הישיבה המאתיים-ושלושים-ושלוש של הכנסת השמינית יום שלישי, כ״ח כסלו תשל״ו 2 דצמבר 1975 – הודעת הממשלה על החלטת מועצת הבטחון ושיתופו של אירגון המרצחים בדיוניה – דיון

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, אני עולה היום לדוכן הזה בדאגה עמוקה בלב. הבנתי כי היא מנת-חלקם של כמעט כל חברי הכנסת. שמעתי מפי נציגי סיעות שונות את המלים: ״מצבנו המדיני הוא חמור מאוד״. משום כך יש היום לקיים את הדיון בכנות וברצינות.

אדוני היושב-ראש, שלשום נחלנו תבוסה מדינית חמורה, מן החמורות שבתקופה. הוחלט או נקבע כי בעוד כשישה שבועות יישבו ליד שולחן דיוניה של מועצת הבטחון נציגי אירגוני המרצחים, שהוכרו כדוברים של ערביי ארץ-ישראל, ויחד עם חברי מועצת הבטחון יקיימו בירור על עתידנו ועל ארצנו בפעם הראשונה מאז חידוש עצמאות ישראל.

הסכם ההפרדה בינינו לבין סוריה כלל הקמת כוח הפרדה. הכללתו לא היתה קשורה בשום תנאים. אך התנאים הוצגו, ומעיקרם נתקבלו, על-ידי הרוב במועצת הבטחון מצד אחד, ועל-ידי שלושה-עשר מקרב חבריה המצביעים, לרבות ארצות-הברית, מצד שני, נאמר כי זוהי כניעה לסחטנות ולתכתיב. מי הנכנע במקרה דנן? יש הטוענים כי ארצות-הברית נכנעה לתכתיב ולסחטנות. אני מציע לבית לא למהר לקבל את ההגדרה הלא-מדינית הזאת. איש לא אילץ, ואיש לא יכול היה לאלץ, את ממשלת ארצות-הברית להיכנע למועצת הבטחון. היא יכלה - כדי להצביע נגד אותה החלטה מבישה, בידעה היטב כי בעקבותיה יישבו אירגוני המרצחים ליד שולחן הדיונים של מועצת הבטחון — להשתמש אפילו בהגדרתה שלה; הן ממשלת ארצות- הברית שבה והכריזה כי לא תכיר באירגוני המרצחים הקרויים בלע״ז פי. אל. או. כל עוד הם לא יכירו — איך נאמר ? — בזכות קיומה הריבוני של מדינת ישראל.

הייתכן שתהיה הכרה גבוהה יותר מזו המוצאת ביטויה בכך, שליד שולחן הדיונים של מועצת הבטחון יישב נציג המעצמה המערבית הגדולה ועראפאת או קדומי, נציגם של אותם אירגוני מרצחים? הן לא תיתכן הכרה עמוקה יותר מזו. ויכלה ממשלת ארצות-הברית לומר, על-פי עמדתה המוצהרת: לכך איננו נותנים ידנו; להיפך, נגד זה אנו מרימים ידנו. אבל ממשלת ארצות-הברית בחרה בדרכה על-פי החישובים שלה, ולפי הכרתי, בעיקר מתוך הנחה שממשלת ישראל תיכנע לסחטנות ולתכתיב. וצר לי לומר: שוב לא טעתה ממשלת ארצות-הברית בוושינגטון, ולא במטוס שהתקדם לעבר סין.

אתם, רבותי ממשלת ישראל, נכנעים היום הזה. וזו כניעה מחפירה מאוד. כי מאחוריכם נסיון לאן מוליכות כניעות אלו. אמרתם לפני הדיון במועצת הבטחון, זעקתם השמימה, הכרזתם על כל במד. — בשום אופן לא תשלימו עם תוספת תנאים לחידוש המאנדאט של כוח האו״ם. היום השתמש ראש הממשלה במלים, שישראל תראה את עצמה משוחררת מכל התחייבויותיה בעבר אם כך וכך יקרה בעתיד. את המלים האלה השמעת, מר רבין, על רקע סוגיה זו. היכן קיום ההבטחה ? דיברת על כך שלא טוב הדבר שבקרב העם תשרור היום קלות-דעת. בקרב עמנו אין שום קלות-דעת. דעתו כבדה. יש בלבו דאגה. יש לו ממשלה קלת-דעת. אחת משתי אלה: או שאינם מכריזים הכרזות כאלה, או משמכריזים אותן — מקיימים אותן. כך אמרתם: בשום אופן לא תקבלו תנאים. כאשר אני שומע מפיכם את המלים: ״בשום אופן״, תמיד יש חרדה בלבי, כי בדרך כלל קורה איכשהו שה״אופן״ נשבר. והנה שוב קרה הדבר. אתם משלימים לחלוטין עם החלטה זו. אתם הוד- עתם שתוסיפו לשתף פעולה עם כוח האו״ם בצפון, שהפעם קיבל סמכותו על-פי ההחלטה האחרונה של מועצת הבטחון. איך אתם יכולים לעשות זאת? זה בניגוד למה שהצהרתם אך לפני ימים מספר. ההבדל הוא מכריע.

באחד הימים החליטה מועצת הבטחון להקים כוח או״ם הנקרא אונדו״ף, שבלי שום תנאים יפריד בין צבאות ישראל וסוריה. היום הודית מעל במה זו, ראש הממשלה, שלא רק הוצגו אלא צורפו ונתקבלו תנאים, שאתה קורא להם ״תנאי סחטנות״. לאמור, ראשית יהיה דיון במועצת הבטחון על המזרח התיכון, לרבות הבעיה הקרויה פלשתינית; שנית, נציגם של אירגוני המרצחים ישתתף כצד שווה, על-פי המקובל במועצת הבטחון, בדיון זה. מדוע אתה מתעלם משינוי זה ל נראה שהם הניחו שם, בוושינגטון, שעם כל האזעקות מראש, החריפות, הקיצוניות, המרחיקות לכת — בדיעבד דבר לא ייצא מהן. ולא יצא. אם אתם אינכם מסיקים שום מסקנה לגבי שיתוף הפעולה שלכם עם אותו כוח שקיבל סמכות הארכת המאנדאט שלו על-פי ההחלטה האחרונה של מועצת הבטחון — זו כניעה, והיא לא רק חמורה כיום, היא תקדימית גם לעתיד.

הכרה באירגוני המרצחים הקרויים בלע״ז פי. אל. או.: אם הם יכירו בישראל ובזכות קיומה, אז נכיר בהם וננהל אתם משא-ומתן — כך אמרו האמריקאים גם בהסכם הנסיגה הנוספת בדרום. והיתה מידה רבה של שביעות רצון בשולחן הממשלה על הודעה אמריקנית זו. האמת היא שהיא תוצרת-בית. וכאן המלכודת העצמית. עמים רבים קיבלו את ההגדרה האומללה הזאת. ומדוע היא אומללה? כי במשתמע כבר יש בה הכרה באירגוני המרצחים. אנו איננו מכירים אותם? איננו יודעים את האמנה שלהם? איננו יודעים את דרכם? צאו וראו, חברי הכנסת ללא הבדל סיעה — כי הדברים נאמרים בדאגה עמוקה לעתידנו ולעתידם של ילדינו — לאן נתדרדרנו במדינה זו, תפארת ישראל, שהוקמה בקרבנות כה מרובים? אנו צריכים כאילו להציע, או אפשר לומר, לבקש מאת עראפאת שיאות להכיר בזכותנו, בזכות הקיום שלנו, ואז אנו ניתן לו הכרה ונשב אתו לדיון, למשא-ומתן. על מה, במקרה כזה, היה מתנהל המשא-ומתן מצדו של עראפאת? על- פי האמנה — על הקמת מדינה חילונית דמוקראטית ועוד. מצדנו, אין מנוס, היה מתנהל משא-ומתן על הקמת מדינה עראפאתית, שהיא — על-פי הדברים שהושמעו היום — ביהודה ובשומרון ובעזה, בתוך ארץ-ישראל המערבית; כי את המשא-ומתן כבר לא תנהלו במקרה כזה עם חוסיין או מאן דהוא אלא, כפי שנאמר באותה הגדרה אומללה, עם נציגיו של אירגון המרצחים. על מה יהיה אז המשא-ומתן?

בינתיים נרשם ברחבי תבל שבתנאים מסויימים מוכנה ישראל להכיר באותו אירגון מרצחים הקרוי פי. אל. או., וזה מספיק. ואם על כך מוסיפים ראש הממשלה ושר החוץ שלפי דעתם לא ישכון שלום במזרח התיכון בלי פתרון הבעיה הפלשתינאית, כפי שנאמר, הנה כי כן מודים, ולא במקצת, בפה מלא: אנו נחליט, נשתדל להחליט, בוודאי נביע דעתנו איך תיפתר בעיה זו, שבלי פתרונה לא ייתכן שלום במזרח התיכון, בהתאם להצהרות שרים ונציגים ישראליים עצמם.

אדוני היושב-ראש, הרי זו שורת ההגיון. אתם בעצמכם, במו-ידיכם ובמו-פיכם המטתם עלינו את האסון הזה ואתם היום אומרים שמצבנו המדיני חמור. לכן כה רצינית היא השעה.

ביחס למועצת הבטחון, המסקנה הקשה שאתם הסקתם היא שבדיון אשר יחל בערך בעוד שישה שבועות משלחת ישראל לא תשב. האם אתם חושבים באמת שאיום כזה של ישראל יעשה על מישהו רושם? האם אנו חברים במועצת הבטחון כפי שהיינו צריכים להיות חברים בוועידת ז׳נבה? שם הוסכם שאם מישהו לא יתן הסכמתו לשיתוף גורם זה או זה, הוועידה לא תוכל להתקיים. הן זו מועצת הבטחון. אנו צריכים להיות מוזמנים לשולחן כדי ליהנות מאווירת הדיונים בה. אתם מודיעים שלא תשתתפו — לא יזמינו אתכם, אבל העגלה תתקדם.

על מה ידונו במועצת הבטחון ? על מה הם יכולים לדון כאשר הזמינו את אירגוני המרצחים לשולחן, כאשר כללו את הבעיה הפלשתינאית בדיון, על-פי המליצה האומללה המקובלת; כאשר אמרו שידונו בהתאם להחלטות הנוגעות לעניין, כפי שנתקבלו באירגון האומות  המאוחדות. יש פירושים לביטוי הזה relevant resolutions שימו לב שלא נאמר: ההחלטות הנוגעות לעניין של מועצת הבטחון, אלא נאמר: ההחלטות של אירגון האומות המאוחדות, 242 לדידכם, 338 לדידכם. אלה ההחלטות של מועצת הבטחון, אבל שם נאמר: החלטות אירגון האומות המאוחדות, ולכל הדעות כולל המושג הזה את העצרת.

יהיו בוודאי פירושים שונים ואלה הם עניין לא של מהות אלא של נוהל, ואז אין וטו. על מה תדון מועצת הבטחון החל מ-12 בינואר, במשך מי יודע במה זמן? האם נמנע שיקום מי שהוא ויציע שכדי לתת ביטוי, איך הם אומרים? — לזכויות הלגיטימיות של, איך הם אומרים? — העם הפלשתינאי, צריך שישראל תעזוב את יהודה, את שומרון ואת עזה ובשטחים אלה תקום מדינה עראפאתית. האם העדרנו מן השולחן יוכל למנוע קבלת החלטה כזאת? האם היא תהיה החלטה של מה- בכך כאשר תתקבל על-ידי מועצת הבטחון? האם ארצות- הברית תטיל וטו על החלטה כזאת? יש לנו נסיון של הימים האחרונים. דבר חמור מאוד עשתה ממשלת ארצות-הברית — היא לא קיימה את ההתחייבות שנתנה לכם אך לפני זמן קצר כדי להניע אתכם להסכים לנסיגה בדרום, לאמור שתשב יחד עם הממשלה של מדינת ישראל ותחשב או תכין אסטרטגיה משותפת. אוי לה לאסטרטגיה הזאת ואוי לה לשותפות הזאת. הועמדנו מן הצד, קיבלנו הודעה, לא יכולנו אלא לרשום אותה לפנינו על-פי הנוהג שלכם.

לאחר מכן באו שדרים. אתם יודעים מה תכנם: מלים מלים מלים. לכן עליכם לחשוב: מה בכל זאת ישיג איזה שהוא אדם או איזה עם בעולם בעקבות הכניעה המחפירה הזאת שלכם? אפשר לעשות הרבה דברים לישראל והיא תקבל אותם. לפני כן תזעק השמיימה אבל בדיעבד תשלים. כך אתם מלמדים בימים אלה את העולם להתייחס למדינת ישראל וזו היא אולי הסכנה החמורה ביותר לעתידנו.

איך הגענו למצב הזה הנקרא בפיכם חמור מבחינה מדינית? המשבר שהוא היום מנת-חלקנו הוא תוצאה של מדיניות של אשליות, של הטעיה, של קלות-דעת, של חוסר אחריות. אדוני ראש הממשלה, אומר לך, עם כל הכבוד, איך הצגת לפני חודשים מספר את הציפיות, את התקוות ואת ההכרה הפנימית לאחר הסדר הנסיגה הנו- סף עם מצרים? אגו זוכרים את המלים: תקופה חדשה, התקרבות להסכם שלום, אולי מיפנה היסטורי במזרח התיכון. האם יכולות להיות מלים יותר דראמאטיות, יותר מבטיחות?

יצחק בן-אהרן (המערך):

אתה בטוח שהציטוט זכור לך בדיוק?

משה נסים (הליכוד):

יותר מזה.

מנחם בגין (הליכוד):

אני אמנם ציטטתי מן הזכרון —

יצחק בן-אהרן (המערך):

זד, לא מן הזכרון, זד, ודאי כתוב אצלך שם, אבל לא איכפת לי.

מנחם בגין (הליכוד):

לא. חבר-הכנסת בן-אהרן, אראה לך לאחר מכן את הנייר. זה לא כתוב, אני מבטיחך. אני מבטיחך שהציטוט היה מן הזכרון, אף-על-פי-כן אני מרשה לעצמי לומר לך שבוודאי בעיקרי הדברים אין שום טעות, אולי במלה, אבדוק זאת. והנה יושב פה המחבר עצמו, הוא יכול להעיד. אני יכול גם לומר שמתוך נסיון של האנשים היושבים סביב השורה הראשונה, מתוך עבודה משותפת, אני סובר שהם יגידו כי זכרוני פחות או יותר עומד.

ידידיה בארי (הליכוד):

הציטוט המדוייק הוא: ״ההסכם שחתמנו היום מהווה נקודת מיפנה בסיכסוך הערבי-ישראלי״.

(קריאה: עכשיו הוא יטען שהוא מתכוון לנקודת מיפנה שלילית.)

מנחם בגין (הליכוד):

יש עוד דברים, אתה הוצאת רק משפט אחד.

אני קודם כל נוטל את המלים: יקרבנו להסכם שלום. איך אנו מתקרבים להסכם שלום? בדיוק להיפך: לא פוסקת ההתדרדרות, המדיניות שלכם מתדרדרת מדחי אל דחי לעיני כול ובדיעבד אתם בעצמכם מתלוננים, כפי שעשית היום, על יחסה של ארצות -הברית. איך אנו מתקרבים לשלום?

משום כך, אדוני היושב-ראש, יש היום להציג לממשלה שאלה עיקרית: מה תעשו עד 12 בינואר? התאריך הזה יגיע, השבועות יחלפו, יתחיל הדיון במועצת הבטחון. האם תמתינו להחלטות נוספות? האם תכריזו שוב הכרזות שאם החלטות כאלה תתקבלנה אזי כל התחייבויות העבר תיפולנה ארצה, ולאחר מכן לא יישאר זכר מכל ההודעות הדראמאטיות שלכם, על-פי הנסיון?

אני מציע, אדוני היושב-ראש, שכנסת ישראל ובית ישראל לא יצפו להתחלת הדיון הממושך שיהיה בוודאי במועצת הבטחון. אני מציע תכנית אלטרנאטיבית, תכנית של מעשים ריבוניים, שלפי מלוא הכרתנו יוכלו לשים מחסום לתהליך של ההתדרדרות המתמדת, בייחוד מאז אותו הסכם נסיגה נוסף בתקופה קצרה מאוד, על אף כל הבטחותיכם, אשליותיכם, התחייבויותיכם בפני האומה.

ראשית, לא תהיה כניעה להחלטה האחרונה של מועצת הבטחון. והביטוי היחידי האמיתי של אי-כניעה אינו בכך שמשלחת ישראל תיעדר מהישיבה של מועצת הבטחון, אלא בפעולה בשטח. הממשלה חייבת להורות על הימנעות מכל שיתוף פעולה עם אותו כוח האו"ם הנמצא בשטח שלנו.

ראש-הממשלה י. רבין:

האם אתה מציע לתבוע להוציא אותו?

מנחם בגין (הליכוד):

רגע אחד, אדוני, תן לי לדבר בסגנון שלי כשם שאתה דיברת בסגנון שלד.

אם הסורים רוצים לשתף פעולה בשטח שלהם עם כוח האו״ם, שיעשו כן. כל מדינה היא ריבונית והם הרי שבעי רצון כי השיגו את מבוקשם. אבל אנחנו? האם זו אותה סמכות שניתנה על-ידי מועצת הבטחון כשנחתם הסכם ההפרדה? עם התנאים, עם שיתוף אירגוני המרצחים, לרבות הודעתו של שליט סוריה אסאד שלפיה כוח האו״ם יישב באמת משני הצדדים, אבל המחבלים? יקבלו חופש פעולה גמור מצד ממשלת סוריה משייצאו לתקוף את ישראל דרך הקווים המאויישים על-ידי כוח האו״ם, כדי לרצוח את בחורי הישיבה שלנו, את החיילים שלנו, את הנשים שלנו, ברובים או בגרזנים? אם אתם רוצים לעשות את הרושם הראשון שיש אצלכם מחשבה שנייה לגבי הכניעה, שלא תוכל אלא להביא לכניעות נוספות, על-פי הפירושים שיינתנו גם בוושינגטון וגם בבירות אחרות — קבלו את עצתנו זו.

שנית, יש להחיל את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על כל חלקי ארץ-ישראל אשר החוק הישראלי עדיין לא הוחל עליהם. אדוני היושב-ראש, לפני שמונה שנים, בשעת חדווה והתרוממות רוח, כמעט פה-אחד קיבלה הכנסת חוק לאמור: הממשלה רשאית בצו להחיל את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על כל חלק של ארץ-ישראל כפי שייקבע בצו. קראתי בעל-פה. לממשלה יש סמכות כזאת. אדרבה, השתמשו בסמכות הזאת. הרי אין זה מקרה שהכנסת כמעט כולה, שורות אלה ושורות אלה, קיבלה את החוק ההוא. כי המדובר הוא בארץ -ישראל, כן, בארצנו, כפי שכתבה הממשלה יחד עם ההסתדרות הציונית, ואז כולנו התגאינו במלים האלה, ואיש לא ליגלג עליהן בציניות המקובלת היום בחלקים מסויימים של הבית: שיחררנו את נחלת אבותינו. אם נחלת אבותינו היא, מדוע היא שטח כבוש או מוחזק? למי מחכים? אין חלל ריק במדיניות. אתם בעצמכם אומרים שתהיו מוכנים לנהל משא-ומתן בתנאים מסויימים אפילו עם עראפאת, לאמור שאתם מוכנים למסור את יהודה ושומרון ועזה, אותם שטחי ארץ- ישראל, למען הקמת מדינה עראפאתית. חלל ריק נשאיר, לנוכח מה שמתרחש, יתרחש, עלול לבוא? אין חלל ריק במדיניות. ומשום כר זו השעה המיוחדת במינה, הדחוקה ביותר, לבצע את החוק ולהחיל את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על כל חלקי ארץ-ישראל שהחוק עדיין לא הוחל עליהם.

שלישית, לחדש את התביעה שהיתה פעם מעוגנת במדיניות לאומית, צודקת, נכונה ומעשית, מן הקצה הזה ועד הקצה הזה, והיא התביעה למשא-ומתן ישיר על חוזי שלום. אין תחליף לתביעה הזאת, כפי שכולנו יכולים להיווכח. האדריכל של המדיניות הנקראת צעד אחר צעד הודה שהיא הגיעה לקיצה. אם היא הגיעה לקיצה, יש אילו הצעות מעורפלות, ובינתיים ממלאים את החלל על-ידי דיונים במועצת הבטחון, שלכל הדעות הם מסוכנים מאוד משום שעד היום אין ישראל מקיימת יחסים דיפלומאטיים אלא עם שבע מדינות מתוך חמש- עשרה שבהן. לכן נחדש את התביעה למשא-ומתן ישיר על חוזי שלום.

רביעית, התנחלות בכל שטחי ארץ-ישראל. אני רוצה היום לברך על החלטה שקיבלתם לגבי ארבעת הישובים ברמת-הגולן. אני רוצה לברך יחד עם זה את כל התנועות, תנועת המושבים, הפועל המזרחי, העובד הציוני, חירות-בית״ר, אשר יעלו ויתנחלו ברמת-הגולן. הברכה על כל הבנים, על כל החלוצים, שיעלו ויתנחלו. אבל נשאל את עצמנו בלבנו: האם זו התשובה למה שהוחלט באירגון האומות המאוחדות, במועצת הבטחון? ההתנחלות צריכה להיות בכל חלקי ארץ-ישראל, בשומרון וביהודה ובעזה, בכל חלקי ארץ-ישראל, שוב, כדי שלא יהיה חלל ריק, כדי שנעשה מעשה ריבוני. תהיה איפוא התנחלות כזאת, ובמהירות, ובכל שטחי האומה הגאולים.

וכאן, בהקשר זה, אני רוצה לפנות אל הממשלה בקריאה היוצאת מקרב לב: אשרו ללא דיחוי את ההתנחלות בשומרון. אל תבואו בטענות לבני הדור הצעיר הזה, המופלא, מן הטובים שהיו לעם ישראל לדורותיו. אין הם עקשנים. שמונה פעמים, זו עקשנות ברוכה, בונה, מקדמת, הנובעת מאמונה תמימה, טהורה, אדירה, מדליקה לא רק נרות חנוכה אלא גם את הלבבות, כמו בימים שבהם עמנו היה שקוע במשבר, ולפתע הוא התעלה והגיע למעשים נפלאים של גאולת עם, שיחרור הארץ, גאולת אדמה, התקדמות, לעיני כל, לתפארת, לכבוד לעם הגדול הזה, הסובל, שמדור לדור מנסים לשים סימן שאלה על עצם קיומו. לכן אשרו את נקודת ההתנחלות הזאת.

אני רוצה לשאול מדוע זה נגזר על העם להסתכל במאות בנים היושבים שם בקור וברוח ובגשם, ואין מעבירים אליהם אלא את האספקה הדרושה לעצם הקיום היומי? מדוע יסבלו מן הקור? מדוע לא תורו לצבא ישראל לתת להם את כל הדרוש להם? מה חטאם, מה פשעם? לאן הלכו? לאדמת ארץ-ישראל, לאדמת טרשים, לכונן אותה כפי שכולנו הציונים תמיד האמנו: משנבוא למולדת נפרה את השממה, נבנה אותה. בנינו אותה. היא ירוקה. גם שם מחכה הארץ הריקה הזאת ליד הבונה, בלי נישול, שום נישול של אף ערבי אחד. עשו זאת. לא תפסידו מן הפרסטיז׳ה שלכם. להיפר. עשו זאת, וללא דיחוי.

חמישית, משטר חירום במדינה. אמנם כן, הוא דרוש. וצריך שסביב זה תהיה הכרה שאין עוד להפסיד אפילו יום אחד נוסף. המדינה בסכנה, העם בדאגה עמוקה. ננהיג משטר חירום ועל-ידי כך נדע שאנחנו לפחות נקטין בעתיד את התלות, ובעזרת השם בבוא היום גם נבטל אותה ונקיים את החלטותינו הריבוניות על-פי הכרעותינו.

שישית, גיוס כל הכוחות בקרב העם היהודי סביב תכנית של מעשים ריבוניים ישראליים אלה, סביב עמידה לאומית זו. ואם נקרא לעם בכל רחבי תבל, ובייחוד בארצות-הברית שבה יש לנו גם היום דעת-קהל אדירה למעננו, כפי שראינו בשבועות האחרונים, אך אל ניתן שהיא תחלוף חלילה — אז העם באמת יתגייס, יעמוד סביב המדינה הזאת, ויחדיו נוכל.

אדוני היושב-ראש, יש תכנית אלטרנאטיבית. צריך לא הרבה עוז אלא אמונה ציונית פשוטה, וחידושה, כדי לקבל אותה ולהגשים אותה, באהבת ישראל, באה- בת ארץ ישראל ובאמונה בכוחנו. ויהיה מיפנה גם באומות העולם, ויידעו: אמנם כן, לא תהיה מינכן במזרח התיכון, העם הזה לא ייכנע, הוא עומד על נפשו, על זכותו למולדתו, על הבטחת עתיד בניו לדורי דורות.

האם הממשלה הזאת מסוגלת לעשות את הצעדים האלה? לאור הנסיון צר לי לומר: אין לה הכוח הדרוש לאמץ תכנית כזאת, לבצע אותה ולהכניס רוח חדשה בקרב העם ובקרב הנוער. ומאחר שהיא שבה ונכנעה ובאשליותיה, בהבטחות-השווא שלה ובמדיניות המוטעית שלה הביאה לשעה החמורה הזאת, עליה להתפטר ולמסור את ההכרעה בידי העם עצמו.