הישיבה המאתים ועשרים ושתים של הכנסת החמישית יום רביעי כ"ו שבט תשכ"ג 20 פברואר 1963 הצעות חוק של חברי כנסת חוק לביטול תקנות ההגנה (שעת חרום) תשכ"ג 1963

היו״ר ק. לוז:
אנו עוברים להצעת חוק של חבר-הכנסת— חוק לביטול תקנות ההגנה (שעת-חירום), תשכ״ג—1963. מנחם בגין (תנועת החירות):
אדוני היושב-ראש. אפתח בפנייה אל סיעת מפא״י. אני משמיע אותה על יסוד ההנחה שאמנם, יריבינו הנכבדים, אין אנו יכולים יחד למשול, אבל אנו יכולים יחד לדאוג לבטחון האומה. על הקביעה המבדילה הזאת לא אוסיף אלא משפטים ספורים.
לאחרונה ניתן ביטוי לדאגה פן חוג מסויים במפלגתכם, כמו שנאמר, מתחיל לחשוב על הכשרתה של תנועת החירות למה שנקרא — שותפות קואליציונית עמכם. שווא הדאגה. אבהיר זאת בפשטות: פסילותיכם לא פסילות — לא ירתיעונו; הכשריכם לא הכשרים — לא ימשכונו. יריבים אנו זה שנות דור ויריבים נהיה. אמנם אין אנו ממירים — כפי שמישהו ביניכם נוהג לעשות — יריבות באיבה. אויב משותף לכולנו. אך בתוך היריבות הזאת הגלויה והכנה, הוכח, לא במקרה אחד בלבד, שבעניני בטחון האומה יכולים אנו להטות אוזן קשבת איש לרעהו, איש ליריבו.
על יסוד ההנחה הזאת אני קורא לכם, אפילו בשלב הזה, לשוב ולשקול את עמדתכם, פן תלמדו כי ניתן בכנסת להקים חזית רחבה ביותר למען פתרון הבעיה הזאת, למען לא ייפגע במאומה בטחון האומה, למען תעלה קרנה של ישראל בעמים — ואתם מונעים את הקמת החזית הזאת.
להמחשת העובדה ארשה לעצמי, אדוני היושב-ראש, להביא לתשומת-לבה של הכנסת את ההחלטה שנתקבלה בוועידה השביעית של תנועת החירות, אשר נתקיימה לפני חודש ימים: ״הוועידה מאשרת את עמדת התנועה ביחס לתקנות החירום הבריטיות משנת 1945 והממשל הצבאי, כפי שבאה לידי ביטוי במצעה לכנסת החמישית: ״מתוך אמונתנו בחופש האדם ובשוויון האזרח הננו תובעים את ביטולן של תקנות החירום הקולוניאליות, אשר ביחס אליהן החליטה הכנסת כי הן נוגדות את יסודותיה של מדינה דמוקרטית. במקום הממשל הצבאי אפשר וצריך לכונן סידורי בטחון מתאימים לאורך קווי שביתת-הנשק״.
״הוועידה קובעת כי המוסד המינהלי, הקרוי ממשל צבאי, רוקן מכל משמעות בטחונית ואין הוא ממלא עוד בשטח הבטחון שום תפקיר ממשי״.
״הוועידה מטילה על הסיעה בכנסת לדאוג לכך כי לא תבוטלנה באזורים לאורך קווי שביתת-הנשק הסמכויות הנובעות מתקנות ההגנה 1945, כל עוד לא נכנס לתוקפו חוק בטחון לאזורים אלה, שיעניק סמכויות מתאימות לרשויות האזרחיות והצבאיות למניעת פגיעה כבטחון המדינה.״
יוצא איפוא, על-פי יחסי הכוחות בכנסת, כי אין בה, ולא ייתכן שיהיה בה, רוב שירים ידו למען ביטול הסמכויות הנובעות מתקנות ההגנה 1945 בטרם תקבל הכנסת ותכניס לתוקפו חוק לבטחון באזורים לאורך קווי שביתת-הנשק. האמת היא שלא רק בגלל עמדתנו לא יימצא רוב כזה, גם מפ״ם ואחדות העבודה, ובשעתה גם המפלגה הדתית-לאומית, לא הציעו ואינן מציעות ביטול הסמכויות הנובעות מתקנות אלו אגב השארת חלל ריק בטחוני. אני חייב לתקן את עצמי ולהוסיף את המפלגה הליברלית. כל הסיעות האלה, מדי הבאת הצעות לביטול המוסד האדמיניסטרטיבי האומלל הקרוי ממשל צבאי, דורשות במפגיע להתקין תקנות מטעם הכנסת לשמירת הבטחון הלאומי.
הזכרתי גם את המפלגה הדתית-לאומית. היא מפלגה קואליציונית, היא תצביע היום עמכם, אבל באוגוסט 1959 היא הגישה לכנסת הצעת חוק זהה מלה במלה עם הצעתנו. וביום הראשון האחרון קראנו שסגן שר הפנים, מר בן-מאיר הנכבד, נשאל אם ביחס לבעיה זאת יש חילוקי-דעות בינו לבין ידידו שר הפנים, מר שפירא הנכבד. וסגן שר הפנים הודיע במפורש: דווקא בענין זה אין בינינו חילוקי-דעות, גם השר שפירא גם אני הננו בעד ביטול הממשל הצבאי. פירוש הדבר שרוב של שני שלישים בכנסת כבר הספיק להביע את דעתו כי יש לבטל את המוסד האומלל הזה, ובמקומו להתקין סידורי בטחון על-ידי חוק משלנו. האם מישהו יעז לטעון בי המציעים מוכנים להשאיר חלל ריק מבחינת הבטחון הלאומי?
קראנו — אני מניח שהדברים נאמרו בעידנא דריתחא — כי אם הצעות אלה תועברנה לדיון טרומי בוועדה, ״זו הכחדת בטחון המדינה״. הכחדה פירושה כליון ואבדון, ואנו צריכים להאמין שאם לא יהיה עור מוסד אדמיניסטרטיבי, המורכב מכמה עשרות אזרחים לבושי מדים — כאשר אבדנו, אבדנו. בדברים האלה יש הכחדה — הכחדת האמת. והראיה, אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת, אני מתכוון לראשותה, הציעה בשנת 1949 הצעת חוק אשר נקראה ״חוק הגנה ובטחון בשעת-חירום, תש״ט״. סעיף 50א׳ באותה הצעת חוק ממשלתית אומר: ״דבר המלך במועצתו של פלשתינא — א״י 1937, ותקנות ההגנה לשעת-חירום, 1945, בטלים״. פירוש הדבר שאתם היושבים מסביב לשולחן הזה, בהרכב קצת שונה, אבל באותה ראשות המדברת על הכחדת הבטחון הלאומי, הצעתם לפני ארבע-עשרה שנים תמימות לבטל את הממשל הצבאי, כי הוא נשען על תקנות ההגנה 1945.
נכון, הצעתם חקיקת חוק להגנה על הבטחון. ומה אנו מציעים? הרי בדיוק את אותו דבר אנו מציעים: בטרם תבוטלנה הסמכויות הנובעות מתקנות ההגנה 1945, תחוקק הכנסת חוק לבטחון. החוק הזה לא נתקבל. למה? על כך לא אני צריך להשיב. התשובה ניתנה על-ידי ראש הממשלה ב-22 בפברואר 1960. הוא הסביר: ״אך כשעיינו בחוק ההוא, נראה היה לנו שאינו הולם את הרוח השוררת במדינה הזאת. היו בו חומרות יתרות״. השאלה היא, אם מוכרחים במקום הממשל הצבאי להתקין חוק רע, או אנו כולנו יכולים לדאוג שהחוק במלואו יהיה טוב, יתאים לרוח המדינה, ולא תהיינה בו חומרות יתרות. אתם חייבים להשיב על שאלה זו. אתם הצעתם לבטל את הממשל הצבאי שנה לאחר הקמת המדינה. אתם הצעתם מה שאנו מציעים — חוק בטחון במקומו, מובן שהוא צריך להיות חוק טוב; נשב ונדון על התקנתו.
התבוננו בעובדות. איננו זקוקים לשום אישורים לנאמנותנו לבטחון האומה. גם לא תכחישו שאנו מבינים משהו בענינים אלה. הממשל הצבאי הוא כלי ריק; אינו מטפל לא בהסתננות ולא בריגול; הוא לא מנע החזרתם של 40,000 מבני ערב שהיו בשנת 1948 מעבר לקווי שביתת-הנשק. כיום הם אתנו. והם חייבים להיות אזרחים שווי-זכויות. אך הוא איפשר את החזרתם. הוא לא מנע חלוקת כלי יריה בקרב בני המיעוטים; הוא אישר את חלוקתם ביניהם, חלוקה של קרוב לאלף כלי יריה באזור נצרת בלבד; הוא לא מנע שום תנועת אוכלוסין לעבר ריכוזי האוכלוסין העבריים. הוא אבר מדולדל מבחינת הבטחון. וכאשר אנו מציעים ללכת בדרך הזאת, הרי אפילו לאחר שהכנסת תקבל את חוק הביטול תהא תקופת מעבר לשנה עד שהיא תספיק לחוקק את החוק לבטחון לאומי באזורים לאורך קווי שביתת-הנשק. ואם יהיה צורך בתוספת זמן — ודאי שתהיה תוספת זמן. הרי אנו עושים את הדבר מתוך הכרה ברורה שלא תצליחו, בשום פנים ואופן, מורי ורבותי, לשכנע את הציבור בישראל שאנשים כיעקב מרידוד, או כשר המשפטים במשך שלוש- עשרה שנה בממשלה בראשותכם, ויושב-ראש הוועדה לחקר בעיית הממשל הצבאי, או כמפקד חזית הדרום, אבירן, או כמפקד הפלמ׳יח ושר העבודה בממשלה בהנהגתכם — שאנשים כאלה, עם כל הנסיון הצבאי והבטחוני והממשלתי והפרלמנטרי והממלכתי העומד מאחוריהם, יציעו משהו לעשות או ממשהו לחדול שיש בו מן הפגיעה בבטחון המרינה.
לכן, אדוני היושב-ראש, הריני מציע למען בטחון עמנו, ולכבודה של מדינתנו, להעביר את הצעת החוק שלנו לוועדה לדיון טרומי.
חוק לתיקון תקנות ההגנה (שעת חרום לביטול הממשל הצבאי, תשכ"ג 1963
היו״ר ק. לוז:
רשות-הדיבור לחבר-הכנסת בגין.
מנחם בגין (תנועת החירות}:
אדוני היושב-ראש. מר בן-גוריון הבטיח לא להשיב היום על הדברים שנאמרו בכנסת, ואת ההבטחה הזאת קיים במלואה. הוא התווכח היום עם סימפוזיון בלתי-מוצלח, עם נשיא ההסתדרות הציונית העולמית — אפילו לא אמר ה״ציוניסטית״ - עם פרופיסורים, עם סוציאליסטים וקומוניסטים עבריים שלא באו לישראל, אך על הטענות, על הנימוקים ההגיוניים, הפשוטים, הבהירים — לא השיב אפילו במלה אחת. הוא טען שפרופיסורים לא יקבעו מה זאת הגינות פוליטית. אני מוכן להסכים ששום חוג אינו יכול לקבוע מה זאת הגינות או העדרה. אבל אני זוכר שהיתה קבוצת פרופיסורים שטיפלה בענין אחר — שינוי שיטת הבחירות — ואז לא אמר ראש הממשלה שהפרופיסורים לא יקבעו מה זאת הגינות פוליטית. הוא דווקא נעזר בהם. אני גם זוכר — לא אוכל לצטט בדיוק את המלים — שכאשר הוא הטיף לשינוי שיטת הבחירות, טען שבטחון האומה תלוי בזה.
ראש הממשלה דיבר על התעמולה הארסית בתוך מדינת ישראל. באמת, שמעתי ונתחלחלתי. אילו דברים מושמעים במדינתנו נגד מדינתנו. ומענין מאד: הממשל הצבאי קיים ודברי הסתה פרועה, אנטי-ממלכתית, אנטי-ישראלית, אנטי- יהודית — מושמעים. ,,סקולקו אוגודנו״.
דוד הכהן (מפא״י):
הממשל הצבאי זו אינה צנזורה.
שר-העבודה י. אלון:
זו הרתעה?
מנחם בגין (תנועת החירות):
אולי תאמר זאת לחברך, ראש הממשלה, ליד השולחן, יגאל, למה אתה אומר זאת לדוד הכהן?
מפני מה מרתיע הממשל אם דברים כאלה מתרחשים תחתיו — דברי הסתה, נסיונות התנפלות, נסיונות מניעת הקמת עיר עבריה? שווא, שווא אתם נושאים את שם בטחון האומה בקשר עם מוסד אווילי זה שאין לו שום קשר עם הבטחון.
מה הוא מבטיח בכל זאת? — אגיד לך, מר בן-גוריון, באמת הפעם ברוח טובה: הממשל הצבאי מבטיח פינה מסויימת בבית הזה, והיום, כנראה, הפינה הזאת תבטיח את הממשל הצבאי; וכך נוצר מעין Perpetuum im-mobile וכאשר הבאתם חבר כנסת ערבי, שאני מכבד אותו — הוא חבר כנסת, הוא עמית שלי, אחד מנבחרי אזרחי ישראל — לכך שהוא יצעק ״יחי הממשל הצבאי״, ״טוב שיהיה ממשל צבאי״ — במטותא ממך, אני חייב לומר לך, על-פי נסיונם של יהודים גאים ושל ציונים — לא של ״ציוניסטים״ — אנחנו כל ימינו בזנו ל״מושקיזם״ ואיננו יכולים לכבד מעין "מוסטפיזם״. זה אינו דרוש למדינת ישראל. זו השפלת כבודנו הלאומי.
אנחנו דורשים נאמנות ולויאליות מכל אזרח בישראל — יהודי, ערבי, נוצרי, מוסלמי ודרוזי- אם הוא ירים יד על בטחוננו ועל מדינתנו — תקוצץ ידו. אולם אין אנו רוצים שמיעוט יתרפס לפנינו. אנחנו רוצים באזרחים שווי זכויות וחובות, באזרחים לויאליים — ואתם מביאים לדמורליזציה כזו לעיני כל העם והעולם. למה זה דרוש לנו ?
ועוד אמר ראש הממשלה, שהפרופיסורים לא יקבעו — סליחה, אתקן את המשפט ברשות היושב-ראש — שאין לפרופסורים, לפי הכרתו, ידיעה עליונה בעניני הבטחון. גם לכך אני מסכים. ואמרת דברים היום — לא אכחד זאת — שאני מוכן, עם כל מה שהתרחש בינינו כשני יחידים, כשני יריבים מדיניים, לכבד אותם בכל לבי. אמרת שבתוקף תפ- קידך אתה נושא לעתים באחריות לכך שנשלחים בחורים שלנו ליהרג ולהרוג. זו אחריות איומה. אני זכאי לומר זאת בפני בני עמי משום שנשאתי באחריות הזאת חמש שנים תמימות — בתנאים הרבה יותר חמורים מאלה. אין אחריות איומה מזאת ; מי שלא ידעה, לא יבינה. אבל מתוך הנסיון הזה יש לי גם נסיון אחר אשר למען כבוד הדיון היום לא אפרש אותו.
ובשם הנסיון הכפול הזה אני אומר לך בכל הכרת האמת: אין לך שום ידיעה ושום סמכות עליונה בעניני הבטחון הלאומי, ולא פעם נשאת את השם הזה לשווא. וכאשר מול עובדות נחרצות שהמוסד הזה אינו דרוש כלל לבטחון הלאומי, הוא אינו מונע שום דבר, אינו מרתיע מפני שום דבר, והמנגנון הזה, המורכב מכמה עשרות אזרחים במדים, אני לא אמרתי ״פקידים״, אמרתי אזרחים — לא הוא יחסום את הדרך בפני נאצר או המארשאל סלאל, כי אם צבאנו — אתה מתפלמס עם סימפוזיון — המסקנות הן ברורות.
תואיל להשיב על שאלה פשוטה. אנחנו מציעים לבטל את המוסד האדמיניסטרטיבי, הפרוטקציוניסטי, שדבר אין לו ולבטחון המדינה, אבל לא לבטל אפילו תקנה או סמכות אחת הקיימת כיום והניתנת בידי הרשויות האזרחיות והצבאיות כל עוד לא נתקבל בכנסת החוק להבטחה מפני כל פגיעה בבטחוננו — מדוע יש לדחות הצעה כזו ?
בדרך זו אתם הלכתם לא רק ב-1949, בקשר עם החוק שכבר הזכרתי. בשנת 1960 עמדת על הבמה הזאת, והבטחת לכנסת שהממשלה תביא הצעת חוק לאותו הענין. חלפו שלוש שנים. היכן הצעת החוק שלכם? ומדוע אתה מתעטף בטלית הזאת, שכביכול אי-אפשר בשום פנים ואופן לבטל את הממשל הצבאי?
אנחנו מציעים לכם, לכל חברי הבית; שיקלו והוסיפו לשקול. נתאחד דווקא סביב בטחון האומה, ונבטל את המוסד הזה שאין בו שום הבטחה לבטחוננו הלאומי. נחוקק חוק לקיום הבטחון הלאומי, נקיים שוויון זכויות כיאה ליהודים, לציונים, מאז נקראו לדגל, מאז הרצל עד הלסינגפורס ועד היום הזה, ונרים את קרן ישראל בעולם כולו.