הישיבה המאה-ותשעים-ושבע של הכנסת השביעית – יום רביעי, כ״ג סיון תשל״א 16 יוני 1971 – הצעות חוק של חברי כנסת – חוק התפזרות הכנסת השביעית, תשל״א – 1971
גברתי היושבת-ראש. פעמיים מאז הקמתה החליטה הכנסת על התפזרות ועל עריכת בחירות מוקדמות לפני תום כהונתה כחוק. בשני המקרים היתה ההחלטה קשורה במשברים ממשלתיים ובקשיים לשוב ולהרכיב ממשלה חדשה. אבל אקט מובהק של דמוקרטיה הוא שפרלמנט של עם בן-חורין מחליט מרצונו החפשי ללכת אל העם לשאול את דעתו ולקבל את הכרעתו. במה דברים אמורים?- אם משתנה המצב המדיני ביחס לתנאים שהיו קיימים בלכת העם אל הקלפי, ואם הועלתה בעיה מרכזית בחיים הלאומיים. בתחום זה אפשר ודאי ללמוד מן הפרלמנטריסם הבריטי. כיום נשמעת בבריטניה התביעה של ציבור רציני ושל חלק ניכר באופוזיציה לעריכת בחירות חדשות, שלושת רבעי שנה בלבד לאחר שנתקיימו בה בחירות כלליות. את התביעה הזאת מעלים בקשר לסוגיה של הצטרפות בריטניה אל השוק האירופי המשותף. שם מדובר, גברתי היושבת-ראש, בכניסה לאירופה; אצלנו - ביציאה מארץ ישראל.
אני סובר שלא יימצא איש בבית הזה אשר ינסה להכחיש כי חל שינוי יסודי במצבנו המדיני מאז סתיו 1969, כאשר התייצבנו לפני העם הבוחר. בימים ההם אמרו כל המפלגות העיקריות בישראל לציבור הבוחרים כי יקיימו את העקרונות המדיניים הבאים: א. חוזה שלום ניתן להשיג רק במשא-ומתן ישיר בין הצדדים; ב. אין נותנים התחייבות בנסיגה לשליח האו"ם; ג. אין מתחייבים בביצוע ההחלטה 242 של מועצת הבטחון; ד. באין חוזה שלום תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע עם הפסקת האש.
אם נתבונן בעיניים פקוחות, ללא נסיון של אשליה או הטעייה, נודה כי ביחס לכל ארבעת הכללים או העקרונות האלה חל שינוי יסודי. בשיחות המחודשות עם ד׳׳ר יארינג ויתרנו, כפי שהודתה גם ראש הממשלה, על משא-ומתן ישיר; התחייבנו לפניו בנסיגה, בביצוע ההחלטה 242 של מועצת הבטחון; ולאחרונה גם שברנו את הכלל הגדול שהיה מקובל על הרוב המכריע של נציגי האומה, לפיו אין שום נסיגה, שום תזוזה, באין חוזה שלום.
בעקבות השינויים האלה גם קיבלנו את איגרתו המפורסמת של ד״ר יארינג מן ה-8 בפברואר ובה קריאה להתחייבות מוקדמת לנסיגה טוטאלית. יש לשים לב לדבריו של מר רוג׳רס בהקשר זה מאתמול. הוא טען כי על חמישה כללים יש הסכמה בין ישראל לבין מצרים בקשר עם מה שמכונה הסדר חלקי לפתיחת תעלת סואץ, וציין שלפי אחד הכללים המוסכמים התחייבה ישראל, שאם יקום הסדר חלקי כזה, יהיה זה שלב בהסדר כולל על-פי ההחלטה 242. והרי כולנו יודעים איך מפרש מר רוג׳רס את ההחלטה ההיא, לאמור נסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967 עם תיקונים קלים. בדברי חברי הממשלה שמענו שדווקא נעשה נסיון - כך במפורש אמר שר הבטחון — להפריד בין שני ההסדרים האלה. נציג ממשלת ארצות-הברית ודוברה הראשי לענייני החוץ אמר גם בשמנו שיהיה קשר בין נסיגה כזו לבין נסיגה אחרת על-פי ההחלטה 242.
לפני שבוע, גברתי היושבת- ראש, עמדה על במה זו הגברת ראש הממשלה והביאה ציטוט מדברי מן ה-12 באוגוסט לאמור: ׳׳מה מתרחש כאשר עם, אשר הורתו בהתנגדות לשיעבוד ולידתו בכיבוש החירות, עושה את הצעד הראשון של נסיגה לעבר כניעה׳׳. והיא שאלה בצורה דרמתית: ״נו, ובכן מה התרחש?״ הגברת מאיר רגישה מאוד לכל ציטוט הנחשב בעיניה לחלקי. לאחר ששמעתי את דברי יוצאים מפיה, הלכתי אל ״דברי הכנסת״, ישבתי וחשבתי מה אמרתי בעקבות פתיחה זו. נתברר לי שכדי לנמק את הפתיחה הזאת, הבאתי לפני הכנסת באותו יום ה-12 באוגוסט שתי התפתחויות. הראשונה — הממשלה, על-פי החלטתה, צירפה למסמך הקרוי ״טיוטת יאדינג" בסעיף השני שלה: ״נסיגת כוחות ישראל משטחים שנכבשו ב-1967 — נסיגה אל גבולות מוסכמים, בטוחים ומוכרים, כפי שייקבעו בהסכם שלום״. מה קרה לתוספת זו ? פשוט מאוד: ממשלת ארצות-הברית, אשר הודענו לה על קבלת יזמת רוג׳רס, נטלה את התוספת של ממשלת ישראל, הטילה אותה ישר אל הסל והציעה לד״ר יארינג להתקדם במהלכיו על-פי טיוטת יארינג המקורית ללא כל שינוי ותוספת. ואמרתי אז: ״הרי היינו בימים אלה לאובייקט מדיניות מעצמתית". האם לא היה זה נכון ?
שנית, גברתי היושבת-ראש, ביקשתי ביום ההוא מן הגברת ראש הממשלה שתודיע לבית מה קרה באזור 50 הקילומטר ממערב לתעלת סואץ. אז כבר ידעתי על קידום הטילים באזור זה, אבל למען האינטרס העליון של האומה העדפתי לא לעסוק בגילויים וביקשתי שראש הממשלה תמסור הודעה מוסמכת מעל הבמה, שהטילים קודמו על אף ההתחייבות. אני סובר שבשני הסברים אלה צדקתי.
ועוד אמרתי באותו יום: ״גם היום אנחנו מאמינים באמונה שלמה שיש לנו סיכוי טוב לצאת מן המלכודת שלתוכה הוכנסנו. בשבת בבוקר נאמר לעם, כי ייתכן שנפתח סיכוי לשלום. אני מכחיש זאת, אדוני היושב- ראש״ - אז ניהל יושב-ראש את הישיבה - ״לפנינו בעתיד הנראה לעין אחת משתי האפשרויות: או שאנחנו הולכים להסדר עם מלחמה, או למלחמה בלי הסדר״.
היום, אדרבא, נתבונן. איפה הסיכוי להשיג שלום, אפילו על-פי התכנית המינימליסטית ביותר? ואפילו שר הבטחון אישר אך שלשום שצפוי חידוש הקרבות.
ישנה בעיה מיוחדת, גברתי היושבת-ראש, שכבר הזכרתיה: הסדר הקרוי ״חלקי״ על פתיחת תעלת סואץ. זה פעמיים ביקשתי להסב את תשומת-לבו של הבית לכך שהממשלה, על-פי הצעתה, התחייבה לפני הכנסת, לאחר החלטתו של בית-המחוקקים, על הכלל לאמור: ״באין חוזה שלום, תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע עם הפסקת האש״. אבל הממשלה החלה לדון עם הגורמים הזרים על נסיגה בתנאים מסויימים זולת תנאי אחד - כריתת חוזה שלום. טענתי איפוא שזו התכחשות להתחייבות של הממשלה, להחלטת הכנסת, לקווי היסוד, והממשלה איננה רשאית לנהוג כך.
הממשלה, כפי שאמר שר החוץ, הקימה צוות משפטנים שיקבע בשבילה הלכה פסוקה בסוגיה זו. לעת- עתה לא שמעתי מה היה הרכב הצוות הזה. אבל בינתיים קיבלנו חוות-דעת של אחד ממנו, הלא הוא היועץ המשפטי לממשלה, שאמר בחוות-דעת שלו שהממשלה גם רשאית לסטות מקווי היסוד. כל הכבוד, כמובן, ליועץ המשפטי, אבל שר המשפטים ודאי יסכים אתי אם אומר שחברו המלומד אינו שופט, אינו פוסק, הוא מביא חוות-דעת משפטית על-פי מיטב הכרתו, אבל אין ספק שהסוגיה הקונסטיטוציונית הזאת שנויה במחלוקת בין משפטנים חשובים מאוד בישראל. ואביא היום פיסקאות מסויימות מחוות-דעת משפטית של מומחה מובהק למשפט הקונסטיטוציוני והמינהלי, הלא הוא הפרופסור קלינגהופר, ידידי וחברי. חבר-הכנסת קלינגהופר כותב כך: ״יוצא כי הממשלה מערערת את עצם הבסיס שעליו מושתת אמונה של הכנסת כלפיה, כאשר היא סוטה מתוכן הודעתה על קווי היסוד של מדיניותה, הרכבה וחלוקת התפקידים בין חבריה. די לנו בזיקתה הרצופה של הממשלה לאמונה של הכנסת, והיא, זיקה זו כשלעצמה, מחייבת את הממשלה להיות נאמנה למה שמסרה לכנסת בהתאם לסעיף 15, כששאיפתה היתה רק לזכות להחלטת אמון. הודעת הממשלה על קווי היסוד של תבניתה המדינית נושאת אופי של החלטה מחייבת, המשמשת תנאי להבעת אמון מאת הכנסת; והפרת הבטחה כמוה כהפרת אמון הכנסת.״ ולהלן — ״שתיקתה של הכנסת איננה עושה מעשה לא -חוקי של הממשלה למעשה חוק.״
אני רואה ששר המשפטים אינו שבע-רצון מן הדברים האלה. אם יש לו מה לומר, יאמר. אני חושב שהוא יסכים אתי כי הפרופסור קלינגהופר יודע משפט קונסטיטוציוני ומינהלי; ואני הבאתי את דבריו בדייקנות.
(שר-המשפטים י. ש. שפירא קורא קריאת -ביניים)
אני סובר שהערה זו, כבוד שר המשפטים, מצטיינת בקלילות, אבל לא ביחס כבוד לחבר- כנסת נכבד מאוד ומשפטן מובהק בכנסת. אבל אם אתה חושב שבקריאת-ביניים זו כלול גם חוש הומור, הרי אני מברך אותך על החוש הרב הזה.
מכל מקום, גברתי היושבת-ראש, ברור שזוהי סוגיה משפטית רצינית מאוד. נכון שהיא שנויה במחלוקת בין המשפטנים, אבל מבחינה מדינית ברור לכל שנשבר הכלל הגדול, לפיו אין שום תזוזה באין חוזה שלום.
ועתה, גברתי היושבת-ראש, אבוא לעיקר. יש בעם שתי אסכולות: שלמות הארץ: חלוקת הארץ. היום כבר ברור לכל כי אין קשר בין הוויכוח ההיסטורי המכריע הזה לבין סוגיית השלום. המחלקים אינם יכולים להביא לידי שום הסכם עם הערבים; והערבים מודיעים שאם לא תהיה נסיגה טוטאלית לעבר הקווים — אשר שר החוץ פעם כינה אותם בדמיונו ״קווי אושוויץ״ - תהא מלחמה. זו המציאות. אבל הדיון הגדול בין שתי האסכולות מן הדין שיתנהל בתוך העם עצמו. כאשר הלכנו לבחירות בסתיו 1969, היה עירפול מוחלט על הסוגיה הגדולה ההיא. באזני העם עדיין הידהדו דבריה של ראש הממשלה ממארס 1969: ׳׳במלחמת ששת הימים שוחררה נחלת אבותינו״. כלום צריך אני להסביר מהי נחלת אבותינו? די אם שאלתי שאלה זו. אם נחלת אבותינו היא, הרי מן הדין שתישאר לעולמים נחלת בנינו. אבל לפני חודשים אחדים אמרה הגברת מאיר באזני כתב ה״טיימס״: גח״ל ומפד״ל רוצים ביהודה ושומרון; היא אינה רוצה בתוספת של ששת מאות אלף ערבים. כל הפירושים בעולם ייתכנו נוכח הודעה זו, שנמסרה בהסכמה בדיעבד של הממשלה, חוץ מאחד - שהכוונה לא היתה ליהודה ושומרון. ,
לפני שהלכנו לבחירות עדיין הידהדו באזני חלק נכבד של עמנו הדברים הידועים על שיבחנו לענתות, לנחלת אבות, למעברות הירדן, ליריחו, לשכם. מי יכול היה אז להניח שייאמר במפורש: ״אנחנו אנשי המערך בעד חלוקת הארץ״ ? יכול היה להשתמע כך, אבל איש לא אמר זאת במפורש. היום הוברר המצב בכנסת, אבל העם ?... אדרבא, נפזר את הערפל על יסוד שתי האסכולות האלה. נלך לציבור מרצוננו החפשי; נלך אל עמנו, נשאל את דעתו ויאמר את דברו. אני סובר שזוהי חובת ההגינות הציבורית.
אם יסכימו הממשלה והאופוזיציה לקיים בחירות מוקדמות, הרי בוודאי יקבעו יחדיו את התאריך המתאים לעריכת הבחירות. ברור שאם נחליט על בחירות מוקדמות בסוף שנה זו, ייוודע לכל העמים שעמנו בן-החורין מקיים את ההתייעצות שלו בעניינים הגורליים המוטלים על כף המאזניים, ואין שום הכרעה עד אשר יאמר העם את דברו.
אני מבקש, גברתי היושבת-ראש, להעביר את הצ- עת החוק, שסיעת גח׳׳ל הטילה עלי לנמקה, לוועדת החוקה, חוק ומשפט.
תשובה לנאום של סגן ראש-הממשלה אלון
גברתי היושבת-ראש. סגן ראש הממשלה ציטט מדברי. אני רוצה לומר להרגעתו שהייתי חוזר עליהם מלה במלה אלמלא חששתי שחברי הכנסת יתחילו לשעמם איש את רעהו אם בכל נאום יחזרו על נאומיהם הקודמים. הדבר חל גם על חברי הממשלה. אני חותם על דברי הקודמים.
לפי דעתי, לפי הכרתי העמוקה, הפרה הממשלה את קווי היסוד שהיא הציעה לכנסת לאשרם, ועל-ידי כך הפרה את חוק יסוד: הממשלה, בו מצוי סעיף על הצהרת אמונים של כל חבר מחברי הממשלה, אשר לפיה הוא מתחייב לקיים את החלטות הכנסת, אבל כמובן יש דעות שונות. ידגול איפוא כל אחד בדעתו שלו.
בכל זאת, סגן ראש הממשלה הנכבד: אמרת שאינך משפטן, אבל ניסית לפסוק בין שני משפטנים - היועץ המשפטי לממשלה וחבר-הכנסת הפרופסור קלינגהופר. לכן אני רוצה להשתדל להוכיח לך שחוות-הדעת המשפטית השלישית, שלך, היא בוסר. אני מקווה שלא נפגעת מן הביטוי הפרלמנטרי הזה.
שר-המשפטים י. ש. שפירא:
״בוסר׳׳ זהו דבר מבטיח, שיהיה פעם דבר גדול.
מנחם בגין (גח״ל):
שר המשפטים, אם זה מבטיח - אז יבטיח לשנינו. בוסר.
הנה אביא לתשומת-לבך את סעיף 15 לחוק יסוד: הממשלה: ״משהורכבה הממשלה, תתייצב לפני הכנסת, תודיע על קווי היסוד של מדיניותה, על הרכבה ועל חלו- קת התפקידים בין השרים, ותבקש הבעת אמון״. לפי הכ- רתי קווי היסוד על-פי סעיף זה לחוק יסוד: הממשלה הם חלק מתהליך הבעת האמון על-ידי הכנסת. שאם לא כן, המלים ״תודיע על קווי היסוד של מדיניותה״ לא היו מופיעות כלל בסעיף הזה. בטרם תבקש הממשלה את אמון הכנסת, היא חייבת להודיע לה על קווי היסוד של מדיניותה.
כמובן אפשר לעקוף כל חוק. זו תורה קלה מאוד. אפשר לשאול כל עורך-דין, והוא ישיב בתשובה הצינית המפורסמת: מה זו תורת החוק — כיצד עוקפים אותו. והממשלה יכולה לנסות להיתמם, לאחוז עיניים, להטעות ולומר: מה עשינו, הרי אפילו לא סטינו מקווי היסוד, לא התחייבנו על שום דבר. הכנסת שמעה הודעות והיא יכולה לשנות. אני מקבל את דעתו של חבר- הכנסת הפרופסור קלינגהופר כפי שאתה קראת מדבריו. הממשלה, במקרה שהיא סוטה מקווי היסוד, חייבת לבקש החלטה של הכנסת אשר תאשר את הסטייה הזאת.
עכשיו אתה מספר שכך קרה. כאן אני חייב לומר בלשון פרלמנטרית: לא דייקת. די אם אומר את זאת. אדרבה, מתי החלה הממשלה לדון עם ממשלת ארצות- הברית על נסיגה מתעלת סואץ באין חוזה שלום? פה יושבים חברי ממשלה ששמעו מפי בפעם הראשונה את ההערה, בהזדמנות מסויימת: הרי זוהי סטייה מוחלטת מן הסעיף הידוע ״באין חוזה שלום, תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע עם הפסקת האש״. עבדנו על הסעיף הזה כולנו, עוד במארס 1969: הכנסנו אותו לקווי היסוד בדצמבר 1969. שקלנו כל מלה. מתי התכחשתם לסעיף הזה ? לאחר שקיבלתם אישור הכנסת לסטייה? אדרבה, בדוק את התאריכים. התחייבתם בפני האמריקאים לנסיגה מתעלת סואץ באין חוזה שלום, וביקשתם מהם להחיל את הודעתו של הנשיא ניקסון מיולי 1970 על הקו החדש. האם אין זו התחייבות לנסיגה באין חוזה שלום ?
כמובן, אפשר לעקם כל כתוב במלים מסויימות. בכל זאת אני סובר שיושבים פה אנשים שלא רק יודעים את העובדות, אלא גם מפעילים את שכלם. אתה יכול לומר: לפי דעתנו, היינו זכאים בדיעבד לבוא ולבקש את אישורה של הכנסת. וזוהי טענה שנויה במחלוקת. אינך יכול לטעון, על-פי התאריכים והעובדות, שהיתה לכם על-פי קווי היסוד של הממשלה, שאושרו בכנסת, הסמכות — אלמלא שמעתם את ההערה מפי איש האופוזיציה, אולי אפילו לא הייתם שמים לב לכך — להתחייב על נסיגה מתעלת סואץ, מקו הפסקת האש, באין חוזה שלום.
לא נאה לנסות עוד פעם, בעניין חשוב כל-כך, להטעות את הכנסת. ציטטת את דבריה של ראש הממשלה מפברואר השתא בעקבות הצעתו המפורסמת של שליט מצרים סאדאת. מה אמרה ? האם לא שמענו ? והיום לא חזרת על הדברים האלה ? דה-אסקלציה הדדית...
סגן ראש הממשלה י. אלון:
של המערך הצבאי.
מנחם בגין (גח״ל):
של המערך הצבאי. סגן ראש הממשלה, במטותא ממך, סוף כל סוף עבדנו יחד שנים אחדות. האם תוכל להסתכל בעיני ולומר לי שהמלים האלה, ״דה-אסקלציה הדדית׳׳, התכוונו לנסיגה חלקית מתעלת סואץ באין חוזה שלום? האם לא שמעת מעולם, בשום מקום, על איזו הצעה על דילול כוחות הדדי ? דילול כוחות הדדי אין משמעו נסיגה מקו הפסקת האש. בהחלט אפשר להוציא כמה חיילים מכל קו ולהשאיר את הקו על מכונו. האם במלים האלה אתה מוצא הודעה מוקדמת של הממשלה על אותה התחייבות בפני האמריקאים ובפני המצרים לנסיגה באין חוזה שלום? אין שחר לדברים האלה, אני מצטער מאוד.
לכן אני מוסיף לטעון שבדיון ההוא עם האמריקאים אתם במפורש הפרתם את קווי היסוד של הממשלה, וכפי שאני הסברתי — את החוק שלפיו חברי הממשלה מתחייבים לקיים את החלטות הכנסת.
גברתי היושבת-ראש, פלוטארך מספר על שלושה קיסרים ברומי העתיקה: האחד היה מקיים את החל- טות הסנאט שהוא הציע אותן; השני היה מקיים את החלטות הסנאט שנתקבלו בניגוד לדעתו; השלישי היה מפר אפילו את החלטות הסנאט שנתקבלו לפי הצעתו. הממשלה הציעה את קווי היסוד האלה לכנסת. הכנסת נתבקשה לאשר אותם. אתם הפרתם את קווי היסוד שנתקבלו בכנסת לפי הצעת הממשלה.
היו״ר ט. סנהדראי:
חבר-הכנסת בגין, עליך לסיים את דבריך.
מנחם בגין (גח״ל):
אני כבר מסיים, גברתי היושבת-ראש. כמובן, אני יודע שזמני מוגבל; סגן ראש הממשלה יכול, על-פי התקנון, להשיב לי תשובה. הכל על-פי התקנון. אבל הרשיני נא עוד דקות ספורות כדי להשיב על טענות אלה.
היום באמת שמענו תורה מעניינת מאוד. אני מבקש שכל חברי הבית יתבוננו בה וידונו בה. מצעים — מה הם מצעים? קווי היסוד — מה הם קווי היסוד? אפשר ללכת אל הבוחרים ולומר להם, בעניין לא קטן, אולי גורלי, דבר מסויים; אחר כך נוצרת ׳׳סיטואציה" אפ- שר לפנות עורף למה שנאמר לבוחרים, ובסיטואציה החדשה לפעול בניגוד להבטחה זו. הוא הדין לגבי קווי היסוד. הם כללים של מדיניות, איך הם יכולים לחייב במצב מסויים י הם מפורשים. מה יכול להיות יותר מפורש מאשר ״באין חוזה שלום... ״ וגו'? אף-על-פי- כן אפשר לפעול נגדם. לאן נגיע בתורה כזאת, סגן ראש הממשלה ? אני מבקש ממך שתשוב ותקרא דבריך, ותשקול: האם באמת אינם עלולים להביא לידי תוצאות חמורות מאוד ? קוראים לכך פראגמאטיסם. קרא לכך בשם מדוייק יותר, אופורטוניסם, אבל בלתי-מוגבל. אפשר לבקש אמונם של רבבות, של מאות אלפי אזר- חים, ואחר כך לטעון: אמנם אמרנו להם, בזכות אמיר- תנו קיבלנו מידה כזאת של אמון; עכשיו נוצרו תנאים חדשים — נפעל אחרת. לאן אפשר להגיע בפילוסופיה שכזאת ?
האם הבאתי בקשר עם הנמקת הצעת החוק שלנו דברים קלי-ערך? המדובר הוא בהתחייבות לחלוקת ארץ ישראל. אין שום ספק שבאוגוסט נתקבלה הת- חייבות כזאת. ובצדק אמרת: אז חל שינוי יסודי במדי- ניותה של הממשלה. זה נכון. בינתיים כבר ניתנו ההת- חייבויות אפילו לנסיגה באין חוזה שלום.
אני סובר שעם השינויים האלה יש זכות לעם לומר את דברו. לדעתי, חובה על הממשלה לאפשר לעם לומר את דברו. גם הכנסת יכילה בעצמה להחליט לבוא אל העם שנית ולומר: אדרבה, הבעיות הגדולות מובאות לפניך ואתה תגיד, ונקבל את הדין. לטעון שזה בוסר או עלול חלילה לערער את יסודות הדמוקרטיה, אם הפרלמנט מרצונו החפשי מחליט על התפזרותו ועל עריכת בחירות מוקדמות - זה ודאי דבר שאינו עומד במבחן ההגיון. לשם מה קבע חוק יסוד: הכנסת את הסעיף, לפיו הכנסת יכולה להחליט על התפזרותה? כדי שלא להשתמש בו לעולם?
ייתכנו בינינו חילוקי -דעות, כפי שאתה טוען, שה- יום לא צריך לקבל את החוק הזה. וכמובן הרוב בכנסת יחליט. אני משוכנע שמבחינת המוסר הציבורי עלינו לשאול את העם בעוד מועד, ולא להוסיף להעמיד אותו לפני עובדות קיימות. אבל לכל הדעות הרי לשם כך קיים אותו סעיף בחוק יסוד: הכנסת, והוא המבטא את הדמוקרטיה. כאשר ישנן בעיות אשר נתעוררו אחרי הבחירות, והן לא הועלו לפני הבוחר — חובה לשאול את הבוחר.
