הישיבה המאה-ותשעים-וארבע של הכנסת השביעית – יום רביעי ט״ז סיון תשל״א 9 יוני 1971 – הודעת ראש הממשלה על המצב המדיני – דיון

אדוני היושב-ראש, הבוקר יש לפתוח בתשובה לשליט מצרים, סאדאת. שמעתי את דבריו משני מקורות — האחד בחוץ-לארץ, השני בבית. הספקתי לחשוב עליהם. הריני משוכנע שישראל חייבת להשיב ליורשו של נאצר, לרודן המצרי, במלים קצרות, פשוטות, ברורות. לא יהיה זה נכון לטעון כי סאדאת הקשיח את עמדתו. רק מי שלא עיין כראוי במסמכים, בהודעות ובהצהרות, יכול היה בעבר להשלות את עצמו ביחס לעמדתו של הרודן המצרי דהיום. זוהי עמדתו המקורית. אבל אמש הוסיף עליה הסברים.

האיש הזה, אשר הוכרז על-ידי גורמים מסוימים כשואף שלום, כמי שאין לדרוש ממנו עוד דבר יען כי עשה למען השלום הכל — עשה אמש רושם כמוכה ייאוש וטירוף. הוא שב והגיש לנו אולטימטום. הוא הודיע שאם לא ניכנע לו, יפתח במלחמת השמד. הוא הביא בחשבון, מבחינת העם המצרי, אבידות בנפש הנאמדות בשבע ספרות, הוא הזכיר במפורש מיליון הרוגים מצריים. הוא ניבא לנו עתיד שחור, לעם המצרי, אשר מיליון מבניו עלולים ליפול בקרב ללא תועלת וללא תוחלת — עתיד מזהיר. ייתכן שהדברים האימתניים האלה הושמעו אמש גם כדי לנסות להניע את ארצות-הברית של אמריקה לסחוט את ישראל, על-פי הביטוי העממי הנודע. אבל עלינו להיזהר, עלינו לא לזלזל, עלינו להטות אוזן קשובה. נזכור את הימים לפני ארבע שנים. שליטי ערב, על-ידי נאומים מעין אלה, הכניסו את עמיהם לדליריום מלחמתי. אז נעשתה המלחמה לבלתי-נמנעת. תוצאותיה ידועות. פקודות-היום המתפרסמות לאחרונה במצרים, ההודעות של שליטיה, ובייחוד נאומו דאמש של סאדאת, עלולים לשוב ולהכניס את עמי ערב לאותו מצב של חום גבוה, קרבי, המעביר אותם על דעתם.

לכן עלינו לגלות בימים הבאים ערנות רבה בכל שטחי החיים הלאומיים. עלינו לומר לשליט מצרים, שאם יתפתה אי-פעם להרים יד עלינו, לשלוח את חייליו לקרב שבו הוא צופה אפשרות של אבדן מיליון מהם, הרי בעימות הזה עם האויב יעמוד לפני עם יהודי מאוחד ומלוכד. אנחנו איננו מאחלים למצרים עתיד שחור. אבל אם הוא מנבא לנו עתיד שכזה, עלינו לומר לו על-פי הנסיון: עתידך שלך סאדאת, יהיה מוטל בספק. אנחנו נעמוד מול איומים אלה. עלינו לדחות את האולטימטום המצרי החדש ללא סייג, כעם מאוחד ומלוכד, ללא כל קשר עם יחסי הכוחות הפרלמנטריים.

אדוני היושב-ראש, ב-23 באוגוסט 1939 חתמה ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות המועצתיות, המונהגת על-ידי המפלגה הקומוניסטית, הסכם אי-התקפה ושיתוף פעולה עם גרמניה, המונהגת על-ידי מפלגת הפועלים הנאציונל- סוציאליסטית. להסכם הגלוי צורף פרוטוקול. הוא נועד להיות סוד לעולמים. אך אין סודות כאלה. הפרוטוקול נמצא בשנת 1945 תחת חורבותיה של לשכתו של אותו אשמדאי. גרמניה הנאצית ורוסיה הקומוניסטית חילקו אז ביניהן, בהתאם לאותו פרוטוקול, אזורי השפעה באירופה הצפונית והמזרחית. אביא מאותו מסמך, שאין מביש ממנו בתולדות האימפריאליסם, משפט אחד בלבד: ״שתי הממשלות תפתורנה את הבעיה מתוך הבנה ידידותית״.

ודאי, אדוני היושב-ראש, התקופות שונות, והתוצאות של הסכם פודגורני-סאדאת מן ה-27 במאי שנה זו לא תהיינה, לא מבחינת הדגושות ולא מבחינת היהדות, אותן התוצאות של הסכם מוסקבה, ריבנטרופ -מולוטוב, או סטאלין-היטלר. ראשית, לא תפרוץ מלחמת עולם שלישית. יש כאלה, לא רק במזרח, אלא גם במערב, המנסים לאיים על חלשי עצבים במלחמה שכזו. היא נעשתה בלתי-אפשרית לחלוטין מאז יש בשני המחנות הנשק הגרעיני העלול להשמיד את שניהם. כשבידי מעצמה אחת 1,054 טילים בין-יבשתיים, המסוגלים לשאת ראשי-חץ מרובים בעלי עשרות מגטונים, ובידי המעצמה השנייה 1,440 טילים כאלה, ומתחת לפני המים בידי מעצמה אחת 656 טילים ובידי מעצמה שנייה 350 טילים כאלה - המלחמה הבין-מעצמות העולמית נעשתה לבלתי-אפשרית.

לעומת זאת דווקא משום הציוד המשמיד הזה נעשו אפשריות מלחמות מקומיות, והראיה — המציאות. במשך 26 שנים, שחלפו מאז גמר מלחמת העולם השנייה, אין האנושות פוסקת להתבוסס בדמה בחלקי עולם שונים במלחמות מקומיות, שאף אחת מהן לא הפכה, אינה יכולה להפוך, למלחמה כללית.

שוב לא יושמד העם היהודי. אם מישהו ירים ידו עליו, ידו של האויב תיגדע, ועמנו יחיה. ברוך השם, קם לנו דור לוחמים, וברוך השם, יש בידיו כיום אמצעי הגנה שלא היו, להוותנו ולאסוננו, בידי אחינו בשנות הארבעים.

התקופות הן שונות, התוצאות תהיינה אחרות, אבל הפילוסופיה של שני ההסכמים זהה. הגברת ראש הממשלה קראה לפנינו את הסעיף השמיני של חוזה פודגורני- סאדאת, אין צורך לחזור עליו. מאחר שהכנסת כבר שמעה את תוכן הסעיף החשוב הזה, אביא לידיעתה את הסעיף השני, שבו נאמר: ״מצרים, שקבעה את מטרתה לבנות מחדש חברה סוציאליסטית, וברית- המועצות, בהיותה מדינה סוציאליסטית, ישתפו פעולה באופן הדוק״, זאת הפילוסופיה. כשרוצים אזורי השפעה, כשרוצים לחלק את העולם, כשרוצים להרחיב את ההשתלטות, מדביקים קודם כל את תו הקדמה והסוציאליסם לשותף שעמו נעשה הנסיון של התרחבות והשתלטות כזאת. גרמניה הנציונל-סוציאליסטית — קידמה, המלחמה שהיא מנהלת נגד צרפת ובריטניה — מלחמה זו מצדן של צרפת ובריטניה היא אימפריאליסטית, והברית בין המדינה המונהגת על-ידי המפלגה הקומוניסטית לבין המדינה המונהגת על-ידי המפלגה הנאציונל -סוציאליסטית היא ברית-דמים. כך כתב סטאלין להיטלר בתשובה למברק הברכה של אותו אשמדאי גרמני ליובל ה-60 של אותו רודן סובייטי. זו הסכנה.

מובן מאליו שכאשר מדברים על תוקפנות, על ניסיון הכחדה, על התקשרות עם רודנות דמים ומדביקים לרודנים את תווי הקדמה והסוציאליסם — מותר אז לשתף פעולה עם הגורמים ההם. אבל מדברים נגד תוקפנות, בשם החירות, בשם הצדק, בשם השלום, למען עקרונות האו״ם. גם מלים אלו מופיעות במפגשי פודגורני -סאדאת. אולם בכך אין חדש. זאת אותה שפת- הכפל, שעליה כתב אריך בלייר, הידוע יותר בשמו הספרותי ג׳ורג׳ אורוול. איך אפשר לכנות את החוזה פודגורני- סאדאת? הלא הוא חוזה תוקפנות וחתירה. הוא במפורש חוזה תוקפנות נגד ישראל וחתירה תחת העולם החופשי.

לאחר שנחתם החוזה יש לנו לא רק הזכות, אלא גם מוטלת עלינו החובה לפנות לממשל בארצות -הברית, אל מלו, גם אל המינהל וגם אל הסנאט ואל בית- הנציגים וועדותיהם. לאחר פגישתו של שר החוץ האמריקני עם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת פנייה כזאת בוודאי לגיטימית לכל הדעות. כן עלינו לפנות אל כל העמים בני-החורין. אדרבה, יתבוננו — את מי ישרת לחץ כלשהו על ישראל לפתיחת תעלת סואץ תוך נסיגת כוחות מדינתנו ?

הייתה סברה שכביכול בגלל ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי מתפשטת החדירה הסובייטית במזרח התיכון. אמרנו לאורחנו מר רוג׳רס, ונשמיע ממרחקים באוזניו אותם הדברים: הרי זאת טעות מוחלטת והטעייה מסוכנת. בנמל הודידה שולטים הרוסים, אין לכך כל קשר עם הסכסוך הישראלי-ערבי, אלא- עם מלחמת האזרחים בתימן. את הבסיס הבריטי המפורסם באי ציילון עומדים לקבל לידיהם בעתיד הקרוב הרוסים, אין לכך כל קשר עם ישראל, אלא עם מלחמת האזרחים באי. עם מאוריציוס עשתה רוסיה הסכם על הקמת בסיס באי, אין לזה כל קשר עם ארץ-ישראל, זולת זכר הגולים שלנו. צרפת, מה לא עשתה כדי להתקרב על חשבון ישראל לאלג'יר ? ומה עשתה צרפת לאלג׳יר? הרי עליכם להבין, לפחות בימים אלה, כי זוהי האגדה אשר גורמים אנטי-ישראלים היו אולי מוכנים להפיץ אותה, לפיה כביכול בגלל הסכסוך הישראלי-ערבי חודר הקומוניסם לאזורנו. האמת היא שברית-המועצות מוכנה לכרות הסכמים על חלוקת אזורי השפעה גם עם גרמניה הנציונל-סוציאליסטית, לפני קום מדינת ישראל, גם עם הרודנות של נאצר ושל סאדאת, גם עם הדודנים בעיראק, עם כל מי שיכול לשרת את האינטרס הזה של הרחבת אזורי השפעה. הלא לפחות בימים אלה תבינו שיש באמת מערכה היסטורית כבירה בין העולם הקומוניסטי הזה, שהכל מותר לו כדי להרחיב את שלטונו והשפעתו, לבין העולם החופשי, או, אולי מותר לומר, עם שארית העולם החופשי, הרוצה להגן על אותם ערכים אשר כל בני-החורין אומרים עליהם: המה עושים את החיים כדאיים לחיותם.

אם תעלת סואץ תיפתח בתוצאה מלחץ נוסף על ישראל, ישתלטו הרוסים על התעלה בשני מבואותיה. דרכה יוסיפו להתקדם לעבר הימים הדרומיים והמזרחיים. על-ידה יתחבר הצי הסובייטי בים התיכון עם הצי הסובייטי באוקיינוס ההודי. התבוננו, כל העמים בני-החורין, ואז תבינו שאם יש כוח אחד במזרח התיכון העומד בדרכה של אותה ברית טמאה בין רודנות להשתלטות מוחלטת של הקומוניסם, הלא מדינת ישראל.

יש אומרים כי אל לנו להסביר את האינטרסים של ארצות-הברית או של העמים החופשיים האחרים, משום שהם עצמם מבינים אילו אינטרסים יש להם, אינני מוכן לקבל תיאוריה זו. חובתנו להסביר. מפי אורח רם-מעלה, אדוני היושב-ראש, שמענו הודעה חשובה : ״אנו — אמר אותו אורח — בסירה אחת׳׳. יפה. בסירה זו תופסת ישראל מקום קטן מאוד, אבל מבחינת הימצאותם של גורמים שונים בסירה אחת מה ההבדל אם המים יתחילו לחדור לתוך הסירה בפינה הקטנטונת, שבה אנחנו יושבים, או בחלק אחר של הסירה, שבה יושב ברחבות רבה כוח אדיר ? אם אחת היא הסירה, יש להבהיר את האינטרסים המשותפים, ואת זה אנו צריכים לעשות בימים הקרובים, בפה מלא, ללא חת, בארץ ובחוץ- לארץ, בקרב העם היהודי ולגייסו למערכה הזאת. יש לדעת: יד הקומוניסם הזדונית מורמת בימים אלה, יחד עם אויב שואף דמים, על מדינת היהודים, על העם היהודי כולו. כל בני-חורין חייבים לדעת זאת, ואם ננהל מערכה זו יש לנו סיכוי להצליח ולמנוע את הלחץ בטרם יופעל.

על רקע התביעה שעמים אחרים ישתחררו מאשליותיהם, הזכות, כמובן, לנו לבקש שאנו עצמנו נשתחרר מאשליות. הנה הסוגיה של פתיחת תעלת סואץ: האם לא הדגשנו כולנו, קרוב לארבע שנים, שאין כל קשר, כל תחביר הגיוני, בין פתיחת התעלה לבין נסיגה כלשהי של כוחות ישראל? הכל אמרו זאת עד לפני זמן לא רב ללא הבדל בין ממשלה ובין אופוזיציה. הייתי יכול למלא דפים שלמים, אדוני היושב-ראש, בציטוטים. חבל על זמננו, הם ידועים. הרי זה סביר, הרי זה הגיוני, שאם מישהו רוצה לפתוח את תעלת סואץ ולהסתכן בכל מה שקשור בפתיחתה ואיננו מוכן להשתכנע שזה לא טוב, לא בשבילנו ולא בשבילו, אפשר לטפל בפתיחת התעלה ללא כל הזזת כוחות. זה נכון שהמצרים, לפני שלוש שנים וחצי בקירוב, בעצמם הציעו זאת - לפתוח את התעלה ללא כל תביעה שכוחות ישראל ייסוגו. זוהי גישה סבירה. איך אנחנו בעצמנו הגענו למסקנה שמה שסביר אינו מתקבל על הדעת? מדוע בכל זאת הודענו לאמריקנים, גם במסמך כתוב - שפיסקתו הראשונה הובאה על-ידי הגברת ראש הממשלה — שאנו מביאים בחשבון התרחקות מסוימת של כוחותינו מן התעלה בקשר עם פתיחתה? מהי הפילוסופיה ? קודם אנחנו משכנעים את עצמנו, שמה שהיה סביר בעינינו זמן רב איננו עוד סביר. לכן אנו, בקבלנו את התביעה מבחוץ, מקבלים את המסקנה שעלינו להגיש תנאים שלפי הערכתנו הם סבירים. אנחנו אומרים: ״נהיה מוכנים באין חוזה שלום לסגת מתעלת סואץ, נגיש תנאים אחרים והתנאים האלה יתקבלו על הדעת, יש סיכוי״. אין סיכוי כזה. והראיה — המציאות. את אשר חשבנו בהכרה מלאה כל שלוש השנים ומעלה כסביר, כבר ביטלנו. את אשר חשבנו שיהא סביר — זה איננו מתקבל על הדעת, לא רק על דעתו של האויב, גם לא על דעתם של אחרים.

אני חייב לומר לך, גברתי ראש הממשלה, שלא טוב לעלות על הבמה ולומר לכנסת: לא קיבלנו שום התחייבויות לנסיגה מתעלת סואץ באין חוזה שלום. הממשלה יכולה לטעות ככל חבר בני אדם, הממשלה אינה יכולה להטעות. יש פלוגתה משפטית-קונסטיטוציונית רצינית מאוד, אם הממשלה, על-פי קווי היסוד שאושרו בכנסת, הייתה בכלל מוסמכת לשלוח לוושינגטון את המסמך שאת סעיפו הראשון הביאו היום באופן רשמי לידיעתנו. מדוע ? יש פלוגתה כזו, ושתי הדעות לגיטימיות. אני משוכנע שלא הייתה לממשלה סמכות כזאת, כי לא מדובר בחלל ריק, שבו כאשר ממשלה במשטר פרלמנטרי עושה צעד מסוים, היא מסתכנת, היא באה אחר- כך לפרלמנט, מבקשת אמון, ואם אינה מקבלת אותו, מתפטרת. פה לא היה שום חלל ריק. פה הממשלה הציעה והכנסת אישרה לאמור: באין חוזה שלום תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע עם הפסקת-האש. כאשר אמרתם לאמריקאים בשם ישראל, שהנכם מוכנים להתרחקות מסוימת — והרי זה יפורסם לגבי נסיגה, אבל ניחא, המלים אינן קובעות — מתעלת סואץ בתנאים כאלה, אתם יודעים שתנאי אחד לא היה בהם: חוזה שלום. והן הכנסת אישרה, על-פי הצעת הממשלה, כי באין חוזה שלום — וזהו התנאי, אין זולתו - לא זזים משום מקום ובשום תנאי אחר. זוהי דעתי; אפשר לחלוק עליה. אבל אם לא הייתה התחייבות כזו, מדוע הוזמנה חוות-דעת משפטית, שלפיה הממשלה רשאית לסטות מקווי היסוד ? אם יש סטייה מקווי היסוד, משמע שנתנו את ההתחייבות בניגוד לכתוב בהם.

תהיינה הדעות אשר תהיינה ביחס לסוגיה קונסטיטוציונית חשובה זו במשטר פרלמנטרי, לכל הדעות הרי ההתחייבות ניתנה. לו היית אומרת, גברתי ראש הממשלה, שהממשלה הודיעה כי התחייבות זו לא תבוצע אלא אם כן הכנסת תאשרה — ניחא, על-פי הדעה השנייה, לא על-פי הדעה הראשונה. אבל לומר לנו, לאחר שקראת את המסמך, שלא ניתנה התחייבות כלשהי באין חוזה שלום לנסיגה חלקית מהתעלה - לא מתקבל על הדעת. אני מבקש אותך שוב לשקול את הסוגיה, ואולי בדברי התשובה באמת תתקני את דברי הפתיחה. הגברת מאיר, מה לתקן ? — מה שאני הסברתי. זו דעתי. היא איננה מחייבת אותך, ואם את לא מקבלת אותה — נמשיך ונתדיין כמו שצריך לעשות בפרלמנט דמוקרטי, מתוך חילוקי דעות לגיטימיים.

התחייבנו לנסיגה חלקית באין חוזה שלום. ובידי ראיה נוספת, חמורה מאוד. אמנם לא קראת לפנינו את הסעיף הזה, אבל הוא פורסם ברבים, אינני מגלה שום סוד. בקשר לאותה סוגיה ביקשנו את נשיא ארצות- הברית שיסכים להחיל את הודעתו מיולי אשתקד על הקו החדש, משיקום. כולנו זוכרים את הודעתו של נשיא ארצות-הברית שאמרה: ״לא נלחץ עליכם להוציא חייל אחד מהשטחים הכבושים כל עוד לא הושג הסכם מחייב חוזי הדדי המשביע את רצונכם״. זו הודעה שהחשיבו אותה מאוד. אבל אם מבקשים ממנו להזיז אותה אל הקו החדש, הרי מבחינה מדינית היא כבר לא חלה על הקו הקיים. זו איננה התחייבות? זו התחייבות מחוזקת כאשר מבקשים במפורש: אמנם כן, נזוז באין אותו חוזה - ומדובר בהסכם שלום ולא בהסדר חלקי — ותואיל להחיל את הודעתך על הקו מעבר לאותו קו קיים.

אני אומר את הדברים כדי שהממשלה תואיל במטותא ממנה לשקול את העיקר. הנה כי כן, היא הגיעה למסקנה שבלי הבטחת נסיגה חלקית — שוב לא נוכל להסתדר, ותדמיתנו תהיה רעה. וכך ויתרה על הכלל הגדול האומר: באין חוזה שלום, תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב. מבחינה מדינית חיסלה אותו כאשר ביקשה שההודעה תחול על קו אחר.

מה היא התוצאה ואדרבה, תתבוננו מה אירע. התנאים, שהוצאתם מהם את חוזה השלום, נתקבלו על דעתו של מאן דהוא ? קירבתם את הנסיגה המדינית החמורה מהכלל שנשאתם בפני הציבור ושהתחייבתם עליו כאשר הלכתם לבחירות בנובמבר במלים אלה בדיוק כפי שציטטתי. האומנם זה קירב את ההסכם הנפרד? האם יש לכם יסוד להניח שמשום שהסכמתם לנסיגה זו, התדמית של האויב, המגיש לנו את תביעותיו, נפלה? הוא יהיה עכשיו מחרחר מלחמה, ואנחנו - שוחרי שלום צדיקים? כולנו יודעים שאין זה כך. והראיה — הודעתו של רוג׳רס שאמרה: ממצרים איננו דורשים שום דבר, היא עשתה הכל למען השלום. וההודעה החדשה שלו, בקשר להסכם נפרד: יש סיכוי שהוא יקום. מה היא הכוונה ? שילחץ על סאדאת כי יוותר על התנאים האולטימטיביים שלו, או להיפך ? כולנו יודעים את התשובה.

דוגמה שנייה: הייתה הצעה בממשלה - ושוב אין זה סוד - שבקשר עם עניין פתיחת תעלת סואץ נתבע מהאויב הודעה, שנסתיים מצב הלוחמה בינינו. בעזרת ידיד קראתי לפני שעליתי על הבמה חלק מנאומך, גברתי ראש הממשלה, מלפני מספר חודשים, ושמתי לב שבחודש מארס אמרת בעצם את הדברים האלה, שלתמיד יסתיים מצב הלוחמה. לאחר דיון ויתרתם על תביעה זו. שר החוץ — ואני מצטער שאיננו כאן — הלך אל הציבור והסביר מדוע אסור לנו לתבוע סיום מצב הלוחמה בהקשר זה: זה לא יהיה סביר. גברתי ראש הממשלה, אני קורא כמעט את כל העיתונים, והאמיני לי שכך אמר, כפי שהתפרסם בעיתון ׳׳על המשמר״. הוא הסביר לציבור שתביעה כזו תהיה בלתי- סבירה, כי קיבלנו תביעה אחרת, שתהיה סבירה: התחייבות להפסקת-אש מתמדת. זהו דבר חמור, משום שעל-ידי אותו ויתיר בעצם אישרנו שיוסיף להיות מצב מלחמה. ובמצב מלחמה הבטחנו לסגת מקווי ההגנה הטובים ביותר שיש למדינת ישראל, לכל הדעות.

אבל שוב אני מבקש לשאול: מה היא התוצאה ? והתנאי השני, האם הוא סביר? האם נתקבל על דעתו של סאדאת ? האם תומכים בו אחרים ? האם על רקע ויתור זה קירבנו את ההסכם הנפרד? התוצאה היא הפוכה. אנו את שתי הנסיגות המדיניות ערכנו, ומהצד השני אין סימן להליכה לקראתנו. וגם בין העמים האחרים — התביעה היא לישראל ולא לאויב, והתדמית של האויב איננה של מחרחר מלחמה, והתדמית שלנו, של הממשלה דהיום, היא של נוקשות, של אי-הנחת קלפים על השולחן, ואולי גם מניעת הסכם.

מהתפתחות זו, שאני מתאר אותה על-פי המציאות, הרי צריך להסיק איזו מסקנה. אבקש את הממשלה שתשקול, אחר התבוננות ועיון, לאיזו מסקנה היא חייבת להגיע לאור הנסיון.

אדרבה, התבוננו בכל המהלך הזה מבחינת העיקר, והוא — הסכם שלום. אני משרת באופוזיציה, ישבתי סביב שולחן הממשלה יחד עם עמיתי לשעבר, הם יאשרו את אשר אני אומר. לעולם לא אפגע בהם מבחינת העובדות. אני יכול להעיד, ששום חבר בממשלה לא רצה לאשר את יזמת רוג׳רס כפי שהוגשה ב-19 ביוני 1970, על כל הקשור בה. הרוב בממשלה דחה במשך שנים רבות את ההתחייבות לנסיגה. וראש הממשלה, שבועיים לפני שהגיעה אלינו האיגרת הנקראת ״יזמת רוג׳רס״, חזרה על ההודעה שהיא תתנגד לשימוש במונח ״נסיגה׳׳, שבשום פנים לא תסכים להשתמש בו. היא גם שאלה שאלה רטורית: מדוע אני צריכה לעשות זאת, האם משום שנאצר דורש זאת? היא הוסיפה הסבר: אם נאמר נסיגה, ישאלו מיד: לאן ? בזה צדקת, גברתי ראש הממשלה. שואלים: לאן ? שום חבר לא רצה לקבל על עצמו חובה לבצע את ההחלטה 242. כל חברי הממשלה רצו במשא-ומתן ישיר עם מדינות ערב. כל חברי הממשלה היו מעדיפים לו היינו נאמנים לעקרון זה וגם לעקרון שבחוזה השלום ייקבעו הגבולות המוסכמים, הבטוחים והמוכרים, ולא התחייבות מוקדמת של ישראל לסגת. זה נכון. לא בחדווה, עמיתי לשעבר, הסכמתם לקבל את יזמת רוג׳רס ולחתום על מה שאנחנו כינינו טיוטת יארינג, אבל חתמתם. הוויתורים המדיניים האלה נעשו. המטרה העיקרית, המרכזית, הייתה לקרב הסכם שלום. אני מבקש להתבונן יחד עמכם. אדרבה, תאמרו: אחרי הוויתורים המדיניים האלה — אתם חשבתם אותם לוויתורים חמורים, לכן, ביוני, כולנו יחד דחינו את יזמת רוג׳רס, פה אחד. רק ביולי חל השינוי. לאחר כל אלה, האם קירבנו הסכם שלום או הוא התרחק, מרחק שאין לאמוד אותו? זוהי סוגיה מדינית חשובה; זוהי גם סוגיה מוסרית. כי הרי במשך מספר שנים — גם בחודשים האחרונים — נאמר לא פעם: מי שאינו מוכן לחלוקת ארץ-ישראל, לנסיגה, הריהו מונע שלום, הריהו מנציח את המלחמה. האם לא אומר זאת על עמיתי לשעבר, לאמור: אתם רוצים בשארם-א-שייך עם רצף יבשתי לאילת ? שר האוצר אומר על זה: ייהרג ובל-יעבור, ושר הביטחון אומר: עדיף לשלוט בשארם-א-שייך בלי שלום מאשר לעשות שלום בלי שליטה בשארם-א-שייך. אחרי הדברים האלה, החמורים והיסודיים: לא יעבור, ייהרג — האם אבוא לומר לכם: אם כן, אתם מונעים הסכם שלום, אם כן, אתם מנציחים את מצב המלחמה, אם כן, יהיה הרג, תהיה פתיחת אש ? איש מכם לא יכול לקום לעומתי ולומר: לא, אני מבטיח, אני מאמין באמת וברצינות שאם נוסיף לשלוט בשארם-א-שייך ונקיים רצף יבשתי, יחתום סאדאת על הסכם כזה. אתם יודעים שאי-אפשר לומר זאת. וכך אני יכול להגיע לרמת-הגולן, לצפון סיני, לירושלים, לעמידה צבאית על הירדן. בתנאים כאלה, היש מישהו מכם שבכנות - אני מדבר אליכם כדבר יהודי אל יהודי, על כולנו מוטלת האחריות לשמור על העם הזה, על שארית הפליטה של העם היהודי — האם אתם יכולים לומר, שעל רקע הוויתורים האלה מצטייר הסכם מעבר לאופק? לא אומר שאתם מונעים הסכם שלום. אתם רוצים בהסכם שלום לפי הבנתכם. מדוע אתם מרשים לעצמכם לומר שאלה העומדים על שלמות הארץ מונעים שלום, מנציחים מצב מלחמה, לא מונעים את פתיחת האש? אותו דבר אפשר לומר על מדיניות הממשלה. אני יכול לומר בכנות: איש רציני לא יבטיח, בתנאים הקיימים, הסכם קרוב עם הערבים. שרלטנים יתנו הבטחות כאלה. אינני טוען שעל-פי המדיניות של האופוזיציה אני יכול לומר: נביא בקרוב הסכם שלום עם הערבים. לא אומר זאת. תואילו גם אתם לא לומר ההיפך. אדרבה, נהיה כנים בוויכוח. אז נדע: יש חילוקי דעות איך להשיג שלום, כולנו רוצים בו, האויב איננו רוצה בו. מישהו יכול לטעון: אדרבה, אולי יהיה חבר כנסת שיעלה על הבמה ויאמר: ניסוג לקווי ה-4 ביוני 1967 ויש לנו הסכם. גם הוא טועה, שוגה ומשלה את עצמו. אין שחר להשקפה זו. גם לו לכך היינו מסכימים, תימשך המלחמה. סאדאת אומר זאת במפורש. חוסיין אמר זאת במפורש.

כאן אני בא בתלונה נוספת, גברתי ראש הממשלה, על טעות מובהקת של הממשלה. למה עשיתם כדבר הזה: סאדאת כתב שהוא מוכן לעשות הסכם שלום עם ישראל ואנחנו שיבחנו את רצונו לשלום. מילא, מר רוג׳רס טוען שהוא הופתע לגמרי מהודעה זו. על-פי ניסיוני אני יכול לומר שמר רוג׳רס אינו זוכר היטב את ההחלטה 242. על-פי ניסיוני אני יכול להוסיף: עם כל הכבוד, הוא אפילו אינו זוכר היטב את תכנית רוג׳רס, בעל-פה אינו יכול לצטט אותה. הוא יכול להיות מופתע כאשר סאדאת חותם בדיוק על אותו מסמך שחתם עליו נאצר, אותה טיוטת יארינג שדחינו אותה ביוני. שם כתוב במפורש: הסכם לשלום קבע וצודק ביניהן — כלומר, בין מצרים לבין ישראל. אבל האם הממשלה שלנו הייתה צריכה לעשות כדבר הזה — לשבח את התשובה של סאדאת ולומר שהיא מוכיחה כי הוא רוצה בהסכם שלום ? דובר ממשלה נכבד מאוד אמר: זו לא תשובה טכסיסית, זו תשובה מהותית. אם כן, בעולם באמת העריכו: סאדאת רוצה שלום והישראלים רוצים שטחים. והפעם, בדרך הפאראדוקס המדיני, כבר לא ״אנחנו רוצים שטחים׳׳, ׳׳אתם רוצים שטחים״. כן, כן, גם אתה, שר הבריאות, גם אתה, שר הקליטה. בהחלט, זה הפאדאדוקס. אדרבה, גם על כך אני עומד, כדי שתתקנו.

השר לקליטת העלייה ג. פלד:

למה פרשת מהממשלה ?

מנחם בגין (גח״ל):

אני מניח שיש לך לשכה יפה. אני מסכים שתזמין אותי ללשכתו ותגיש לי כוס תה ואתן לך כל ההסברים.

משה סנה (מק״י) :

שר הקליטה רוצה לקלוט אותך.

מנחם בגין (גח״ל):

גם אתה יכול להיות מוזמן. הוברר לנו ששווא הטענה שלפיה הברירה היא בין שלמות הארץ בלי שלום לבין חלוקת הארץ עם שלום. אין מציאות כזאת. גם אלה המציעים חלוקת הארץ אינם מביאים הסכם שלום. לו הייתי רוצה לשוב ולחזור על טענותיכם, הייתי אומר את הדברים החמורים ביחס למניעת הסכם שלום, שאיני רוצה להשמיעם וגם לא אשמיעם. מה ההבדל בין המדיניות של שלמות הארץ לבין המדיניות של חלוקת הארץ? אסביר: המדיניות הראשונה מחזקת את עתידנו, הסכם שלום עדיין לא הושג. זה נכון. בטחון למדינת היהודים, בקווים הקיימים — מובטח. הרחקת האויבים ממרכזי אוכלוסין יהודים — קיימת. מן הביטחון הזה, כך אנחנו מאמינים, יצמח השלום. כאשר אתם מטיפים לחלוקת הארץ, אתם ממשכנים את עתיד האומה. אינכם מביאים לשום התקרבות להסכם שלום. אבל, העתיד ממושכן. שום ויתור שלכם איננו עומד בתור כזה, ומוסיף להיות לחץ לוויתורים נוספים. זה ההבדל. ביחס לרצון לשלום ולהסכם שלום — אין שום הבדל. בכנות נאמר: כולנו רוצים בשלום, אבל: מדיניות אחת, לפי הכרתנו, נכונה, צודקת ומבטיחה את עתידנו, מדיניות אחרת — לא, על- פי המציאות.

אבקש, אדוני היושב-ראש, ברשותך, לעבור לתקרית מסוימת ולהשמיע בקשר אליה הערה קצרה, ובכך אגיע לסיום דברי. לפני-כן דיברתי על טעות מובהקת של הממשלה בקשר למתן תשבחות לאויב שואף דמים המאיים עלינו במלחמת השמד, שכאילו הוא שוחר שלום. לפני שבוע עשה מישהו טעות מוזרה מאוד. אבקש באמת, שהממשלה תשקול איך לתקן את המעוות. ביום בהיר אחד הוסמך, כפי הנראה, נציגנו להודיע, שישראל תשלח איזו תרומה — 10,000 לירות ישראליות — למוסד הקרוי ״ארגון לאחדות אפריקה׳׳.

היו״ר ר. ברקת:

חבר-הכנסת בגין, עלי להפנות את תשומת-לבך לעובדה שנדון בסוגיה זו לאחר הדיון המדיני.

מנחם בגין (גח״ל) :

אני מודה לאדוני, אבל זהו דיון מדיני על הודעת הממשלה. הסוגיה היא מדינית ויש לי כל הזכות, על- פי התקנון, לנגוע בה. אם אחר-כך יהיה דיון בהצעה לסדר-היום - בבקשה, אין לי שום התנגדות. אפילו אציע לקיים דיון על הצעה זו. אבל יאמין לי אדוני ששקלתי סוגיה זאת עוד לפני שבוע, ושום דבר לא בא עלי כהפתעה.

אני רוצה לומר שאותו ארגון לאחדות אפריקה הוא אחד הארגונים העוינים ביותר לישראל. אני זוכר מה שהיה לפני שנה, כאשר עמדנו לקבל החלטה בכנסת על מאורעות הדמים האיומים בביאפרה. עדיין שרתתי בממשלה ונועצו בי, ועם חברי ממשלה אחרים, איך לנסח את הצעת ההחלטה. בטיוטה שקיבלתי היה כתוב שישראל פונה לארגון לאחדות אפריקה וכד׳. ביקשתי להוציא את הסעיף הזה — והחברים הסכימו. במה שוכנעו? הארגון לאחדות אפריקה מקבל את ההחלטות העוינות ביותר לישראל. מדוע אנחנו צריכים לתרום על-ידו 10,000 לירות ? לי קשה לעשות חשבונות בכספים, לכן אינני יודע כמה בדיוק זה בדולרים, אבל לא הרבה, באופן יחסי. אני מוכן לקבל את ההסבר שהכוונה היא לצרכים הומניטריים של אנשים סובלים — לרפואות, למלבוש ולמזון. כמה אפשר לרכוש מכל זה ב-10000 לירות ישראליות, לא ברור לי. אבל אני רוצה להקל על ישראל. לכן אני אומר: אני מוכן לקבל את ההסבר הזה. אבל אם זהו ההסבר — האם הארגון לאחדות אפריקה, הארגון העוין ביותר שיש ביבשת למדינת ישראל, הוא הכתובת לצרכים הומניטאריים? אם יש צרכים הומניטריים, אני מוכן לומר - משער אני שאבטא בזה את דעת כל חברי הכנסת, מהאופוזיציה ומהקואליציה גם יחד — שלנו היהודים שום דבר אנושי אינו זר. צריך לעזור. אני משוכנע שאם נקבל הודעה שלפיה רצויה עזרתנו בהודו, בה נמצאים היום 5 מיליון פליטים, פליטי חרב ופליטי רעב, יהיה עלינו להושיט עזרה הומניטרית רחבה ביותר לאנשים סובלים אלה - אם הם רוצים בה. לאנשים הסובלים באפריקה, אם הם רוצים בעזרתנו — נושיט אותה. אבל לא לארגון לאחדות אפריקה. וראו מה שקרה. קם אחד — שמו, אם אינני טועה, טילאני - ואמי בשם אותו ארגון: אנחנו צריכים לבדוק אם בכלל עלינו לקבל את התרומה הזאת מישראל. ישראל בעיניו איננה כשרה אפילו לקבל ממנה תרומה כספית. אדרבה, נצלו את ההזדמנות ולאור דברי שחצנות אלה תודיע הממשלה: אין שום תרומה כזו לארגון לאחדות אפריקה. אם יש צורך בעזרה לצרכים הומניטריים, בשביל אנשים סובלים, נגיש אותה על-ידי הצלב האדום. זהו מוסד המטפל בעניינים הומניטריים. אז הייתי מציע בשם האופוזיציה להגדיל את התרומה הזאת.

יוחנן בדר (גח׳׳ל):

הם גירשו את שגריר ישראל מהאולם.

מנחם בגין (גח״ל):

שואלים אותנו תמיד: מה האלטרנטיבה שלכם ? אבקש להביא את האלטרנטיבה שלנו בסעיפים פשו- טים ובמשפטים קצרים. גברתי ראש הממשלה וחבריה, מתוך דאגה לעמנו ולארצנו אנחנו האופוזיציה קוראים לכם:

א) לשוב לעקרון של משא-ומתן ישיר. לא לסטות עוד ממנו ולבטל כל התחייבות שפירושה ויתור על אותו משא-ומתן ישיר. את בעצמך אמרת: מה שנקרא משא-ומתן עם ד״ר יארינג — זוהי קומדיה של משא-ומתן. אם זו קומדיה- הניחו את המשתק המדומה. בדברים רציניים לא משחקים. שובו לעקרון של משא-ומתן ישיר. זו הדרך היחידה, לא מיד, אך בבוא היום, להגיע להסכם שלום.

ב) שובו לעקרון שעמלנו עליו יחדיו זמן רב וקיבלנו אותו: הגבולות ייקבעו בחוזי שלום בלי כל התחייבות מוקדמת של ישראל לנסיגה. באפריל 1969 שאל אותנו ד״ר יארינג את השאלה הישירה: אתם מוכנים לסגת? לא השתמשנו בתשובתנו במונח ״נסיגה״, אלא השיבונו: במשא -ומתן ישיר, שיביא לחוזי שלום, ייקבעו הגבולות הבטוחים והמוסכמים - בלי שום התחייבות לנסיגה.

ג) שובו - ומהר מאוד - לעקרון שהיה מקובל על דעת כל עם ישראל זולת סיעה אחת: באין חוזי שלום תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע עם הפסקת-האש.

לפני מספר שבועות, אדוני היושב-ראש, עמד דובר הממשלה על במה זו ואמר שאנחנו אומרים לאווים בלבד. הנה, השמענו שלוש פעמים הן. אדרבה, קבלו את ההן המשולש הזה.

אבל אסביר לסיום דברי, אדוני היושב-ראש, שיש לאו שהוא הן וכן להיפך - יש הן שהוא לאו. אנחנו אומרים לאו לכניעה שהוא הן לעמידה איתנה. אנחנו אומרים הן לשלמות הארץ שהוא לאו לחלוקתה. אנחנו עומדים על זכותנו למולדת יהודית בייחוד בימים שבהם הרודן השחצני משווה את מדינת היהודים למדינת הצלבנים, וכך הוא מנסה לרמוז על עתידה של מדינתנו. לא לקחנו שום דבר משום עם. שבנו לארצנו. ויום טוב היה זה לישראל כאשר ראש הממשלה, על דעת הממשלה כולה, מלבד סיעת מפ״ם, אשר הסתייגה, אמרה כי במלחמת ששת הימים שוחררה נחלת אבותינו. נחלת אבותינו - שבנו אליה, בנינו אותה, נלחמנו עליה, שיחרתו אותה, איחדנו אותה ומאוחדת היא צריכה להישאר. הן לארץ ישראל. אנחנו אומרים הן לזכותנו על נחלת אבותינו. אנחנו אומרים לאו לנסיגה והן לביטחון ישראל שממנו יצמח השלום.

זה ההן שלנו. מה שעלינו לעשות בעתיד הקרוב הוא להתנחל, בעיר ובכפר, בכל ערי ארץ ישראל, ובמהירות רבה. להתנחל, להתבצר וגם להיכון למבחנים. העם יעמוד בהם, הוא יודע שעתידו ועתיד בניו קשורים במבחנים אלה - והוא מאמין בשלום.