוד המזמן, מותב של בית דין צבאי, צריך לכפות על בית הדין סגירת הדלתיים. פומביות הדיון המשפטי היא אחת הערובות החשובות ביותר לעשיית צדק. דלתיים סגורות בבית המשפט חייבות להיות משהו יוצא מן הכלל; הצדק צריך להיעשות לעיני כל העם. אם מבחינת הבטחון או מבחינת המוסר הציבורי יש כורח לסגור את הדלתיים — ניחא; אבל שיקול זה צריך למסור לבית הדין, ולו בלבד. לכן היו לנו פקפוקים בנדון.
עכשיו מציעים לנו להרחיב סמכות זו ביחס לסגירת הדלתיים. אני סובר שבמקום הצעת הקלקול מטעם הממשלה, תצטרך הוועדה לשקול הצעת תיקון לחוק הקיים, היינו — לבטל לחלוטין את סמכותה של הרשות המזמנת לסגור את הדלתיים, ולמסור את ההכרעה בענין לבית הדין בלבד.
אם הכלל הראשון הקבוע בחוק הקיים עדיין יישאר, גם אז אפשר יהיה, במקום מה שמוצע לנו לכתוב, להוסיף בחוק העיקרי את המלים הבאות: החליט בית הדין על עריכת משפט בדלתיים סגורות, או נתקיים המשפט בדלתיים סגורות, ככתוב כאן, יודיע בית הדין מי יוכל להשתתף, על אף הדלתיים הסגורות, באותו דיון סגור. הצעת הממשלה קובעת, שהיות והרשות המזמנת זכאית לכפות סגירת דלתות, היא ולא בית הדין תוכל גם לעשות את היוצא מן הכלל. דבר זה ודאי שאיננו מתקבל על הדעת. אם בכל זאת ייאמר בחוק, שגם הרשות המזמנת יכולה לסגור את הדלתות, אזי לפחות נשאיר לבית-הדין...
דוד הכהן (מפא״י):
ההכרעה היא בידי בית הדין.
מנחם בגין (תנועת החירות):
לא, ידידי ויריבי חבר-הכנסת דוד הכהן, לא כך כתוב בחוק. בחוק הקיים כתוב שגם הרשות המזמנת יכולה לקבוע דיון לפני בית דין צבאי בדלתיים סגורות. אם היא עושה זאת, אין בית הדין מוסמך על פי החוק לשגות את הדין. כך כתוב בחוק : ״משפט לפני בית דין צבאי ייערך בדלתיים פתוחות, אלא אם כן החליטה הרשות המזמנת על עריכתו בדלתיים סגורות״. אחר-כך יש סעיף האומר שבית- הדין הצבאי עצמו יכול להחליט על כך. זהו המצב החוקי. אם לפי החוק הקיים יכול בית הדין הצבאי לעשות יוצא מן הכלל ולהרשות לאנשים לבוא לדיון סגור, הרי עכשיו מציעים לנו שאותה סמכות תינתן גם לרשות המזמנת. לדעתי צריך לתקן את החוק הקיים ולהפקיע את הסמכות הניתנת לרשות המזמנת ולאפשר לה רק להציע לבית הדין הצבאי לסגור את הדלתות׳ ובית הדין יקבע אם להשאיר את הדלתות פתוחות או לנעול אותן.
אם לא יימצא רוב לקבלת התיקון שאני מציע, הרי לפחות נבקש שלא לקבל את הצעת הממשלה, משום שהיא נראית לנו אפילו אבסורדית, במידה מסויימת, אם סוגרים את הדלתות, ואחר כך רוצים להכניס אנשים לאולם, פרט לשופטים, עורכי-הדין והנאשם עצמו, הרי ענין זה יהיה נתון לבית הדין, רק לבית הדין ולא לשום צד.
אני חוזר ואומר: מי יודע, אולי בכל זאת נוכל לשכנע את חברי הכנסת בוועדה וכמליאה, שמוטב לשנות את החוק הקיים. אני רואה שחבר-הכנסת דוד הכהן אולי מוכן לתת ידו לכך, שהסמכות ביחס לדלתיים סגורות תינתן לבית הדין עצמו. אם חבר-הכנסת הכהן יצליח לשכנע את חבר- הכנסת גוברין, תצביע מפא״י בעד ההצעה, והדבר יתרום לעשיית צדק בישראל.