הישיבה המאתיים-ושלושים-וארבע של הכנסת השביעית יום שלישי, ה׳ כסלו תשל״ב 23 נובמבר 1971 הצעות לסדר-היום – איומי המלחמה של סאדאת

דברי הכנסת
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ה' כסלו התשל"ב, 23 בנובמבר 1971
מתוך:
כרך 62
נושאים:
אישים - אנואר סאדאת. מדינות - ארה"ב, מצרים. בטחון - הגנה עצמית, מלחמת ששת הימים. ממשל - כנסת
בגין מזהיר בפני איום המצרי. בגין טוען שהדרישות של סאדאת - חזרה לקוי 1948 ופטרון בעית הפליטים - פרושם - חיסול מדינת ישראל. בגין טוען, שאין להיכנע לאיומי סאדאת. בגין מזהיר, שמדיניות הויתורים לא הביא להסדר, אפילו חלקי, ולא סללה דרך לשלום. בגין מציין, שנאום סאדאת הבהיר גם לאמריקאים ש-"הסדר חלקי" אינו אפשרי ותובע מהממשלה לדרוש מארה"ב לעמוד בהתחייבויותיה ולספק נשק וציוד לישראל.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

גברתי היושבת-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת. ב26 במאי 1967 הכריז שליטה של מצרים לאמור: מעתה תהיה המלחמה כללית ומטרתנו היא להשמיד את ישראל. שליטים ערביים אחרים התנבאו בלשון דומה לאמור: נמחה את ישראל מעל פני האדמה, נמחה את ישראל מעל המפה. אחד מהם הביע תקווה כי כל צבאות ערב ייפגשו בתל-אביב.

ב-20 בנובמבר 1971 מכריז שליטה של מצרים באזני חייליו כי הם יאסרו מלחמה, יפתחו באש, והוא ייפגש אתם בסיני.

אי אפשר להתעלם מן ההבדל, מן המרחק הגיאוגרפי הניכר, בין מקומות המפגש המשוערים והמובטחים בפי שליטי ערב. אבל עובדה עוד יותר אופיינית היא הפיכת היוצרות. ביוני 1967, בהיות מדינת ישראל מוקפת מכל עבר באלפי טנקים, תותחים, מאות אלפי חיילים ; בהיות 700 מטוסי סילון מוכנים להמריא משדות-תעופה קדמיים קרובים מאוד למרכזי האוכלוסין שלנו, ובהישמע האיומים בהכחדת ישראל ובהחרבתה - השתמשה המדינה בזכותה הטבעית להגנה לאומית עצמית. לעולם לא יישכח בתולדות ישראל היום ההוא, ה-4 ביוני 1967. ישבה הממשלה בחדר סגור בירושלים ודגה על שאלה אחת, מכרעת וגורלית: מה לעשות כדי להציל אומה שנשקפה לה סכנה, שחמורה ממנה - מתוך ידיעת העובדות אני אומר זאת - לא היתה צפויה לה, לא רק מאז 1948, אלא מאז 1939.

וכאשר אנחנו דנו באותו חדר סגור בשאלה הזאת, אני זוכר כאילו היה זה אתמול, אמרנו איש לרעהו, ושום אדם בעולם לא שמע את דברינו ולא הקשיב לדיונינו ולא ידע את תכנם: אם נחליט להורות לצבאנו לשבור את האויב ולהדוף את התוקפן, איננו יודעים עדיין מה יגיד העולם; אנחנו פה, בחדר הסגור, אומרים איש לרעהו ויודעים בלבנו פנימה, כי מעולם לא השתמשה אומה בזכותה להגנה לאומית עצמית כפי שאנו נשתמש בה בקבלני החלטה כזאת, למנוע סכנה לא רק לעצמאותה של מדינה, אלא לקיומו של עם. זו האמת הפשוטה, ההיסטורית, שכל באי עולם חייבים לזכור אותה גם בימים אלה.

הפיכת היוצרות: ארבע שנים ומחצה מהימים ההם עומד התוקפן המובס, אקדח טעון בידו, או תותח טעון, או מטוס מטוייל, ובהפנותו אותו אל האומה שהשתמשה בזכותה להגנה לאומית עצמית וניצחה, הוא תובע ממנה: היכנעי, ותרי על כל פרי נצחונך - לפי הכרתנו: על העתיד עצמו, על הקיום, על הבטחון, על המולדת — אחרת נפתח באש.

האומה חייבת לדעת מהי הברירה שלפניה מעמיד אותה בימים אלה התוקפן המובס, בפי יורשו של נאצר. הוא אומר כך: ישראל חייבת להודיע כי היא תיסוג לקווי ה-4 ביוני 1967, ותקבל על עצמה לפתור, כפי שהוא מכנה זאת, את בעיית העם הפלשתיני.

שני התנאים המשולבים יחד - אחד פירושם: נסיון בשלבים להרוס את מדינת ישראל. התנאי השני לבוש בצורה שלאו כל אחד בעולם יכול להבין את המשתמע ממנה. כי בימינו, בדורנו, יש ביטויים מרככים, בלעז הם נקראים ׳׳איפמיסמים". ואין כעם היהודי המנוסה במשמעות האמיתית של מלות הריכוך הללו, המסוות את הכוונה האמיתית. פתרון הבעיה של העם הפלשתיני לאחר נסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967 - זו המשמעות האמיתית: להביא כליה על מדינת ישראל. זו הברירה ואין זולתה, אשר לפניה מעמיד התוקפן המאיים את האומה הזאת: כניעה מוחלטת וסיכון עצם קיומו של עם ישראל. גברתי היושבת-ראש, אנחנו מאמינים באמונה שלמה כי עמנו, בעמדו מול ברירה שכזאת, שאינה עוד מטושטשת, יחליט לדחות את האולטימטום, לא להתחשב כלל בשום איום. הוא יעמוד על זכותו למולדתו, לארץ-ישראל, להבטחת עתידו, לחיי בניו.

אבל בהודעות הנלוות לאולטימטום הזה יש עוד דברים אופייניים מאוד. הנה אמר סאדאת לחייליו: ניפגש בסיני. ייתכן שינסה. זו יכולה להיות פגישה קצרה מאוד, גם לחייליו; ואם הוא יהיה שם - אולי גם לו. אבל רודן שכזה, מצביא שכזה, המפקד במישרין על כל חילות מצרים, בהבטיחו לפתוח באש, לשוב ולערוך תוקפנות, איננו אומר: אנחנו ננצח, אנחנו נגבר על צבא ישראל. לא. מה הוא אומר ? - אנחנו נגרום ליהודים אבידות כאלה שאינם מצפים להן. מה אומר נושא-כליו או הנותן ביטוי לרעיונותיו, הייכל ? — אנחנו נסב אבידות כאלה ליהודים שלא יוכלו לשאת בהן.

מעולם לא שמענו הכרזות מלחמה כאלה. זו המטרה, לשפוך את דמנו, הרג. אפילו הנצחון אינו מוכרז כתכלית המלחמה המובטחת הזאת. דבר אחד: שפיכת דם יהודי, אבידות בנפש.

גם בימים אלה לא נכחיש כלל כי אין בעולם עם שהוא כה רגיש לאבידות בנפש כעמנו. אנחנו מתכבדים ברגישות הזאת. היא טבעית. איזה עם בהיסטוריה סבל אבידות בנפש של שליש מבניו? זה קרה בדורנו. איזה עם בעצם נקרא בלא הפסק במשך יובל שנים להיות מוכן לסכן את נפש בניו ? זה קרה בארץ-ישראל. נכון, אנו רגישים מאוד לאבידות בנפש. אבל אם זה האיום של האויב, וכזה הוא, עלינו לדעת לא רק את מטרתו, אלא גם את הדרך כיצד למנוע את הגשמת מזימתו.

ודאי, בימים ובשבועות ובחודשים הקרובים חובה לעשות הכל כדי להגן על האוכלוסיה האזרחית. גם הגנה היא חשובה. אבל מתוך הנסיון עלינו לדעת, שאם רוצים אנו למנוע את הגשמת המזימה של האויב לשפוך דם יהודי לרוב, הדרך הממשית היא התקפת-נגד, ועל האויב לדעת מראש שאם יפתח באש ויאסור עלינו מלחמה במטרה לשפוך דמינו ולגרום לנו אבידות כפי שהוא מתאר אותן - ננחית עליו מהלומות כאלה והתקפות נגד, שהוא, כפי שכבר קרה הדבר, יוכרח לחשוב על בקשה לחדש את הפסקת-האש. זאת צריכה להיות האסטרטגיה בעתיד אם האויב יגשים את איומיו. באסטרטגיה זו נמנע את האבידות בנפש ונקצר את התקופה של פעולות איבה. כפי שציינתי, על האויב לדעת זאת מראש. אם יידע זאת, אולי יחשוב פעם נוספת אם רצוי לו לנסות לשוב ולתקוף את ישראל.

עמנו חייב ללמוד את הלקח. זו היא שעה מיוחדת בכנסת. נשמעים איומי המלחמה של סאדאת ועליהם אני מדבר, אבל עמנו חייב וללמוד, לסיכום, שהנה כל ויתורים מדיניים, יסודיים, מרחיקי לכת, מובטחים, מוכרזים, לא הביאו לא להסדר, לא להסכם, לא להושטת יד ואפילו לא לצל של פתיחת פרוזדור לקראת הסדר לשלום. זו העובדה. מבחינת האויב כל הוויתורים המוכרזים מראש לא הביאו אלא למלחמה תוקפנית מחודשת מתוך מזימה לגרום לנו אבידות רבות ככל שיותר ויאופשר לו. אחרים אומרים שהוויתורים המוכרזים אינם מספיקים ושעלינו להוסיף עליהם ויתורים חדשים. גם ארצות-הברית של אמריקה חייבת ללמוד את הלקח הזה. אמת היא: בעצתה - אם לא לומר בלחצה - נתקבלו והוכרזו אותם ויתורים. היא חייבת עכשיו יחד אתנו לעשות מעין חשבון נפש, חשבון צדק. ובכן, דרשתם, תבעתם, מדיניות מסויימת נתקבלה; עכשיו התבוננו מה התוצאה. התוצאה היא איומי מלחמה טוטאלית.

על רקע זה זכות לנו לומר כי חובתה של ארצות- הברית לספק לישראל, וללא דיחוי, את כל כלי הנשק הדרושים לה באופן האפקטיבי ביותר כדי להגן על עצמה מפני תוקפנות מובטחת מראש באזני העולם כולו. הכוונה היא למטוסים. לפגי ימים או שבועות מספר הושמע תירוץ בוושינגטון: יש דיון על מה שנקרא הסדר חלקי בקשר עם תעלת סואץ, ואם נספק לכם מטוסים נוספים, הרי המצרים יאמרו שאינם נאותים עוד לנהל משא-ומתן. תירוץ זה נעלם בעצם לחלוטין היום הזה. סאדאת הודיע, שאם ישראל לא תתחייב לאותם שני התנאים שהזכרתים כבר, לא יהיה אתו שום דיון על מה שמכונה ההסדר החלקי, ומחלקת המדינה הכריזה כי אין עוד טעם לנסות לשכנע את שני הצדדים לגבי אותו הסדר חלקי. התירוץ נפל הימה. איננו עוד. יש חובה של ארצות- הברית לספק את כלי ההגנה גם מול כלי ההתקפה החדשים אשר הופיעו באופק, לרבות מיג 23 ולרבות אותם מפציצי טופולב הנושאים בתוכם טילי אוויר-קרקע לטווח 120 מיל.

גברתי היושבת-ראש, אין עוד ספק שבשנת תשל׳׳ב עלול עמנו לעמוד לפני מבחנים מדיניים, אולי גם צבאיים. הכנסת כולה חייבת לחזק את לבו של העם. הוא יעמוד במבחנים האלה, כי הוא יודע שכל מערכה מדינית או גם צבאית תהיה מערכה על זכותי על ארץ- ישראל, על בטחונו, על עתידו ועל עתיד בניו, לא רק בדור הזה, אלא גם בדורות הבאים.