הישיבה המאתיים-ותשעים-ושמונה של הכנסת התשיעית יום שני, ג' שבט תש"ם 21 ינואר 1980 הצעות לסדר היום – אסירי ציון
אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, עוד יש ארצות שבהן היהודים סובלים כבני העם היהודי מידי הממשלות של ארצות אלה וגם מידי בני המקום. אחת מהן הלא היא סוריה. עם כל ידיעתנו את האכזריות השלטת בארץ הזאת אין אנחנו יכולים להבין את הסאדיסם המניע את האנשים העומדים בראשה של המדינה זו והמעכבים את ההצלה ואת הגאולה של 600 או 700 משפחות שאינן פוסקות מלסבול בתוך גיטו, החיות בפחד, אנשים, נשים וילדים. אנחנו חייבים לשוב ולומר שלא ננוח ולא נשקוט עד אשר נזכה להביא אותם לחוף מבטחים. הארץ השנייה הלא היא אתיופיה. אני מתכוון לאחינו הפאלאשים. סהדי במרומים, שגם לגבי אחינו בסוריה וגם לגבי אחינו הפאלאשים עשינו ונוסיף לעשות ככל שיכולנו ונוכל כדי להביא להם פדות. אנו נזכור אותם ואת סבלם עד אשר אף הם ייגאלו.
בברית-המועצות, הארץ האדירה הזאת, בייחוד בעקבות מלחמת ששת-הימים, קמה תנועה שייתכן כי צריך לכנותה תנועת-שיבת-ציון. היא האמיצה בכל התנועות האזרחיות של ימינו. שום דיכוי לא פורר אותה, שום פרובוקאציה לא הורידה אותה, שום מעצרים לא החלישו את רוחה, שום רדיפות לא שמו קץ לקיומה ולהתפתחותה. אחרי 50 שנה של בילול כפוי, של הטלת התנכרות לעמם, לעברו, למסורתו, ללשונו, לאמונתו, ממעמקים של הגורל היהודי קמה אותה תנועה של שיבת-ציון. החלה התעוררות שמעטות כדוגמתה. זוהי תנועה לאומית טהורה, אידיאליסטית, שחבריה מוכנים לסבול על האידיאל שלהם ולא להרכין ראש, לא לבקש רחמים ולא להפסיק לשאוף להגשמת אותו אידיאל. המה קיימו את אשר כתב הרצל: השיבה ליהדות קודמת לשיבה לארץ היהודים. ואמנם כן, בשלב ראשון החליטו לשוב אל עמם, ללמד וללמוד עברית, ללמד וללמוד תורה, ללמד וללמוד את המסורת של עמנו, ואף-על-פי שגם זאת היו צריכים לעשות תחת איום המעצר, ולעתים תוך כדי רדיפות, הם המשיכו בכך בלא פחד, בלא רתיעה. החלו לכתוב אלינו מכתבים, ביקשו לקרוא אותם בגלוי, לפרסם אותם בחתימותיהם. יצרו שירים עממיים — אחד היפים והפשוטים ביותר הוא "כחול ולבן הוא הצבע שלי" — שירים שהתפשטו בכל הארץ האדירה, ממזרח למערב ומצפון לדרום, וכבשו לבבות. זוהי תנועה לוחמת וסובלת, שאנחנו כולנו מרכינים ראש בפניה, בידענו את סבלם של המחזיקים בה,
כמה גדולים היו הרגעים בחיי עמנו כאשר בעיני רוחנו ממרחקים ראינו את בנינו הצעירים, אשר ידעו אך מלים ספורות בלשוננו הלאומית, והם עומדים בפני שופטיהם ונדונים לעשר, לחמש-עשרה שנות גלות במחנה- ריכוז, מרימים יד ימינם וחוזרים על השבועה מקדם המתחדשת מדור לדור: אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. לכן בצדק יש לקרוא לאסירי-ציון אלה ״לוחמי ציון". זה שמם האמיתי, והוא צריך להיות שגור בפי העם.
הממשלה, ובטוחני — הכנסת, מברכות היום את אחינו אסירי-ציון לאלפיהם המתכנסים כדי לחוג את העשור להקמתה של תנועת שיבת-ציון ההמונית הזאת.
ובאשר לאלה שעדיין נותרו באזיקיהם — ואנו מתפללים ומייחלים לשיחרורם, לא שכחנום ולא נשכחם — הרי אנחנו חייבים לדון בכל מה שעדיין ניתן לעשות ואולי לא עשינו כדי להביא במהרה לשיחרורם ולשובם הביתה.
אני מודה לחברי-הכנסת שושנה ארבלי-אלמוזנינו ודב שילנסקי על דבריהם רבי-הרושם ועל הצעתם, ואני מבקש, אדוני היושב-ראש, להעביר את ההצעה הזאת של שני חברי הכנסת לדיון בוועדה.
