הישיבה המאתיים-וארבעים של הכנסת התשיעית – יום רביעי, ב' תמוז תשל"ט 27 יוני 1979 – אזכרה ליושב-ראש הכנסת לשעבר ישראל ישעיהו ז"ל
ראש הממשלה מ. בגין:
אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, אנו מתייחדים היום עם זכרו של ישראל ישעיהו ז"ל יושב-ראש בית-הנבחרים שלנו. חיבבנוהו כבן אדם, כיבדנוהו כתלמיד חכם. בילדותו ובנעוריו למד בתימן, הרחוקה מארץ ישראל מרחק רב בעוד יהדותה קרובה למולדת קירבה נפשית שאין עמוקה ממנה. ישראל ישעיהו ידע גם את ה״אותיות הזעירות״. כך למדו אחינו בתימן. הספרים מעטים היו והם ידעו לקרוא בהם מכל עבר, גם את הפירושים. ברוח זו חונך ישראל ישעיהו ולכן תארו האמיתי, על-פי המסורת העברית, הוא במלוא משמעות המושג ״תלמיד חכם״׳. כל מי שבא במגע עמו — ואני זכיתי לקיים עמו שיחות אישיות מרובות — נהנה מידיעתו העמוקה בחכמת ישראל .
ישראל ישעיהו היה ציוני בכל רמ״ח אבריו. הוא סבל למען ארץ ישראל וגם לעלייתו ארצה קדם הכלא, אחת התופעות המלוות את הציונות בדורותיים האחרונים בארצות רבות.
העברית של ישראל ישעיהו היתה שירה. הוא ידע להגות ולבטא כל אות במבטא הראוי של כל האלף-בית העברי. לא כולנו מסוגלים לעשות כן, אף אלה אשר למדו עברית משחר נעוריהם. אמנם כן, מי שרצה ללמוד ולדעת עברית נכונה צריך היה להקשיב לישראל ישעיהו.
הוא היה עברי גאה. באחד הימים יצא בראש משלחת הכנסת על-פי הזמנת הקונגרס האמריקני. הייתי בין אלה שהשתתפו במשלחת ההיא וזוכר אני היטב את התנהגותו האומרת כבוד של ישראל ישעיהו. הוא לא ניסה לדבר בלשון זרה; לו רצה בוודאי יכול היה לעשות כן אך הוא החליט לדבר עברית בלבד והתופעה הזאת גרמה לנו להרגשה של התרוממות רוח. בבית-המחוקקים של ארצות-הברית הושמעה שפת עבר בכל יפיה, כגון: ״ואנחנו אורחיכם, שליחי מדינה קטנה חדשה-ישנה, מיוחדת במינה בקרב המדינות שהגיעו לעצמאות במחצית השנייה של המאה העשרים. מדינה של עם עתיק, שונה מכל העמים, שבמשך קרוב לאלפיים שנה נשא בלבו ועל מצחו את כתם גלותו מארץ אבותיו וסבל מאוד מן הפורענויות שפקדו אותו בשל היותו עם של גולים, נכרים בארצות נכר. העם הזה נמצא בתהליך של יקיצה והשתחררות מן הנטל הקשה מנשוא שרבץ עליו, והוא חותר לחזור ולהיות עם ככל העמים היושב בנחלת אבותיו ומעצב מחדש את תרבותו ומורשתו כעם בן חורין וכמדינה עצמאית״. ובאזני נשיא ארצות-הברית אמר יושב-ראש הכנסת ישראל ישעיהו זכרונו לברכה: ״הקמת מדינת ישראל לאזור מלחמת העולם השנייה היתה מפעל היסטורי שאין כדוגמתו, שכן הביא פדות והוציא מאפלה לאור גדול של חופש ועצמאות את שארית הפליטה שנמצאה במחנות ההשמדה באירופה, יכן גם קרוב למיליון יהודים שהיו מושפלים ומדוכאים בארצות ערב במשך אלפי שנים״. כך דיבר, בשפתו, בשפת עבר, שיצאה נפלאה מפיו, בלשוננו עתיקת היומין, החיה בפי תינוקות דבית-רבן, ישראל ישעיהו בייצגו את בית-הנבחרים של מדינת ישראל. צלילי העברית הושמעו אולי בפעם הראשונה אם בבית-הנבחרים של ארצות-הברית ואם בין כתלי הבית הלבן, אף אם יש סברה שג׳פרסון, מאבותיה של מלחמת השיחרור האמריקנית, למד, ואולי אף ידע, עברית.
באחד הימים, אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, עלינו יחד, ישראל ישעיהו וקבוצת חברי כנסת ואני בתוכם אל פיסגת מצדה. עלינו בשביל המתפתל שבו קשה העלייה, ואולי אף קשה ממנה הירידה. לכולנו היה ביום ההוא רגש שאין לבטאו בשפת אנוש. עמדנו על הפיסגה, למטה ראינו את מחנהו של פלוויוס סילוה, ומי שאוזן שלישית לו בוודאי שמע את קולותיהם של הלוחמים הגיבורים, המעטים, אשר עמדו בגבורה עילאית אחר נפילת ירושלים, אחר חורבן בית-המקדש, נגד אלפי הלגיונרים הרומאים, עדי המעשה נורא ההוד אשר עשו בעצמם. שם ראינו בעיני רוחנו את כוחה הגשמי קול רומי ואת גדולתה המוסרית של יהודה. משירדנו יחד מן הפיסגה אמרנו איש לרעהו: לא עוד מצדה. שונאים אנו את המלחמה אבל בכל עת שיידרש העם הזה להגן על עצמאותו וחירותו, על נחלת אבותיו — כדברי ישראל ישעיהו — תמיד נדאג כי תהיה לנו מודיעין.
מתוך הכרה זו נקדש את זכרו של יושב-ראש הכנסת השביעית והשמינית, ישראל ישעיהו. יהודי יקר, אדם טוב, ציוני מסור, פארלאמנטאר מובהק, עברי גאה.
לרעייתו ולבני כל המשפחה אשר שיכלה את ראשה נאמר: המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון ולוחמי ירושלים.
