הישיבה המאתים וחמישים ושבע של הכנסת הראשונה-הפעלת סעיף 111 של תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945; ביטול תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945
מ. בגין פנה אתמול לממשלה במליאת הכנסת: החלטת הרוב היא החלטת הכנסת - ועליכם להוציאה אל הפועל
בנאומו אמר מר מ. בגין בין השאר בבואנו לדון בבעיה זו, הייתי רוצה קודם כל להפריד בין הצד המעשי ובין הצד העקרוני שלה. מבחינה מעשית, גם אם לא היתה מובאת הצעתנו לבטל את צוי המעצר, שהוצאו על פי חוקי החרום, היתה חייבת הממשלה לאחר ההצבעה שהעמידה לעמוד הקלון חוקים אלה, לבטל בלי לחכות לדיון נוסף או להחלטה נוספת תיכף ומיד אותם צוי המעצר שהיא הוציאה בהסתמכה על חוקי חרום, שהוקעו לעיני עם ועדה על ידי בית המחוקקים בישראל. אם הממשלה לא עשתה את הדבר עד עתה. אין זה אלא שהגאוה והיהירות האופיינת לה העבירה על דעתה.
בזמן הדיון אמרתי למר שרת כי לפי חוקי חרום אלה יכול כל חייל וכל שוטר לאסור כל בן אדם והרי אלה הם חוקים נאציים. הרי "ההגנה", בזמן שהופיעו החוקים האלה בשנת 1945 שדרה הודעה כי מי שיעיז להטילם יחשב כפושע. זו היתה הודעת "תנועת המרי" בשנת 1945.
בתשובה אמר לי מ. שרת: "מי קובע? אתה או הכנסת? דעתך היא דעתך אבל הכנסת עוד לא קבעה".
אם כן, מר שרת: הכנסת כבר קבעה. הכנסת קבעה שחוקים אלה הכרח הוא לבטלם; שהם עומדים בניגוד ליסודותיה של המדינה חפשית. לו היתה לכם תבונה, וללא הייתם מוכנים לכבד החלטות הבית הזה, רק אם הן מוצאות חן בעיניכם, ומוכנים לבטל אותם או לרמוס אותן ברגל גאוה אם אינן מוצאות חן בעיניכם; לו הייתם מכבדים את הבית העליון הזה בעם ישראל – הייתם מחסלים את מחנה הריכוז הזה בג'למה 24 שעות לאחר קבלת ההחלטה העקרונית ההיא בכנסת....
אולם לא עשיתם כן. משום כך עדיין יש חשיבות גם עקרונית וגם מעשית לעצם הדיון: האם הצעתנו המעשית כשרה למנין? האם ישנה כאן בעיה של הפרדת הרשויות? האם הכנסת מתנקשת באיזה חוק יסודי של המדינה?
אתחיל בטענה על הפרדת הרשויות. לו היתה טענה זו יוצאת מפינו, היא היתה טענה טבעית.
מראשית תקומת המדינה טענו להפרדת הרשויות. אבל, אם באים אנשים שהם הרשות המבצעת והם נוטלים לידיהם את הזכות לשיפוט, - כלומר קודם כל הם מחסלים את התיאוריה של הפרדת הסמכויות בין הסמכות השופטת ובין הסמכות המבצעת – כלום יש רצינות לטענתם של אנשים אלה להפרדת רשויות?כל ערכה – מבחינת זכויות האדם והאזרח – של הדוקטורינה על הפרדת הרשויות היא בעיקר להפרדה בין הרשות השופטת ובין הרשות המבצעת. כי אם הרשות המבצעת נוטלת לעצמה זכויות שיפוט, כלומר אם הנאשם והמאשים הופך להיות באותו מעמד גם שופט, אז חסל סדר החירות במדינה
האמת היא כי אין הפרדה מוחלטת בין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, אף לא תחת משטר נשיאותי הקיים באמריקה, משום שהממשלה מציעה חוקים והרוב בבית המחוקקים מאשרם או מפילם. מכל מקום, יש תמיד שיתוף פעולה מלא והדוק מאוד בין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. עיקר ההפרדה היא בין הרשות השופטת לבין שאר הרשויות במדינה. את ההפרדה הזו חיסלתם על ידי הפעלת חוקי החרום. שמתם עצמכם שופטים; שמתם אנשים במחנה ריכוז.
היום בא אלינו שר המשפטים בטענה כי הפרזנו במידה מסויימת, כשאמרנו שבג'למה קיים מחנה ריכוז. הוא טען ששם בית סהר מסודר עם חדרים מרווחים. כב' שר המשפטים! המדובר אינו בחדרים מרווחים או חשוכים. מחנה ריכוז הוא כל מקום שבו יושב בן אדם כלא שלא על פי פסק דן של בית דין. זוהי הגדרה "מדעית" ואין אחרת. ועל כן, אף אילו לא הייתם מריצים את האנשים האלה שעות עד אפיסת הכוחות, אילו המחנכים שלכם לא היו מצווים אחר כך לבחורים המעונים האלה שאינני יודע אם הם אשמים או לא – בית דין לא קבע זאת - לומר: "תודה רבה אדוני השוטר" - גם אם הייתם נותנים להם את כל התנאים הטובים ביותר, בכל זאת היה זה מחנה ריכוז. כי אתם ממשלה, רשות מבצעת גרידא, ושמתם אנשים במצער, שפטתם אותם לעונש. באיזו זכות? ואחרי כל זאת אתם באים בטענה אלינו, שהכנסת מנסה להתנקש בחוק היסודי על הפרדת הרשויות! טענה זו אין בה כל רצינות, דוקא משום שהיא באה מכם.
אבל, ישנו דבר נוסף, והוא חוסר חוקה. הנה כי כן ראש מפא"י טען מהרגע הראשון של הקמת המדינה שלא דרושה לנו חוקה. בגלל חוסר חוקה אין אתם יודעים – ואין רבים בצבור יודעים – כיצד יש לנהוג במקרה של סכסוך על רקע קונסטיטוציוני. אך לכל הדעות המשטר במדינה הוא, להלכה, משטר פרלמנטרי, אם הדעה כי משטרנו הוא משטר פרלמנטרי מקולת גם על דעתכם, איזה יסוד יש לטענתכם כי אסור לכנסת לתת לכם צו לפעול או גם לבטל פעולה?
אתן לכם דוגמה מהחיים במדינה אחרת, במדינה אותה אתם לוקחים תמיד לדוגמה, וגם אנו לקחנוה פעם לדוגמא – במלחמת השחרור – אבל לדידכם יש ללמוד דוקא מהמדינה ההיא, מאנגלי. ניחא, אתן את הדוגמא מהחיים באנגליה.
לפני שבועות מספר קבעה ממשלת הלייבור באנגליה מחיר של גבינה - פעולה אדמיניסטרטיבית גרידא - אולם לחלק בבית המחוקקים הבריטי – דוקא לקונסרבטיבים, נראה שהמחיר הזה גבוה מדי, והם היצוע הצעה לבטל את החלטת הממשלה, ממשלת הלייבור, על מחיר הגבינה, ולקבוע בפרלמנט מחיר גבינה אחר, נמוך. קרה שחלק מהלייבוריסטים הצטרף לדעת הקונסרבטיבים, והרוב בפרלמנט הבריטי הפיל את החלטת הממשלה על מספר השילנגים, שהגבינה צריכה לעלות. וקבעה מספר שילינגים יותר קטן, ואז צעקו הקונסרבטיבים לעבר הממשלה: "התפטרו"! קם מוריסון ואמר: "אין בדעתנו להתפטר בגלל גבינה"!
הנה, הפרלמנט בבריטניה התערב בקביעת המחיר של גבינה, וקבע איתו הלכה למעשה, הממשלה לא רצתה להתפטר בגלל הגבינה – וזה כבר עסקה. אתם לא רציתם להתפטר בגלל החולה, לכן לא נאשים את ממשלת הלייבור בגלל הגבינה. אולם והי עובדה, ואתם פה אישי המשטר הפרלמנטרי המלמדים אותנו תמיד עפ"י הלייבור בגלל הגבינה. אולם זוהי עובדה, ואתם פה אישי המשטר הפרלמנטרי המלמדים אותנו תמיד עפ"י הדוגמאות הבריטיות, אתם באים אלינו בטענה שאסור לכנסת הזאת לצוות עליכם לבטל צו אדמיניסטרטיבי שהוצאתם אותו עפ"י חוקי חרום, שהכנסת כבר קבעה שהם טריפה?
אולם יש בעיה שלישית. גם עליה לא אוכל לעבור לסדר היום. הממשלה הזאת, כפי שאמר מר שרת, נמצאת במצב מיוחד, ואנו יודעים כי היא נמצאת במצב מיוחד. היא כבר התפטרה. הבית הביע לה אי אמון; פעם שניה אי אפשר להביע אי אמון. במשטר פרלמנטי, כאשר הממשלה עושה מעשה שאינו מוצא חן בעיני בית המחוקקים, אזי מציעים הצעה להביע לממשלה הזאת אי אמון. בהתקבל הצעה זאת על ידי הרוב בבית המחוקקים, מבינה ממשלה שהחלטתה בטלה ומבוטלת וקמה ממשלה אחרת. אולם מהו המצב אצלנו? אנו כבר הבענו לכם אי אמון, ואתם ממשלה מפוטרת, אין מאחוריכם רוב בפרלמנט הזה; אתם ממשלת מעבר; אתם ממשלה בפועל. כל השמות לאה אינם מענינים אותנו, אבל אין אליכם און בבית זה!
אילו היה לכם רוב והייתם מטילים את חוקי החרום בודאי היה הרוב מציע לפטר אותכם – והיינו מביעים לכם אי אמון – ואחרי זה הייתם נופלים יחד עם מחנה הריכוז שלכם. אולם את הפעולה הפרלמנטרית הזאת כבר אי אפשר לעשות, אי אפשר להביע לכם אי אמון, ואתם הנמצאים במצב המיוחד הזה עושים פעולות, המקוממות את נפשו של הרוב בבית המחוקקים, כפי שהוכח על ידי ההצבעה הזאת. האם תטענו כלפינו: דווקא משום שאין לנו הרוב, מותר לנו לעשות כל דבר נגד דעת הרוב? הפילוסופיה הזאת כבר יותר מדי מרחיקה לכת. דוקא משום כך – לא רק זכותה אלא גם חובתה של הכנסת לפקח על כל פעולה ופעולה שלכם. זהו המצב הקלסי שבו הזכות שלנו לפקח על הופכת להיות חובה. כל פעולה אדמיניסטרטיבית - גדולה או קטנה - נעלים או גבינה – ובעיקר מחנה ריכוז – יכולה לעמוד לדיון, והחלטת הרוב היא החלטת הכנסת ועליכם להוציאה לפועל.
ועל כן אם אתם משיגים פה על זכותה של הכנסת לצוות עליכם לבטל מחנה ריכוז בישראל, באשר אין לכם רוב, באשר אתם נשענים על מיעוט גרידא – אין זאת אלא שאתם מוכרחים לכבד את הבית הזה רק כאשר הוא לרצונכם, ואינכם מוכנים לקבל את החלטות הרוב שלו כאשר הוא אינו לרצונכם. וכדי להוכיח זאת יש לי מסמך מסוים, וכב' היו"ר – לאחר שאקרא אותו לפניכם – יסכים אתי בודאי שזהו אחד המסמכים החמורים ביותר שפורסמו מזמן קום המדינה. ואלה הדברים:
"עוד למעלה מחדשיים תשב הכנסת הזאת מפוררת ומעורערת, ללא יכולת למלא תא תפקידיה החיוביים, כשהיא מחבלת במדינה מתוך אי יכולתה להתגבר על פיצולה המדיני. העם אם הוא רוצה בקיום מדינתו הדמוקראטית – ישנה את המצב מן הקצה אל הקצה בבחירות הקרובות. התפקיד הדחוף של השבועות הקרובים הוא לצמצם ככל האפשר את התוצאות המחבלות של הכנסת שהתפוררה".
הדברים האלה פורסמו בעתונה של המפלגה העומדת בראש הממשלה הזאת. ומיד אסביר את תשומת הלב של כב' היו"ר ושל כל חברי הכנסת ללא יוצא מן הכלל: הדברים האלה לא פורסמו בשום עתון אופוזיציוני. נתקבלו בכנסת הזאת החלטות שקוממו את נפשנו אם את נשם של מפלגת הפועלים המאוחדת, אם את נפשם של חברי הציונים הכללים. כתבנו:"הממשלה אשמה" "הרוב המכני אשם".
לעולם לא העיז איש בישראל לכתוב שהכנסת בתור שכזאת מחבלת במדינה. זאת היא חרפה ובושה שדברים כאלו יכתבו. מיהו המוסדר העליון במדינה הזו? אי המוסד השני במדינה שידבר בשמה? את החוצפה והשחצנות הזאת לכתוב דברים האלה, שהכנסת הופכת להיות חבלנית?
י. רוקח:"איזה עיתון זה"?
מ. בגין: "הדור".
ה. ברגר (מפא"י): אני כתבתי את הדברים האלה ואני אחזור עליהם 7 פעמים.
היו"ר י. שפרינצק: הודעות כאלה אינן נחוצות. יש רישום נואמים ונדמה לי שגם המודיע יכול להודיע את זה בנאומו.
בעצם דברים אלה הם מסוכנים אפילו לבטחוננו. שמענו לפני שבועיים ששם, ביציע, ישב מתנקש עם פצצה בכיס וניסה להפיל אותה על ראשינו. כפסע היה בינינו לבין המות, ואני חרד לא רק לשלומי ולשלום חברי, אלא גם לשלומה של הממשלה, כאזרח לויאלי, אמנם, אני רוצה שהממשלה הזאת תרד, אבל איני רוצה שהיא תעוף. אמנם, אני חושב שזו ממשלה רעה וצריך להפילה אבל אינני רוצה שהיא תכלה בעשן. הדברים האלה הם דברי הסתה נגד הכנסת. אולי ימצא עוד מתנקש שירצה להשמיד את החבלנים, המתנקשים בחייה של המדינה. מר שרת, אלמלא דעתי מבחינה עקרונית על חוקי החרום, הייתי מציע לך להפעיל את הסעיף 111 נגד עורך "הדור"ואני יודע שעורך "הדור" אינו אוהד לשבת – וזה היה משפיע עליו מאוד מאוד. אולם מאחר שאני מתנגד לסעיף זה, ואני חושב שחוקי החרום האלה הם טרפה, אינני מציע זאת ואף אינני מציע לצנזורה לפסול את הדברים האלה – במדינה חפשית אפשר לכתוב אותם. אולם כב' היו"ר, אני מרגיש שזאת היא גם חובתי להפנות את תשומת לבו לדברים אלה – משום שהוא האיש אשר הכנסת הטילה עליו לשמור על מעמדה, על כבודה וגם על שלמותה. דברים כאלה עוד לא נכתבו. אתם באים אלינו בטענה – אתם תחליטו, ואז אתם הופכים את הכנסת כולה לחבלנית.
אני מציע לכם רבותי, שתתרגלו לקבלת החלטות נגדכם, ובל תלכו בדרכו של אריאס, נשיא פנמה: מבחינה קונסטיטוציונית אין אפיל וצל ושמץ של ספק שהכנסת מוסמכת לקבל החלטות ולהטיל עליכם את ביצועה ביחוד שאתם התחייבתם בפני עם ועדה פה בכנסת לקיים את ההחלטות. ואין זה מקרה שאנחנו דברנו גם על חוקים וגם על החלטות. כי זהו ההבדל היסודי בין משטר פרלמנטרי ובין משטר נשיאותי. במשטר פרלמנטרי כל בית מחוקקים גם מחוקק חוקים וגם מקבל החלטות והחלטות מחייבות את הממשלה.
