הישיבה המאתיים-ושמונים-ושמונה של הכנסת התשיעית יום רביעי, ו' טבת תש"ם 26 דצמבר 1979 הצעה לסדר היום החלת הוראות חוק לתיקון סדרי השלטון והמשפט מס' 11 תשכ"ז 1967 על כל שטחי ארץ ישראל

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, עם כל הכבוד, לא למדתי את תורת ארץ-ישראל לפני 12 שנים, לאחר סיום מלחמת ששת-הימים. חמישים שנה למדתי אותה ועמלתי למען ארץ-ישראל כל ימי נעורי, מאז נעורי ועד עצם היום הזה, וכן אוסיף.

באשר לירושלים — הרשה לעצמו חבר-הכנסת שמיר לומר שהוא בטוח שיהיה ויתור על ירושלים. ואני יכול לספר לכנסת שכאשר היינו בקמפ-דייוויד, ביום האחרון עמד כל ההסכם ליפול רק בגלל סיבה אחת — ירושלים. ואז כתבתי לנשיא קארטר מכתב לאמור: ירושלים היא בירת ישראל, עיר אחת שאינה ניתנת לחלוקה. את המכתב הזה קראתי באזניו של הנשיא סאדאת כעבור חודשים מספר באלכסנדריה. זו עמדתנו וזו עמדת העם כולו. אני חושב שאין זו אלא עלילה, לא רק חסרת שחר אלא עלילה הפוגעת בכל האומה, על כל מפלגותיה, אולי מלבד מפלגה אחת קטנה או שתי מפלגות קטנות מאוד. הן מדברות מעל במה זו ומטילות עלינו מרה שחורה, דבר שאין לו שחר במציאות, שהנה עומדים לוותר על ירושלים המזרחית שבין החומות, חלילה, או על חלקי ארץ-ישראל אחרים.

אדוני היושב-ראש, גם אין יסוד לטענה שאוטונומיה פירושה הקמת מדינה הקרויה פלשתינאית. לפי הכרתי ואמונתי אוטונומיה מונעת הקמתה של מדינה כזאת והיא תמנע אותה. קבענו בקמפ-דייוויד: לא מדינה פלשתינאית״. לכן אין זכר בהסכם לביטוי האומר ״הגדרה עצמית״. כתוב במפורש: אוטונומיה לתושבים; לכן קבענו בהסכם קמפ-דייוויד שצבא ישראל נשאר ביהודה, בשומרון ובחבל עזה — גם בהסכמת ארצות- הברית וגם בהסכמת מצרים; לכן קבענו שהדאגה לבטחון ישראל, פנימי וחיצוני, היא מעבר לתקופת המעבר של חמש שנים; לכן קבענו שאנחנו נדאג לבטחוננו ביהודה, בשומרון ובעזה — ואנחנו נדאג לו. כל הטיעון שאוטונומיה פירושה, כביכול, מדינה פלשתינאית אין לו יסוד במציאות, זו פשוט המצאה כדי לנסות להפחיד את חברי הכנסת ואולי את הציבור, אבל איננו ניתנים להפחדה בקלות, לא על-ידי אנשים מבחוץ ולא על-ידי בני עמנו, עם כל הכבוד.

עכשיו אשיב על ההצעה עצמה — להודיע על החלת החוק על שטחי ארץ-ישראל, קדמת-סיני ורמת- הגולן — כפי שהוצעה על-ידי חבר-הכנסת שמיר. אני מבקש להזכיר, אדוני היושב-ראש, כי לפני שבוע סגן שר במשרד ראש הממשלה, על דעתי ובשמי, נתן תשובה על השאילתה מס׳ 4927 של חברת-הכנסת גאולה כהן, שנעדרה אז מן הישיבה. משום שלא שמעה את התשובה אקרא אותה, גם באזני כל חברי הכנסת שאף הם לא שמעוה, משום שבגלל העדר השואלת היא הועברה לפרוטוקול. אלה היו הדברים: "ממשלת ישראל מעולם לא הכירה ביהודה, בשומרון ובעזה כשטח כבוש. השלטון שהיה קיים בשטחי ארץ-ישראל אלה עד מלחמת ששת-הימים כבש אותם בתוקפנות ובפלישה. זכותו של העם היהודי לארץ-ישראל אינה ניתנת לעירעור.״

התשובה הזאת שניתנה בשם הממשלה ובשמי רק לפני שבוע היא, כמובן, הד לקווי היסוד של מדיניות הממשלה, שאושרו על-ידי הכנסת ב-20 ביוני 1977, לאמור: ״לעם היהודי זכות היסטורית נצחית לארץ- ישראל, נחלת אבותינו, שאינה ניתנת לעירעור." על כך אנחנו עומדים ונוסיף לעמוד ולא נזוז ימינה ושמאלה, תהיינה ההתקפות וההשמצות אשר תהיינה. עלי להזכיר שבאותם קווי יסוד יש סעיף אשר למענו הצביע גם חבר-הכנסת משה שמיר. אקרא אותו מלה במלה משום שהוא, כנראה, שכח את תכנו: "הכנסת מסמיכה את הממשלה בחוק להחיל בצו את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על כל שטח של ארץ- ישראל שייקבע בצו; סמכות חוקית ופארלאמנטארית זו היא בשיקולו; של הממשלה; היא לא תופעל בעוד מתנהל משא-ומתן על חוזי שלום בין ישראל ובין שכנותיה; הדבר יהיה קשור בבחירת העיתוי המתאים, בשיקול המדיני של הממשלה ובדיון מיוחד בכנסת ובאישורה.״

משה שמיר (התחיה-בנא״י):

זו היתה הצעה של משה דיין. הוא כבר לא אתך בממשלה. אולי אפשר לסלק את זה?

ראש-הממשלה מ. בגין:

אתה הצבעת בעד הסעיף הזה, הרימות יד בעדו, אני חושב שגם בהתלהבות.

אני רוצה לומר לחברי הכנסת: כל מי שיודע מדיניות מבין שבימים מסויימים יש הצעות שאחד פירושן ואחת מטרתן — לבטל באופן חד-צדדי חוזה שלום והסכם שנחתם על-ידי נציגות מוסמכת של אומה ואושר על-ידי בית הנבחרים ברוב מכריע. פירושה של הצעת חבר-הכנסת שמיר, בשלמותה ובשיטתם, הוא להביא לידי ביטול חוזה השלום בין מצרים לבין ישראל וכן חיסול החלק השני בהסכם קמפ-דייוויד. אני רוצה לומר ששום אומה אינה נוהגת כך, שום מדינה לא תרשה לעצמה לעשות כך. הסכמים צריך לקיים. הממשלה איש- רה אותם. הכנסת הוסיפה את אישורה. אנחנו מדברים בשם האומה, לכן איננו יכולים להסכים, על-ידי קבלת הצעה זו או זו היום, להביא לידי ביטול שני ההסכמים הללו.

משום כך, אדוני היושב-ראש, אני מציע היום שלא לכלול את הצעתו של חבר-הכנסת שמיר בסדר- היום של הכנסת.

היו״ר ב. הלוי:

רשות לשאלה לחברת-הכנסת גאולה כהן.

גאולה כהן (התחיה-בנא״י):

מדוע במכתב הנספח שלך בנושא ירושלים לא הזכרת את המלה ריבונות? הזכרת: שלמות, אחדות, לא הזכרת ריבונות. כמו-כן הייתי רוצה לשאול אותך: אתה עתיד לנסוע היום לקריית-ארבע להשתתף בטקס חנוכת ישיבה. נוכח התגברות רגימות באבנים אמש, והיום לא באבנים אלא ברימונים, האם אתה מוכן לשקול ביטול נסיעתך? לסכן חיי מתנחלים יהודים סתם, אני מבינה, אבל לסכן חיי ראש הממשלה — איננו מוכנים להרשות לעצמנו. אולי אתה מוכן לשקול ביטול נסיעתך?

ראש-הממשלה מ. בגין:

מי רוגם באבנים ?

אשיב על השאלה השנייה, אחר כך על הראשונה. הוזמנתי לקריית-ארבע לחנוכת הישיבה, שהצעתי את חידושה ביוני 1967, בממשלה. אשרנו שזכיתי לכך שיש ישיבה בחברון, בקריית-ארבע.

משה שמיר (התחיה-בנא״י):

היא על שטח אדמה תפוס בפקודה צבאית. האם גם זה ידוע לך ?

ראש-הממשלה מ. בגין:

קיבלתי הזמנה ממייסדי הישיבה, ממחדשיה, להשתתף בחנוכתה. מובן מאליו שקיבלתי את ההזמנה. בהחלט אסע לשם. את מזהירה אותי מפני אבנים הנזרקות או העלולות להיזרק ויכולות לפגוע בי. אל תדאגי לי. איני דואג.

אני רוצה לומר שלפני שבוע קראתי את הודעתו של יאסר עראפאת שהאירגון שלו מצפה לי, אורב לי. אז מה ? לא התרשמתי אפילו במלוא הנימה. אם לא התרשמתי מאיום כזה של אדון עראפאת, ודאי שלא את- חשב במה שאת אומרת.

לשאלה הראשונה — גברת כהן הנכבדה, אני מבקש להפעיל הגיון, אם אפשר. כאשר אומרים על העיר שהיא בירת מדינת ישראל, צריך לומר: בירת מדינת ישראל היא בריבונות מדינת ישראל ?

(חברת-הכנסת ג. כהן קוראת קריאת-ביניים)

אל תתווכחי אתי, אני משיב לך. כמובן אפשר לומר גם כך: ירושלים בירת ישראל בריבונות ישראל. אני שואל: האם אין זה קצת פאראדוקסאלי? הדבר כל כך מובן מאליו. וכדי שאת לא תצטרכי ללכת לבית- המשפט, כפי שקראתי ב״דבר״, לקבל צו האוסר עלי לצאת לפגישה עם הנשיא סאדאת במצרים, אני מוכן לומר: כן, כן, ירושלים עיר אחת, אינה ניתנת לחלוקה, בירת ישראל, כולה בריבונות ישראל.