הישיבה המאה ושמונים וחמש של הכנסת הראשונה-הרכב הממשלה החדשה

כנסת נכבדה. איש עברי ימאן להבין ואיש נכרי לא ישכיל להבין, על מה פרצה ולמה נמשכה ארבעה־עשר ימים וארבעה־עשר לילות סערה בצלוחית מים דלוחים, סערה שנסתיימה בתפירת המפרשים הקרועים של ספינת הקואליציה.

מר בן־גוריון הציג בפני הכנסת את ממשלתו החדשה­ הישנה, שיש בה מספר שינויים: משרד אחד שהיה יתום משר קיבל אב, ושר אחר שיכל את משרדו, אותו המשרד שהיה נושא תבונת התכנון של מפא"י והסמל המפואר לשיטתה המשקית: כוונתי למשרד־הקיצוב־והאספקה, עליו השלום; איש מפא"י עזב ואיש מפא"י נכנס. מר בן־גוריון עצמו, על אף הודעותיו המרובות, שעם השלמת הראורגאניזאציה של הצבא יטוש את תיק הבטחון, מוסיף להחזיק בו, ובסך­ הכל הגענו מתריסר שרים למספר הפאטאלי של שלושה­ עשר שרים. ועל כל אלה היה צריך לערוך את המשבר, להחזיק במתיחות את הארץ במשך שבועיים, לבזות את שם המדינה בעולם, ולהביא נזק למעמדה הבינלאומי? הן קווי היסוד של הממשלה ההיא נשארו קווי היסוד של הממשלה הזאת. למה רגשו שרים? אולם, אם אי־אפשר לסלוח לכם את הנזק שגרמתם על־ידי המיקח־והממכר, שהתנהל הפעם לא בחדריה הסגורים של הוועדה המתמדת של הקונגרס הציוני, אלא לעיני כל דעת־הקהל העולמית, העברית והגויית כאחת, ודאי שאי־אפשר לסלוח לכם את הבזיון שגרמתם לסמכותו ולמעמדו של המוסד העליון המחוקק בישראל.

לפני שבוע ימים באתם לוועדת החוקה והצעתם לקבוע תאריך לבחירות החדשות – 20 בפברואר 1951. גם לפני שבוע ימים ידוע ידעתם, שעדיין נמשך המשא־ומתן, וקם מוסד חדש בישראל, בלא יסוד חוקי ובלא תקדים בתורת המדינה – המתווך להשלמה בין שותפי הקואליציה.

המשכתם את ההתרוצצות הפנימית. משום מה באתם לוועדת החוקה והעברתם לפי יזמתכם ודרישתכם החלטה על קיום הבחירות ב-­20 לפברואר? הכיצד השתמשתם בוועדת החוקה כמכשיר לחץ על שותפכם בקואליציה? הרי ועדת החוקה היא מעין כנסת, ואתם הפכתם את הבית הזה לאקדח חלוד המכוון לשותפכם, קבעתם תאריך לבחירות חדשות בעזרת סיעות אחרות ומלמלתם בשעת מעשה: "כל נדרי ואיסורי וחרמי וקונמי", כלומר, שאם בינתיים ישתנה המצב, תדרשו אמון לשנתיים נוספות.

הרי אין זאת אלא דרך תעתועים, להפוך את הבית הזה, על ועדתו, אחת הוועדות העיקריות שלו, למכשיר במשחק הפנימי בין שותפי הקואליציה.

וכל המאורעות האלה אינם אלא המשך לאותו מאורע כולל שאנו עדים לו במדינה זה עשרים חודש, והוא – פשיטת־­הרגל הטוטאלית של הממשלה הזאת. באמרנו כי פשטתם את הרגל, איננו מתכוונים לפשיטת־רגל נפשית דוקא. בוודאי יש פשיטת־רגל כספית וכלכלית במדינה. ושום פשיטת־עור בארץ, ושום פשיטת־יד בחוץ־לארץ, לא יצליחו לבטלה. לכל בר־בי־רב כבר ידוע, שמשקנו עומד על סף ההתמוטטות.

שר־התחבורה דוד רמז:

אל תמהר, אתה עשוי להתבדות.

שלמה לביא (מפא"י):

אתה מדבר על כך זה שנתיים.

מנחם בגין (תנועת החרות):

אשמח מאד אם אתבדה.

אמרתי שהמשק שלנו עומד על סף ההתמוטטות. אתם מפטמים את העם במגביות מדומות של שלוש­מאות מיליון דולאר בשנה מאת היהדות האמריקנית. אין זו אלא אשליה שאתם נותנים לעם, במקום לתת לו פתרון לבעיה הכל­כלית, ממש כשם שהשר לשעבר והשר דהיום השלה את הציבור בנקודות במקום אספקה. הרי יש לכם ידיעה ונסיון מן השנים האחרונות, מה הן ההכנסות מכל המגביות למיניהן בחוץ־לארץ. כשם ששר־האוצר עושה את חשבון תקציב הכנסותיו, לאור הנסיון של השנים שעברו, עליכם ללמוד מנסיון השנים שעברו מבחינת ההכנסות של המגביות. היה קו עליה במגביות מ—1945, והוא הגיע לשיאו בשנת 1948, היא שנת מלחמת המגן. מאז התחיל הקו לרדת, והממוצע אינו מגיע למאות מיליוני דולארים. לפני שנה דרשתם מאתיים־וחמישים מיליון דולאר, ואתם יודעים כמה קיבלתם; השתא דרשתם מאתיים־וחמישים מיליון דולאר, ואתם יודעים כמה קיבלתם. על איזה יסוד אתם משלים את העם הזה, באמרכם שעל־ידי אוסף כספים בצורה זו או אחרת נקבל בשנה הבאה שלוש־מאות מיליון דולאר? אין זו אלא אשליה. אתם יודעים שבדרך זו לא תפתרו את בעיית הקיום של עמנו.

אתם עושים את כל הדברים האלה בגלל סיבה אחת ויחידה, והן זו תורתכם, תורת היסוד המשקית – לרכז ענפי משק בידיכם. בעצם, אולי אינכם יכולים להשתחרר מנסיה מונופוליסטית; אולי נטיה זו טבועה בשיטתכם. מה יועילו הדברים שמר בן־גוריון השמיע באזני ברטלי קראם, כאשר הוא שאל למשטר שיקום בזמן הממשלה הזאת, ומר בן־גוריון אמר לו – כך מספר ברטלי קראם – : "אל דאגה, בארצנו יתגשם הסוציאליזם יותר מאוחר מאשר בארצות־הברית של אמריקה". מה יועילו דברי ארגעה אלה, אם כאן הוקם משטר, שיצא שמו לשמצה בכל העולם, משטר של מונופולין ונישול, משטר של עושק, חמס וגזל, הסותם את הדרך בפני זרם של השקעות הון שיהודים היו מוכנים להשקיע.

הבאתם את העם לפשיטת־רגל, ואינכם יודעים איך לצאת ממנה.

אולם אינני בא לטעון שהקשיים הכספיים הם הם הקובעים את צדקתה או אי־צדקתה של דרך מסויימת. במשך עשר שנים עקבתי אחרי דרך חייו של זאב ז'בוטינ­סקי. הוא היה העני במנהיגי ישראל; ראיתיו בעניו; ואף־על־פי־כן, האם אנו טענו שדרכו לא צדקה, משום שלא היה לו כסף? כלום עזבנו אותו משום שהוא נתקל בקשיים כלכליים?

להפך, על אף הקשיים האלה הלכנו בעקבותיו. הלכנו בדרך של נאמנות, לא לעשיר אלא לצודק, לא לתקיף אלא לאיש נושא הרעיון, הרעיון שממנו יצאה אותה המלחמה, אשר הדיה הגיעו לאזני מר בן־גוריון דוקא מפי יהודי אמריקני, בוועידה שהתקיימה בחלק הבלתי־מופצץ של מלון המלך דוד.

על כן אינני בא לטעון, שאך פשיטת־רגל כספית קובעת את מצבנו במדינה. ישנה פשיטת־רגל חמורה יותר, פשיטת־רגל של המוסר, ההורסת אותנו אולי יותר מכל. מר בן־גוריון, בהתווכחו עמדי, ציטט פסקה מהכרזות הממשלה על הצנע, ולא באתי להשיג עליה. אולם אני חוזר ואומר – ו"דברי הכנסת" עדים לי – שמר בן­ גוריון הבטיח לפני שנה־וחצי, שממשלתו לא תוריד את רמת־החיים, אלא את יוקר־החיים. אתם יודעים, מה עלה לרמת־החיים ומה עלה ליוקר־החיים. הבטחתכם היתה הבטחת שוא.

הבטחתם עליה בלתי־מוגבלת, והן לא לנו תספרו מה ערכה של עליה בלתי־מוגבלת. הן כל תוכן המלחמה שאנו אסרנו ושהעם כולו אסר, היה בכך, שייפתחו השע­רים, שלא יהיו זקיפים זרים עומדים על חופי הארץ, שיבואו עולים מתימן ומצפון. לא לנו צריכים אתם לספר על רעיון שיבת ציון. אולם הרי משטרכם כבר עשה להגבלת העליה.

הרי כבר ישנם אחינו מאפריקה הצפונית המתדפקים על שערינו ואתם אינכם מכניסים אותם לפי רצונם, לא משום שהחלטתם מתוך רוע־לב להפסיק את העליה, אלא משום שמשטרכם, מתוך הכרח, הביא לידי הגבלת העליה, לירי הפסקת הזרם של שבי ציון.

והנה כאשר הגיעו עולי פולניה באניה "פרוטיאה" – כיצד קיבלתם אותם בעיצומם של ימי המלחמה בשוק השחור? שלחתם אליהם חיילים מזויינים ושוטרים, אשר – אולי בניגוד לרצונם ועל־פי פקודה איוולת, שאינה אלא חלק מן המשטר הזה – התעללו בעולים האלה, לא שמו לב לטענותיהם ולזעקותיהם: "החזירו אותנו מצרימה, אם כך מקבלים אותנו על חופי המולדת". זו לא מלחמה בשוק השחור; זו מלחמה בשיבת ציון, זו מלחמה בעם ישראל. הידיעה על מה שאירע ברציף נמל חיפה תעבור לפולין ולכל רחבי העולם, והיא תפריע לשיבת ציון. היא אינה אלא סמל לפשיטת הרגל של משטרכם.

והנה באות עלינו בחירות, וחברות התחבורה הועמדו לפני אולטימאטום, שעליהן להגיש לקרן הבחירות של מפא"י מאה אלף ל"י, ואילו מפ"ם דורשת חלק ממאת אלף הל"י או תוספת על סכום זה. ואנחנו רוצים לשאול: כלום כסף זה הוא שלכם או של חברות התחבורה? האם אין זה כסף ציבורי של כל המוני הנוסעים? מניין להן לחברות התחבורה מאה אלף ל"י כסף מיותר, מניין צברו כסף זה, אם לא מהעלאת מחירים? כלום אין זו הפקעת שערים, כלום אין זה שוק שחור פוליטי וכלכלי? ויחד עם זאת עוד תבואו אלינו בטענות, אם אנחנו אומרים שהשוק השחור אינו אלא יציר כפיהם החומדות והחומסות של בעלי המונופולין במדינתנו.

אלה הסמלים, אלה הסימנים, אלה ההוכחות לפשיטת הרגל הטוטאלית של המשטר הזה. על כן, אל תבואו בטענה, כי בימי הסערה שקמה בצלוחית המים של הקו­אליציה, הייתם מוכנים ללכת לעם ולשאול את פיו, אם אתם יכולים להמשיך בהובלת ספינת ישראל, ואילו היום אין עוד דרך לשאול את פי העם. לא! עליכם להע­מיד את המאנדאט שקיבלתם לפני עשרים חודש, לרשות העם, כי חלו שינויים יסודיים מאד הן בשטח המדיניות הפנימית והן בשטח המדיניות החיצונית. איש אינו מאמין לכם, לא בארץ ולא בחוץ־לארץ. והעם אינו מוכן, מתוך חדוות יצירה, ומתוך רצון חיים, להתקיים תחת שלטונכם. חלו שינויים כבירים בדעת־הקהל העברית, ועליכם להסיק מזה מסקנה. אף אם תישבעו להמשיך בקואליציה זו עד שנת 1953 – השבועות והאלות לא יעמדו לכם. גם ביחס אליהן מלמל מאן דהוא "כל נדרי". ובעוד חדשים מספר שוב יפרוץ משבר, משום שפשטתם את הרגל ואינכם מסוגלים עוד לשלוט. וכאשר תיארתם את התמונה של התפטרותכם, הוברר לכל, שכפי שלא היה טעם בשליטתכם, כן לא היה טעם בהתפטרותכם. כי אפילו להתפטר כראוי לא ידעתם, ופתחתם לפני העולם כולו חלון לראות, כיצד הופכים כנסת – עם כל הכבוד לקונגרסים הציוניים, זולת שניים – לקונגרס; כיצד הופכים ממשלה לסוכנות, וכיצד הופכים ועדת־הכנסת לוועדה המתמדת הנודעת של הקונגרס.

ואשר למר בן־גוריון, הרי הוא אינו צריך לדרוש את דחיית תאריך הבחירות. מר בן־גוריון, או ביתר דיוק, הסיעה ששמה ראש־הממשלה דוד בן־גוריון, החליטה לא לעמוד בראש הממשלה אם לא ישלוט בה עקרון של אחריות קולקטיבית אפילו בתקופה של חדשים מספר עד הבחירות החדשות. היתה זו מעין הכרזת שביתה מטעם הסיעה הקרויה ראש־הממשלה דוד בן־גוריון. אולם הסערה נסתיימה, השביתה נגמרה, האחריות הקולקטיבית כבר ישנה, ממשלה זו כבר יושבת, ואתה, מר דוד בן־גוריון, יכול לעמוד בראשה; אם תקבל אמון – ואתה יודע את הקולות שבוודאי תקבל משותפיך – תמשיך עד העשרים בפברואר ותקיים את הבחירות כפי שרצית. הרי לדידך יהיה זה הגיוני; חוסל המשבר הנפשי שלך, אתה יכול לשבת לדון עמם, להתווכח אתם, אולי גם לצעוק עליהם, מה הרעש? נקבע תאריך על־ידי ועדת החוקה, חוק ומשפט, והוא העשרים בפברואר, הוא היום שבו יתקיימו בחירות. אל תמשיכו כבזיון, שגרמתם בלאו־הכי לבית הזה. קיימו את התאריך הזה תחת הממשלה ה"יציבה" הזאת, בעלת "האחריות הקולקטיבית". שאלו את פי העם, הוא יכריע כלפיכם וכלפי משטרכם, הוא יגיד אם ברצונו להמשיך לחיות תחת משטר של תורים ומחסור, ואם הוא רוצה לקבל את האשליות ביחס למיליארדים הדולארים, שמר ה. מונטור עומד לתת לו. למה תתכחשו להודעה שמסרתם לפני שבועיים? אין לכם זכות מוסרית להמשיך בשלטונכם עוד שנתיים, עליכם להעמיד לרשות העם את המאנדאט שקיבלתם.

על כן נתמוך בהחלטה של ועדת החוקה, חוק ומשפט, היא ההחלטה שנתקבלה לפי יזמתה של מפא"י, והיא ההחלטה שאנחנו הצענו אותה עוד לפני שנה, ואשר הפכה ביום מסויים להצעתכם. העמידו להצבעה את שאלת האמון בממשלה הזאת, ואם תזכה לאמון, תהא זו ממשלת־מעבר יציבה בעלת אחריות קולקטיבית עד העשרים בפברואר, היום בו יאמר העם, אם אתם מסוגלים להמשיך לשלוט בו או שעליכם להסיק מסקנה מפשיטת־הרגל שלכם ול המשיך ללכת ולהעלות את ערך הלירה הישראלית.