הישיבה המאתים-ושבעים-ותשע של הכנסת השלישית יום שלישי, א' ניסן תשי"ז 2 אפריל 1957 –חוק התקציב לשנת 1957-58, תשי"ז-1957

האם הממשלה, אדוני היושב-ראש, לא רק בחלקה אלא בשלמותה, החלה מוסרת לעצמה דין-וחשבון מהיקף האסון ועומקו, שהיא המיטה על האומה על-ידי מעל הנטישה? ודאי, מעשה הפקרה של חלק משוחרר מן המולדת הוא עצמו זועק השמימה. אולם גם תוצאות לוואי לו. אחת התוצאות היא מדינית, בלתי-נמנעת, קבועה: איש בעולם לא יאמין עוד ללאו או להן של הממשלה הזאת. ואין תימה.

במשך ארבעת החדשים האחרונים נמסרו בשם הממשלה, ואם מותר לי כך להתבטא, על דעתה ובהסכמתה, על-ידי ראשה, שונא הצהרות מספר א' בישראל, הצהרות מוחלטות שאביאן היום לתשומת-לב הבית, וכל אחת מהן אעמיד מול המציאות, וישפטו חברי הכנסת, ידידי ויריבי כאחד.

ביום 5 בנובמבר 1956 הצהיר ראש הממשלה ושר הבטחון באזני חיילי ישראל: "יוטבת המכונה טיראן, שהיתה עוד לפני 1,400 שנה מדינה עברית עצמאית, חזרה להיות חלק ממלכות ישראל השלישית". על הצהרה זו חזר שונא ההצהרות מספר א' ב-7 בנובמבר בכנסת. זו היתה ההצהרה. ומה היא המציאות? אחרי ארבעה חדשים חזרה, יוטבת, המכונה טיראן, שהיתה לחלק ממלכות ישראל השלישית, להיות חלק ממדינת מצרים או ממלכות סעוד. 1,400 שנה מצד אחד וארבעה חדשים מצד שני — זוהי ראיה היסטורית בלתי-מצויה.

ב-7 בנובמבר בכנסת אמר שונא ההצהרות מספר א': "הסכם שביתת-הנשק עם מצרים מת ונקבר ולא יקום לתחיה". זאת היתה ההצהרה; ומהי המציאות? כעבור חמישה חדשים יצא הסכם שביתת-הנשק עם מצרים מן הקבר וחי, והוא מהלך עלינו את אימי המוקשים בנחל עוז, בנירים ובכיסופים.

באותו יום אמר ראש הממשלה ושר הבטחון, כי יחד עם ההסכם נפחו נשמתם קווי שביתת-הנשק בינינו ובין מצרים. זו היתה ההצהרה. ומה היא המציאות? איני יודע מה קרה לנשמה, אבל קווי שביתת-הנשק בדרום חזרו לקדמותם.

ב-8 בנובמבר 1956, לאחר הבהלה, לאחר התחייבות הנסיגה, אמר ראש הממשלה ושר הבטחון לחיילי ישראל, כי אחת המטרות של מבצע סיני היתה שחרור חלק מן המולדת שנתפס על-ידי הפולש. זו היתה ההצהרה. ומהי המציאות? אותו חלק של המולדת ששוחרר בידי צבא ישראל מידי הפולש, היום הונף מעליו דגלו של הפולש, של האויב המצרי.

פעמים לאין ספור אמר שונא ההצהרות מספר א' לכתבי-חוץ: לא נסכים בשום אופן כי כוח האו"ם ייכנס לעזה, ובהסברה הוא הוסיף ואמר, שכוח האו"ם בעזה יהיה גרוע משלטון המצרים בה. אלו היו ההצהרות. ומהי המציאות? היה עלינו לבחור לפי דעתו בין שתי רעות, אנחנו בחרנו בשלישית, זאת אומרת, בשתיהן גם יחד: יש גם כוח או"ם בעזה וגם שלטון המצרים בעזה.

השכם והערב במשך חמישה חדשים שמענו את ההצהרה הבאה: המצרים לעולם לא ישובו לעזה. לעולם לא ישובו, אנחנו לא ניתן להם לשוב. זו היתה ההצהרה. ומהו המציאות? — המצרים בעזה. אבל כאשר המצרים חזרו לעזה, אמר שונא ההצהרות: הרי אני אמרתי לכם שהם עלולים לשוב.

לאחר כל אלה, רבותי חברי הממשלה וחברי הכנסת, ללא הבדל סיעה, אל נא תתמהו ששום גורם מדיני בעולם אינו מתייחס ברצינות כל שהיא ללאו'ים או להנ'ים שלכם, ושימו אל ליבותיכם. אתם אמרתם בחודש האחרון: בניצנה לא נכניס את כוח האו"ם בשום אופן. ואף-על-פי-כן, — הלא דבר הוא — אומר מזכיר המדינה של ארצות-הברית: בניצנה צריך לעמוד כוח האו"ם. אומר מזכיר ארגון האומות המאוחדות: כוח האו"ם יש להציבו משני עברי קווי שביתת-הנשק. וחוששני שבברמודה הסכימו ביניהם נשיא ארצות-הברית וראש ממשלת בריטניה ללחוץ במשותף על ישראל שתסכים להצבת כוח האו"ם מעברה היא של קווי שביתת-הנשק. למה ? — כי בהודעה הרשמית אחרי סיום הדיונים בברמודה נאמר, ששתי הממשלות תובעות את קיומן של החלטות האומות המאוחדות ביחס לעזה וביחס לשרם-א-שיך במלואן — החלטות העצרת שנתקבלו על יסוד הדין-וחשבון של המזכיר הכללי מיום 23 בפברואר. בדין-וחשבון ההוא של המזכיר הכללי של או"ם כתוב במפורש שכוח האו"ם צריך להיות מוצב משני עברי קווי שביתת-הנשק, At least in Nitzana, לפחות בניצנה.

ודאי, הבעיה של הצבת כוח האו"ם בניצנה היא בעיה חמורה ביותר: אני חושש כי בנפש קיומה של המדינה היא. בעצם יש דברים שאין צורך להסבירם: חיילים זרים על אדמתנו, אדמה שעליה חלה ריבונות ישראל לא רק להלכה אלא גם למעשה, זה מספיק כדי להגיד לאו ללא סייג ולתמיד. אף- על-פי-כן, אל לנו להתעלם מתופעות נוספות הקשורות בבעיה זו.

יש מזימה ישנה נושנה של מצרים, וביחוד של רודנה, לקרוע חלק מהנגב מעל ישראל כדי להשיג גשר יבשתי בין מצרים לבין שטח הכיבוש של ארץ ישראל הקרוי ממלכת ירדן. היה זמן שמזכיר המדינה של ארצות-הברית תמך בדרישה הזאת של מצרים, והוא הביא הצעות שונות לפני ממשלת ישראל: לקבוע דרך מעבר; לקבוע דרך מעל לדרך הקרויה באנגלית-אמריקנית High-Way; ואולי לקבוע דרך מעל לדרך מעל לדרך, הקרויה באנגלית-אמריקנית : -Sky Way. אבל העיקר דרך. גשר יבשתי. ואנחנו משוכנעים, כי הנסיון להכניס את כוח האו"ם לניצנה הוא הצעד הראשון — הכל מתוכנן בקהיר ובבירות אחרות, צעד אחר צער, שלב אחר שלב, — זהו הצעד הראשון לקרוע חלק מן הנגב מעל שליטת ישראל, כדי להשיג את הקשר הישיר עם המזרח הערבי.

בלאו הכי, כתוצאה מביטול ההסכם בין הממלכה המאוחדת לבין מה שקרוי ירדן השתלט נאצר במידה רבה על שטח הכיבוש של ארץ אבותינו ממזרח לקווי שביתת-הנשק, אבל אילו היה מצליח ליצור את הקשר היבשתי, היה כל השטח הזה, לוא ניתן לו, כולו בידו.

זו המזימה הראשונה. יש מזימה שניה. ניצנה היא אזור הקרוי מפורז. אבל אין זה האזור המפורז היחידי. יש אזור מפורז בצפון, יש למעשה גם אזורים מפורזים קטנים יותר בין ירושלים העתיקה ובין ירושלים החדשה, אם נכנס כוח האו"ם לניצנה, זהו התקדים בה"א הידיעה, או ללחץ של הכנסת כוח האו"ם או להכנסתו לאזורים מפורזים אחרים. התוצאה היתה שמדינת ישראל היתה מוקפת מובלעות ובהן חיילים זרים, ולמעשה סימן שאלה גדול ואפל היה מרחף מעל עצמאותה ועצם קיומה של המדינה העברית.

אנחנו שומעים מפי הממשלה: לא, לא נכניס את כוח האו"ם לניצנה. יותר מזה, אנחנו שומעים: בשום אופן לא נכניס את כוח האו"ם לניצנה. ואני חייב להודות, כאזרח ישראל, שכאשר אני שומע את ממשלת ישראל, הנבונה והאמיצה, אומרת "בשום אופן לא", רעד עובר בעצמותיי ואץ להתפלא. כי אם ממשלה אומרת עשר פעמים בשום אופן לא, והלאו שלה בסופו של דבר היה להן, אין היא יכולה בשום אופן לצפות שההצהרה האומרת "בשום אופן לא" — תתקבל ברצינות.

לכן אל תתמהו שאף-על-פי שכבר אמרתם עשר פעמים ביחס לניצנה: בשום אופן לא, אומרים הגורמים הלוחצים שהם מקווים כי גם הלאו הזה שלכם יהיה להן. הכניעה היא המזמינה לחץ נוסף.

גם ללאו השני לא יאמינו עוד. האם באמת מניחים אתם שכל העולם מורכב מכסילים והשכל שניתן לאנוש על- ידי הבורא התרכז במוחותיכם? לאחר מבצע סיני קראתם לעזה: חלק משוחרר של המולדת. לא אנחנו, הקיצונים כביכול, אמרנו זאת, אתם כביכול המתונים, אמרתם זאת. אם המתונים אומרים מה שאמרו הקיצונים, הרי אחת משתיים אלה: או שהקיצונים היו מתונים או שהמתונים היו לקיצונים.

אך בוודאי ניצבת השאלה: מי צדק? אנו הזהרנוכם, לא עכשיו, אלא שנים רבות לפני מבצע סיני; אל תעלו את המונח האווילי הזה של התפשטות, אכספאנסיה בלעז, על שפתותיכם; אל תגידו ואל תודיעו שאין אנו רוצים אף באינטש אחד של "אדמת זרים" מעבר לקווי שביתת-הנשק. כי אולי יבוא יום ואתם תיאלצו לא להבליג, אף לא להסתפק במבצעי תגמול, אלא לעשות מבצע שחרור — מונח שכל-כך הרביתם ללגלג עליו, — כי הרי אתם הודיתם שאלו אדמות זרים. ביחס לעזה היה זה הטיעון העיקרי של כל הממשלות שלחצו עליכם להיסוג.

מאיר ארגוב (מפא"י):

אתה מוכן להוכיח באיזה פרוטוקול כתוב שאיש מן הממשלה אמר על עזה או על כל שטח אחר של ישראל הקודמת שזו אדמת זרים?

מנחם בגין (תנועת החירות):

בוודאי. שאלת — שב בבקשה, עכשיו אני אשיב. זה נימוס פארלאמנטארי לקום, לשאול שאלה ולקבל תשובה. האם רק בפרוטוקול אחד יכול אני להוכיח זאת? חבר- הכנסת ארגוב, הצרה היא שהמנהיג שלך שוכח את נאומיו ואתה יחד עמו ואילו אני זוכר אותם. ובכן, חבר-הכנסת ארגוב, אני מזמין אותך לקרוא את "דברי הכנסת" במשך שמונה השנים האחרונות עד למבצע סיני, ותיווכח שראש הממשלה או כל מי שדיבר בשם הממשלה אמרו כי אין אנו רוצים אלא מה שיש בידנו, אף לא שעל אחד של אדמה, "אדמת זרים", מעבר לקווי שביתת-הנשק. הזה חידוש בשבילך? אך זה מספיק ואני חייב לשוב לנושא.

וזה היה הלחץ בה"א הידיעה. אתם הודיתם מראש שזו אדמת זרים ואין לנו זכות עליה. עכשיו, אם לאחר מעשה אתם אומרים שוב, "איננו רוצים בהתפשטות", — ירושלים זו התפשטות? חברון זו התפשטות? עזה זו התפשטות? — לא יאמינו לכם. כי אתם סיפחתם, בהבל פיכם, את יוטבת המכונה טיראן מיד לאחר שצבא ישראל שחרר אותה. אתם הודעתם על עזה שהיא חלק של אדמתנו, של מולדתנו, ואתם רוצים למחוק זאת מזכרון העמים? אתם תטענו נגד "התפשטות", ושרק הקיצונים בלבד רוצים ב"התפשטות" — תשימו את עצמכם למשל ולשנינה בעיני העמים.

אולם הענין הוא לא רק מוסרי היסטורי, הוא גם ענין מדיני וצבאי רציני. כבר היום הבטחתם אפשרות של פעולה צבאית חדשה בעזה. אתם בטוחים שלא יהיה צורך בפעולה צבאית בשטח אחר ביחוד לאחר שהסעודים, הסורים והמצרים מצטרפים לצבא הזר, המחזיק בכיבושו את השטח המזרחי של ארץ מולדתנו? אנו מעולם לא הצענו לעשות מבצע שחרור בכל שעה אלא בשעת כושר. כמה זמן לגלגתם על המושג הזה של "שעת כושר"? אולם עתה הכנסתם אותו למילון המדיני, כמו שהוכיח ראש הממשלה לפני שבועיים בכנסת.

כלום לא תגיע "שעת כושר" למעשי שחרור, ואתם תכשירו אותם כמו שהכשרתם את מבצע השחרור בדרום, לאמור — "אדמת זרים"? ואם צבא ישראל יצא למבצע צבאי, בין מתוך התגוננות קלאסית ובין מתוך יזמה שאף היא מבחינה מוסרית הגנה בתנאים אלה, שוב תעמדו לפני לחץ — כי אתם אמרתם שזו אדמת זרים.

אנו מציעים, אם בכלל כדאי להציע לפניכם משהו מלבד שתתפטרו, — שלא עוד תשמיעו את המונח האווילי הזה: "התפשטות". שימו אל לבכם מה שאירע, הבינו שלא יאמינו לכם, גם ללאו הזה לא יתייחסו ברצינות, הסיקו את המסקנה ממצבנו ואמרו את האמת הפשוטה-הגלויה : קווי שביתת- הנשק אינם גבולות של מדינת ישראל. כך אמרו! את זה כל העולם כולו יבין. מדינות ערב אומרות שקווי שביתת-הנשק בכלל לא יהיו קיימים כי הם ייעלמו יחד עם מדינת ישראל ועמה. אנו איננו אומרים כזאת כלפיהם. באמת איננו רוצים אדמת זרים, אלא אדמת ארץ ישראל' אדמת המולדת, שחלק ממנה היה בידנו עוד לפני חודש ימים. קווי שביתת-הנשק אינם גבולות ואנו משאירים לעצמנו את כל הזכויות על ארץ- ישראל, ובבוא היום, אם יהיה מבצע צבאי כזה או כזה, תסתמך מדינת ישראל על היסוד העיקרי הזה: זכות, לא כוח. כובשים ונסוגים, אם אין מאחורי המסע הצבאי הזכות; אתם התכחשתם לזכות, ומפני כך, בין השאר, נכנעתם והפקרתם.

אני רוצה לעבור, ברשות היושב-ראש, לבעיה של מפרץ אילת וחופש השיט בו. שמעתי את הגברת שרת החוץ, בניו- יורק. היא עמדה על במת האומות המאוחדות, הצהירה בשם ממשלת ישראל לאמור: עתה יש ביכלתה של ממשלתי להודיע על נסיגה לחלוטין מעזה. זה היה יום שישי שחור בתולדות ישראל. הגברת שרת החוץ אולי אפילו לא ידעה שבאמרה את המלים האלו לא רק התכחשה לקרבנות ולזכות היסטורית נצחית, לא מלפני ארבעה חדשים אלא 4,000 שנה; היא גם הפרה את הצהרת האמונים שלה שהיא מסרה בתור שרת חוץ מעל במה זו. מעל במה זו התחייבה היא לקיים את החלטות הכנסת וביום השישי ההוא עדיין היתה החלטת הכנסת שלפיה תחזיק ישראל בעזה. החלטה ההיא לא שונתה ביום השישי ההוא. ואף-על-פי-כן הודיעה שרת החוץ: יש ביכלתה של ממשלת ישראל למסור על נסיגה מוחלטת מעזה. אוי לאזניים ששמעו זאת. יחד עם ההצהרה הזאת הודיעה שרת החוץ אולי שלוש, ארבע או חמש פעמים, — לא אזכור — שאנו שומרים לעצמנו את הזכות של מעבר חפשי בתום-לב במצרי טיראן ובמצרי אילת. לא יכולנו להבין איך הממשלה הזאת נפלה, נלכדה בפח שמישהו טמן לרגליה. מעבר חפשי בתום- לב — הרי זה תרתי דסתרי. מעבר חפשי ובתום לב סותר לחלוטין את האופי הבינלאומי של נתיב מים. אביא הוכחות לכך.

בסעיף הראשון של אמנת קושטא משנת 1888 — על תעלת סואץ נאמר: התעלה של סואץ תהיה תמיד חפשית ופתוחה בזמן מלחמה כבימי שלום לכל אניות מסחר או מלחמה ללא הבדל דגל. היש באמנה מושג של מעבר בתום- לב, innocent passage? — לא, אין.

יש אמנת מונטרה משנת 1936 — שהמירה את הסכם לוזאן על המעבר בבוספורוס, בים השיש ובדארדאנלים, ושם נאמר: הצדדים החותמים מכירים ומאשרים את עקרון המעבר והשיט הימי במצרי ים. היש באמנה הזאת מושג של מעבר חפשי ובתום-לב? — לא, אין.

יש שתי אמנות, לא בינלאומיות, מיוחדות, ביחס לתעלת פאנאמה: האחת — חוזה הי-פונספוט משנת 1901 שנחתם בין ארצות-הברית ובין בריטניה, והשני — משנת 1903 שנחתם בין ארצות-הברית ובין פאנאמה עצמה — חוזה הי-וארילה. מה נאמר בחוזים אלה ביחס לתעלת פאנאמה? — התעלה תהיה פתוחה וחפשית לספינות הסוחר והמלחמה של כל האומות. בחוזה ורסיי יש סעיפים על תעלת קילו אין שם מלה אחת על מעבר בתום-לב.

היכן מופיע המושג הזה של "אינוסנט פסג'"? הוא מופיע במשפט הבינלאומי ביחס למים טריטוריאליים, הקרויים בשפת המשפט העברית המחודשת מימי חופין.

וכאשר אתם אמרתם בארגון האומות המאוחדות שישראל שומרת לעצמה את זכות המעבר החפשי בתום-לב, "אינוסנט פסג'"' מכללא הודיתם שמצרי טירן ומפרץ אילת הם מים טריטוריאליים של ערב הסעודית ומצרים. בשום אמנה, בשום הסכם בינלאומי איו מונח כזה, של "מעבר בתום-לב". והמשפט הבינלאומי קבע שבמימי חופין, במים טריטוריאליים, יש לספינות של מדינות זרות זכות של "אינוסנט פסג'", למעבר בתום-לב. האם ידעתם מה שאתם אומרים, או אמרתם מה שאינכם יודעים?

שרת-החוץ ג. מאיר:

מי עוד יוכל לדעת זאת?

מנחם בגין (תנועת החירות):

גברתי שרת החוץ, אני חושב שלא קראת את המסמכים האלה. אני מניח שאילו היית קוראת, לא היית אומרת "אינוסנט פסג'". המלה הזאת, מר המרשלד השתמש בה בפעם הראשונה; אחריו מר דאלס, אולי להיפך, ואתם אחריהם, ולא בדקתם, כי לוא הייתם בודקים, לעולם לא הייתם משתמשים במלה זאת.

אבל אין זה עדיין סוף פסוק. כי על-פי המשפט הבינלאומי, אמנם לא לפי חוקים מקובלים אלא לפי עקרונות שעליהם גדולי המומחים סומכים ידם —אני מתכוון למחקר הרווארד — נקבע כי "מדינה רשאית להטיל מרות על ספינת מדינה אחרת הנמצאת במימיה הטריטוריאליים שלא למטרות המעבר בתום-לב, באותה המידה כמו על ספינה שבנמל". פירוש הדבר, שאם אנחנו בעצמנו תבענו את הזכות למעבר בתום-לב, נתנו למישהו את הזכות לקבוע, שאולי אין זה מעבר בתום-לב, כמו בנמל. זהו המשפט הבינלאומי. ומי יקבע זאת?

לו אפשר היה להניח שכוח האו"ם יהיה מוצב בשארם- אל-שיך דור, דורות, הייתם יכולים לטעון — אף זאת אולי היתה אשליה — שכוח האו"ם אמנם יקבע; יעלה על הסיפון, יבדוק ולא יפלה לרעה את ספינות ישראל. אבל אתם יודעים שכוח האו"ם לא יהיה שם זמן רב. אין איש יכול לומר כמה זמן. הוא יהיה בוודאי לא זמן רב.

לאחר שכוח האו"ם יצא משם, או לאחר שייתוסף עליו הכוח המצרי או הכוח הסעודי, תהיה להם — על-פי הצעתכם שלכם — הזכות לקבוע אם מעבר של ספינותינו הוא בתום- לב או לא בתום-לב. פירוש הדבר — זכות החיפוש. וכאשר תהיה זכות החיפוש, אז תזכרו את התקדים של "בת-גלים".

הוא תקדים מעניין מאד. הרי המצרים כל הזמן טענו שהם לא יתנו מעבר לשיט עברי בתעלת סואץ. בכל זאת, כאשר נתפסה "בת-גלים" בכניסה הדרומית לתעלת סואץ, לא אמרו המצרים: אנחנו איננו מעבירים אותה משום שהיא ישראלית; הם אמרו: אנחנו איננו מעבירים אותה משום שקבעו שמן הספינה רצו להרוג דייגים והחזיקו נשק.

אין זה מקרה. האם אחרי כל אלה תוכלו לערוב, כאשר המצרים כבר יהיו בשארם-אל-שיך, לאור הצהרותיכם אתם, לאור המשפט הבינלאומי, שסירת משטרה — לאו דווקא תותחים — לא תגיע לספינת ישראל, לא תבקש ממנה לעצור — אלה מים טריטוריאליים, ובמים טריטוריאליים יש זכות מעבר בתום-לב, אבל צריר לקבוע אם זה בתום-לב — ושהמשטרה המצרית לא תטען ביחס לספינה זו או אחרת מה שטענה ביחס ל"בת-גלים" ? ואז תטענו ותסתמכו על סעיף 51 של מגילת האו"ם? ללעג ולקלס תהיה הטענה הזאת. כי אתם הכרתם מכללא שיש להם זכות חיפוש. מים טריטוריאליים!

הרי אתם, לא רק על-ידי הוצאת צבא ישראל משארם- אל-שיך, אלא גם על-ידי הצהרתכם שלכם הפקרתם את חופש השיט שלנו במצרי אילת. חופש השיט איננו ענין לספינה אחת או שתיים, לא לחודש ולא לחדשיים; זהו אחד הדברים החשובים ביותר לעתידה של מדינת ישראל, חופש שיט צריר להתקיים דורות בלי הפסק.

והבעיה איננה של אניה דנית, או אמריקנית; הבעיה היא של אניותינו, אניות המניפות דגל עברי. ואתם בעצמכם הפקרתם את הזכות, שאיננה ניתנת לערעור, לספינותינו, לעבור בלי הפרעה בנתיב מים בינלאומי.

הן ביחס לעזה והן ביחס למפרץ אילת, אתם טוענים שתשתמשו בסעיף 51 של מגילת האו"ם. מתי נתגלה הוא לכם ? כמה שנים הוא היה חרות על מגילת או"ם? למה לא אמרתם, נניח, שלושה שבועות לפני מבצע סיני — לא שתעשו את מבצע סיני, אלא שיש לנו זכות להגנה עצמית ביחס לעזה, ביחס לחופש השיט? למה שלושה שבועות לפגי מבצע סיני עוד אמרתם, שכל יזמה הגנתית מצדנו היא בבחינת טירוף-דעת, תוקפנות? ואחר-כך את, גברתי שרת החוץ, תמהה שההסבר שלך או של ידידיו בקשר לאופי ההגנתי של מבצע סיני לא נתקבל? הרי אתם הרשעתם את מבצע סיני לפני שהוא החל, במלים הרבה יותר חריפות מכפי שעשה זאת דאלס או בולגאנין.

אז לא ידעתם על סעיף 51 במגילות האו"ם; היום נזכרתם בו. ניחא. מה אתם מבטיחים לעם הזה? שאם המצרים או הסעודים יעצרו את אניותינו במפרץ אילת — אז תשתמשו בסעיף 51 של מגילת האו"ם, משמע — "סטרלאט בודיים", נתחיל לירות.

פירוש הדבר שאתם מבטיחים לעם הזה מלחמה חוזרת על אותם הדברים שהוא השיג במלחמת דמים, בקרבנות, בסיכון של מלחמה רבתי. זוהי מדיניות? אתם חושבים שתוכלו לנקר את עיני העם הזה ללא הפסק? אתם מבטיחים לו מלחמה מתמדת לאחר מעשה הפקרה, אם בעזה ואם בשארם-אל-שיך. אני מבין, שאחרי יעלו האפולוגטית — אם כי, בלבם, ידעתי מה חושבים הם על הפקרת עזה — ויטענו: מה אתם באים אלינו בטרוניות? בריטניה עזבה, צרפת עזבה, ואנחנו, האומה הקטנה, עמדנו בפני לחץ חזק, איך יכולנו לא לעזוב?

מה עזבה בריטניה, מה עזבה צרפת? את החלק המשוחרר של הממלכה המאוחדת, את החלק המשוחרר של הרפובליקה? את פורט-סעיד עזבו שתי המדינות האלה. פורט-סעיד היא אדמת מצרים, היא מרוחקת מלונדון ומפאריס אלפי מילין? עזה, אל-עריש — היכן הן ביחס אלינו?

כאשר ידידי מרידור, לפני נטישת עזה, הזהיר אתכם, שעם נטישת אל-עריש אתם הפקרתם את עזה, אמר ראש הממשלה שידידי חולם בהקיץ, שהוא איננו מתמצא במרחקים הגיאוגרפיים, שאין לדבריו שום יסוד במציאות. אך עזבנו את אל-עריש, נטשנו את עזה. אבל במשך שלושה חדשים, כאשר אנחנו טענו נגד התחלת הנסיגה, כאשר תבענו אה הטיעון הבינלאומי היחיד המתקבל על הדעת: שלום; היה ויש מצב מלחמה בינינו ובין מצרים; מבצע סיני היה בבחינת פעולה של הגנה לאומית חוקית, ולכן לא ניסוג אלא אם כן יבקש האויב שלום, וסביב שולחן הדיונים על שלום ייקבע גורל השטחים המוחזקים בידי צבא ישראל, מחוץ לשטח המשוחרר של המולדת, בהתאם לחוק הבינלאומי והנוהג הבינלאומי,

כאשר את כל זה טענו, אתם באתם ואמרתם: זאת טענה קיצונית, אין בה תבונה. להחזקת חצי-האי סיני, או להחזקת אל-עריש לא תהיה לנו תמיכה בינלאומית.

אבל אנו, אנשי הממשלה הנבונים, החלטנו באמת לעזוב את אל-עריש כדי להישאר בעזה? החלטנו לעזוב את א-תור כדי להישאר בשארם-אל-שיך; כי להישארותנו במקומות האלה נקבל תמיכה. כך אמרתם לעם הזה? כך אמרתם בהפגנות שלא אנו קראנו להן — אתם קראתם להן, מתנגדי ההפגנות ומקלליהן.

לאחר כל אלה — גם הכחש הזה נתגלה — עזבתם את אל-עריש — ומשם באו מיד מוקשים — לא כדי לעמוד בעזה? כדי לנטוש אותה. ואילו לפחות, לאחר כל אלה, הייתם באים לעם הזה ואומרים לו: ניסינו להחזיק בכל — לא יכולנו? לפי הערכתנו היינו צריכים לעזוב את הכל, כי אחרת היינו נמחים מעל פני האדמה — אפשר היה להתווכח אתכם אם זה נכון או לא-נכון, אם זוהי בהלה או מדיניות. והיום כל איש בעולם יודע שבין ה-7 וה-8 בנובמבר לא היתה אלא בהלת-שוא. אבל אפילו זאת לא אמרתם. ניסיתם לנקר עיניים, וטענתם שיש לכם הסכם. הסכם על מה? על עזיבת י עזה ? על נטישת החלק המשוחרר של המולדת — משוחרר לפי מפא"י, לפי מפ"ם, לפי אחדות העבודה, לפי הציונים הכלליים, לפי הפועל המזרחי — לפי דעתו של כל הבית הזה זולת - -

תופיק טובי (מק"י):

פרט לי.

מנחם בגין (תנועת החירות):

- - זולת חבר-הכנסת טובי. הוא הזכיר לעצמו את ה"זכות" הזאת. כאשר הוא דרש שישראל תשוב מעבר לקווי שביתת-הנשק, קמתם אתם ואמרתם: אתה חבר במפלגת נאצר. כאשר אתם חוזרים לקווי שביתת-הנשק — באיזו מפלגה אתה עכשיו, חבר-הכנסת טובי ? אולי במפא"י ? אתם חושבים שבעם הזה תהפכו את היוצרות, כפי שיזדמן לכם ? פעם אחת — לעזוב את עזה זוהי בגידה לאומית; פעם שניה — לעזוב את עזה זוהי מצווה לאומית, והעם יקבל זאת ?

תופיק טובי (מק"י):

לא היתה לך ברירה אחרת. אילו היית במקומו של ראש הממשלה, לא היתה לך ברירה אחרת גם אז.

(ראש הממשלה קורא קריאת ביניים)

מנחם בגין (תנועת החירות):

חבר-הכנסת טובי, אתה יכול לדבר בשם ראש-הממשלה בולגאנין. אני אינני יכול לדבר אלא בשם ידידי ובשמי.

מה ראש הממשלה רוצה לומר לחבר-הכנסת טובי? אני אחכה, בבקשה.

תופיק טובי (מק"י):

הוא הבטיח שלא תהיה ראש הממשלה.

מנחם בגין (תנועת החירות):

"בשום אופן לא"? עכשיו רעד צריך לעבור בעצמותיכם. הוא "הבטיח"! את זה יקבע העם, חבר-הכנסת טובי, לא אתה ולא האדון בן-גוריון. העם יקבע.

תופיק טובי (מק"י):

אני מקווה שהעם לא יתן לך.

מנחם בגין (תנועת החירות):

מספיק. עכשיו כבר אין זה נימוס.

אתם טענתם שיש לכם הסכם. איזה הסכם? שרת החוץ יכולה לומר מעל הבימה הזאת שמר דאלס הבטיח לה כי אם נעזוב את עזה — המצרים לא ישובו, שאו"ם התחייב שהם לא ישובו ? את יכולה לומר זאת פה ? הוא קרא את נאומך, וקיבל על עצמו אחריות מוסרית, הואיל וקרא את נאומך, שנאומך יתגשם בחיים ? זוהי מדיניות ? אילו הייתם עולים על הבימה הזאת ואומרים לנו: ממשלת ארצות-הברית התחיי- בה במפורש — לאו דווקא בכתב, בעל-פה — שאם אנו נעזוב את עזה, המצרים לא ישובו, בשום אופן לא ישובו, כי-אז היינו יודעים מי רימה ומי נתן את עצמו לרמות כילד קטן. אבל אתם לא אמרתם זאת. אינכם יכולים לטעון זאת. אין זה נכון שממשלת ארצות-הברית התחייבה לפניכם שהמצרים לא ישובו לעזה. לכל הדעות. הרי שנינו שמענו את נאומו של מר קאבוט לודג' לאחר דבריך. את שמעת זאת. והוא אמר שה- ענין בעזה יסודר במסגרת הסכמי שביתת-הנשק. כל בר-בי-רב הבין שאם כך — המצרים חוזרים לעזה. כי הסכם שביתת' הנשק מחייב את היותם של המצרים בעזה. אז, באותו יום שישי, עדיין עמדו חיילי ישראל בעזה. אז כבר ידעת שאמריקה איננה מתנגדת לשובם של המצרים — ובכל זאת, למה בכל זאת נתתם את הפקודה לעזוב את עזה, לא רק בירי האו"ם אלא בירי האויב, בידי הפולש?!

זוהי מדיניות? הרי זה עצמו מספיק היה כדי שתכבשו את פניכם בקרקע מבושה.

כאשר עשיתם את המעשה — אז, בתעמולת-לחישה, ששמענו אותה כולה, הטענה היתר. כי בעצם גם צרפת סמכה ידה על ה"הסכם" הזה. במשך שבועות התנהלה תעמולת-הלחישה הזאת כדי להצדיק את מעשה ההפקרה והנטישה שלכם. הרי סיכנתם, אפילו לא היססתם לסכן, את היחסים עם הטוב בידידיה של מדינת ישראל, זאת צרפת שנתנה לנו נשק ועזרה מדינית כדי שנוכל לעמוד בפני אויבינו. ומה קורה ? הרי זה כמעט דבר דמיוני. בזמן קצר כל-כך — כל הכזבים מתמוטטים, והאמת צפה ועולה מעלה. מר פינו עולה על הבימה של הפארלאמנט שלו, ומודיע בפומבי כי לאחר נאומו של קאבוט-לודג' הוא הזהיר אתכם: אין זה שום הסדר, בוודאי לא ביחס לעזה. ואף-על-פי-כן — כך אמר — ישראל החליטה לסגת. זהו עניינה. בוודאי. כלום יכולים הצרפתים להיות יותר ישראליים מן הישראלים עצמם?

לא היה לכם שום הסכם. שמעתם את אשר רציתם לשמוע, לא מה שאמרו לכם. לאחר כל אלה אתם באים לעם הזה ולא אומרים לו: ניסינו, רצינו להחזיק, לא הצלחנו, אנו מדינה קטנה — עוד כל מיני דברי הבל כאלה. אתם אומרים לו: עזבנו — וזה בסדר; נטשנו — וזה מצויין; אמרנו "חלק משוחרר של המולדת" — מעליו מתנוסס דגל מצרי, לא תשעה-באב זוטא, אלא פסח, חג חירות גדול בישראל. גנבתם את דעת האומה. הטעיתם אותה על כל צעד ושעל. אבל אל תחשבו שהעם הזה יתן להטעות את עצמו זמן רב.

איש אופוזיציה... כמה זמן יש לי, אדוני היושב-ראש?

היו"ר י. שפרינצק:

שבע דקות.

מנחם בגין (תנועת החירות):

שבע דקות, זה מספיק.

איש אופוזיציה בבית-הנבחרים הבריטי אמר פעם לשר הצבא את הדברים הבאים: אם בלבו של האדון הנכבד יש עוד שארית ההגינות, עליו לעזוב את הבית הזה ולא להראות את פניו עוד בו. יש לי כל הזכות לחזור על הדברים האלה ביחס אליכם. אבל אני לא אעשה זאת. אני חושב שאם יש בלבותיכם שארית ההגינות הציבורית - עליכם ללכת אל העם אחר כל אלה, ולשאול אותו אם הוא מוכן להסכים שתוסיפו לנהל את עניניו. דבר קטן הוא מה שעשיתם? הפקרתם למעשה את חופש השיט לאניות נושאות דגל עברי. נטשתם חלק מארץ אבותינו ומאדמת ילדינו. יצרתם מצב בו הפידאיון מתארגן, חוזר ומתארגן בעזה, בו שוב מוקשים בדרכי הדרום. הזמנתם לחץ נוסף נגד מדינת ישראל. וכי דבר קטן הוא, יומיומי ? אפשר לעבור עליו לסדר-היום ולהוסיף למשול ? לפני שנתיים בקירוב, כאשר התקיימו הבחירות, היתה הבעיה הזאת בפני האומה? הרי זה אחד הדברים הקובעים את עתידנו ואת חיינו. אם יש שארית ההגינות בלבותיכם — לכו לעם ושאלו אותו. אם הוא, על אף כל אלה, יסכים ויחליט למסור לכם עוד לשנתיים, עוד לארבע שנים, את הנהלת עניניו — זה רצונו. הוא יכול לטעות; הוא מכריעי אבל הרי חובתכם המוסרית הראשונה היא ללכת אל העם ולשאול לדעתו.

לכן, אנו קובעים כי הכנסת — שרוב חבריה התנגדו לנטישה הזאת ועל אף החלטתה היא בוצעה — חייבת, אם היא רוצה למלא את חובתה, להחליט על פיזורה, יש לקיים בחירות חדשות בישראל, במהרה, ויאמר העם את דברו. ואז נראה "אם בשום אופן לא" — אדוני ראש מפא"י, מפקד הממשלה.

דוד הכהן (מפא"י):

נראה, נראה.

אסתר רזיאל-נאור (תנועת החירות):

זה אתה ? לא ידעתי.

מנחם בגין (תנועת החירות):

מלים מספר, לסיום דברי, אני רוצה לומר על מעמדה של ועדת החוץ והבטחון. הכנסת החליטה להעביר להחלטת ועדת החוץ והבטחון את הסיכום של הדיון בענין עזה ושארם- אל-שיך ברוח ההחלטה מיום 23 בינואר, בה נאמר, כי ישראל תחזיק בעזה. וער מתן הפקודה של נסיגת צבא ישראל משני המקומות האלה לא נתכנסה ועדת החוץ והבטחון ולא החליטה שום דבר. זו אחת התופעות החמורות ביותר בחיינו המדיניים.

ראש-הממשלה ד. בן-גוריון:

אתה בדית זאת. לא היתה החלטה כזאת שוועדת החוץ תסכם.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אני בדיתי, אדוני ראש הממשלה ומפקד מפא"י? אני מוכן יחד אתך לבדוק את הפרוטוקול. שם היה כתוב שסיכום הדיון הועבר לוועדת החוץ והבטחון כדי שתחליט ברוח...

ראש-הממשלה ד. בן-גוריון:

אתה בדית זאת.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני היושב-ראש, האם אדוני מוכן...

היו"ר י. שפרינצק:

אינני מוכן.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אולי מישהו אחר?

ראש-הממשלה ה בן-גוריון:

אני אביא את ההחלטה.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אני רוצה לומר, חובתי לומר, כי הוועדה היא בידכם קישוט בלבד. אינכם מתייעצים עמה כלל לפני מעשה. אתם מעמידים את הוועדה, הבאה במקום הכנסת בעניני הבטחון, כל הזמן, לפני עובדות קיימות.

משפט אחרון בנוגע לתקציביהם של משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ. אני מבין כי גם על זה אנו דנים. אנו נהיה מוכנים להצביע בעד סעיף אחד בתקציבי שני המשרדים: בשביל העומדים בראשם — פנסיה.