הישיבה המאתיים-ושש של הכנסת התשיעית יום שלישי, כ״א אדר תשל״ט 20 מארס 1979 – הודעת הממשלה על חוזה השלום בין ישראל ובין מצרים

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, באתי למסור דין-וחשבון לבית על המהלכים האחרונים שהביאונו עד הלום, עד השעה הברוכה שבה יש לאל ידי לעמוד בפני חברי הכנסת ולהמליץ בפניהם לאשר חוזה שלום בין מצרים ובין ישראל.

התחלת המהלכים האלה היתה בלאו ישראלי מוחלט, מוצדק ובלתי-נמנע. קיבלתי הזמנה מאת נשיא ארצות-הברית לבוא לקמפ-דייוויד כדי לקיים מה שהיה מכונה ״פגישת פיסגה״ עם הד"ר ח'ליל, ראש ממשלת מצרים. הצעתי לממשלה באדיבות להשיב לנשיא ארצות-הברית שלצערי אין אני יכול להיענות להזמנה זו. הבעיה לא היתה של פרסטיז׳ה. באשר לאישיותו של ד״ר ח'ליל, אני פגשתי אותו בירושלים בזמן ביקורו של סאדאת והוא אדם חביב מאוד והייתי ברצון נפגש אתו. ואמנם יש הבדל במעמד בין ראש ממשלת מצרים לבין ראש ממשלת ישראל. כדי להבהיר את הסוגיה הקונסטיטוציונית הזאת אנחנו נצרף, למשל, גם את ארצות-הברית של אמריקה. אדוני היושב-ראש, בארצות-הברית הנשיא הוא גם ראש המדינה וגם ראש הממשלה. אצלנו כבוד הנשיא עומד בראש המדינה, ככתוב בסעיף הראשון לחוק יסוד: הנשיא. האם הוא ראש הרשות המבצעת? התשובה היא: לאו. כל כך למה? מפני שבסעיף הראשון של חוק-יסוד: הממשלה, נאמר: ״הממשלה היא הרשות המבצעת של המדינה״ ואילו האדם הנושא את התואר וממלא את התפקיד של ראש הממשלה הוא, ככתוב: ראש הרשות המבצעת. במצרים ראש הרשות המבצעת, לכל הדעות, הוא הנשיא סאדאת, ואילו ראש הממשלה מתמנה על-ידו; ראש הממשלה נשבע לו, למר סאדאת, אמונים, ואילו הנשיא של מצרים יכול לפטר את ראש ממשלתו בדיוק כפי שהוא מינה אותו. יש הבדל במעמד.

אף-על-פי-כן לא היינו מתחשבים בהבדל הזה. לא שאלת כבוד ולא שאלת פרסטיז׳ה עמדה לנגד עינינו אלא הבעיה; האם על-ידי פגישה כזאת נשרת את ענין השלום, או אולי להיפך — נזיק לו? לא יהיה שום ספק בעינינו שאם אני אשתתף במעין ועידת-פיסגה כזאת, לא זו בלבד שלא נקדם את עניין השלום אלא נגרום לו נזק. מדוע? אז כבר ידענו מה הן ההצעות האחרונות שמצרים הגישה, וארצות-הברית תמכה בהן, כפי ששר החוץ שלנו קיבל אותן בקמפ-דייוויד. אביא אחר כך את תכנן של שתי ההצעות החמורות ביותר שהוגשו לנו. מובן מאליו ששר החוץ שלנו הודיע שהן אינן קבילות על ישראל. מה הייתי יכול לעשות אילו הייתי בא למפגש משולש כזה ? עם בל הכבוד, הייתי אומר לנשיא ארצות-הברית וכן לראש הממשלה של מצרים הד״ר ח׳ליל: ההצעות הללו אינן קבילות על ישראל, ולכן הוועידה היתה נגמרת כפי שהתחילה. אולי כעבור שעה היה אומר לי הד״ר ח׳ליל: אם כך, אני נוסע לקהיר; ואני הייתי משיב לו, עם כל הכביד ועם כל הכנות: אם כך, אני חוזר לירושלים. ומה אחרי זה היה קורה? מי היה נפגש עם מי עוד? האם הנשיא סאדאת היה מסכים לראות את שר החוץ או את שר הבטחון כדי לנהל אתו משא-ומתן ? האם הנשיא סאדאת היה מסכים אז להיפגש אתי? ודאי שלא. וזאת אומרת שהיינו בעצם מגיעים לשני לאווים ולדחייה לזמן בלתי-מוגבל של כל תהליך השכנת השלום.

לכן, על דעת הממשלה, הודעתי לנשיא ארצות-הברית — עם כל הכבוד הראוי — שאין אני יכול לקבל את הזמנתו לבוא ולהיפגש עם הד״ר ח׳ליל זעמו. לעומת זאת אני בהחלט מוכן, בכל זמן שיהיה נוח לנשיא ארצות- הברית, לבוא לוושינגטון כדי לקיים אתו שיחות על בעיות האזור ועל תהליך השלום. הנשיא טילפן אלי באותו יום אחר-הצהריים וביקש שאבוא בשבוע ההוא. הייתי מעדיף לבוא ביום ב׳ שלאחר מכן. אבל אין זה נכון מה שהיה כתוב בעתון או בשני עתונים, שהנשיא אמר כביכול: בוא מייד והוא נתן, כביכול, צו התייצבות. לא היה ולא נברא. לא זה הסגנון שנשיא ארצות-הברית מדבר בו עם מישהו או עם ראש ממשלת ישראל. אנו מדברים בכבוד הדדי וכבני-חורין. אם יש לנו הסכמה אנו שמחים לקראתה; אם יש חילוקי-דעות איננו מסתירים אותם. ולא כך דיבר אתי הנשיא. אבל הוא הסביר לי שיש לו לוח זמנים מסויים. בוודאי, הוא נשיא ארצות-הברית ואני לא רק יכול, אני גם חייב, להתחשב בלוח הזמנים שלו, ולכן סיכמנו שאצא לארצות-הברית אחרי ישיבת הממשלה המיוחדת ואגיע שם ביום החמישי.

עדי אז, בקמפ-דייוויד 2, כפי שכבר ציינתי, הוגשו לנו שני מסמכים, שלא ייתכנו חמורים מהם. האחד נוגע לסעיף 71 בחוזה השלום בינינו לבין מצרים. כדי להבין את חשיבות העניין ירשו-נא לי חברי הכנסת להביא לפניהם את הנוסח המלא של סעיף (2) VI וסעיף (5) VI, שגם שר החוץ וגם אני — לדעתי בצדק — קראנו לו נשמת החוזה. סעיף (2) VI אומר: ״הצדדים מתחייבים למלא בתום-לב את התחייבויותיהם לפי חוזה זה, בלי להתחשב במעשה או בהימנעות ממעשה של כל צד אחר ובאורח בלתי-תלוי בכל מסמך חיצוני לחוזה זה.״ סעיף (5) VI אומר : ״כפוף לסעיף 103 של מגילת האומות המאוחדות, במקרה של סתירה בין התחייבויות הצדדים לפי חוזה זה ובין כל התחייבויות שלהם האחרות — יחייבו ויבוצעו ההתחייבויות שלפי חוזה זה.״ אני מודה: מבחינת השמיעה של אדם שלא למד משפטים זה נראה קצת מסובך. זה פשוט מאוד, כפי שעוד מעט אסביר.

שתי פיסקאות אלו בסעיף VI הן נשמת החוזה. הפיסקה הראשונה קובעת שהחוזה יעמוד גם אם סוריה תתעקש ולא תצטרף לתהליך השלום. ומי יכול להכריח אותה לעשות זאת — אני? הנשיא סאדאת? כולנו יודעים מה אומרים הסורים לא רק על ישראל אלא גם על מצרים ונשיאה, ארצות-הברית יכולה להכריח את דמשק להצטרף לתהליך השלום ? בכל גילוי הלב אמרתי לנשיא ארצות-הברית: עם כל כוחך, לא זו בלבד שאת סוריה אינך יכול להכריח לבוא לשולחן הדיונים, את ירדן לא תוכל לאלץ, אף-על-פי שאתה מספק לירדן את הכדור האחרון. זה המצב למעשה. ואילמלא סעיף זה, כאילו הכול תלוי ברצון או בהחלטה או בקאפריזה של הנשיא אסאד והמלך חוסיין. ואז ברגע מסויים יכול שליט מצרים זה או אחר, ממשלה מצרית זו או אחרת, להודיע כי משום שלא הושג הסכם כיללי שיקיף גם את סוריה וגם את ירדן אנו מכריזים על חוזה השלום כאילו לא היה קיים. לכן כתבנו במפורש שחוזה השלום יהיה בלתי-תלוי בפעולה או חוסר פעולה — action or inaction - של כל צד אחר במזרח-התיכון.

הפיסקה השנייה — (5) VI — זוהי בעיה של שלום ומלחמה. מה אומר הסעיף? אנו חותמים חוזה שלום עם מצרים. אבל מצרים חתמה על עשרות הסכמים עם מדינות ערב. אנחנו לא חתמנו על שום הסכם עם שום מדינה. אנו עומדים לבדנו. האמת היא, שכאשר כך אמרתי לנשיא ארצות-הברית, בהיותי בוושינגטון, הוא שאלני האם הייתי מחייב הסכם הדדי אמריקני — ישראלי. השיבותי בחיוב, ואחר כך בפומבי הודעתי שאם ארצות- הברית תיטול את היזמה ותציע לישראל הסכם הדדי אני בהחלט אמליץ על כך בפני הממשלה. אבל היזמה איננה יכולה לצאת מן המדינה הקטנה, היא חייבת להיות יזמה של המעצמה הגדולה. אז נמתין, אם כן.

אולם העובדה היא שאנו עומדים לבדנו כל השנים. אין לנו שום הסכם הגנה או הסכם בטחון עם איזו שהיא מדינה בעולם. לעומת זאת מצרים חתמה על עשרות הסכמים כאלה עם האויבים האכזריים ביותר של ישראל, לרבות לוב, לרבות עיראק. ההסכם המצרי-עיראקי קובע שמטרתו היא : שיחרור ארץ-ישראל — the liberation of Palestine — ואינני צריך להסביר לחברי הכנסת שהמלים האלה פירושן הוא אחד — השמדת מדינת ישראל, כי רק אז אפשר לעשות מה ששניהם קוראים; the liberation of Palestine. אמרנו: יש לכם חוזים כאלה והם עלולים לסתור את חוזה השלום. בואו ונקבע שאם תהיה סתירה כזאת, מה יהיה מחייב? — ברור, חוזה השלום, ההתחייבויות לפי החוזה, ולא — אין לו משמעות.

נניח, אם סוריה תוקפת את ישראל — והסברתי זאת לנשיא ארצות-הברית בלי שום היסוס — אזי ישראל תתגונן. אבל להווי ידוע שהבעיה איננה רק של אסטרטגיה בריאה, אלא של כורח חיים. ישראל מגינה על עצמה על-ידי התקפת-נגד. אם היא מותקפת היא עורכת התקפת-נגד. אין לה דרך אחרת. היא לא יכולה להגן על תל-אביב, היא לא יכולה להגן על יפו, גם לא על נתניה, בשום אופן לא, כי אז היא תהיה כבר עם גבה אל הים. לצורך החיים — אם בחרנו בחיים — אנו חייבים תמיד להיות מלבנים, אם נותקף, להעביר את המלחמה לשטח האויב ולערוך התקפת-נגד.

אמרתי לנשיא ארצות-הברית: נניח שסוריה תוקפת אותנו ואנו נערוך התקפת-נגד, אין ספק בכך — ביום-הכיפורים ערכנו התקפת-נגד כזאת והיינו 40 קילומטר מדמשק — אני בעצמי ראיתי בעין בלתי-מזויינת את מבואות דמשק מנקודה מסויימת שאליה הגענו — ואנו בהתקפת-נגד כזאת, אם שוב נותקף על-ידי הסורים, יכולים להגיע 10 קילומטר מדמשק, ואף פחות מזה, כן, בהחלט אפשר. ואז מה תעשה דמשק ? היא תקרא לקהיר ותאמר: חתמתם אתנו על הסכם הגנה הדדי, בואו הצילונו. איך אתם יכולים לעזור לנו ? תתקיפו את ישראל ועל-ידי כך תמשכו את כוחות ישראל מן החזית הצפונית אל החזית הדרומית. ואף-על-פי שחתמנו על חוזה שלום, אולי כעבור שנים מספר — שום עם איננו חי על זמן שאול — ברגע מסויים יכולה להיות מלחמה גם בצפון וגם בדרום; גם עם מדינה שלא חתמה אתנו על חוזה שלום ומוסיפה להיות אתנו במצב מלחמה וגם עם מדינה שחתמה אתנו על חוזה השלום, האומר בסעיפו הראשון שמצב המלחמה בינינו הגיע לקצו ואנו מש- כינים שלום מלא בין שתי הארצות. לכן סעיף (5) VI כמו סעיף (2) VI, שניהם הם כל כך חשובים.

והנה בקמפ-דייוויד קיבל שר החוץ מהמשלחת האמריקנית — בהסכמת המשלחת המצרית או ביזמתה, בוודאי בהסכמתה הנלהבת — את ההצעה הזאת הנוגעת לסעיף VI, גם (2) וגם (5): ״הוראות סעיף VI לא יפורשו״ — כך נמסר לשר החוץ — ״בניגוד לעובדה כי חוזה זה נחתם בהקשר של חוזה שלום כולל — comprehensive peace settlement — בהתאם לתנאי המסגרת לשלום במזרח-התיכון, שהוסכם עליה בקמפ-דייוויד״. ובהמשך נאמר: ״ההתחייבויות הכלולות בחוזה כפופות לעדיפות היחידה הקבועה בסעיף 103 של מגילת-האו״ם, לשום דבר בחוזה איננו גורע מעקרון זה או מכיר בכל עדיפות אחרת.״

אדוני היושב-ראש, פירושה של רשימת פרשנות זו שאין עוד שום משמעות לא לסעיף (2)VI ולא לסעיף (5)VI. נהפוך הוא. בעצם על-פי רשימת פרשנות זו, אילו היינו חותמים עליה כפי שנדרשנו בקמפ- דייוויד 2 אז, היינו ביודעים מתירים הפרת חוזה השלום וביטול סעיף (2) VI וסעיף (5) VI, והיינו נותנים עליונות על חוזה השלום לחוזים שמצרים חתמה עם עשרות מדינות ערביות. כל כך למה? משום שאנו חתמנו על חוזה השלום לאחר שנחתמו החוזים ההם, ואנו ידענו את תכנם. אין זו שאלה פורמאלית של אמנת-וינה לגבי הסכמים בין-לאומיים; זו ממש בעיה של התוכן. ידוע ידענו volenti non fit iniuria, ואף-על-פי-כן חתמנו כאילו על אותה רשימת פרשנות. פירוש הדבר שהחוזים הם שיחייבו ויבוצעו וחוזה השלום הוא תחתם, ולכן אין לסעיף (2)VI ו-(5)VI שום משמעות. לכן אמר שר החוץ לאו מוחלט, לא נחתום על רשימת פרשנות כזאת.

המסמך השני שהוגש לשר החוץ בקמפ-דייוויד על- ידי המשלחת האמריקנית בהסכמת המצרים, ביזמתם או בוודאי בידיעתם, הוא מה שנקרא ״המכתב המשותף״. זה מכתב שעליו צריכים לחתום הנשיא סאדאת ואני, והוא יהיה מופנה לנשיא ארצות-הברית. אקרא באזניכם את כל המכתב ואבקש את סבלנותכם לחמש דקות, אבל הדברים כל כך חשובים שלדעתי חובה על חברי הכנסת לדעת את המסמכים כולם לאשורם. וכך נאמר בטיוטה שהוגשה לשר החוץ בקמפ-דייוויד ב-25 בפברואר 1979, וזו היתה הטיוטה השביעית שהוגשה לנו, הגרועה מכל קודמותיה, לאמור: ״מכתב זה מאשר הסכם בין ממשלת מצרים לממשלת ישראל כדלקמן: מצרים וישראל מזכירות כי הסכימו בקמפ-דייוויד לשני המסמכים המצורפים, הנושאים את השמות: מסגרת לשלום במזרח-התיכון, ומסגרת לכריתת שלום בין ישראל למצרים, וכי חתמו בבית-הלבן ביום 17 בספטמבר 1978. לשם השגת הסכם שלום מקיף בהתאם למסגרות שיצויינו לעיל מצרים וישראל, החותמות על מכתב זה, עם החתימה על חוזה שלום ביקשו לבצע אותן הוראות לגבי כינונה של רשות המינהל העצמי עם אוטונומיה מלאה לגדה המערבית״ — כך נאמר באנגלית: full autonomy for the West Bank — ״ולרצועת-עזה. הם הסכימו לפתוח במשא-ומתן תוך חודש לאחר החלפת מסמכי האישרור של הסכם השלום בהתאם לתנאי המסגרת לשלום במזרח-התיכון. מוזמנת הממלכה ההאשמית של ירדן להצטרף למשא-ומתן. משלחות מצרים וירדן יוכלו לכלול ערבים ארצישראלים מן הגדה המערבית ורצועת- עזה, או ערבים ארצישראלים אחרים, כפי שיוסכם באורח הדדי. מצרים מאשרת את נכונותה ליטול על עצמה את תפקידה של ירדן במקרה שזו תחליט שלא ליטול חלק במשא-ומתן. מטרת המשא-ומתן תהא לעבד את האופנים לכינונה של רשות המינהל העצמי״ — ה- modalities — ״שתיבחר בבחירות חפשיות ולהגדיר את סמכויותיה ואחריותה לפני הבחירות, בהתאם למסגרת לשלום במזרח-התיכון, ולהסכים עליהן. ולהלן, שתי הממשלות מסכימות לשאת-ולתת באורח רצוף ובתום- לב כדי לסיים משא-ומתן זה במהירות. הן גם מסכימות שמטרת המשא-ומתן היא כינונה של רשות המינהל ה- עצמי עם אוטונומיה מלאה לגדה המערבית ולעזה. כדי להקל תהליך זה הן מוכנות להתחיל בביצוע המסגרת לשלום במזרח-התיכון ברצועת-עזה. במקרה זה תישאר ההזמנה לירדן ולערבים הארצישראלים, המוזכרת לעיל, פתוחה כדי שיוכלו להשתתף בהמשך היישום של רשות המינהל העצמי באותם שינויים שיוסכם עליהם. מצרים תמנה קציני קישור ברצועת-עזה בתחילת המשא-ומתן. מצרים וישראל קובעות לעצמן את היעד להשלים את המשא-ומתן כך שהבחירות יוכלו להתקיים תוך שנה אחת מתחילת המשא-ומתן הזה. רשות המינהל העצמי תכונן ותיחנך, אפשר תחילה ברצועת-עזה, תוך חודש אחד לאחר שנבחרה. בעת שתכונן ותיחנך רשות המינהל העצמי תחל תקופת המעבר של חמש השנים, המוזכרת במסגרת לשלום במזרח התיכון״ — וזה מהנהגת האוטונומיה בעזה בלבד, מאז יחלו לספור את תקופת חמש השנים — ״הממשל הצבאי הישראלי ומינהלו האזרחי ייסוגו כדי שיוחלפו ברשות המינהל העצמי. תהיה נסיגה של כוחות מזויינים ישראליים ותהיה כניסה מחדש של הכוחות הישראליים שיישארו באזורי בטחון מוגדרים.״ מכתב זה מאשר את הבנתנו שממשלת ארצות- הברית תשתתף השתתפות מלאה בכל שלבי המשא-ומתן.

כאשר קיבלנו את המסמך הזה מידיו של שר החוץ, שהשיב, כמובן, בלאו מוחלט מבחינת האפשרות של קבלתו, מצאנו, היועץ המשפטי של משרד החוץ הד״ר רוזן ואני, שבע סטיות מובהקות מהסכם קמפ- דייוויד באותו מכתב שקראתי באזניכם, ודברים שאפילו לא עלה על דעתנו לתת להם את הסכמתנו ולשים עליהם את חתימתנו. אמנה עכשיו את כל ההפרות:

1. בהסכם קמפ-דייוויד אין שום הפרדה בין עזה ליהודה ושומרון. יש לנהל משא-ומתן בין ישראל, ירדן ומצרים על הנהגת האוטונומיה ביהודה, בשומרון ובעזה. במכתב הזה — סטייה.
2. מעולם לא הסכמנו שמצרים תבוא במקום ירדן. אסביר לכנסת למה הסכמנו. בהסכם קמפ-דייוויד נאמר, כתוב לחתום — ואנו נכבד תמיד את חתימתנו — כי ישראל, ירדן ומצרים ינהלו את המשא-ומתן על הסדרי האוטונומיה. ירדן אינה משתתפת. לכאורה יכולנו לומר : אנו נחכה עד שירדן תסכים להשתתף, משום שכך כתוב. לא אמרנו כך. אנו הגינו את רעיון האוטונומיה בכל האמונה שזה רעיון יהודי וציוני נאה, ואנו רוצים להגשים את הרעיון הזה. ולכן כדי להוכיח לא רק את רצינות הגישה אלא גם את רצוננו להגשים את הסדרי האוטונומיה אמרנו: בואו ונכתוב איש לרעהו, אף-על-פי שירדן לא מצטרפת, שאנו, ישראל ומצרים, מסכימים לנהל את המשא-ומתן בינינו לבין עצמנו בלי ירדן. וכך אנו מוכיחים שלא חיפשנו ולא נחפש שום אמתלאות כדי להתחמק, כביכול, מהמשא-ומתן על הסדרי האוטונומיה ועל הנהגתה הלכה למעשה. ירדן לא משתתפת, צר לנו. אם תצטרף באחד הימים, ניחא; ולא — ננהל את המשא-ומתן עם מצרים בלבד. אבל במכתב הזה לא כתוב כך. שם כתוב שמצרים תמלא את תפקידה של ירדן — Egypt will assume Jordan's role. מעולם לא נתנו לכך הסכמה. מצרים לא יכולה למלא את תפקידה של ירדן. מצרים לא יכולה לתת לנו שלום במזרח. לכן לא נתנו הסכמתנו לסילוף זה והעירונו את תשומת- לבו של נשיא ארצות-הברית לסטייה המיוחדת הזאת.
3. אין בהסכם קמפ-דייוויד זכר ל-liaison office או ל-liaison officer של מצרים. מעולם לא דובר על כך בקמפ-דייוויד בספטמבר, מעולם לא הוסכם על כך, מעולם לא הוזכר הדבר. מה לפתע? איזו זכות יש למצרים להקים משרד קישור שלה בעזה? מה היא רצועת-עזה? — חלק של ארץ-ישראל. ב-1948 מצרים ערכה תוקפנות ופלישה לתוך ארץ-ישראל, ארץ לא-לה, וכבשה חלק ממנה ששמו רצועת-עזה. היא החזיקה את החלק הזה של ארץ-ישראל בכיבוש תשע-עשרה שנה. איזו זכות יש לה? איזה מעמד יש לה ברציעת-עזה? מעולם לא הסכמנו לשום משרד קישור ולשום קציני קישור.
4. בהסכם קמפ-דייוויד, וזאת הנקודה הרביעית, אין שים תאריך-יעד. פה כתוב שבמשך שנה אחת תונהג האוטונימיה. ואנחנו לא נתנו את הסכמתנו לתאריך כזה, לא בקמפ-דייוויד ולא בניו-יורק בשדה-התעופה שבו נפגשנו עם מזכיר המדינה, והממשלה החליטה פה-אחד שישראל לא תסכים לשום תאריך-יעד. ואסביר מדוע. שנה, אפשר לומר, זה זמן ניכר; מדוע לא תסכימו לכך ? התשובה שלנו היא זו, וכך הסברנו גם לנשיא ארצות-הברית בוושינגטון; אם יהיה תאריך-יעד, תאריך כלשהו קבוע להנהגת האוטונימיה, אז התאריך הזה עצמו יחסל אותה. כל כך למה? משום שאירגון המרצחים הקרוי .P.L.O ידע בדיוק מתי להפעיל את כל הטרור ואת מעשי ההפחדה כדי שלא יהיו מועמדים ולמען לא יהיו בוחרים. ויש לנו הוכחות שהוא כבר החל במעשי הפחדה כאלה. על-אחת-כמה-וכמה אם הוא ידע, נניח: עוד שלושה חודשים וצריך ללכת לקלפי, עוד שלושה חודשים והמועמדים צריכים לרשום את שמותיהם. שומו שמיים מה שהיא היה מסוגל לעשות אז עם תושבי רמאללה או תושבי בית-לחם. והיה מספיק אילו היה רוצח שלושה אנשים כדי שלא יהיה עוד מועמד אחד, או עוד חמישה אנשים. והם מסוגלים לרצוח חמישה ערבים, אין שום סוד בזה. ואז לא יהיה עוד מועמד ולא יהיה עוד בוחר, והאוטונומיה תידחה לזמן בלתי-מוגבל.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

בינתיים אתם רוצחים את התלמידים ואת התושבים בגדה אשר אמרו את דברם נגד האוטונומיה ונגד הסכם השלום.

היו״ר יצחק שמיר:

חבר-הכנסת טובי, אין לך זכות דיבור. אני קורא אותך לסדר.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אל תמהר לקרוא אותי לסדר. הישיבה עוד ארוכה, ואי-אפשר לעבור בשתיקה על הסילופים של ראש הממשלה, כאשר בשטחים הכבושים כוחות ישראל רוצחים תלמידים וצעירים.

היו״ר יצחק שמיר:

חבר-הכנסת טובי, קראתי אותך לסדר בפעם הראשונה. אני מזהיר אותך.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

מה אתה מזהיר אותי?

היו״ר יצחק שמיר:

אני מזהיר אותך. קראתי אותך לסדר בפעם השנייה.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

ממה אתה מזהיר אותי? האם אסור לקרוא קריאת- ביניים?

היו״ר יצחק שמיר:

אני מזהיר אותך. קראתי אותך לסדר בפעם השנייה. אני קורא אותך לסדר. אני מבקש שלא להפריע. בישיבה הזאת יש רשות הדיבור לכל חברי הכנסת ואין כל הצדקה להפרעות.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

מה זה, אין אפשרות לקרוא קריאת-ביניים?

היו״ר יצחק שמיר:

אין. לפי התקנון אין לך רשות לדבר בלי רשות היושב-ראש. אני מודיע לך שקראתי אותך לסדר.

ראש-הממשלה מנחם בגין:

אני רוצה לומר לחברי הכנסת הקומוניסטים שעל הבמה לא יושב היום נשיא ארצות-הברית והיום אני אשיב על הקריאות האלה כמו שהקוראים זכאים.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אל תאיים.

ראש-הממשלה מנחם בגין:

אינני מאיים. אני רוצה לומר שקומוניסט סטאליניסט לא יעז להטיף לנו מוסר. עבד נרצע שכמותך.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אטיף לכם מוסר כשאני יושב כאן.

היו״ר יצחק שמיר:

חבר-הכנסת טובי, אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה.

ראש-הממשלה מנחם בגין:

סוכן זר שכמותך. אתה תטיף לנו מוסר ואתה יושב בכנסת ומדבר באופן חפשי. יהודי יכול לשבת בפארלאמנט - - -

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אתם רוצחים ילדים, אתם רוצחים תלמידים. הזעקה הזאת תעלה מכאן, ולא תצליחו להשתיק אותה.

היו״ר יצחק שמיר:

חבר-הכנסת טובי, אני קורא אותך לסדר בפעם השלישית, ואם תוציא הגה אוציא אותך מהאולם.

ראש-הממשלה מנחם בגין:

אתה חושב שאנחנו לא זוכרים את מעשיך, מופתיסט שכמותך.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אתה פאשיסט.

היו״ר יצחק שמיר:

חבר-הכנסת וילנר, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה.

ראש-הממשלה מנחם בגין:

חבר-הכנסת וילנר, אתה הרי היית עבד נרצע של סטאלין, של ברז׳נייב, של מלנקוב, של כרושצ׳וב. מי כמוך, עבד עבדים אתה.

צ'רלי ביטון (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

ואתה עבד של קארטר.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

האצ״ל ניהל משא-ומתן עם מוסוליני, בעל-בריתו של היטלר.

ראש-הממשלה מנחם בגין:

אתם חושבים שזאת הישיבה החגיגית עם הנשיא קארטר - - -

אורי אבנרי (מחנה שלי):

אדוני היושב-ראש, האם היום אי-אפשר לקרוא קריאות ביניים?

היו״ר יצחק שמיר:

לא.

ראש-הממשלה מנחם בגין:

- - - מצח נחושה של עבדים נרצעים וסוכנים זרים, שאנחנו מתירים להם לשבת בבית הזה.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אתם עבדים לאמריקנים. אתה מוכר את ישראל לאמריקנים. אתה עבד נרצע של האמריקנים.

היו״ר יצחק שמיר:

חבר-הכנסת וילנר, אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה.

(חבר-הכנסת מ. וילנר קורא קריאת-ביניים)

אני קורא אותך לסדר בפעם השלישית.

עדיאל אמוראי (המערך):

ממתי אסור לקרוא קריאות-ביניים? מותר לקרוא קריאות ביניים. זו זכותנו. לא בזכותכם אנחנו יושבים כאן. יהיו קריאות-ביניים.

(חבר-הכנסת צ׳. ביטון קורא קריאת-ביניים)

(קריאות)

צ׳רלי ביטון (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אתם מדברים על סטאליניסם? אתם סותמים פה את הפיות, אתם סוגרים מיקרופונים. הרי אתם אומרים שכאן זה מעוז הדמוקראטיה — וסוגרים מיקרופונים. מה זה פה?

היו״ר יצחק שמיר:

חבר-הכנסת ביטון, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה.

(חבר-הכנסת צ׳רלי ביטון קורא קריאת-ביניים)

אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה.

צ'רלי ביטון (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

תקרא גם בפעם השלישית ותוציא אותי מהאולם. אתם אומרים שזאת דמוקראטיה ? יופי.

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח):

האם ההתפרצות הזאת היא מרכיב בשכר?

עקיבא נוף (התנועה הדמוקרטית):

אתה הרי לבוש פה בחולצת-מאו.

צירלי ביטון (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

מה ההערות האלה עכשיו? מה זה שייך לחולצות שלי? אתה רוצה לראות גם את הגרביים שלי?

ראש-הממשלה מנחם בגין:

חמישית,...

שושנה ארבלי-אלמוזלינו (המערך):

אדוני היושב-ראש, אפשר להעיר גם לכבוד ראש הממשלה שלא להשתמש בביטויים לא הולמים, לא פארלאמנטאריים.

שר-המשפטים שמואל תמיר:

לאחר שהוא אמר "רוצחים"?

(קריאה מספסלי הליכוד : את צריכה להתבייש)

שושנה ארבלי-אלמוזלינו (המערך):

אני לא צריכה להתבייש. מה יש? איזו צורה זאת?

היו״ר יצחק שמיר:

חברי הכנסת, אבקש שקט — חברת-הכנסת ארבלי-אלמוזלינו, אדוני סגן ראש הממשלה.

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח):

זה לא נאה שראש הממשלה יענה כפי שענה.

(חברת-הכנסת ש. ארבלי-אלמוזלינו קוראת קריאת- ביניים)

היו״ר יצחק שמיר:

חברת-הכנסת ארבלי-אלמוזלינו, אין לך רשות הדיבור.

ראש-הממשלה מנחם בגין:

חברת-הכנסת ארבלי-אלמוזלינו, אני גם חבר הכנסת ואת יודעת שאני יושב בבית הזה שלושים שנה...

צ׳רלי ביטון (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אז מה? זה נותן לך זכות לאיים?

ראש-הממשלה מנחם בגין:

ואני יודע להבליג. אבל יש גבול לשחצנות מצד זה של הבית. הם יטיפו לנו מוסר?

ז'דאן עטשי (התנועה לשינוי ויזמה):

אבל לא כל הצד הזה.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

השחצנות היא שלך. אנחנו יושבים כאן לא בזכותך ולא ברשותך אלא מכוח בוחרינו, ויהיה לך כבוד לנבחרים חברי הבית הזה.

היו״ר יצחק שמיר:

חבר-הכנסת טובי, קראתי אותך לסדר שלוש פעמים.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

תקרא לסדר את ראש הממשלה על השחצנות שלו כשהוא מאיים וקורא לנו עבדים נרצעים, והוא עבדם של האמרקנים. ראש הממשלה נותן הוראות לרצות ילדים ותלמידים, משתולל ופוגע בכנסת, והיושב-ראש אינו קורא אותו לסדר.

(קריאות ביניים)

באיזו חוצפה דיבר ראש הממשלה, והיושב-ראש לא מעיר על כך.

פסח גרופר (הליכוד):

אתה צריך לקחת את דבריך בחזרה.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

ראש הממשלה צריך לקחת את דבריו המחוצפים נגד הכנסת. היושב-ראש צריך לתת לו הוראה לקחת בחזרה את דבריו.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

תזדעזעו ממעשי ידיכם בשטחים הכבושים, ולא מזה שאנחנו קוראים למעשיכם בשמם האמיתי.

היו״ר יצחק שמיר:

חבר-הכנסת טובי, תשתוק. חברי הכנסת, קראתי שלוש פעמים לסדר את חבר-הכנסת טובי. לפי סעיף 39 אני מעמיד להצבעה את הוצאתו מהאולם.

(הצבעה)

ההצעה להוציא את חבר-הכנסת תופיק טובי מהאולם נתקבלה.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

מספיק רצח בשטחים, מספיק טרור בשטחים הכבושים. אתם רוצים לקיים טרור גם בכנסת ולסתום גם את פיות חברי הכנסת ? בושה וחרפה.

(קריאה: חבר-הכנסת טובי, אל תעשה הצגות)

היו״ר יצחק שמיר:

חבר-הכנסת טובי, הוחלט להוציא אותך מהאולם. אני מבקש ממך לצאת מהאולם.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

בושה וחרפה. את הטרור שלכם בשטחים הכבושים אתם רוצים להעביר לכאן?

צירלי ביטון, (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

איזו מין דמוקראטיה זאת? סוגרים מיקרופונים, מוציאים אנשים בכוח. איזו דמוקראטיה זאת?

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

בושה וחרפה. זוהי החלטה בלתי-חוקית, זאת שרירות וטרור.

(קריאה : מה כואב לך?)

כואב לי מה שאתם עושים. רומסים את זכותו של עם שלם, מנשלים אותו מאדמתו, רוצחים את בניו, ותחסלו עוד את שארית הדמוקראטיה.

דניאל רוזוליו (המערך):

אדוני ראש הממשלה ואדוני היושב-ראש, זאת בושה.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אתה אמרת שאתם מתכוננים להגיע לדמשק, איימת במלחמה על סוריה. זה לא שלום, זו הכרזת מלחמה.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אתם ממשלת הכיבוש והרצח, עוד תשלמו בעד זה.

(חבר-הכנסת מ. וילנר קורא קריאת-ביניים)

רוני מילוא (הליכוד):

גם אתה עבד נרצע, חבר-הכנסת וילנר.

(חבר-הכנסת צ׳. ביטון קורא קריאת-ביניים)

היו״ר יצחק שמיר:

חברי הכנסת, אני מבקש שקט. חבר-הכנסת ביטון.

צ'רלי ביטון (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אני יוצא לבדי, לא צריך להוציא אותי.

רוני מילוא (הליכוד):

הליצן של הכנסת.

היו״ר יצחק שמיר:

חברי הכנסת, אני מבקש שקט.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

אדוני היושב-ראש, יש לי הצעה לסדר.

היו״ר יצחק שמיר:

אין עכשיו הצעה לסדר. תגיש בכתב.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

לאחר שכבוד ראש הממשלה יגמור לדבר אני רוצה להגיש הצעה לסדר.

היו״ר יצחק שמיר:

תגיש בכתב.

(חבר-הכנסת מ. פרוש קורא קריאת-ביניים)

חבר-הכנסת פרוש, אני מבקש שקט. חברי הכנסת, אני משתמש בסיעף 62 (ב) של התקנון האומר שאין לשום חבר הכנסת רשות לדבר בלי בקשת רשות מיושב-ראש הכנסת גם בזמן שעומד נואם על הדוכן. יש רשות לחבר הכנסת לשאול שאלה ברשות היושב-ראש. אני אשמור על כך.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

אדוני היושב-ראש, אני רוצה לשאול שאלה.

היו״ר יצחק שמיר:

אין שאלות, אין דיון. אני מבקש שקט. אבקש מאת ראש הממשלה להמשיך בדבריו.

ראש-הממשלה מנחם בגין:

ודאי שאמשיך, ועוד איך אמשיך.

משה עמאר (המערך):

אפשר לקרוא קריאות-ביניים?

שלמה הלל (המערך):

לפי התקנון אפשר.

ראש-הממשלה מנחם בגין:

בהחלט אפשר. אני מסכים, אדרבה.

היו״ר יצחק שמיר:

חבר-הכנסת עמאר, אין לך רשות הדיבור.

ראש-הממשלה מנחם בגין:

חבר-הכנסת עמאר, תקרא קריאת-ביניים מכובדת — אשיב לך בכל הכבוד. אתה יודע שאני יודע להשיב על קריאות-ביניים. אבל מה שהם ניסו לעשות הוא למנוע ממני רשות הדיבור בבית הזה. בסובייט העליון הם לא היו מעיזים להתנהג כך. בסובייט העליון אין דברים כאלה.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

אדוני ראש הממשלה, בכל הכבוד, לא טיפלת בבעיה זו בכבוד.

ראש-הממשלה מנחם בגין:

חבר-הכנסת מאיר פעיל, אל תהיה אפוטרופוס שלהם.

היו״ר יצחק שמיר:

חברי הכנסת. אבקש שקט. נא לאפשר לראש הממשלה להמשיך בדבריו.

ראש-הממשלה מנחם בגין:

סטייה נוספת מהסכם קמפ-דייוויד מתבטאת במלים:

full autonomy to the West Bank and Gaza District. בהסכם קמפ-דייוויד לא כך כתוב.

היו״ר יצחק שמיר:

חברי הכנסת, מה הוויכוחים האלה? אני מבקש שקט.

ראש-הממשלה מנחם בגין:

כתוב: full autonomy to the inhabitants, ואלה שני עולמות. אני יכול להבטיח לכנסת שלעולם לא היינו חותמים על הסכם קמפ-דייוויד אילו היו כתובות בו המלים האלה שנכללו במכתב אשר נמסר לשר החוץ. אנחנו הסכמנו לתת אוטונומיה לתושבים הערבים ביהודה, בשומרון ובעזה. מעולם לא הסכמנו שתינתן אוטונומיה מלאה לשטחים, שהם יהודה ושומרון ועזה. לתושבים הערבים — אוטונומיה מלאה. ואילו המלים: to the inhabitants נמחקו במכתב הזה.

סטייה נוספת: אנו, בשעתנו, ביקשנו בקמפ-דייוויד שאחרי המלים self-authority לכתוב בסוגריים ״מועצה מינהלית״ —Administrative Council הנציג המצרי טען שאם יהיה כתוב כך בסוגריים פירוש הדבר שבכל מקום במסמך שבו מדובר על- self-governing authority יובן שזו מועצה מינהלית. ואז היועץ המשפטי הד״ר אהרן ברק, היום שופט בית-המשפט העליון אהרן ברק, אמר בשם המשלחת הישראלית: זה בדיוק למה שאנו מתכוונים. כן, זוהי מועצה מינהלית, ולכך יש חשיבות רבה מאוד, ואסביר את חשיבותה של המלה: אם זוהי מועצה מינהלית — זוהי אוטונומיה. והמועצה המינהלית המורכבת מ-11, או 9 או 13 חברים, בעלי תפקידים מינהליים, תנהל את העניינים היומיומיים של התושבים שאנו לא נתערב בהם בשום פנים. אולם היא איננה זכאית לשנות את ההסכם ולהכריז, אם מותר לומר כך, לפתע פתאום, ביום בהיר אחד, על מה שמכונה ״מדינה פלשתינאית״. אנו, פשוט, לא נרשה זאת, לא נסכים, לא נאפשר ולא נתיר הפרה כזאת של הסכם קמפ-דייוויד. לעומת זאת, אם מלים אלה נמחקות כפי שהן נמחקו במכתב הזה, אזי ייתכן שאפשר גם לפרש self-governing authority ובסוגריים Legislative Council. זהו דבר לגמרי אחר. לכן אנו עמדנו על החזרת המלים ״מועצה מינהלית״ — Administrative Council— כי לכך, ורק לכך, אנו הסכמנו.

סטייה נוספת: בכל הטיוטות של המכתב הזה כתבנו: ״ונושאים אחרים הקשורים לעניין״ — -and other related issues. התכוונו, כמובן, לבטחון ישראל, כי בהסכם קמפ-דייוויד יש סעיף שבו נאמר שייאחזו כל האמצעים כדי לתת בטחון לישראל ולשכנותיה, בצדק, לחמש שנים, וגם מעבר להן — and beyond לכן היה עלינו להעלות במשא-ומתן את כל הסוגיה של בטחון חיצוני ובטחון פנימי ביהודה ובשומרון ובעזה, עם הנה- גת האוטונומיה.

שבע סטיות מובהקות מהסכם קמפ-דייוויד. אני יכול להודיע לכנסת כי יומיים לאחר שהשמעתי טיעון זה באזני נשיא ארצות-הברית, חבריו ויועציו, אמר לי אחד מחברי המשלחת האמריקנית כי הטיעון היה צודק והנשיא מקבל אותו בשלמותו.

אנו המשכנו בדיונים בוושינגטון. השיחות בין הנשיא וביני, כשישבנו שנינו בלבד בחדר, נמשכו חמש שעות, ועוד שבע שעות ישבו שתי המשלחות. הסברנו מדוע לא נוכל בשום-פנים-ואופן לקבל את רשימת הפרשנות הזאת לסעיף (2) VI ו- (5) VI, ואת המכתב הזה, כפי שמסמכים אלה נמסרו לשר החוץ שלנו בקמפ-דייוויד 2.

הגיע יום א' בשבוע. אגב, עוד לפני כן הוזמנתי ל-A.B.C לתכנית של ״בעיות ותשובות״, ומובן ש- הסכמתי להתראיין. במוצאי שבת קיימתי שיחה של שעתיים בארבע עיניים עם נשיא ארצות-הברית.

חיים בר-לב (המערך):

באיזו שעה?

(צחוק באולם)

ראש-הממשלה מנחם בגין:

מה אמר חבר-הכנסת בר-לב?

חיים בר-לב (המערך):

שאלתי באיזו שעה במוצאי-שבת?

ראש-הממשלה מ. בגין:

יכולתי להבין את הסקרנות שלך אילו הייתי מדבר על פגישה עם מישהו אחר או עם מישהי אחרת...

(קריאה: השאלה היתה לגבי השבת)

...אבל, בסופו-של-דבר, הרי נפגשנו רק נשיא ארצות-הברית ואנוכי. אבל אם שאלת, אגיד לך: זה היה בין 10 ל-12 בלילה. עכשיו ודאי נרגעת.

הנה דוגמה לקריאת-ביניים לגיטימית ולתשובה. כל הכבוד.

שלמה הלל (המערך):

אני לא מבין, האם פגישה עם מישהי דוחה שבת?

ראש-הממשלה מנחם בגין:

כפי שאמרתי זה היה בין 10 ל-12 בלילה. אברהם, אל תעזור לי. אסתדר, האמן לי.

(קריאות: מי זה אברהם?)

בסדר, שר התחבורה — תן לי לנהל עכשיו את ה"החבורה" בין חבר-הכנסת בר-לב וביני. האמן לי שאני אסתדר אתו. הוא יודע זאת מנסיונו האישי, ואין שום קושי.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

גונדר אברהם — קיבלת פקודה.

ראש-הממשלה מנחם בגין:

ובכן, לא היתה שום תמורה במצב.

אני רוצה לספר לכם משהו פיקאנטי על אותו ראיון של יום ראשון. נשאלתי שאלות קשות; ראיין אותי אדם שבשעתו, בשם A.B.C, ניהל את כל התכנית המוקדשת לאירגון המרצחים הנקרא P.L.O, כך שאפשר לתאר שיש לו איזה שהוא יחס למדינת ישראל. הוא הציג לי שאלות קשות, אבל בעולמנו ובטלוויזיה מקובל וצריך להשלים עם זה. השיבותי כמיטב יכלתי והבנתי. לפתע הוא שואל אותי, לא פחות ולא יותר: תאמר לי, אדוני ראש הממשלה: למה אתה בכלל פה? ואני תמה מאוד ואומר לו: מעולם לא שמעתי שאלה כל כך מוזרה. אני אומר לך למה אני פה — אתם הזמנתם אותי. ואז הוא אומר: אתה מדבר אל העם האמריקני מעל לראשה של הממשלה של ארצות-הברית? אמרתי: למען השם, אתם ״הפגזתם" את משרדי בירושלים במברקים שאני אשתתף בתכנית הזאת; אתם חיפשתם את בארבארה וולטרס, לא מצאתם אותה כי היא היתה אז במארוקו, היא חיפשה את השאח כדי לראיין אותו, אתה ממלא את מקומה ואתה מציג לי שאלות, אני משיב לך, ואחרי כל אלה אתה שואל אותי למה אני פה?

יוסי שריד (המערך):

היום זו ישיבה על השלום?

ראש-הממשלה מנחם בגין:

איך?

יוסי שריד (המערך):

זו ישיבה על השלום היום, או שטעינו?

ראש-הממשלה מנחם בגין:

לא הבינותי את השאלה.

אני רוצה למסור פה הודעה חשובה מאוד למען הבהרת המצב בין שתי המדינות — ארצות-הברית ומדינת ישראל: ארצות-הברית היא מדינה חפשית לחלוטין, והטלוויזיה שם יכולה להזמין את מי שהיא רוצה, והמוזמן, כמובן, אם הוא מתראיין על-ידי הצגת שאלות משיב על השאלות הללו. לא העליתי על הדעת שאני מדבר אל העם האמריקני מעל לראשה של ממשלת ארצות-הברית. אבל אם אני מוזמן — אני משיב.

(קריאה: בדיוק.)

וזו ההודעה שלי: כשיבוא מזכיר המדינה למדינת ישראל, והוא ירצה להתראיין בטלוויזיה ולדבר בה נגד המדיניות של ממשלת ישראל — לא זו בלבד שאנו נאפשר לו לעשות כן אלא אני בטוח שהטלוויזיה שלנו תעשה זאת בחדווה מיוחדת (צחוק באולם). אין שום ספק בכך. ולכן יואיל-נא מזכיר המדינה לרשום לפניו — בוודאי יבקר בקרוב גם אצלני — שאם ירצה להתראיין בטלוויזיה הישראלית ולהתקיף את ממשלת ישראל, הרי — איך אומרים בשפת שקספיר ? — ״סקולקו אוגודנו״.

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח):

אדוני, אתה לא יודע את המהפך שחל בטלוויזיה

גד יעקבי (המערך):

מה הנושא שעל סדר-היום ?

(קריאה: חבר-הכנסת יעקבי, מנחם בגין הביא את השלום וזה כואב לך)

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח):

שראש הממשלה אמנם ידבר על השלום.

היו״ר י. שמיר:

חברי הכנסת, אבקש שלא להפריע.

ראש-הממשלה מ. בגין:

ביום הראשון בשעה שתיים אחר-הצהריים הוזמנה המשלחת הישראלית לבית-הלבן לפגישה נוספת עם הנשיא ויועציו.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

מתי, מתי זה היה?

ראש-הממשלה מ. בגין:

ואז בפעם הראשונה באה תמורה יסודית מאוד במצב, כפי שתיארתיו עד עכשיו. הנשיא פתח את הישיבה, אמר שהם דנו בבעיות ברצינות וביקש מאת מזכיר המדינה להגיש לנו הצעות חדשות. ואלה היו הצעותיו של נשיא ארצות-הברית כפי שהושמעו מפי מזכיר המדינה: ביחס לסעיף (5)VI הציעה המשלחת האמריקנית למשלחת הישראלית שיהיה כתוב: ״מוסכם על-ידי הצדדים כי אינה קיימת שום קביעה כי חוזה זה עדיף על חוזים או הסכמים אחרים.״ והמשיך: ״האמור לעיל אינו גורע מכללי סעיף (5) VI לחוזה כלשונו״ וחוזר מלה במלה על הנוסח של סעיף (5) VI ככתוב בחוזה השלום, שכבר קראתי אותו באזני הבית. במקום הצעתי תיקון להצעתו של מזכיר המדינה לאמור: אם אתה מציע לכתוב שאין לחוזה הזה עדיפות על חוזים אחרים, תכתוב גם ״וכן להיפך״. הוא קיבל מייד את ההצעה ולכן ההצעה המוסכמת הישראלית-אמריקנית על נושא זה היתה: ״מוסכם על-ידי הצדדים כי אינה קיימת שום קביעה כי חוזה זה עדיף על הסכמים או חוזים אחרים או כי חוזים או הסכמים אחרים עדיפים על חוזה זה.״ ואחר כך בא ההמשך כפי שכבר קראתי אותו. לכך נתתי את הסכמתי והמלצתי לפני הממשלה לקבל את הנוסח החדש ואסביר אחר כך מדוע.

ביחס לסעיף (2) VI היתה ההצעה האמריקנית ביום ראשון בשעה שתיים אחרי הצהריים לאמור: הוראות סעיף VI לא יפורשו בסתירה לכללי המסגרת לשלום במזרח-התיכון שהוסכם עליה בקמפ-דייוויד. הצעתי הצעת תיקון ואמרתי למזכיר המדינה : מה שכתוב לגבי סעיף (5) VI תכתוב גם לגבי סעיף (2) VI לאמור: ובהמשך ״האמור לעיל אינו גורע ממה שנאמר בסעיף (2) VI לחוזה״ והוא לשונו, ותחזור מלה במלה על מה שכתוב בסעיף (2) VI — כפי שקראתי באזני הכנסת. מזכיר המדינה קיבל גם הצעה זו, ואז היתה לנו הצעה שלמה לגבי סעיף (2) VI ו-(5) VI.

מה משמעות הפרשנות הזאת? — היא מחזירה את התוכן של הסעיפים (2)VI ו-(5)VI למלוא משמעותו, כבודו והפעלתו באחד הימים. אין עוד שום ספק בכך, ולכן בלב שלם יכולתי להמליץ לפני הממשלה לקבל את הנוסח והממשלה אישרה אותו.

על רקע זה אני חייב לומר מייד שלאחר ביקורו של נשיא ארצות-הברית בקהיר הוא שב לגבי שני סעיפים אלה, שהוסכמו על דעת המשלחת האמריקנית והישראלית גם יחד, בשני שינויים: במקום ״אינו גורע״, באנגלית ״does not derogate״ יבואis not inconsistent — ״אינו בלתי מותאם״. וביחס לסעיף (2)VI הוסף משפט אחרי המלים שהוסכם עליהן בקמפ-דייוויד ולפיו מחייב ההסכם הכולל ועוד ועוד, בשינויים הידועים, comperehensive peace settlement במזרח-התיכון וכדומה. כאשר בפגישה בין המשלחת האמריקנית והיש- ראלית קראנו את הצעת השינויים אמרנו שלא נוכל לקבל אותם וביחס לסעיף (5) is not inconsistent VI — ״אינו בלתי-מותאם" — כאילו חזרנו לפרשת הפרשנות הקודמת. זאת אומרת כאילו החלק הראשון הוא הקובע ובזה מתבטל החלק השני, כלומר סעיף (5) VI, לא נוכל להסכים לזה.

אמרו לנו: אבל לסאדאת קשה לקבל את המלים ״does not derogate". זה כל כך אופייני, מורי ורבותי; במשך כמה חודשים, גם מחוץ וגם מבית, אמרו לנו שאנחנו עוסקים במלים, כביכול, משחקים בהגדרות משפטיות. והנה כי כן שאלתי את כבוד נשיא ארצות- הברית מלה אחת: מדוע סאדאת יכול לומר שהמלה הזאת איננה קבילה עליו? זו הרי רק מלה. אני הסכמתי לה, אתה הסכמת לה, המזכיר הציע אותה, אני נתתי לה הסכמתי, יש בינינו הסכמה מלאה, בין ארצות- הברית לבין ישראל, אך סאדאת אומר שמלה זו לא מוצאת חן בעיניו, ואתם כבר מציעים לנו להמיר אותה במלים המבטלות לגמרי את כל המשמעות של סעיף (5) VI. תראו איך שמים לב למלה אחת, ועוד איך. עדיין לא קיבלנו את ההצעה האמריקנית החדשה הזאת שהיתה, כמובן, מוסכמת עם המצרים. חיפשנו מוצא, רצינו מוצא. אני חושב שמצאנו אותו. נכון, אם אפשר למצוא שם נרדף — סינונימוס בלעז — שאינו משנה את התוכן, נייבש את מוחנו כדי לחפש מלים כאלה תמיד...

מאיר פעיל (מחנה שלי):

באמת הצלחתם.

ראש-הממשלה מ. בגין:

...כדי להגיע להסכם שאנחנו רוצים בו בכל לבנו, כדי להגיע לשלום שאנחנו רוצים בו בכל נפשנו. אז, נכון, עשינו כולנו מאמץ אינטלקטואלי ובסיומו מצאנו את המלים המתאימות. במקום does not derogate", " במקום ״is not inconsistent" כתבנו "is not to be construed" — על -פי הצעתו של היועץ המשפטי הפרופסור זמיר — as contravening the provisions of Article VI (5), which reads as follows" וזה שוב חוזר על אותו נוסח. זה נוסח שאתו יכולנו בהחלט...

מאיר פעיל (מחנה שלי):

אכן, מזעזע מוסדות ארץ.

ראש-הממשלה מ. בגין:

מאיר, תן לי לדבר.

...להשלים אתו, לקבל אותו בלי שום ספקות. ושוב אני יכול לומר: על-פי נוסח זה הסעיפים (2)VI ו-(5)VI הוחזרו למלוא משמעותם בחוזה השלום. לעומת זה עמדנו על מחיקת התוספת על ה- "comprehensive peace settlement" המשלחת האמריקנית אמרה לנו שיהיה להם קשה מאוד לשכנע את הנשיא סאדאת שיסכים למחיקה. אמרנו להם: תנסו, בסופו-של-דבר בשביל זה באתם למזרח-התיכון כדי לשכנע. תנסו לשכנע. אני יכול לבשר לכנסת שבשיחה טלפונית בין הנשיא קארטר לביני מקהיר הודיע לי נשיא ארצות- הברית כי הנשיא סאדאת קיבל את המחיקה הזאת ולכן שני הסעיפים האלה, כפי שקראתי אותם, הם עכשיו מוסכמים על דעת ישראל, על דעת מצרים לעל דעת ארצות-הברית והם אינם פוגעים במאומה בתכנם ובמשמעותם בתוך חוזה השלום.

עכשיו אני עובר למסמך הקרוי ״המכתב המשותף״. מקהיר, בעקבות השיחות שהיו לנו בוושינגטון, הביא לנו נשיא ארצות-הברית נוסח של מכתב והוא לקת בחשבון את הטיעונים שלנו. אקרא את הנוסח כפי שהובא אלינו לקהיר: ״מכתב זה מאשר הסכם בין ממשלות מצרים וישראל כדלקמן: ממשלות מצרים וישראל מזכירות כי הסכימו לשני המסמכים המצורפים הנושאים את השמית ״מסגרת לשלום במזרח-התיכון״ ו״מסגרת לכריתת חוזה שלום בין מצרים ובין ישראל״ וכי חתמו עליהם בבית- הלבן ביום 17 בספטמבר 1978 לשם השגת הסדר שלום מקיף כאמור לעיל. מצרים וישראל, החותמות על מכתב זה, עם החתימה על חוזה השלום יגשו לביצוע ההוראות לגבי כינונה של רשות המינהל העצמי עם אוטונומיה מלאה לגדה המערבית ולרצועת-עזה. הן הסכימו לפתוח במשא-ומתן חדש — סליחה. אני חייב לבדוק עוד פעם את המסמך באן.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

הדברים שאתה קורא כאן אינם תואמים את הנוסח האנגלי.

(קריאה: בוקר טוב, אליהו.)

ראש-הממשלה מ. בגין:

הן הסכימו לפתוח תוך חודש במשא-ומתן להחלפת מסמכי האישרור של חוזה השלום. בהתאם למסגרת לשלום במזרח-התיכון מוזמנת הממלכה ההאשמית של ירדן להצטרף למשא-ומתן. משלחות מצרים וירדן יוכלו לכלול ערבים מארץ-ישראל, מן הגדה המערבית ורצו- עת עזה או ערבים ארצישראלים אחרים, כפי שיוסכם עליהם באורח הדדי. לא. אני מבקש את סליחתכם. אני מבקש את סליחתה של הכנסת.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

האם לא כתוב : Palestinian Arabs?

ראש-הממשלה מ. בגין :

לא. כתוב: Palestinians.

אנו החלפנו מכתבים עם נשיא ארצות-הברית וקבענו במכתבים האלה שבכל מקום שבו כתוב Palestinians מדינת ישראל אומרת Palestinial Arabs ובתרגום עברי — ערביי ארץ-ישראל.

(קריאה: אבל אדוני אמר שהנוסח האנגלי הוא הקובע.)

אורי אבנרי (מחנה שלי):

אדוני ראש הממשלה, האם זה משנה את מהותם?

ראש-הממשלה מ בגין:

שאלת, השיבותי לך, בכל הכבוד.

יוסי שריד (המערך):

אדוני אמר בטלוויזיה שהנוסח האנגלי הוא הקובע.

ראש-הממשלה מ. בגין:

מה היתה השאלה?

יוסי שריד (המערך):

ראש הממשלה אמר לא פעם אחת שהנוסח האנגלי הוא הקובע.

ראש-הממשלה מ. בגין:

הקול רע מאוד. אני לא שומע. בבקשה להנמיך את הקול ולקרוא קריאת ביניים. מי מדבר ?

יופי שריר (המערך):

ראש הממשלה אמר שהנוסח האנגלי הוא הקובע. האם לא אמרת כך ?

ראש-הממשלה מ. בגין:

המכתבים גם כן מחייבים. מה זה, לשם מה הם נכתבים? אני כבר הודעתי ומה שהודעתי קיים, אבל המכתב בין נשיא ארצות-הברית וביני, יש לו משמעות, נכון או לא ?

אבל אני מבקש את סליחתה של הכנסת. טעיתי בבחירת המסמך השני. הוא זהה עם המסמך הקודם ולכן הפסקתי את קריאתי. אין לי עכשיו בתיק המסמך השני.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

אולי כבוד ראש הממשלה ישמע בעצתי, יציג פחות פרטים ויסביר את הבעיה ביסודה, את עקרונות ההסכם ?

ראש-הממשלה מ. בגין:

חבר-הכנסת פעיל...

מאיר פעיל (מחנה שלי):

אנחנו קוראים עברית ואנגלית טוב. החוזה והנספחים נמצאים על שולחן הכנסת.

ראש-הממשלה מ. בגין:

האם אתה יכול לשמוע את התשובה? אתה ב- ״טראנס״.

(חבר-הכנסת מ. פעיל קורא קריאת-ביניים)

נו, שמעתם? עכשיו תואיל לשמיע את תשובתי. אני מודה לך מאוד על הצעתך. יש לך יועצים, האמן לי, שהם, מבחינה משפטית, יותר בקיאים ממך, וגם אני למדתי משהו. אתה הרי היית מדריך בצבאנו, ברוך-השם, בוודאי למדת על נאפוליון. הוא אמר שהפרטים הם חשובים מאוד. תקשיב לפרטים.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

אני יכול לצטט יותר טוב. אני מודיע לאדוני שהעיקר הוא החשוב ולא הפרטים.

היו"ר י. שמיר:

שאלת שאלה, מספיק.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני, אני מדבר אל הכנסת ואליך גם כן. תואיל לשמוע.

ובכן, אני מבקש סליחה על התקלה הזאת. אני יכול להודיע לחברי הכנסת שבמסמך השני יש כל התיקונים שהצעתי בוושינגטון לנשיא ולמזכיר. למשל, הוחזרה המלה inhabititants וכו' אבל נשארו בה דברים חמורים מאוד, באותה גירסה. תאריך-יעד נשאר, שנה אחת להנהגת האוטונומיה, נשארו קציני קישור בעזה והנהגת האוטונומיה קודם בעזה. מובן מאליו שהתנגדנו גם לסטיות הללו מהסכמי קמפ-דייוויד. ובאשר לקציני הקישור המצריים — כבר הסברתי.

לאחר כל הדיונים הסכמנו לנוסח אחר של המכתב. הוא לפני. הוא חשוב. אקרא אותו משום שלמכתב הזה ניתנה עכשיו הסכמת מצרים והוא מוסכם עכשיו על דעת כל שלושת המשלחות. מכתב זה מאשר כי מצרים וישראל הסכימו כדלקמן: מצרים וישראל מסכימות כי הסכימו בקמפ-דייוויד על המסמכים המצורפים הנושאים את השמות ״מסגרת לשלום במזרח התיכון״, שהוסכם עליו בקמפ-דייוויד ו״מסגרת לכריתת חוזה שלום בין מצרים לבין ישראל״ וכי חתמו עליהם בבית הלבן ב-17 בספטמבר 1978. לשם השגת הסדר שלום כולל, בהתאם למסגרת שצויינה לעיל, מצרים וישראל יגשו לביצוע אותם כללים הנוגעים בגדה המערבית ורצועת עזה. הן הסכימו לפתוח           - - -

אורי אבנרי (מחנה שלי):

באנגלית כתוב ״הגדה המערבית״ בהא-הידיעה. לא על תושבים מדובר אלא על שטח.

ראש-הממשלה מ. בגין:

תשמע עד הסוף, מר אבנרי. יש לי הפתעה בשבילך. תשמע עד הסוף. אתה יודע את האימרה המפורסמת, למי אין מראים מחצית מלאכה. זו אפילו לא רבע המלאכה.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

קראנו את המסמך. הוא אצלנו. מדוע אנחנו צריכים שיקראו אותו עוד פעם ?

ראש-הממשלה מ. בגין:

אין לך. למה אתה מפריע לי לעשות את מלאכתי טוב ? מה קורה לך ? אני חושב שזה דרוש. אתה רוצה להכתיב לי?

היו״ר י. שמיר:

חבר-הכנסת פעיל, אתה אינך יכול להכתיב לראש הממשלה את תוכן דבריו. חבר-הכנסת פעיל, אני מבקש ממך שלא להפריע.

ראש-הממשלה מ. בגין:

לשם השגת הסדר שלום כולל, בהתאם למסגרות שהושגו לעיל, מצרים וישראל יגשו לביצוע אותם כללים הנוגעים בגדה המערבית וברצועת עזה. הן הסכימו לפתוח במשא-ומתן תוך חודש לאחר החלפת מסמכי האישרור של חוזה השלום. בהתאם למסגרת לשלום במזרח- התיכון מוזמנת הממלכה ההאשמית של ירדן להצטרף למשא-ומתן. משלחות מצרים וירדן יוכלו לכלול ערבים ארצישראלים מן הגדה המערבית ומרצועת-עזה וערבים ארצישראלים אחרים, כפי שיוסכם עליהם באורח הדדי. מטרת המשא-ומתן תהיה להסכים, לפני הבחירות, על האופי של כינונה של רשות המינהל העצמי הנבחרת — המועצה המינהלית — ה-Administrative Council— להגדיר את סמכויותיה ואת אחריותה ולהסכים על נושאים אחרים הקשורים בכך. במקרה שירדן תחליט שלא ליטול חלק במשא-ומתן יקיימו ישראל ומצרים את המשא-ומתן. שתי הממשלות מסכימות לשאת-ולתת בתום-לב כדי לסיים את המשא-ומתן מהר ככל האפשר. הן מסכימות גם כי מטרת המשא-ומתן הינה כינון רשות המינהל העצמי בגדה המערבית ובעזה כדי להעניק אוטונומיה מלאה לתושבים — inhabitants, כפי שאנו דרשנו. מצרים וישראל קובעות לעצמן את היעד להשלים את המשא-ומתן תוך שנה אחת, באופן שהבחירות יתקיימו בכל המהירות האפשרית לאחר שיושג הסכם בין הצדדים.

מלות הסבר: אין עוד תאריך-יעד להנהגת האוטונומיה. המשא-ומתן צריך להימשך שנה. חודש אחרי החילופים של תעודות האישרור יתחיל המשא-ומתן והוא צריך להימשך שנה, ואילו הבחירות עצמן למועצה המינהלית צריכות להתקיים as expedingly as possible, כלומר במהירות האפשרית. אין עוד תאריך-יעד להנהגת האוטונומיה, כפי שאנחנו תבענו. רשות המינהל העצמי המוזכרת במסגרת לשלום במזרח-התיכון תכונן ותיחנך תוך חודש אחד לאחר שתיבחר, ובאותה עת תוחל תקופת המעבר של חמש שנים לאוטונומיה ביהודה, בשומרון ובעזה גם יחד. אז תתחיל הספירה של חמש שנים. הממשל הישראלי, הצבאי והאזרחי, יוסג כדי שיוחלף ברשות המינהל העצמי, כמפורש במסגרת לשלום במזרח-התיכון. תהיה אז נסיגה של כוחות מזויינים ישראליים ותהיה פריסה מחדש של הכוחות הישראליים שיישארו באזורי בטחון מוגדרים. כתב זה מאשר גם את הבנתנו כי ממשלת ארצות-הברית תשתתף השתתפות מלאה בכל שלבי המשא-ומתן. על החתום מוחמד אנואר אל-סאדאת, מנחם בגין. עכשיו, יש הערה למטה: בכל פיסקה שבה מופיע הביטוי ״הגדה המערבית״ הוא מובן ויובן על- ידי ממשלת ישראל כיהודה ושומרון. זהו המסמך הרשמי.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

אדוני ראש הממשלה, מותר לשאול שאלה?

ראש-הממשלה מ. בגין:

זה המסמך המחייב.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

תרשה לי לשאול שאלה: אני מוצא פער בין התרגום האנגלי והתרגום העברי.

ראש-הממשלה מ. בגין:

הכנסת מצביעה רק על נוסח אחד והוא הנוסח בשפת ישראל, בעברית.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

אבל קובע הנוסח האנגלי.

ראש-הממשלה מ. בגין:

מר אבנרי, אני מבקש לתת לי להשיב לך.

שלמה הלל (המערך):

כבוד ראש הממשלה, מה הנוסח המחייב שאתה חותם עליו?

ראש-הממשלה מ. בגין:

קודם אשיב לחבר-הכנסת אורי אבנרי ואחר כך לחבר-הכנסת שלמה הלל. בבת-אחת אי-אפשר. חכה לתורך. הכנסת, לפניה גם הנוסח העברי וגם הנוסח האנגלי, אבל אני חושב שאומר דברים פשוטים שיתקבלו על דעת כל חברי הבית. אנחנו מצביעים על הנוסח העברי כאשר לנגד עיניכם הנוסח האנגלי. תוכלו להשוות בין שני הנוסחים.

אורי אבנרי (מחנה שלי) :

ואם יש פער?

ראש-הממשלה מ. בגין:

מה שאלת, תבר-הכנסת הלל ?

שלמה הלל (המערך):

שאלתי מה הנוסח הקובע שראש הממשלה חושב לחתום עליו. מה הנוסח המחייב?

ראש-הממשלה מ. בגין:

שאלת, אשיב לך. אל תעשה כמו מאיר. הוא נכנס ל״טראנס" ואינו יכול להפסיק. אל תיכנס ל״טראנס״.

ובכן, אמרתי שיהיו שלושה נוסחים: עברי, ערבי ואנגלי. כל הצדדים הסכימו שאם תתעורר בעיה של הבנת המלים מבחינת הפרשנות, הנוסח האנגלי הוא הקובע. כך הסכמנו.

עכשיו, מורי ורבותי, אני עובר לנושא אחר.

שלמה הלל (המערך):

מצביעים על הנוסח העברי, והוא חותם על הנוסח האנגלי.

ראש-הממשלה מ. בגין:

טוב, תשובה ברורה נתתי, מר הלל ?

עכשיו אני עובר לנושא שונה לגמרי. לאחר שפתרנו את הבעיה של סעיף (2)VI- ושל (5)VI ואת הבעיה של המכתב המשותף לשביעות רצוננו, והממשלה סמכה ידה, והכנסת תתבקש אף היא לאשר את חוזה השלום על כל נספחיו, לרבות מכתב-הלוואי האחרון, כפי שקראתי אותו באזניכם, היתה בעיה של החלפת שגרירים. ובכן בשעתו הסכים הנשיא סאדאת, על-פי פנייתו של נשיא ארצות-הברית, שחודש ימים לאחר הגיענו, נסיגתנו אל קו אל-עריש — ראס-מוחמד, יוחלפו שגרירים תושבים בין ישראל לבין מצרים. אחד מחברי המשלחת המצרית ב״קמפ-דייוויד״ ראשון התחכם ובאחת מן השיחות אמר : בעצם אנחנו יכולים למנות את שגרירנו בקפריסין שיהיה שגריר בישראל. באמת חכמה, והיא נתנה לנו עילה לדרוש שיהיה כתוב: "Resident Ambssador", שגריר-תושב. ובנספח השלישי, בסעיף הראשון שלו, נאמר שעם השלמת נסיגת-הביניים, כלומר לקו אל-עריש            - - -

מר שחל, נכון שאינך אוהב שמפריעים לך? אני בטוח שאתה לא מכבד מישהו שעומד אליך עם הגב כשאתה מדבר מעל הבמה הזאת. אז תזכור את הכלל של הלל הזקן.

משה שחל (המערך):

אדוני, אם היית מקפיד כפי שאני מקפיד... אל תטיף לאחרים.

ראש-הממשלה מ. בגין:

בסדר, אני רק ביקשתי. אין לי שום טענות. ביקשתיך שתיתן לי לדבר כמו שצריך, בכבוד, אל פניהם של חברי הכנסת, לרבות מתנגדי המכובדים, כנהוג בפארלאמנט דמוקראטי.

ובכן באותו נספח שלישי, בסעיף אי, כתוב ; "Upon completion of the… resident ambassadors", כך הסכמנו. לעומת זאת על-פי המוסכם בין הנשיא של ארצות-הברית לבין נשיא מצרים נוסף חודש לאחר אותם תשעת החודשים הדרושים להסגת כוחותינו אל הקו אל-עריש — ראס-מוחמד. אנחנו חיינו עם זה חודשים רבים. באחד הימים הודיע הנשיא סאדאת שהוא מבטל את הסכמתו זאת ונימק את ביטול הסכמתו בזה שהובטח לו — במשא-ומתן שהתקיים בוושינגטון, בבלייר-האוז — שבמשך תשעה חודשים יהיו מקומות מסויימים שמהם ניסוג לפני עבור תשעת החודשים, כמו אל-עריש וגם מקומות אחרים. הממשלה החליטה בשעתה להשאיר את האפשרות הזאת, אבל היא גם החליטה שאיננה מוכנה להתחייב מראש לתאריכים. הנשיא סאדאת אמר שמהסיבה הזאת, שאנחנו מעולם לא ידענו עליה, לאמור שיש קשר בין החלפת השגרירים לבין שלבי הנסיגה במשך תשעת החודשים, הוא לא ישלח עוד שגריר לישראל כע- בור עשרה חודשים מאז חילופי תעודות האישרור והוא לא יקבל שגריר ישראלי.

מבקש אני להסביר לכנסת שזוהי בעיה רצינית מאוד. במה היא רצינית? יש בה הסמליות והביטוח לנורמאליזאציה של היחסים. במאה ה-19 היו נציגים מוסמכים של מדינות שלאו-דווקה היו שגרירים. לא כן בימינו. המדינה הקטנה ביותר משגרת שגריר ומקבלת שגריר. ובבוא היום, כשארצות-הברית ״נירמלה״ את יחסיה עם סין, שתי המדינות החליטו להחליף שגרירים. עד אז, במשך השנתיים האחרונות, היו נציגים דיפלומאטיים של סין בארצות-הברית ושל ארצות-הברית בסין, אבל היחסים לא נחשבו עדיין נורמאליים. מתי הוכרזו ככאלה ? — לאחר ששתי הארצות החליטו להחליף ביניהן שגרירים. ולכן החלפת שגרירים, כפי שהוסכם — ואחד המסכימים היה נשיא ארצות-הברית — היתה בשבילנו רבת-חשיבות: אנחנו מתחילים בנורמאליזאציה של היחסים בין מצרים לבין ישראל; במצרים ישב שגריר ישראלי, ובמדינת ישראל — שגריר מצרי.

היה ויכוח. בירושלים פתרנו את הבעיה. כיצד? הממשלה החליטה שהיא מוכנה לקבל אפשרות, לאחר ששר הבטחון יציג את ההצעות בפני הממשלה יהיא תסכים להן, של שלבי הנסיגה במשך תשעה חודשים, לפני עבור שלושת-רבעי שנה אלה. לאמור, אנחנו נתנו את הסכמתנו.

אתמול קיבלתי את המכתב הזה מאת נשיא ארצות- הברית ואישרתי את קבלתו: ״אדוני ראש הממשלה הנכבד,״ — כך מתרגמים אצלנו בעברית .Dear Mr Prime-Minister- ״קיבלנו מכתב מן הנשיא סאדאת כי תוך חודש ימים לאחר שישראל תשלים את נסיגתה לקו-ביניים בסיני, כנקבע בחוזה השלום בין מצרים ובין ישראל, תשלח מצרים שגריר-תושב לישראל ותקבל מצרים שגריר-תושב ישראלי. אכיר לך תודה אם תאשר כי נוהל זה יהיה מוסכם על ממשלת ישראל. בכנות, ג׳ימי קארטר״. כבר אתמול אישרתי את קבלת המכתב הזה, וכך באה בעיית החלפת השגרירים על פתרונה.

אני עובר לעניין רציני מאוד, והוא עניין הנפט. אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, הצריכה השנתית של ישראל היא בין 8 ל-9 מיליון טון נפט. זוהי בעיה חיונית לנו לא רק כדי שאזרחי ישראל יוכלו לנסוע במכוניות ולא רק כדי שגלגלי התעשיה שלנו — אנחנו מדינה מתועשת — יוכלו להסתובב ופועלינו יוכלו לעבוד, אלא זוהי בעיה חיונית לקיומה של כל מערכת ההגנה שלנו, ודי לחכימא ברמיזא.

(חברת-הכנסת ש. אלוני קוראת קריאת-ביניים)

כאן אין צורך להוסיף שום פרט. לא שמעתי אותך, שולמית, ואני מצטער. אני מדבר על דבר חשוב.

עכשיו אני רוצה להודיע לכנסת כי הממשלה נהגה בזהירות בקשר עם הבעיה החשובה הזאת. עוד לפני המהפכה או ההפיכה באיראן אנחנו שמענו מפיו של השאה שתי הודעות שהדאיגו אותנו, כשהוא עדיין היה בשליטה מוחלטת באיראן. השאה התבטא בפומבי כך: אם באחד הימים מועצת-הבטחון או ארצות-הברית של אמריקה או המעצמות הגדולות יחליטו על חרם נפט על ישראל, איראן תצטרף לחרם הזה. הזמנתי את שר האנרגיה הטוב שלנו, הפניתי את תשומת-לבו לשתי ההודעות האלו של השאה ואמרתי לו — חבר-הכנסת גרופר, לא לך אלא לחבר הממשלה, מר מודעי: ידידי, אל תחכה. לך וחפש מקורות אחרים, והלך וחיפש ומצא.

לכן, כפי ששמתם לב, מורי ורבותי, לאחר שאיראן הפסיקה את אספקת הנפט, אפילו טיפה אחת של נפט בעקבות המהפכה החומיינית, אשר חלקים בעולם רואים בה מהפכה מתקדמת — אוי לאזניים שכך שומעות — לאחר המהפכה החומיינית הזאת לא פנינו לארצות-הברית ולא ביקשנו שהיא תקיים את ההתחייבות שהיא נתנה לקודמי, חבר-הכנסת רבין, בשנת 1975 לאחר שעזבנו את אבו-רודיס — התחייבות חשובה מאוד: אספקת כל צרכי הנפט ל-5 שנים תמימות. לא פנינו ואנחנו נעשה הכול כדי שלא נצטרך לפנות. אני מקווה שגם נצליח בכך, אבל העניין הוא חשוב ביותר.

עם תום תשעת החודשים אנחנו עומדים לעזוב את בארות הנפט שכרינו ועמלנו עליהן בסיני — בחוף סיני ובסיני. זו הסיבה שבגללה ביקשנו שמצרים תתן לנו התחייבות שתמכור לנו במחירי השוק העולמי — לא ביקשנו שום חסדים — כמות מסויימת של נפט, לאמור 2.5 מיליון טון. היום אנחנו מפיקים מבארות הנפט 1.6 מיליון טון בשנה. כעבור שלושה או שישה חודשים אנחנו בלי שום קושי יכולים להגיע לתפוקה של 2.5 מיליון טון. זו הכמות הדרושה לנו כיום בדי למלא את החסר. זאת היתה בקשתנו — התחייבות מצרים למכור לנו 2.5 מיליון טון נפט במחירי השוק העולמי. כידוע לכם, למצרים אין צורך בנפט והיא כבר כיום מייצאת, כך שלא היתה פה שום פגיעה במצרים, במעמדה או בצרכיה הכלכליים.

המצרים לא קיבלו את הצעתנו זאת. לכן אמרנו כי בהיות שאלה זאת חיונית יש למצוא לה פתרון, מפני שאנחנו לא מוכנים להביא את חוזה השלום לאישור הכנסת או לחתום עליו. אחרי שקלא-וטריא וביזמתם של קבוצת חברי הממשלה נפגש שר החוץ שלנו ביום ב׳ בלילה עם מזכיר המדינה והעלה לפניו רעיון. אי-אפשר לומר שהעלה לפניו הצעה, כי הממשלה עדיין לא החליטה על כך, אבל היתה לו סמכות מלאה להעלות את הרעיון הזה — לאמור: שהמצרים יתנו לנו התחייבות למכור לנו נפט במחירי השוק העולמי, בלא אפליה, כמו לכל שאר המדינות; ואילו ארצות-הברית תיתן לנו ערובה, לעשרים שנה, שבמקרה הצורך תספק לנו את כל התצרוכת השנתית. מזכיר המדינה אמר שעשרים שנה זה זמן ארוך מאוד. הם הציעו בתחילה עשר שנים וכרגיל במקרים כאלה עושים פשרה והוסכם על חמש-עשרה שנים.

לאמור: מצרים תיתן לנו מכתב ובו ייאמר שהיא תמכור לנו נפט במחירי השוק העולמי ובלא אפליה. הכמות לא תהיה מוזכרת במכתב מטעם הממשלה המצרית; לעומת זאת תיתן לנו ארצות-הברית מכתב שבו תודיענו כי אם יחסר לנו נפט היא תהיה מוכנה במשך חמש- עשרה שנים לספק לנו גם את מלוא התצרוכת, כפי שהיא עומדת היום בין 8 ל-9 מיליון טון נפט.

תמר אשל (המערך):

האם המכתב האמריקני כבר בידינו?

ראש-הממשלה מ. בגין:

עדיין לא, אבל הוא יהיה בידינו. אני מבטיחך, חברת- הכנסת אשל הנכבדה, שאנחנו נחתום על חוזה השלום כאשר המכתב הזה יהיה בידינו ולא אחרי כן. עדיין לא קיבלנו את המכתב של ממשלת מצרים, אנחנו מחכים לו.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

אדוני ראש הממשלה, כתוב : ״will entertain bids״. האם זו התחייבות למכור או התחייבות לשקול ?

ראש-הממשלה מ. בגין:

ההתחייבות של מצרים תהיה למכור לנו נפט כמו לכל מי שמבקש לקנות נפט ממצרים, בלי אפליה — זאת ההתחייבות — וזה מ- ״other bidders״. שום דבר לא אסתיר מפני הכנסת. כמו שבדיוק הסכמנו כך אסביר את העניינים.

ובכן, מורי ורבותי, עדיין אין זה סוף-פסוק בפרשה זאת. יש הצעה נוספת של שר האנרגיה, חשובה מאוד, להבטחת הכמות של 2.5 מיליון טון מדי שנה בשנה. חברי הכנסת יסכימו אתי אם לא אפרט את ההצעה הזאת, משום שהיא נמצאת בעיצומו של המשא-ומתן. אבל ההצעה היא חשובה, היא לא קשורה בממשלת מצרים, אבל מדובר בהבהרת מצב שבו אנחנו נדע שאמנם כן נקבל מדי שנה בשנה 2.5 מיליון טון נפט ממקורות אלה. אבל הצעה מיוחדת זו, כפי שאמרתי, עודנה במשא-ומתן.

כך נפתרה, לפי הכרתנו, בעיית הנפט. אני רוצה מייד להודיע לחברי הכנסת שנעשה בל מה שאפשר כדי שלא נצטרך ללכת לאמריקה בעניין זה, לא לבקש את התחייבותה מ-1975 ולא את ההתחייבות שהיא תתן לנו בימים הקרובים, לספק נפט לחמש-עשרה שנה. ההתחייבות היא התחייבות רצינית מאוד, אין שום ספק בכך. ארצות-הברית של אמריקה מבטיחה בכתב לעשות משהו, לעיני כל העולם. מי יהיה הציניקן אשר יעלה על הדעת שתופר הבטחה כזאת?

הבעיה העומדת היא באופן לגמרי אחר — לאמריקה עצמה יש היום משבר של אנרגיה. עובדה היא שקווי טיסה גדולים ורבים הפסיקו כבר היום עשרות טיסות בגלל המחסור באנרגיה. הבית-הלבן הוריד את הטמפראטורה בין כתליו באופן שישמש דוגמה לשאר האזרחים, ועוד תהיינה הגבלות בקרוב.

מרדכי אלגרכלי (התנועה הדמוקרטית):

גם במשרד ראש הממשלה הורידו את הטמפראטורה ?

ראש-הממשלה מ. בגין:

אומר לך, במשך תשעה חודשים אין צורך להוריד שום טמפראטורה אצלנו בבית. ברוך-השם, יש לנו שמש בארצנו הקטנטונת. שלושה חודשים לפעמים יש צורך, ואנחנו נוכל להסתדר. אני מבטיחך שאם יהיה צורך להנהיג הגבלה כזאת לא נהסס להנהיג אותה ואני בטוח שהאזרחים יבינו, הרי בנפשנו הדבר. מדוע צריך לבזבז אנרגיה ? — צריך להשתמש בה בלי ביזבוז.

מורי ורבותי, שמתי לב שלפני כעשרה ימים קיים נשיא ארצות-הברית מסיבת עתונאים, קם עתונאי אחד ושאל אותו לאמור: אדוני הנשיא, בארצות-הברית של אמריקה יש משבר של אנרגיה — ואתה תיתן נפט לישראל ? הנשיא השיב בכבוד — אני רוצה להביע את מלוא ההוקרה לתשובה כזאת וכך אמר: א. אנחנו נקיים את התחייבותנו; ב. כל הצריכה השנתית הישראלית איננה אלא 1% של צריכתנו שלנו, כלומר של אמריקה. תשובה נאה, מכובדת ומכבדת את מי שנתן אותה. אבל גם את השאלה אסור לשכוח. עלולים להימצא אנשים בארצות-הברית של אמריקה, שכאשר יהיו קשיים יאמרו: אנחנו הורדנו את הטמפראטורה בבתינו, אנחנו לא יכולים לצאת ביום ראשון לטיול — ואנחנו נותנים נפט לישראל ? תיתכן גם גירסה אחרת שישתמשו בה. איננו רוצים בה. זה עניין פסיכולוגי חשוב. לכן אנחנו רוצים להיות בטוחים, לעשות את הכול כדי להבטיח, כל מה שאדם יכול לעשות, שנקבל את הנפט ממקורות אחרים. אמנם הערובה האמריקנית תהיה ערובה — ושלא נזדקק לה. נעשה את המאמצים האלה. אבל, נכון, אם לא תהיה שום ברירה נפנה למי שהתחייב, ואין לי שום ספק שהוא יקיים את התחייבותו.

אדוני היושב-ראש, ראש ממשלת מצרים הד״ר ח׳ליל, אדם חביב, כפי שכבר אמרתי, נשא נאום לפני ימים מספר ובו אמר, על-פי לשונו: ״בעזה ובגדה המערבית תקום מדינה פלשתינית. ישראל תיסוג לקווי 1967. החלק המזרחי״ — כפי שהוא מתבטא — ״הערבי של ירושלים לא יימסר לישראל״. לאחר שהוא הצהיר את שלוש ההצהרות האלה הואיל הד״ר ח׳ליל לומר שבימים אלה, לפני החתימה, על סף החתימה, מוטב שכל הצדדים יימנעו מהצהרות מדיניות פומביות כדי שלא להחריף את היחסים. מאחר שהוא השמיע שלוש הצהרות אלה, כראש הממשלה אין לי שום ברירה אלא להשיב עליהן בלשון שאיננה משתמעת לדו-פנים באזני עם ישראל, באזני העם במצרים, באזני ערב הסעודית שהשמיעה הודעה על-ידי הנסיך פאהד, באזני ארצות-הברית של אמריקה ובאזני כל עמי תבל. אני משמיע את הדברים האלה, כפי שאני יודע את השקפותיהם של חברי הכנסת, לא רק על דעת הצד הזה של הבית אלא גם על דעת החברים היושבים מולי, גם על דעת רוב חברי הכנסת היושבים לימיני, כלומר הרוב המכריע של הכנסת, נציגי העם.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

כבר קרה שרוב הפך למיעוט, ומיעוט הפך לרוב.

ראש-הממשלה מ. בגין:

לזה תצטרך לחכות הרבה זמן, חבר-הכנסת אבנרי.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

זה יהיה הרבה יותר מהר מכפי שאתה חושב. כשם שלא רציתם שלום עם מצרים, ועכשיו אתם מסכימים לכך — כך תסכימו מחר לשלום עם הפלשתינאים.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אני יכול להבין אותך, חבר-הכנסת אבנרי, שנים רבות לא נאמת בכנסת. יש דחיפה. אני מבין. אבל תבליג. יבוא תורך. ביקשת שהנואמים ינאמו לפי סדר ה- אלף-בית כדי שאתה תהיה ראשון.

דניאל רוזוליו (המערך):

ברוך-השם על שהמלצה זו לא נתקבלה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

הצהרה ראשונה של הד״ר ח׳ליל, ראש ממשלת מצרים: ישראל תשוב לקווי ה-4 ביוני 1967. ד״ר ח׳ליל, אני מודיע לך שלעולם לא תשוב ישראל לקווי ה-4 ביוני 1967.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

זאת אומרת שלא רוצים שלום.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אפילו אם חבר-הכנסת וילנר ירצה, ישראל לא תשוב לעולם לקווי ה-4 ביוני 1967.

אני מדבר עכשיו עם הד״ר ח׳ליל. תן לי לגמור. שנית, הד״ר ח׳ליל אמר: החלק המזרחי של ירושלים יינתק ממדינת ישראל. הד״ר ח׳ליל הנכבד והיקר, תרשום לפניך: ירושלים המאוחדת, האחת, היא בירת ישראל הנצחית, לא תחולק עוד לעולמים, ובזו היא תישאר לדורי דורות.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

לא רוצים שלום.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אני מדבר על ירושלים, והוא — חבר-הכנסת וילנר — מפסיק אותי. מה אתה יודע על ירושלים ? שמעתי את נאומך בסובייט העליון. אתה תושב שאינני יודע מה אתה אומר על ירושלים ? אני מדבר אל הד״ר ח׳ליל. חבר-הכנסת וילנר, אל תפסיק אותי.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אם אתה רוצה להמשיך בכיבוש ולחסל את העם הפלשתינאי, זאת אומרת שאתה רוצה מלחמה ולא שלום.

ראש-הממשלה מ. בגין:

הבל הבלים, רעות-רוח, אין שחר למה שאמרת. הצהרה שלישית — בתשובה לד״ר ח׳ליל: ביהודה, בשומרון ובעזה לעולם לא תקום מדינה הקרויה פלשתינאית.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

רוצים מלחמה ולא שלום. לא רוצים שלום אלא כיבוש.

היו״ר י. שמיר:

חבר-הכנסת וילנר, כל אחד מדבר בתורו. יש לך רשות דיבור.

אליקים (גוסטאב) בדיאן (הליכוד):

הוא על תקן של חבר-הכנסת טובי.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אחזור על המשפט למען בהירות הפרוטוקול: ביהודה, בשומרון ובעזה לעולם לא תקום מדינה פלשתינאית. אפשר לשאול: מניין אתה יודע ? זוהי התשובה : על דעת הרוב המכריע בבית זה לא נסכים לכך, לא נתיר זאת, לא נאפשר         - -

משה שמיר (הליכוד):

החוזה שאתה חותם עליו מוביל ישירות לכך.

שושנה ארבלי-אלמוזלינו (המערך):

האוטונומיה תוביל למדינה פלשתינאית.

ראש-הממשלה מ. בגין:

האוטונומיה לא תוליך למדינה פלשתינאית. זוהי אוטונומיה, לא מדינה פלשתינאית.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

רק אם תקום מדינה פלשתינאית ליד ישראל — יהיה שלום.

ראש-הממשלה מ. בגין:

חברת-הכנסת ארבלי-אלמוזלינו, אני רוצה לומר לך: אני יהודי זקן, את יותר צעירה. את עוד תזכי שנים רבות לאחר שאני לא אהיה לראות שיש אוטונומיה ואין מדינה פלשתינאית, וכך בניך ונכדיך וגם הדורות הבאים.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

אדוני המדינאי הזקן, שמע-נא מחבר כנסת צעיר: מדינאי גדול לעולם לא אומר - לעולם לא — שמא--

ראש״הממשלה מ. בגין:

מי אמר שאני מדינאי גדול ? — אתה מדינאי גדול; אתה אומר.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

כולנו נחזה במדינה פלשתינאית ליד ישראל.

ראש-הממשלה מ. בגין:

שניכם, נציגי של״י, הקשיבו לי, כי הבעיה היא רצינית. יש לי פנינה ספרותית בשבילכם. מלים אלה הן קטע במחזהו של איבסן ״אויב העם״. באנגלית זה מצלצל יפה — in politics never say never.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

אני מציע לך לקבל את הצעתו של איבסן.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אני מדבר עם ד״ר ח׳ליל — עונים לי; אני משוחח עם איבסן - - -

מאיר פעיל (מחנה שלי):

אני רוצה שתדבר גם עם הד״ר פעיל.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אתה מוסיף להפריע לי. אני רוצה לומר לכם, אני מקבל מה שאמר איבסן, זה נכון; מה שאמרתי לא שייך לפוליטיקה, זה עניין לחיינו, לקיומנו. אנו רוצים לגלות יחס הוגן, תוך כבוד הדדי, לשכנינו הערבים בארץ- ישראל. מדינה פלשתינאית היא סכנה לעצם קיומה של מדינתנו, שלמענה שפכנו דם וסיכננו את נפשותינו. עלי לומר לבני עמנו: אין כוח בעולם שירצה, שיוכל להסכים להקמת מדינה פלשתינאית ביהודה, בשומרון ובעזה. היא תסכן את ילדינו בתל-אביב, את נשותינו בפתח- תקווה. זו לא פוליטיקה.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

מפני שאין מדינה פלשתינאית יש שפיכות-דמים. תהיה מדינה פלשתינאית יהיה שלום בטוח.

אליקים (גוסטב) בדיאן (הליכוד);

מדוע היא לא קמה עד 1967?

ראש-הממשלה מ. בגין:

מדובר בעצם קיומנו. אתם חושבים שניתן לשחק בסיסמאות כאשר מדובר בחיי ילדינו? וכי אין לנו נסיון ? היתה משפחה ברוממה ולה שלושה ילדים קטנים. הם כמעט נרצחו בעריסותיהם. ראתי את הריסות הבית. מי הם נכדים אלה, לא אומר. אתם רוצים שזה יהיה המצב ? כך היה אילו היתה קמה מדינה ערפאתית ביהודה, בשומרון ובעזה. היא היתה בסיס סובייטי. במשך ימים ספורים היו יושבים בבית-לחם גנראלים ויועצים סובייטיים. זה דרוש לנו?

יהודה מאיר אברמוביץ (אגודת ישראל):

זאת רוצה וילנר.

ראש-הממשלה מ. בגין:

וילנר רוצה בזה ? הוא לא יזכה.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון);

אם תהיה מדינה פלשתינאית פרו-אמריקנית — תסכימו?

ראש-הממשלה מ. בגין:

שאלת את השאלה המטופשת הזאת - - -

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

התשובה היא מטופשת.

ראש-הממשלה מ. בגין:

תכתוב לברז׳נייב מכתב. מה אתה מחכה ?

(קריאה: למדינה פלשתינאית פרו-אמריקנית אתה מסכים?)

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אני מסכים לכל מדינה פלשתינאית עצמאית.

יהודה מאיר אברמוביץ (אגודת ישראל);

קיבלת רשות ממוסקבה?

ראש-הממשלה מ. בגין:

יש לי בקשה לשני השכנים של חבר-הכנסת וילנר — אולי תצליחו להרגיע אותו? הרי אתם כל כך קרובים לו. אני יודע שאתם רחוקים ממנו, אבל אתם יושבים על ידו. תעזרו לי קצת.

יהודה מאיר אברמוביץ (אגודת ישראל):

קרובים רק מבחינה גיאוגראפית, אבל רחוקים מאוד...

ראש-הממשלה מ. בגין:

אמרתי. אין שום ספק בדבר.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

אדוני ראש הממשלה, הנושא הוא בחיינו, הוא רציני מכדי לפטור אותו בכמה סיסמאות. אולי הכנסת תנהל פעם ויכוח ראציונאלי על הנושא ?

ראש-הממשלה מ. בגין:

תגיש הצעה לסדר-היום של הכנסת. אם תגיש הצעה לסדר-היום לדון בנושא של מדינה פלשתינאית אני אעלה לבמה ואשיב לך, ואמליץ בפני הכנסת לקיים דיון בשאלה זו, ובסיום הדיון תיווכח כמה מעטים בבית הזה התומכים ברעיון הנקלה והמסוכן הזה, שאין בכלל שיעור לסכנתו. אבל לאחר שהסכמנו לדון בנושא אולי אוכל להמשיך בדברי ללא הפרעות.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

אני זוכר את הימים כשהייתי יחיד בבית זה שהיה מוכן להחזיר את סיני תמורת שלום. יחיד.

היו״ר י. שמיר:

חבר-הכנסת אורי אבנרי, יש גבול. אני מבקש שקט.

שושנה ארבלי-אלמוזלינו (המערך):

אדוני ראש הממשלה, אפשר לשאול שאלה? ברשותך

ראש-הממשלה מ. בגין:

בבקשה. אבל אולי לא עכשיו...

שושנה ארבלי-אלמוזלינו (המערך):

אם אתה מסכים, שאלה בקשר ליהודה ושומרון.

ראש-הממשלה מ. בגין:

תני לי להמשיך עוד פיסקה אחת חשובה מאוד. תשמחי לשמוע מה שאני עומד לומר. אני עומד לדבר על התנחלות בארץ-ישראל. נכון שתשמחי אם אומר משהו בנושא זה ?

שמואל טולידאנו (התנועה לשינוי ויזמה):

אולי, בכל-זאת, נדחה את זה לשבוע הבא?

ראש-הממשלה מ. בגין:

תודה רבה על העצות שלך. סלח לי מאוד. אדוני היושב-ראש, לעם היהודי יש זכות מלאה להתנחל בארץ-ישראל. זכות זו קויימה ותקויים. אני רק מצטער על שיש אנשים אצלנו המטעים את הציבור במשך שנה תמימה ומכחישים מה שנעשה במשך שנה-ומחצה אחרונות בשטח זה. אבל שהם יזכרו את הכתוב בתורה: ״מדבר שקר תרחק״. עליהם לזכור את הפסוק הזה.

בימים אלה החליט בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-דין גבוה לצדק, בהרכב מורחב של חמישה שופטים, לאמור שההתנחלות האזרחית היא חלק של מערכת הבטחון של ישראל. זהו פסק-דין עקרוני, תקדימי.

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח):

ופוליטי.

ראש-הממשלה מ. בגין:

ואם מישהו יאמר לי אי פעם שההתנחלות היהודית בארץ-ישראל היא בלתי-חוקית, יהיה אשר יהיה האומר, כך אשיב לו: יש שופטים בישראל.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

ואני אומר בכנסת שפסק-הדין הזה הוא פוליטי.

(קריאה: אל תיידה אבנים בבית-המשפט העליון. זה מעשה שלא ייעשה)

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח):

בית-המשפט עומד לביקורת.

ראש-הממשלה מ. בגין:

חברת-הכנסת שולמית אלוני, כמה פעמים את דרשת לכבד פסקי-דין, ועכשיו — לא ? זהו פסק-דין של בית- המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים, אין עירעור ממנו.

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח):

יש דיון מיוחד.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אין. מהרכב מורחב אין עירעור.

שולמית אלוני (התנועה לזכויות האזרח):

היו לנו פסקי-דין פוליטיים. גם כשאין נותנים לערבים לגור ברובע היהודי בירושלים. מותר לחלוק. שופטים טועים.

(קריאה: זה לא היה פוליטי.)

ראש-הממשלה מ. בגין:

מותר, אבל עלינו לזכור שזה פסק-דין של בית-משפט גבוה לצדק.

יהודה בן-מאיר (חזית דתית לאומית):

מי שמטיל ספק בהחלטות בית-המשפט עובר עבירה. לולא היתה לך חסינות היית עומדת למשפט.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

זהו פסק-דין פוליטי מובהק.

יהודה בן-מאיר (חזית דתית לאומית):

אתה עובר עבירה על החוק ואתה נהנה מחסינות.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

אני אומר פעם שלישית שפסק-הדין הוא פוליטי.

יהודה בן-מאיר (חזית דתית לאומית):

אתה עובר עבירה של בזיון בית-המשפט.

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח) :

לשם כך ניתנה חסינות.

היו״ר י. שמיר:

אני מבקש שקט. ממילא לא שומעים אף מלה אחת שאתם אומרים. אבקש להפסיק את הוויכוח.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני היושב-ראש, לפני דקות מספר קרה דבר חמור מאוד. חבר הכנסת, בנצלו את חסינותו, הרשה לעצמו לומר שבית-המשפט קיבל החלטה פוליטית. זאת פגיעה חמורה ביותר בבית-משפט בישראל. בית-המשפט הוא עצמאי לחלוטין, ומי שאומר כפי שנאמר פוגע באשיות הדמוקראטיה בישראל.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

אינך צודק.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני היושב-ראש, יואיל להעיר בכתב או בעל-פה לאותו חבר כנסת שהוא השתמש לרעה בחסינותו בפגעו בכבודו של בית-המשפט בישראל. אנחנו כולנו חייבים בכבודו של בית-המשפט בישראל.

שמעני, אילו בית-המשפט העליון היה מקבל פסק- דין הפוך, הממשלה היתה מבצעת אותו.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

שמענו עליכם, עם ״תנועת הגידורים״ שלכם בשטחים המוחזקים. אני רוצה להודיע שחבר הכנסת הזה הוא פעיל.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אפשר גם להפקיר את הלשון, אבל זאת בושה שחבר כנסת משתמש בחסינותו כדי לפגוע בבית-משפט בישראל, בכבודו ובמעמדו.

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח):

זאת רטוריקה יפה.

יהודה בן-מאיר (חזית דתית לאומית):

את מנצלת את החסינות שלך. זאת עבירה על החוק.

ראש-הממשלה מ. בגין:

שופטים שופטים צדק בישראל.

יהורה בן-מאיר (חזית דתית לאומית):

אני אפנה אל ועדת הכנסת. פה נעשתה עבירה על החוק. זהו בזיון בית-המשפט.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

חברי הכנסת הדתיים מתחו ביקורת על בית-המשפט בפרשת בני שליט.

היו״ר י. שמיר:

אני מבקש להפסיק.

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח):

על מה נזעקתם ? במדינת ישראל אפילו מחיר הביצים הוא נושא פוליטי.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, כשיהיה אישור הכנסת, ובתנאי שהיא תיתן את האישור, נוכל לחתום, כפי שאנחנו מקווים, בשבוע הבא על חוזה השלום בין מצרים ובין ישראל. לא נפתרו עדיין בעיות הבטחון. בטחון ישראל יהיה עדיין במרכז דאגתנו. גם אז, אחרי חתימתו של חוזה השלום בין ישראל ובין מצרים, תהיה לנו חזית צפונית-מזרחית, ואני אסביר מה פירושה : 8 דיביזיות משוריינות, 6 דיביזיות ממוכנות, 15 חטיבות עצמאיות, 5,920 טאנקים, 3,320 תותחים, 800 מטוסי קרב ומפציצים, 113 סוללות, 9 משגרי טילי ״סקאד״, 14 סטילים, 2 פריגאטות, והרשימה עוד אינה מלאה.

החזית היום תהיה מבוססת על סוריה וירדן, ועל לבנון שבחלקה היא כבושה על-ידי סוריה, ועל עיראק, ואולי גם על ערב הסעודית. חברי הכנסת צריכים לדעת שעיראק ביקשה מגרמניה המערבית 1,000 מובילי טאנקים. במלים אחרית, במשך 48 שעות יכולות ארבע דיביזיות משוריינות על הטאנקים שלהן, לעבור את המדבר, להגיע לרמת-הגולן או לחזית ישראלית אחרת. לא היה עד כה מצב כזה. ערב הסעודית, כעבור שנים מספר, תהיה בעלת מטוסי 16—F. בירדן יש צבא טוב, צריך להודות על האמת. לסוריה יש יותר טאנקים מאשר למצרים: מספר הטאנקים של סוריה הוא 2,800, למצרים יש בערך בין 2,200 ל-2,400 טאנקים. תהיה לנו חזית מזרחית-צפונית כזאת. כן, לא ניבהל. אם נותקף נערוך התקפת-נגד, ואלוהי ישראל יהיה בעזרנו ונדביר את אויבינו ונקיים את חירותנו ואת עצמאותנו. אבל הסכנה היא רצינית. על הכנסת לדעת. הדבר לא תלוי בנו. אנחנו רוצים לחתום על חוזה שלום עם סוריה, עם ירדן ועם לבנון. הן אינן מוכנות היום לבוא אל שולחן הדיונים שלנו. לא אלאה ולא אתעייף מלקרוא לשלוש מדינות אלה להשתתף בתהליך השלום. מותר לומר: דיינו עם כל המלחמות במזרח-התיכון. מה הן נותנות לערבים? האם הם משמידים את מדינת ישראל, כי הרי זו מטרת מלחמה מעין זו ? הם יכולים אי פעם לחלום על השמדת מדינת ישראל ? אבל הם שופכים את דם בניהם לאלפים וגם את דם בנינו. דם בניהם הוא דם אנשים. לכן אני מוקיר ומעריך אותו. דם בנינו יקר מכל יקר. כל המלחמות האלה לשווא; לעולם לא ישיגו את המטרה שלהן. למה לנהל מלחמות שווא ? למה לא לעשות שלום ? אני יודע שגם קריאה זו, לפי שעה, תהיה כקריאת אדם במדבר והם לא יבואו. תבוא השעה, תגיע השעה וגם אתם ננהל משא-ומתן ונחתום על חוזה שלום, אבל בעתיד הנראה לעין איני יכול לומר שכך יהיה. יש חזית בגדאד. החזית הזאת התכנסה בבירת ארם-נהריים והחליטה החלטה האומרת במפורש שישראל צריכה להיעלם מן המפה. זוהי חזית של איבה.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

זה לא נכון, אדוני ראש הממשלה. החלטות בגדאד מדברות על שלום עם ישראל.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אתה אומר לי מה כתוב שם?

אורי אבנרי (מחנה שלי):

שנינו קראנו, כתוב: שלום צודק ובר-קיימא במזרח- התיכון, שלום עם ישראל.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אתה אומר לי? אני קורא כל מלה. אני יודע איזה חומר אני קורא.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

אני קראתי את הנוסח.

ראש-הממשלה מ. בגין:

זה לא לכבודך להגן על ועידת בגדאד. סוף סוף אתה אחד מחיילי ישראל בעבר. זו ועידת שנאה, ועידת איבה המאיימת על חייו של הנשיא סאדאת, מאיימת על מדינת ישראל ועושה יד אחת עם ה-.P.L.O, עם מרצחים. עראפאת איים על חייו של סאדאת, ואתה הרי ידידו של סאדאת, מנעוריך אתה ידידו, ואתה לוקח את זה בחשבון.

אורי אבנרי (מחנה שלי):

אדוני ראש הממשלה, צריך לצטט באופן נכון. החלטות בגדאד מדברות על שללם צודק ובר-קיימא.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אני קראתי ואני יודע מה שקראתי. אני רוצה לומר שהסכנות האלה למדינת ישראל עדיין לא חלפו. עדיין לא נגיע למנוחה ויהיה עלינו לעמוד על המשמר. חשוב שהעולם החפשי ידע וישמע במה מדובר ויחזק את מדינת ישראל. נכון, כך אומר ולא אתחשב בשום צעקנות: tua res agitur, זה עניינו של העולם החפשי לחזק את מדינת ישראל. זה חלק בלתי-נפרד ממנו. זו מדינה דמוקראטית, לכן היא מדינה יציבה. שום כדור לא יפתור פה שום בעיה וגם שום הפגנה אלימה לא תהפוך פה סדרי עולם. היציבות טבועה במשטרנו הדמוקראטי. לכן יש פה לעולם החפשי בעל-ברית אמיתי, יציב ורציני, וגם את כוחו אין לבטל במזרח-התיכון. לכן אנחנו נזכור גם את הסכנה וגם את הצעדים שיש לנקוט כדי לעמוד בשער ולמנוע מלחמה. איננו רוצים לנצח במל- חמה. אנחנו רוצים שלא תפרוץ כלל, וכך ננהג.

אדוני היושב-ראש, לסיום דברי אני רוצה להסביר מה החליטה הממשלה ומה היא מבקשת לאשר. היום, על דעת הממשלה, אני קורא לכנסת לאשר את חוזה השלום בין ישראל ובין מצרים, על נספחיו, לרבות מכתב- הלוואי. ולא זו בלבד. קיימת בעיה רצינית מאוד — הסדרי האוטונומיה. על בעיה זו יהיה עלינו לנהל משא-ומתן חודש לאחר חילופי תעודות האישרור של חוזה השלום. הממשלה החליטה לבחור בוועדה. קראתם את שמות חבריה. לאחר חתימת חוזה השלים ועדה זו, שיש כבר לפניה שלוש הצעות, תקבל הצעות נוספות, תדון בכולן ותקבל החלטות ואז, עם ההחלטות האלה — לאחר שהממשלה כולה תאשר אותן — תלך לאלה שינהלו אתנו את המשא-ומתן.

שלמה הלל (המערך):

מה הבטחתם למפד״ל?

ראש-הממשלה מ. בגין:

אתה יודע מה? לאחר שאתה שואל שאלה כל כך נחמדה, אלגאנטית ואינטליגנטית, מותר לתת לך גם תשובה אינטליגנטית. באחד הימים אלחש לך על האוזן.

מאיר פעיל (מתנה שלי):

אולי זו ההצהרה שכבוד ראש הממשלה הצהיר באז- ני ח׳ליל ?

ראש-הממשלה מ. בגין:

היום אנחנו דנים על חוזה שלום בין ישראל למצרים ולא על חוזה שלום בין הליכוד והמפד״ל.

שולמית אלוני (תנועה לזכויות האזרח):

אולי תקדיש כמה מלים לחזון השלום? אולי תעודד את העם ותדבר על מהות השלום?

ראש-הממשלה מ. בגין:

עוד מעט, אם תתני לי, ואני בטוח שאת תלכי בעקבותי. צריך לתת לאדם סיכוי. עדיין לא סיימתי. זה נאום ארוך, מה אפשר לעשות ? אין זה עניין רגיל בחיינו הלאומיים. זו הפעם הראשונה במשך שלושים שנה שאנחנו דנים בחוזה שלום. אני נואם קרוב לשעתיים. עוד עשר דקות.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

אם היית מתחיל במשפט: ״מאז שלושים שנה״ היה מצויין. צריך להתחיל מהדברים החשובים.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אילו הייתי מתחיל בזה, שמי היה מאיר פעיל ולא מנחם בגין. אני לא מתבייש בשמי.

ובכן, אנחנו ננהל את המשא-ומתן ואני רוצה לתת התחייבות נוספת לכנסת. לפני שנחתום על ההסכם בנוגע להסדרי האוטונומיה הוא יובא לאישור הכנסת. הממשלה, גם אם תאשר את ההסכם הזה, לא תחתום עליו אלא לאחר שהכנסת תאשרו מלכתחילה, כפי שאנחנו עושים היום עם חוזה השלום. וכפי שאנחנו מכבדים וכיבדנו את ההתחייבות לגבי חוזה השלום, אתם יכולים לסמוך על כך שנכבד את ההתחייבות לגבי ההסכם המפורט על הסדרי האוטונומיה. לכן היום איננו דנים על בעיית האוטונומיה. אנחנו דנים על בעיה אחת ויחידה, הלוא היא חוזה השלום בין ישראל ובין מצרים, כפי שמונח לפניכם, קראתם אותו על סעיפיו ונספחיו. לא חתמנו על שום הסכם סודי, לא עם אמריקה ולא עם מצרים, וגם לא ננהג כך בעתיד.

מה ערכו של אותו חוזה שלום, גבירותי ורבותי, שלמענו הקרבנו קרבנות כבדים מאוד ? לא זו בלבד שלא אכחיש זאת, אהיה הראשון שאודה ואודיע על כך — קרבנות כבדים מאוד. אחד הקרבנות — את הכאב עליו איני מסוגל להביע בשפת אנוש, אבל כך החלטנו וכך הכרענו, הרוב הכריע. ומדוע? חוזה השלום הוא פריצת חומת האיבה שהקיפה את ישראל מכל עבר מאז הקמתה. למעשה לא שלושים שנה אלא שישים שנה תמימות ויותר מזה היינו מוקפים מכל עבר במדינות שהכריזו עלינו כעל אויב, שקיימו נגדנו מצב מלחמה מתמיד, שביצעו נגדנו מעשי איבה, שעשו בנו חמש מלחמות. ואנו שואפים, כל ממשלות ישראל, לפרוץ טבעת האיבה הזאת, לנסות להגיע לחיי שלום בלי הרג, בלי יתמות, בלי שכול; לנסות להגיע לנורמאליזאציה של היחסים, לבקר איש אצל רעהו, לעזור איש לרעהו, להכיר איש את רעהו - אין קרניים לא פה ולא שם - כעמים בני- חורין הרוצים בשלום; לפתח יחד מפעלים, להקים יחד מפעלים, להביט עתידה; לא לחיות בעבר. העבר הוא איום ונורא. אילו אבידות, אילו יתומים ואלמנות, אילו מעשי אכזריות.

בימינו שלנו, בתקופתנו או, אי-אפשר לחיות בעבר. צריך להתבונן עתידה. ולכן אנו רוצים לתת — איך אומרים הצברים שלנו — ״שאנסה״ לשלום הזה עם החזקה והגדולה במדינות ערב. ואם הוא יצליח — ובעזרת-השם הוא יכול להצליח — אז אולי, אולי, דוגמה זו תמשוך גם שכנים אחרים. הם ילמדו מהחיים, מהמציאות, אפשר לחיות עם ישראל בכבוד ובהבנה ובעיקר בתנאי שלום. אז גם הם יצטרפו, אז גם אתם נעשה שלום.

אם נזכה עוד בדורנו להגיע לשעה כזו — שלום על ישראל, על כל ישראל, ושלום על שכניה, כל שכניה — הרי אז כל יהודי וכל ציוני יוכל לומר: אשרינו שזכינו להגיע לשעה כזאת.

לכן כל כך חשוב חוזה השלום הזה, הראשון שישראל חותמת עליו מאז היא קמה כמדינה עצמאית; הראשון שהיא חותמת עליו אחרי חמש מלחמות ו-12,000 הרוגים, כדי למנוע את המלחמה, שלכל הדעות היא הכבדה ביותר בחזית המזרחית עם 40 מיליון אנשים, עם צבא של מאות אלפים ואולי יותר מזה באחד הימים.

לפרוץ את טבעת האיבה — זו מטרתנו, זו שאיפתנו, זה היה חלומנו. אני אומר בכל לבי ובכל נפשי, בידעי את כל הקרבנות שהקרבנו: כדאי, צריך, רצוי לעשות את המעשה הזה למען עמנו, למען כל בניו ובנותיו, למען עתידנו, גם למען שלומם ובטחונם של שכנינו.

זה מעשה אנושי ממדרגה ראשונה. זה מעשה יהודי רב-חשיבות. זה מעשה ציוני רב-ערך — חוזה שלום בפעם הראשונה בתולדותיה של מדינה זו, שלמען הקמתה למעשה נתנו את חייהם שישה מיליון יהודים, שיכלו כולם להיות אזרחיה ותושביה, אילמלא ; שלמענה נתנו את חייהם גיבורינו הקדושים, בלי תלונה; שלמענה יש לנו אמהות-הבנים, והן אינן מתלוננות; שהועמדה בסכנה בכל מלחמה לעצם קיומה, והאוכלוסיה כולה היתה בסכנה. גברנו על כך בעבר, גם בעתיד נעמוד. אבל אנו רוצים שלא נגיע לכך, ונוכל לומר לכל בני ישראל: יש, יש תקווה טובה בלב שיהיה שלום.

איננו צוהלים. אין סיבה לצהלה. איננו מתפארים, אין הצדקה להתפארות. כל הממשלות הקודמות רצו במה שהממשלה הזאת מציעה לכם היום, וכל הכבוד למאמציהן. אבל כך קרה, שבימים אלה אנו יכולים לחתום על חוזה, השלום. לכן לא צהלה ולא התפארות אלא בהכנעת לב, באהבה רבה ובאמונה עמוקה.

בשם הממשלה, ועל דעתה, אני מבקש שהכנסת תאשר היום את חוזה השלום בין ישראל ומצרים, על נספחיו ומכתב-הלוואי שלו.