הישיבה המאתיים-ושבע של הכנסת השמינית – יום רביעי, כ"ב אב תשל"ה – 30 יולי 1975 – חוק יסוד: הצבא; חוק השיפוט הצבאי תיקון מס' 9 – תשל"ה- 1975

דברי הכנסת
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ב אב התשל"ה, 30 ביולי 1975
מתוך:
כרך 74
נושאים:
שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה. בטחון - הגנה עצמית, טוהר הנשק, מרוץ חמוש, צבא. חינוך - הדר (מידות ונימוסים). משפט - הצעות חוק. ממשל - יחסי רשות מחוקקת-צבא, כנסת. לאומיות - לאום יהודי (ציונות). שלום
נאומו של בגין בדיון על חוק יסוד: צבא. בגין טוען שצה"ל משבח את צה"ל כגורם חשוב ביות בהתחדשות חיים מדיניים של העם היהודי. בגין טוען, שלמרות שבסיס לכך הוא הזכות, אבל לא ניתן לממש זכות ללא כוח. בגין טוען שיש לספק לצה"ל מיטב ציוד ואימונים, כדי לנטרל את היתרון המספרי של אויבים. בגין מביע התנגדות לנסיגות ללא הסכם לום וטוען, שצבא מוכן בעמדות מתאימות יכול להרתיע את האויב ולמנוע פרוץ המלחמה. בגין מצביע על חשיבות של הדר ומשמעת עבור צבא ותומך בהצעות שבחוק. בגין קורא להכיר בזכות עם ישראל לארץ ישראל כחלק מהיסודות המוסריים של צה"ל. בגין מציע שרמטכ"ל ייבחר על-ידי ממשלה ושר הבטחון, אך יקבל כתב מינוי מנשיא המדינה, בדומה לשופטים. בגין מביע תמיכה בהצעת החוק.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, החוק הוא קצר, המשפטים פשוטים, הסעיפים יבשים. אף-על-פי-כן לא אדון בחוק-יסוד: הצבא מבחינה משפטית. כי באותיות האלה טבועה ומהן בוקעת מסכת של גבורה, הקרבה, מסירות נפש, מערכות גאולה, פדות, מגן, נצחונות אדירים, שמעטים כמוהם בתולדות אנוש.

החוק הזה מביא לידי ביטוי את החזיון של חידוש הכוח העברי. זהו בוודאי אחד הפלאים בדברי ימי העמים נוצר יש מאין. מאז גלינו מארצנו היינו העם היחידי אשר פירק מעליו את נשקו, או נשקו פורק מעליו, ליותר מ-1800 שנים. כל העמים למדו נשק והשתמשו בו — זולת העם היהודי. איזה מחיר שילמנו בעד התופעה הזאת!

והנה הגענו לכך שחודש הכוח העברי — תנאי מוקדם לחידוש עצמאותנו — והוא היום הגדול בתולדות ישראל מאז ימי המכבים.

גם היום עלינו לומר תפילת הודיה על שזכינו לחידוש כוחנו ולמידה כזאת של חידושו. אין אנו מעריצים כוח. אנחנו מאמינים בזכות. אבל נוכחנו לדעת שאם מאחורי זכויותינו לא יעמוד כוחנו — אפילו הזכות לעצם קיום לא תישמר לנו. משום כך עלינו לדעת מהו צבאנו גם בימים אלה.

בינינו לבין סכנה לקיומנו עומד — אמנם כן — כוחנו הצבאי. משום כך, בזכרנו את התפתחותו מאז הגדודים העבריים של טרומפלדור וז׳בוטינסקי במלחמת העולם הראשונה, ועדי החטיבה היהודית ויחידות אחרות במלחמת העולם השנייה, דרך ההגנה, אצ"ל ולח"י, הפעלת נשק עברי במרד משחרר, מלחמת מגן והצלה נגד אלה שקמו עלינו לכלותנו, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, כל המערכות האחרות בין אותן מלחמות — עלינו לאהוב את צבאנו, לטפח ולפתח את כוחו. עלינו לתת לצבאנו את מיטב הנשק, ואת מירב הנשק.

אני סובר, אדוני היושב-ראש, שבימים אלה חובתנו להשתחרר מאסכולה ששלטה בנו שנים רבות: מול כמות — איכות. היא איננה תופסת עוד. במלחמה החדישה, כפי שנוכחנו לדעת בייחוד מיום הכיפורים ואילך, כוח האש של הנשק המופעל הוא כה אדיר עד שכמות מסויימת הופכת לאיכות חדשה.

אם בעבר היו יחסי מספרים מסויימים נראים נסבלים, אין הם יכולים עוד להיות נסבלים בהווה ובוודאי לא יהיו כאלה בעתיד. ועל האומה לעשות מאמץ כדי לשנות את היחסים בינינו ובין אויבינו, למען שמור על חיי חיילינו. אם לא נדאג גם לכמות ולא רק לאיכות נסכן בכך חייהם של אלה המגינים על העם הזה ושומרים על עצמאותו. יש להעניק להם מיטב האימונים ומירב האימונים.

אומר מיד שנחרדנו לשמוע כי בגלל קיצוצים מסויימים בתקציב הבטחון עלולות להיות פגיעות בפעולות מסויימות של צבאנו, להכנתו לקראת כל אפשרות העלולה להיווצר בגלל מזימות האויב. אני קורא לכנסת ולכל חבריה, ללא הבדל סיעה, לתקן במהירות האפשרית את המעוות הזה הן לגבי ציוד והן לגבי אימונים. לא אכנס לפרטים, אבל חובתי לומר שצו עליון, השקול כנגד כל הצרכים ללא יוצא מן הכלל, הוא להבטיח לצבאנו ביבשה, בים ובאוויר, כפי שאמרתי, לא רק מיטב האימונים אלא גם מירב האימונים.

יש להבטיח לצבאנו את הטוב בקווי המגן. אדוני היושב-ראש, באלה הימים גילה האויב לא רק את מזימותיו אלא גם את כוונותיו. הנה אומר לנו שליט מצרים כי מדינת היהודים היא כפגיון בלבו של העם הערבי. זהו תיאור ציורי שאיננו מקרי. אין קיום בצוותא בין הסכין או הפגיון ובין הלב שבו הוא תקוע, והמסקנה המשתמעת מהגדרה כזאת של מדינת היהודים אינה זקוקה לפירושים. בוודאי התיאור הוא כוזב. אנו שבנו לארץ אבותינו. מעולם לא רצינו לפגוע בעם הערבי. האמת היא שאויבינו ניסו ואינם פוסקים לנסות לתקוע בלבותינו את הסכינים, אבל העובדה שהתיאור הזה ניתן בימים אלה מספיקה לנו כדי לדעת את פירושו האמיתי. ועוד אמר אותו אויב: אחד מארבעת העקרונות של המדיניות המצרית היא לבודד את ישראל בעולם. אם עוד לפני מספר שבועות היו אי-אלו אשליות, על יסוד שיחות ביניים, שעשוייה להיות רגיעה, הגבלת לוחמה מדינית או כלכלית ועוד, הרי ההודעה הפומבית הזאת, באזני העם המצרי ובאזני כל העמים, מוכיחה שאשליות אלו נופצו לרסיסים ושחלילה הולכת שולל על-ידם עלולה להרע מאוד לעמנו. יש להשתחרר מהם כליל למען נדע את המציאות לאשורה. נסיונות לבודד את ישראל בעולם, לרבות הנסיונות להשעותה מאירגון האומות המאוחדות, ועוד — זו מטרת האויב, אחד מארבעת עקרונות מדיניותו.

סאדאת ערך שינוי גירסה של האימרה הפרוסית המיליטיאריסטית הנודעת, זו של קלאוזביץ, שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. זו הגדרה כוזבת. האנושות שילמה מחיר דמים בלתי-משוער בעד הגדרתה בקרב עמים רבים. שום מלחמה איננה המשך של שום דבר, מלחמה עומדת ברשות עצמה, בכל אימתה — אבדן חיים, יתמות ושכול. אבל סאדאת הרחיק לכת, לא זו בלבד שאימץ לעצמו את הגדרתו של קלאוזביץ אלא הוא גם הפך אותה ובשינוי גירסה אומר: המדיניות היא המשך מלחמה. מה משמעות מלחמתו — על כך דיבר במפורש: לדחוק את ישראל לקווי 1947 ולאפשר לעראפאת ומרעיו לשלוט ביהודה, בשומרון ובעזה. במלים אחרות: מאחר שבכך עדיין לא תוחזרנה, כלשונם, "הזכויות השדודות של העם הפלשתינאי״, יש להמשיך במדיניות של מלחמה, במלחמה שהיא המשך של מדיניות, כלומר לנסות להביא למצב שבו קיום מדינת היהודים יהיה בסכנה.

בתנאים כאלה, נוכח עובדות והודעות כאלה, למסור לאויב כזה עמדות מגן חיוניות, אדוני היושב-ראש, בעצם הימים האלה חובתי לשאול את הממשלה ואת הכנסת כולה : האין זו קלות דעת שקשה למצוא דוגמתה? אני קורא לממשלה לחשוב מחדש על התפתחות זו למסור מול המזימות שנתגלו, מול הכוונות שהודגשו, את קו המגן לאומה. הצבא מגן העם ; הכנסת והממשלה, על-ידי החלטות נבונות, חייבות להגן על הצבא. משום כך קורא אני לשקול מחדש כל אותה מדיניות של נסיגה מתמדת מעמדות מדיניות ומעמדות מגן אחרי כל להג מצרי. קו ישראלי חדש, הרביעי או החמישי, איננו מספק, והאויב דורש נסיגה נוספת עוד יותר מזרחה. אבל כבר הנסיגות הקודמות עלולות לחסל את קו המגן הטוב ביותר. לכן יש לקיים אותו ולשמור עליו מבחינת בטחון האומה ומבחינת חיילי ישראל. אם כך ננהג, הרי צבאנו יהיה בידו לא רק כוח מכריע אלא גם כוח מרתיע.

לאחרונה, בעיקר בעקבות מלחמת יום-הכיפורים, שמענו שצבא ישראל אינו יכול עוד להרתיע, הוא יכול רק, במקרה של התקפת אויב, להכריע, לנצח, להדוף את האויב. אל לנו לקבל את התיאוריה הזאת. צבאנו מסוגל להרתיע את האויב מפני חידוש התוקפנות. זה תפקידו העיקרי. איננו רוצים במלחמה ונוכחנו לדעת, דווקה בשלוש תקופות בשנים האחרונות, כי כאשר לא היינו מוכנים לא היתה הרתעה, כאשר היינו מוכנים — צבאנו הרתיע. זה צריך להיות קו המחשבה לגבי העתיד. אם נהיה מוכנים, אם ניתן לצבאנו את מיטב הנשק ומירבו, את מיטב האימונים ומירבם, אם נקיים את הטוב בקווי המגן — אנו מסוגלים להרתיע את האויב מפני תוקפנות וכך להשיב לכל איומי המלחמה המושמעים באזנינו כדי לנסות להכניענו. זו התשובה המעשית ואז נוכל לפעול כעם בן-חורין לפי שיקולנו כיצד לעשות ניצול בכל, ושום איום מלחמה של האויב לא ישפיע על ההחלטות של עמנו ונציגיו.

אדוני היושב-ראש, אני מבקש את הכנסת, הדנה בחוק-יסוד: הצבא, שתזכור את הערכים האנושיים והלאומיים הגדולים שבהם מצטיין צבאנו, צבא עם, צבא בעיקרו של מתנדבים, צבא המגן על איש, אשה וילד, צבא היודע מה זה מוסר מלחמה. על הערכים הגדולים, העליונים, שגאוותנו עליהם, מבקש אני להוסיף ערך שבלעדיו אי-אפשר, לפי הכרתנו העמוקה: ננחיל לצבאנו את אהבת ארץ-ישראל. לפי הכרתי, אי-אפשר לומר לחייל עברי שיפו היא מולדת ויריחו היא פקדון, שנצרת היא ישראל ובית-לחם פלשתין. אל ננסה לעשות שקר בנפשו של החייל העברי. ניתן לו את האמת ההיסטורית והפשוטה, כפי שלמדו קודמיו ואבותיו, כפי שאמרה הציונות — תנועת שיחרור לאומית שצודקת ממנה או כמוה לא קמה. אהבת ארץ-ישראל וקיום זכותו של עמנו עליה — זאת האמת, והיא תחדיר בלבו של החייל העברי את ההכרה על מה ועל מי הוא נקרא להגן.

צבאנו, אדוני היושב-ראש, איננו צבא מצדיע אלא צבא לוחם. וטוב כך. אבל אין צורך לקפוץ מקיצוניות לקיצוניות. סדר, משמעת, טעם טוב, ואולי אומר במלה אחת : הדר בהליכות — אלה דברים נאים לצבא ולכל חייל. גם להופעה חיצונית יש חשיבות לגבי עמנו ועמים אחרים. ומשום שישנן תופעות מסויימות, כמובן הן לא העיקר, אבל לא צריך להתעלם מהן, אני סובר שטוב לומר לכל חיילינו, על-פי מסורת של עמנו מקדם : מדים בכבוד. וגישה זו תתן כבוד לצבא וגם לאומה כולה.

סעיף אחד בהצעת החוק, כפי שהוגשה לנו, אני מבקש לשנות. כוונתי לסעיף 4: ״הממשלה תמנה את ראש המטה הכללי לפי המלצת שר הבטחון". במקום סעיף זה, אדוני שר המשפטים, אני מציע לכתוב: ״נשיא המדינה ימנה את ראש המטה הכללי על-פי החלטת הממשלה, שתובא לפניו על-ידי שר הבטחון".

יש מדינות שבהן נשיא המדינה מוכר כמפקד העליון של הכוחות המזויינים, בסמכויות אחרות, אם במשטר נשיאותי ואם במשטר פארלאמנטארי. היום אינני מביא הצעה כזו. אבל נראה לי שלכבוד הצבא ולכבוד האומה יהיה אם מינוי הרמטכ"ל באורח רשמי ייעשה על-ידי הנשיא.

אביא דוגמאות הנהוגות במדינתנו; הנשיא נותן מינוי לשופטים. הוא איננו בוחר בהם. המינוי הוא פורמאלי. את השופטים בוחרת ועדת מינויים. אין פה שום עירבוב של סמכויות. השופט איננו נתון למרותו של הנשיא, הנותן בידיו את כתב המינוי. השופט איננו נתון לשום מרות זולת זו של החוק. אבל לאחר שוועדת המינויים, כפי שנקבעה על-ידי הכנסת, קובעת שאדם פלוני יתמנה לשופט, כתב המינוי ניתן לו על-ידי נשיא המדינה. הסדר נאה. הוא הדין — מבקר המדינה, שאיננו נבחר על-ידי הנשיא אלא על-ידי ועדת הכנסת, ואחריותו היא בפני ועדת הכספים. אבל המינוי ניתן על-ידי הנשיא. הוא איננו אחראי בפניו. מאחר שמבקר המדינה צריך לבטא עצמאות השיפוט, כתב המינוי ניתן על-ידי נשיא המדינה.

אני סובר שנאה יהיה הסדר כזה לגבי ראש המטה הכללי. ודאי מרותה של הרשות האזרחית הנבחרת היא על הרמטכ״ל והיא על הצבא. כלל גדול בדמוקראטיה, ואנו נשמור עליו מכל משמר. אבל הממשלה תחליט מי יהיה הרמטכ״ל. לאחר שהחלטה זו תתקבל, יציג אותה לפני נשיא המדינה שר הבטחון, הנשיא יזמין את המועמד ואישים אחרים הקשורים בטקס זה ויתן לרמטכ״ל את כתב המינוי.

אני שב ומדגיש כי הסדר קונסטיטוציוני כזה, על- פי התקדימים כפי שנוצרו במדינתנו, יהיה נאה, יוסיף כבוד לצבא, למפקדו ולמדינה כולה,

אדוני היושב-ראש, אנו תומכים בהצעתו של שר המשפטים להעביר את הצעת החוק, חוק-יסוד: הצבא, לוועדה, ובה נציע הצעת תיקון זאת ואולי גם הצעות נוספות.

זה יום גדול לבית-הנבחרים הדן בחוק יסוד: הצבא, וביום כזה נאמר כולנו, על יסוד הנסיון ובאמונה בלב לגבי העתיד, בידענו כי צבאנו יוסיף לשמור על עם ישראל, על חירותו ועל עצמאותו לדורי דורות — ביום הזה נאמר בלשון הימים המקובלת : כל הכבוד לצה״ל.