הישיבה המאתים וחמישים וחמש של הכנסת החמישית יום רביעי, י"ג סיון תשכ"ג 5 יוני 1963 חוק לתיקון דיני העונשין בטחון המדינה תיקון, תשכ"ג 1962

ישיבת כנסת
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ג סיון התשכ"ג, 5 ביוני 1963
מתוך:
כרך 37
נושאים:
אישים - דב יוסף. משפט - הצעות חוק, עליונות המשפט. זכויות אדם - זכויות הנאשם. ממשל - יחסי רשות מחוקקת-רשות שופטת, כנסת
דבריו של בגין על סעיף 24 לחוק תיקון דיני עונשין (בטחון המדינה). הנאום מובא בחרות מיום 07/06/1963 224930
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

אדוני היושב ראש,
אמרו חכמינו: אוי לו לדור השופט את שופטיו. לא אעיז להוסיף על משנתם. אבל אציג שאלה: ומה על דור האונס את שופטיו? באתי היום להוכיח שבקשר עם הנוסח האומלל של סעיף 24 א' לחוק לתיקון דיני העונשין (בטחון המדינה), לפנינו מקרה של אינוס מצפוני ומשפטי של אלה הנתבעים לשפוט את העם משפט צדק, לא להכיר פני ולא להטות משפט. לפני שאשתדל להוכיח את התיזה, אביא הוכחה בענין אחר.
בחודש יולי 1957, כאשר הכנסת דנהבהצעת החוק, הצעתי להוסיף לסעיף 24 (א) האומר: ,,קיים אדם מגע עם סוכן זר ואין לו הסבר סביר לכך, רואים אותו כאילו מסר ידיעה סודית בלי להיות מוסמך לכך", את האלמנט של הידיעה על ידי המלים: קיים אדם מגע עם סוכן זר, ביודעו שהוא סוכן זר וגו'. קם אז דוברם של תומכי הממשלה, ובהסתמכו על משפטנים ואנשי התביעה אמר את הדברים המוחלטים האלה: ,,אם תצטרך הקטגוריה להוכיח, כיי מי שבא במגע עם סוכן זר עשה זאת ביודעו שהוא סוכן זר, חובת ההוכחה הזאת תיפול על הקטגוריה, ואנשי הקטגוריה, ואנשי המשפט אומרים כי לעולם לא יוכלו להוכיח זאת". ולהלן, בהכבדה זו אנו למעשה נכשיל את היכולת של בית המשפט לענוש את המרגל".
מאז חלפו 5 שנים. בחודש נובמבר 1962 שבנו ודנו בסוגייה החמורה הזאת, ומשחזרתי על הצעתי להכניס לסעיף המוזכר את אלמנט הידיעה קרא ראש הממשלה בשם ראש התביעה בישראל דאז, את הדברים המוחלטים האלה: ,,אין ספק, שעל התביעה הכללית להוכיח בכל מקרה של עבירה על הסעיפים האמורים שהנאשם ידע שהוא מקיים מגע עם סוכן זר. נטל זה לעולם יהיה מוטל על שכמה של התביעה הכללית שתופיע במשפט, ועליה יהיה להוכיח שהנאשם ידע שהוא מקיים מגע עם אדם העוסק בעניני מודיעין מטעם מדינה זרה".
אבקש את הכנסת להשוות את שתי ההודעות האלו, ובמיוחד שני משפטים בהן. בראשונה: ,,לעולם הם לא יכולו להוכיח זאת"; בשניה - ,, נטל זה לעולם יהיה מוטל על שכמה של התביעה הכללית שתופיע במשפט". יש איפוא להבין, כי כל נסיון להוליך אימים על בית המחוקקים בישראל בקשר עם הצעות תיקון של אותו חוק, הוא נסיון שוא.
אנו דנים, אדוני היושב-ראש, בפרק הרביעי לחוק בטחון המדינה והוא קרוא: ריגול. הפרק מבחין בן שלושה סוגי ריגול. הראשון – מסירת ידיעה לאויב, כפי שמושג זה מוגדר בסעיף הראשון לחוק לאמור: ,,מי שהוא צד לוחם או מקיים מצב מלחמה נגד ישראל או מכריז על עצמו בתור אחד מאלה". הסוג השני הוא ריגול. כלומר, מסירת ידיעה מתוך כוונה לפגוע בבטחון המדינה; הסוג השליש קרוי ריגול חמור, כלומר מסירת ידיעה סודית בלי סמכות למסרה. מבחינת האבחנה בין ריגול לבין ריגול חמור, לא מקבל הידיעה קובע אותה. לאו דוקא האויב צריך לקבל אותה כדי שהאיש יאשם בריגול או בריגול חמור. זו יכולה להיות גם מדינה, המקיימת יחסים עם מדינה עליה חלה ההגדרה של ,,אויב" לפי סעיף 1 לחוק. זו יכולה להיות גם מדינה ידידותית כלפי ישראל. כל מי שמוסר ידיעה, מתוך כוונה לפגוע בבטחון המדינה או כל מי שמוסר ידיעה סודית מבלי להיות מוסמך לכך יבוא על עונשו, הוא יורשע בבית המשפט אם על ריגול ואם על ריגול חמור.
עכשיו עלינו לבדוק, מהו ההבדל בין ידיעה לבין ידיעה סודת, כדי שנבין את חומרת האבחנה בחוק. המושג ,,ידיעה", אדונה היושב-ראש, אף הוא מוצא את הגדרתו בסעיף הראשון לחוק לאמר: ,,ידיעה" – לרבות ידיעה שאינה נכונה, וכל תיאור, תכנית, סיסמה, סמל, נוסחה, חפץ או חלק מהם המכילים ידיעה או העשויים לשמש מקור לידיעה".
ידיעה סודית מהי? על כך יש לנו שתי הגדרות, אחת היא ,,שמושית". שמענו עליה מפי ראש הממשלה בקשר עם דיון על הקמת ועדת חקירה, לאחר הגלויים המסעירים, מטעם בית המשפט העליון, על פעולתו של המרגל-החנפן, ישראל בר. בית המשפט העליון קבע שהוא היה ,,איש אמונם של כל בעלי הסודות הצבאיים והבחונים", שהוא מסר ,,ידיעות סודיות ביותר", ,,כי יש בין הדברים שנתגלו בהליכים הנוכחיים כדי לסמר את השערות, ואיש אינו יכול לדעת מה עוד בגדר סכנה ומה כבר בגדר אסון. ואילו ראש הממשלה אמר בכנסת את הדברים הבאים: ,,ובכן הוא לא קבל ממני ולא מאותם האנשים המעטים – ורק אנשים מעטים יודעים סודות צבאיים: זה בדרך כלל הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל וראש המודיעין וראש שרותי הבטחון, בענינים אחרים, לא של הצבא". מהגדרה שמושית זו יוצא שסוד צבאי הוא סוד הידוע לחמשה אנשים במדינת ישראל והם: ראש הממשלה וארבעת האנשים שמניתי אותם. אפילו סגן שר הבטחון המסכן לא נמנה על הרשימה.
אבל אני בטחון שאיש לא קיבל הגדרה זו; לא רק משפטן, ידחה אותה; גם כל איש צבא; מרב אלוף ועד רב טוראי יגיב במידה של לעג על הנסיון כך להציג את הבעיה של סודות צבאיים, החוק אומר אחרת: ידיעה סודית, בניגוד לידיעה בכלל, הלא היא, כמוגדר בסעיף 23 לחוק: ,,ידיעה אשר תוכנה, צורתה או סדרי החזקתה מעידים עליה כי בטחון המדינה מחייב לשומרה בסוף, או ידיעה הנוגעת לסוג ענינים שהממשלה באישור ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, הכריזה עליהם בצו שיפורסם ברשומות, כענינים סודיים. הכנסת איפוא רואה מה רב ההבדל, מבחינת חומרת הענין על פי החוק, בין ידיעה בכלל ובין ידעה סודית.
עכשיו נבדוק כיצד החוק, מבחינת העונשין, מבחין בין שתי הסוגיות, של ריגול או של ריגול חמור. בסעיף 22 אנו מוצאים את ההגדרה של ריגול. היא אומרת: ,,מי שמסר ידיעה והתכוון לפגוע בבטחון המדינה, דינו – מאסר 15 שנה". בסעיף 23 (א) אנו מוצאים את ההגדה של ריגול חמור: ,,מי שמסר ידיעה סודית, מבלי להיות מוסמך לכך, דינו – מאסר 15 שנה". הכנסת רואה איפוא, כי בעוד שכלפי ידיעה דרושה הכוונה לפגוע בבטחון המדינה, כדי שאדם ייתבע לדין על ריגול, וייענש. במקרה שיורשע, במאסר עד חמש עשרה שנה, הרי לגבי מסירת ידיעה סודית, לא דרושה כוונה לפגוע בבטחון המדינה; מספיק שהוא מסר אותה מבלי להיות מוסמך לכך, וייתבע לדין על ריגול חמור, ואם – יורשע – דינו עד 15 שנות מאסר.
אנו נראה את חומרת האבחנה ביתר בהירות אם נבדוק את סעיף קטן (ב) של סעיף 23 בו נאמר: ,,מי שמסר ידיעה סודית מבלי להיות מוסמך לכך, והתכוון לפגוע בבטחון המדינה דינו מאסר של 15 שנה, ואילו על-פי הסעיף השני, מי שמסר ידיעה סודית, מבלי להיות מוסמך לכך והתכוון לפגוע בבטחון המדינה, דינו מאסר עולם. פירוש הדבר, גברתי היושבת-ראש – אני חייב לומר כך, כי בינתיים היו חילופי גברי על כס הנשיאות – האבחנה בין ריגול ובין ריגול חמור, בין מסירת ידיעה ובין מסירת ידיעה סודית היא חמורה מאד על פי החוק.
לאחר הדברים האלה, חייב אני להזכיר לבית את אשר אמר אב בית-הדין בערעור פלילי 23/62. אמר השופט המלומד לנדאו: ,,יוצא איפוא שאם בית-המשפט דוחה במסיבות כאלה את ההסבר הסביר לקיום המגע, חייב הוא להרשיע את האדם במסירת ידיעה סודית לפי סעיף 23 (א) למרות היותו משוכנע שלמעשה לא נמסרה שום ידיעה כזאת" (סוף המשפט מודגש במקור – ד.ב). והשופט לנדאו מוסיף, כי ,,אלהאינם דברים להלכה בלבד אלא יש להם חשיבות מעשית לגבי המקרה שלפנינו". יוצא, שאמנם השופט לנדאו לא קיבל את הסברו של הנאשם – המערער כסביר, והוא שונע שמבגע עם הזוכן הזר נמסרה ידיעה, בכוונה לפגוע בבטחון המדינה, אולם לא נמסרה עפ"י הכרתו, ידיעה סודית, לא נעשה איפוא ריגול חמור. ואף על פי כן, בניגוד למימצאים שלו ועל אף הכרתו, הוא בגלל החזקה הניצחת הקיימת בסעיף 24 (א) נאלץ היה להרשיע אדם לא על ריגול אלא על ריגול חמור, לא על מסירת ידיעה אלא על מסירת ידיעה סודית שלא נמסרה כלל.
גברתי היושבת-ראש, זה מקרה חמור ביותר של אינוס מצפוני ומשפטי. הטענה שאפשר היה להעניש את האיש על-פי סעיף אחר, שגם בו מופעי עונש מכמסימלי של 15 שנות מאסר, טענת שוא היא. המדובר לא בסעיף אחר אלא בעשיית צדק; לא בעונש מכסימלי, אלא בעצם ההרשעה ובמהותה. אם אדם לא מסר ידיעה סודית – משום מה יענישו אותו על מסירתה? אם אדם לא פשע בריגול חמור – מדוע ישלחו אותו למאסר על ריגול כזה דווקא?
לכן אנחנו באים להציע לתקן את עיוות הדין הטבוע בנוסח החוק, גברתי היושבת-ראש, והצעתנו היא פשוטה לגמרי. אנו מקבלים את הפרוזמפציה ,,קיים אדם מגע עם סוכן זר, רואים אותו כאילו מסר ידיעה סודית בלי להיות מוסמך לכך". אבל בסעיף קטן (ב) של סעיף 24 ייאמר: ,,לא יורשע אדם לפי סעיף קטן (א) אם יש לו הסבר סביר לקיום המגע כאמור, או אם שוכנע בית-המשפט כי לא מסר ידיעה סודית". אם בית-המשפט יקבל את ההסבר כסביר הוא לא ירשיע אותו על מסירת ידיעה כזאת. יתכן שהאיש ייתבע לדין לפי סעיף אחר על מסירת ידיעה, אבל לא יהיה אותו עיוות דין ששמענו עליו מבחינת נוסח החוק עצמו מפי אב בית-הדין.
תשובה להשגותיו של שר המשפטים
גברתי הריושת-ראש
שר המשפטים השיב, אבל לא ממין הטענה. לא דיברתי על חפותו או על אשמתו של מר כהן, ואינני בטוח אם שר המשפטים צריך לתת גושפנקא משלו על פסק דין חלוט של בית משפט בישראל.
שר המשפטים ד. יוסף: לא עניתי לך אלא לאחרים.
מנחם בגין: יש פסק דין. יש דרכים לערער עליו, או גם להגיש בקשה למשפט חוזר. אבל שר המשפטים ניסה לטעון טענה שהיא, בפיו של משפטן מלומד, מהמוזרות ביותר ששמעתי אי-פעם. הוא טוען: אמנם הנאשם באותו ערעור פלילי 23/62, על-פי הודעתו של השופט לנדוי, לא צריך היה להיות מורשע לפי סעיף 24 (א), בהקשר עם סעיף 23 (א). כלומר, על מסירת ידיעה סודית, אבל אפילו היה מזוכה לפי סעיף זה, היה בכל זאת יכול להיות נידון על-פי סעיף 22 (א). כלומר, מסירת ידיעה (לא סודית) מתוך כוונה לפגוע בבטחון המדינה, והיה צפוי לאותו עונש של 15 שנה.
לו רציתי להשיב בדרך של הבאת הענין ad absurdum, יכולתי להזכיר שני סעיפים בחוק הפלילי. האחד הוא, סעיף 238 על חבלה גופנית חמורה שלא כחוק; השני – 339 על זיוף, בול. בשני הסעיפים קבוע אותו עונש מכסימלי – 7 שנות מאסר.
נתאר לעצמנו כי מתנהל משפט בו אדם נתבע על חבלה גופנית חמורה והואמקבל שנת מאסר אחת, בדיעבד מתברר שלא פשע בחבלה גופנית. אך באה טענה, בו שום דבר רע לא קרה, מאחר ובזמן בירור המשפט הגיעו למסקנה שהוא זייף בול, ובלאו הכי יכול היה לקבל, נניח, שנת מאסר, והעונש המכסימלי בו הוא אותו עונש – שבע שנים!
אבל לידיעתו של חבר הכנסת בררב-האי של אבה לשמוע עד הסוף: אינני משמיע את הטענה הזאת כי אין לי כלל צורך להביא את הרבין מדי לאבסורד. אלא את הכללים הגדולים המקובלים של עשיית צדק. ודאי שעיוות הדין החמור ביותר הוא כאשר אדם חף מכל פשע נידון על עבירה. אבל אם אדם נידון על עבירה שלא עבר אותה, אף על פי שעבר עבירה אחרת, אף זה עיוות דין. וזאת הבעיה העומדת בפנינו.
השופט לנדוי קבע שלפי הכרתו האיש שעומד לפני לא מסר ידיעה סודית, ואך על פי כן בגלל נוסח החוק הוא נאלץ להרשיע אותו על מסירת ידיעה כזאת דווקא. אין לכך שום משמעות, משפטית ומוסרית, אם על אותה עבירה שהוא כן עבר, לפי דעת בית המשפט, הוא צפוי לאותו עונש מכסימלי; ואין לכך כל משמעות, אם עבר עבירה אחרת. את העבירה הזאת הוא לא עבר, ועל עבירה שלא עבר הוא נידון. זהו עיוות דין לא רק כלפי הנאשם אלא גם כלפי השופט. הוא היה אנוס, על פי הדיבור של החוק, לעשות מעשה נגד הממצאים שלו ונגד הכרתו.
טענה שניה של שר המשפטים שלא ממין הטענה שלי. שופטים אחרים לא אמרו זאת. האם לא עלה על דעתו שכנראה לא נתקלו בבעיה כזאת? כי במקרה דנן קיימות שתי אפשרויות – שיקבלו או ידחו את הסבר הנאשם. אם יקבלו את ההסבר כסביר, יצא הנאשם זכאי. אם ידחוהו, ולא יתעורר, ספק ביחס למהות הידיעה שנמסרה, האם היא ,,ידיעה" או ,,ידיעה סודית", - ירשיעו על סעיף 24 לחוק בהקשר עם סעיף 23 (א). ואין עיוות דין.
אבל, לפי פסק-דינו של השופט לנדוי קרה מקרה כפול. אמנם השופט לא קיבל את ההסבר כסביר, אבל התעורר ספק סביר האם הידיעה שנמסרה היא סודית. שר המשפטים חטא לעצמו, לא רק לכנסת, אם לא הזכיר לה שמספיק אם התעורר בלבו של השופט ספק סביר כדי שיזכה את הנאשם.
ההגנה אינה צריכה להוכיח את חפותו של הנאשם; התביעה מחויבת להוכיח את אשמת. ומספיק אם ההגנה מצליחה לעורר בלבו של השופט ספק סביר ביחס לאשמה כדי שהוא יזוכה.
אם קרה כזאת, - אולי אותו מקרה כפול הוא אחד המעטים, אבל הוא קרה. – מדוע צריך להשאיר את החוק באותו מצב של הטלת אינוס על השופט להרשיע אדם על מסירת ידיעה סודית, אף על פי שידיעה סודית לא נמסרה, על עבירה שהוא לא עבר אותה, רק בגלל החזקה הניצחת שאין לסתרה, כדברי השופט?
שר המשפטים ד' יוסף: ציטטתי משפט של בית-המשפט במקרה שלא נהג כך והסביר שאין לנהוג כך.
מנחם בגין: אני מדבר על המימצא של שופט בית-המשפט העליון, השופט לנדוי, שזה מצב שאין ,,הדעת סובלת אותו". את הדבר הזה לא צטטת.
לסיכום, אני רוצה לומר לשר המשפטים המלומד, כי את החלב הזה הוא לא יוכל להחזיק בשני הקצוות, אי ארוך מדי הוא. בראשית דבריו הוא טען שהנאשם אהרן כהן בלאו הכי היה בר-עונשין, והעונש המכסימאלי לו היה צפוי היה אותו עונש 15 שנה. בסוף דבריו, כשהתווכח אתי, הוא אמר, שלו היתה מתקבלות הצעתי, אי-אפשר היה להרשיע כלל את הנאשם. הן אתה טענת שאפשר היה להרשיע את אהרן כהן, אלא על פי סעיף אחר, לא על מסירת ידיעה סודית, אלא על מסירת ידיעה. ואם אני מציע כי משיתברר לבית המשפט, שהנאשם לא מסר ידיעה סודית, לא ירשיע אותו לפי סעיף - 23 א' אך אפשר יהיה להרשיע אותו על ריגול ועל מסירת ידיעה, מתוך כוונה לפגוע בבטחון המדינה, שאיננה ידיעה סודית. – אך איכה יכול עוד לטעון, כי הנאשם אם פשע, יצא זכאי?
שר המשפטים אני רוצה לומר לך: על הספסלים האלה ועל הספסלים של הקואליציה יושבים משפטים ודעתם היא שאין תיקון צודק מזה. משום כך היית נאלץ לומר את המשפט האחרון לפיו הממשלה עוד תשקול בדבר. צריך לקבל את התיקון הזה. כפי שהבינותי, אפילו אם הקואליציה תסיר את ההצעה מסדר היום, הממשלה עוד תשקול אותה. אני מקווה שתעשה כן ותתקן את המעוות, למען שמור על בטחון האומה ועשות צדק בישראל