הישיבה המאה וששים ושמונה של הכנסת השישית יום חמישי, י"ח אדר ב' תשכ"ז 30 במארס 1967 – חוק לתיקון דיני העונשין (בטחון המדינה) (תיקון) תשכ"ז-1967

גברתי היושבת ראש. הנימוקים להצעת התיקון פשוטים בתכלית, ואבהיר אותם בקצרה. אך לפני כן יורשה לי לומר דברים מסויימים על הצעת החוק כולה, מאחר שעל התיקונים המובאים בה התנהלה מערכה עשר שנים תמימות, והיה לי הכבוד להשתתף בה. התיקונים הם בעלי חשיבות יסודית, וטועים חברי הכנסת הסוברים כי הלחץ הפרלמנטרי, בו התחלנו מיד לאחר קבלת החוק המקורי, לא הועיל כלום. נהפוך הוא. הוא הביא תוצאות חשובות מאד.
ראשית – המצוקה הנפשית שבה נמצא השופט לנדוי משנאלץ בתוקף החזקה הניצחת להרשיע נאשם על מסירת ידיעה סודית דווקא, עך על פי שהוא – השופט לנדוי – היה משוכנע כי לא נמסרה שום ידיע סודית כזאת, - במצוקה נפשית זו לעולם לא יימצא עוד שופט בישראל על-פי החוק כפי שאנו מתקנים אותו היום.
שנית, הקביע שהוספנו...

אורי אבנרי: תוכיח את זה. זה לא בטוח.

מנחם בגין: בטוח לחלוטין.

היו"ר ד. נצר: על כל פנים, לא נמשיך פה בוויכוח.

מנחם בגין:
לא, לא, בכנסת אפשר. זה בטוח לחלוטין.
על פי החוק המקורי, אם לא קיבל השופט את הסברו של הנאשר כסביר, - היה מכוח החוק, החוק החרות, חייב להרשיע את הנאשם על מסירת ידיעה סודית. לא ידיעה, שגם היא יכולה להיות מסוג ריגול, אלא ידיעה סודית דווקא, המוגדרת בחוק באופן מיוחד. על-פי הכתוב כיום בחוק, לכשיתקבל בקריאה שלישית – לא תעורר עוד בעיה כזאת לעולם בשביל שום שופט.

הקביעה השניה, שעליה התחלתי לדבר בטרם הפסיקני חבר-הכנסת אבנרי, היא בעלת ערך מיוחד. אינני בטוח אם יש כמותה במדינות אחרות בחוקים החלים על ריגול. לאמור: גם אם ההסבר הנניתן על-ידי הנאשם לא יתקבל על דעתו של בית-המשפט כסביר, עוד ניתנה אפשרות לבית-המשפט לזכותו, בניגד למה שהיה כתוב בחוק הקודם. מובן מאליו, משיבוא בית-המשפט לידי מסקנה – אם על יסוד הוכחות שתביא הסניגוריה ואם מנסיבות הענין, ומשום כך כתבנולא ,,הוכיח", אלא ,,הוכח לבית המשפט", באופן אובייקטיבי – הרי במקרה כזה יזוכה הנאשם, אף על פי שהקטיגוריה הוכיחה שהמגע היה ביודעין, ואף על פי שההסבר שניתן על ידו לא התקבל על דעת בית המשפט כהסבר סביר. אלה שינויים חשובים ביותר, ולא ברור לי מדוע צריכים חברי כנסת לעשות מאמץ מיוחד כזה כדי לנסות להוכיח לנו ולציבור שלמעשה לא נשתנה ולא כלום. הרבה נשתנה, והלחץ הפרלמנטרי הממושך הבשיל פרי מבורך, וצריך להדגיש את העובדה הזאת ולציין כי הממשלה במשך שנים רבות סירבה להקשיב וסירבה להתחשב בהצעותינו, ולמרות זה, בבוא היום – קיבלה את העמדות החשובות של חברי כנסת מסיעות שונות, והנה כתוצאה מכך הגישה את הצעתה שלה, שלא סיפקת את הוועדה, והוועדה מצידה הוסיפה תיקונים חשובים מאד. לדעתי, זוהי עדות חיובית מאד למדינה שכשבית-הנבחרים הוא הנוטל את היזמה, והצעות החוק מעיקרן היו פרטיות, - היזמה הזאת מביאה תוצאות חיוביות.

אשר להצעת התיקון שלי, כפי שאמרתי, אביא את נימוקי בקצרה.

החוק הזה מעיקרו הוא חוק בטחון המדינה. ומשום כך הוא צריך לטפל בסוגיה זו. בוודאי, עובד ציבור חייב שלא להפר אמונים גם לאחר שחדל להיות עובד ציבור או עובד מדינה, ואסור לו למסור לאדם בלתי מוסמך ידיעות שהוא – עובד המדינה – קיבל בשעתו בתוקף תפקידו הממלכתי-הציבורי. אבל אם המדובר הוא בידיעות כלליות, מקומן, או מקום הדיון המשפטי על מסירתן ללא סמכות, הוא בחוק אחר, לא בחוק בטחון המדינה, - הלא הוא חוק שירות המדינה. ברור שאם עובד מדינה, בין בשעת מילוי תפקידו ובין לאחר שסיים את מילוי תפקידו, מוסר ידיעות כאלו למי שאיננו מוסמך לקבל אותן, חייב הוא לבוא על עונשו. אבל זה צריך להיות על-פי חוק שירות המדינה, לא על-פי חוק שמעיקרו (וגם שינוי השם בו לא הועיל הרבה) מטפל בסוגיות החמורות של בטחון המדינה ופגיעה בו.
משום כך אני מציע מלכתחילה להגביל את הטיפול במסירת ידיעות ללא סמכות למי שאינו זכאי לקבל אותן, על ידי עובד מדינה לאחר שפסק מלהיות עובד מדינה, לידיעות הנוגעות לבטחון המדינה וליחסי חוץ. אם הידיעות שנמסרו אין נוגעות לשני השטחים הללו, אין אני אומר שעובד המדינה לא יבוא על עונשו; נתון יתן את הדין. אבל לא על-פי החוק החמור המיוחד הזה, הנוגע לבטחון המדינה.