הישיבה המאה-ושמונה של הכנסת השמינית – יום שני, ד׳ כסלו תשל״ה 18 נובמבר 1974 – הופעתו של יאסר עראפאת באו״ם
אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, אבקש להסב את תשומת לב חברי הכנסת לניסוח הצעתנו. לא ביקשנו לדון בנאומו של עראפאת בעצרת או"ם אלא בהופעתו. האמת היא כי דבריו של עראפאת אינם העיקר. שמענו גם שמענו; שוב הגיעה לאזנינו מסכת של בורות, כזב, עלילה, צביעות האופייניים לשונאי ישראל בכל הדורות, ובמיוחד בדור הזה. ואלו הנקודות העיקריות אשר שמענו מפיו של אותו לץ האו״ם בארודי ומפיהם של שאר נציגי מדינות ערב, לאמור: יש הבדל בין יהדות לבין ציונות; קרבנות הנאציסם הם נאצים; קרבנות הגזענות הם גזעניים; משחררי מולדת הם פולשים לארץ לא-להם ; מדינת היהודים המחודשת נידונה לחיסול ועל חרבותיה תקום פלשתין, שלא היתה ולא נבראה אלא שם סלף היתה בהיסטוריה האנושית.
האם דברים אלה ראויים לתשובה כלשהי ? עודני מפקפק בכך. אבל ייתכן שנסיון אחד אשר נעשה מעל במת או״ם באזני נציגי כל העמים ראוי לתשובה. כוונתי לנסיון להפריד בין יהדות לבין ציונות. אדוני היושב-ראש, למעט יוצאים מן הכלל, הבית הזה מורכב מציונים, רובו או רובו ככולו. נכון שהיו בינינו חילוקי דעות, וגם הלכנו לעתים בדרכים שונות. נפרדנו ונפגשנו, עשינו מאמצים שונים, והיו ימים גדולים שבהם עשינו כולנו מאמץ משותף אחד למען גאולת עמנו ושיחרור ארצנו. כולנו ציונים, ועלינו לומר היום הזה כי למדנו תולדותיהן של תנועות השיחרור בימי קדם, במאה השמונה-עשרה ובמאה התשע-עשרה ובמאה העשרים, ומתוך לימוד ושינון נסיון וידיעה, יכולים אנו לומר בגאווה אנושית, שמעולם לא קמה תנועת שיחרור לאומית כה צודקת, כה טהורה, כה תמימה, כה מופלאה, כציונות. לאמור: לתקן עוול שנמשך שישים דורות — לכל הדורות.
אבל, כאמור, לא דבריו של עראפאת הם העיקר ביום ההוא והיום הזה. אילמלא ההבדל המכריע, שעליו עוד אעמוד, אילו היינו עוצמים עינינו היה נראה לנו, כאשר הקשבנו למה שהתרחש באולם עצרת האו״ם, שהאנושות הוחזרה אחורה ארבעים שנים תמימות. לא 1974 היא, אלא 1934. גדולי העולם עולים, לא לניו- יורק אלא למינכן, ומשתחווים ומריעים למי שנקרא על- ידי צ׳רצ׳יל: ״הביטוי של כל הרע בלב האדם״. הם משתחווים ומריעים לרב-מרצחים, לאיזו חיית טרף שהגיחה מיער עד. הם יודעים מה הוא רוצה לעשות לעם היהודי. הם גם קראו את חיבורו והם יודעים מה הוא מכין להם עצמם, לעמים האחרים. אבל יש לו כוח, הוא יכול להכניס אנשים למחנות ריכוז, הוא יכול להשמיד עמים או לשעבד אותם. הוא כאילו מצליח. הוא הביטוי של השפלות, של הרצחנית, של החייתיות בלב האדם, והם אינם שמים לב לעברו, למעשיו, לתכניותיו, ליחסו לעם, לבני אדם. משום שלעת עתה יש לו כוח, הם מוותרים על כל רגש אנושי, על כל שאיפת צדק, הם מוחאים כף — נציגים של עמים אירופיים רבים, גדולים, תרבותיים, בעלי מעמד חשוב בהיסטוריה האנושית.
כעבור ארבעים שנה ראינו תמונה מעין זו באולם אירגון האומות המאוחדות. על הבמה עמד רב-מרצחים שביודעין שלח את נושאי דבר שנאתו כדי לרצוח אם עם הילד ברחמה, כדי להשכיב על הרצפה ילדים ולפתוח עליהם באש ממכונת יריה. בסוגריים אומר: אנחנו היהודים, הלוחמים הציונים, הלוחמים היהודים, יכולים להעריך אומץ-לב של האויב. אין שום בושה אם מישהו, מול כוח עליון, הולך בשבי. חיילים אמיצים הולכים בשבי. לעתים הם מעדיפים לא ללכת בשבי אלא להקריב את חייהם. כך נוהגים חיילים לוחמים. אבל אי החייל, אי הלוחם, אשר לפני שהוא בעצמו נקטל, איננו יכול לנהוג אחרת אלא לפני-כן עוד ״להספיק״ לרצוח עשרים ילדים ? אחרת הוא לא יכול למות, אחרת הוא לא יכול להקריב את חייו. לפני-כן הוא צריך לשפוך את דמם של תינוקות דבית רבן.
והנה ראש אירגוני המרצחים המשולבים האלה, אשר הפך את האוכלוסיה האזרחית, איש, אשה וילד למטרה המחושבת מראש של התקפות הדמים, שאיננו שואף לשחרר עם אלא להשמיד עם, לא לגאול ארץ אלא לשעבדה — הוא עומד על במת אירגון האומות המאוחדות, עם אקדח או בלי אקדח — לא זה חשוב — ונציגי עמים תרבותיים, גדולים, בעלי היסטוריה אדירה מאחוריהם, קמים על רגליהם, מוחאים לו כף ומריעים לו. איך יכולה האנושות לחזור מדי פעם בפעם לאפלה לאחר שהתגברה עליה ויצאה לאור ? איך היא מסוגלת לחזור למערה הרוחנית שבה היתה נתונה שנים ודורות ? זה מה שקרה בעצרת האו״ם. זה העיקר. זו האזהרה לנו ולבנינו.
אדוני היושב-ראש, בחודש נובמבר יש ימים מיוחדים, זכורים היטב: 2 בנובמבר, 11 בנובמבר, 29 בנובמבר ; עכשיו נרשום לפנינו את ה-13 בנובמבר. איך נקרא ליום הזה ? על-פי האמת — יום החרפה הבין-לאומי. אנחנו רוצים לומר באזני הצרפתים, האיטלקים ועמים אחרים אשר נציגיהם השפילו את כבודם עד דכא : לעולם לא נבדיל ולא נפריד בין יהדות לבין ציונות. הציונות היא תנועת הגאולה של היהדות הדוויה, הנרדפת והמושפלת מדור לדור, גם בידי עמי אירופה התרבותיים. ומי שמוחא כף למי שמרים יד על הציונות — הוא מתנקש בנפשה של היהדות. ירשמו זאת לפניהם העמים בעולם.
ושוב יש לנו תמונה מן התקופה האפלה ההיא. מערב ומזרח עולים על אותה דרך של פיוס תוקפנות הדמים ואינם זוכרים את אשר אירע להם. מלחמת העולם השנייה, על כל הטראגדיות היהודיות והאנושיות הקשורות בה, לא היתה פורצת אילמלא שני מעשים מחפירים במערב ובמזרח גם יחד: מינכן מצד אחד וחתימת חוזה ריבנטרופ-מולוטוב ב-23 לאוגוסט 1939 מצד אחר. הנה נראה, לגבי היהדות והציונות, לגבי מדינת היהודים, כאילו שוב העמים לומדים מן השגיאה כיצד לחזור עליה : במזרח וגם במערב משתחווים בפני אותו רב-מרצחים. מדוע ? — משום שהם מניחים שהוא בבחינת הצלחה, משום שמאחוריו ממון רב, נפט, מדינות ערב, תשע-עשרה במספרן, מן המפרץ הפרסי ועד חופי האוקיינוס האטלאנטי, הרוצים לקחת עוד ארץ אחת קטנה, שנועדה על ידי אלוקים ואדם, מקדם לעולמים, לעם היהודי, או על-פי האמת ההיסטורית — לשארית הפליטה מדור לדור של העם היהודי.
כך היינו חושבים אילמלא הבדל אחד, והוא המכריע. באתי היום להעלותו לא רק לפנינו אלא גם לפני העם היהודי באשר הוא שם וגם לפני עמים אחרים. זה ההבדל; לפני ארבעים שנה, אויה לנו, העם היהודי היה חסר מגן; זעק — מי ישמע ? דרש — מי יאזין ? התחנן — מי יטה אוזן ? כל העמים אטמו אזניהם משמוע. עד אשר באו השנים ובני העם היהודי למיליוניהם נסחבו אל כל המיתות המשונות. במערב ובמזרח איש לא עשה דבר כדי להצילם. אך עתה לא עוד. העם היהודי אינו עוד חסר מגן. כוח לרשותו, כוח אדיר, כוח אשר כמוהו לא היה לו מימי המכבים. כוח זה, השונא מלחמות ותוקפנות, כוח זה אשר נועד כולו כדיי להגן על ילדי ישראל, על תינוקות דבית רבן, למען לא תורם עליהם עוד יד זדון של קלגס שואף דמים כדי לנפץ ראשיהם החביבים — כוח זה קיים והוא אשר יגן על עמנו ועל ארצנו. יידעו כל שונאינו, יידעו בני עמים אחרים: מדינת היהודים איננה אפיזודה לדור או דורותיים, כפי שהם אומרים אולי בינם לבין עצמם, אולי במקומות סתר, אולי אפילו בארמונותיהם. מדינת היהודים המחודשת קמה אחרי דורות של סבל ורדיפות, פגיעה, השפלה והשמדה, כדי לתקן את העוול שנעשה לעמנו, לדורי דורות.
נוכח תופעה מחפירה זו כפי שראינוה בעצרת האו״ם עלינו לפתוח במסע הסברה בקרב כל העמים שאולי כמוהו עדיין לא היה ובו לא עסקנו. אני מציע לקבוע את הכללים למסע ההסברה, למען לא רק נדע את דרכנו אלא גם נבין באיזו דרר להתגבר על מה שהתרחש לנגד עינינו באותו אולם שאורות חשמל דלקו בו אבל אפלה גדולה שררה בו.
ואלה הם הכללים:
1) ארץ ישראל שייכת בזכות לעם היהודי, מקדם ולעולם.
2) לא לקחנו משום עם כברת ארץ כלשהי. שבנו אל ארצנו שלנו.
3) אנחנו היהודים שיחררנו את ארץ-ישראל משלטון נכרי קולוניאלי, שיחררנוה בשארית כוחנו הלאומי אחרי השמדת מיליונים של בני עמנו ובדמם של טובי בנינו הלוחמים.
4) מאז נולדנו יהודים והיינו לציונים הננו מאמינים בשיווי זכויות של האדם והאזרח, ללא הבדל מוצא, גזע, לאום ודת; ועל-פי כלל מקודש זה הננו חיים ורוצים לחיות עם שכנינו הדרוזים והערבים — על-פי הלאום המוכר על-ידנו; עם המוסלמים והנוצרים — על-פי הדת שאנו רוצים כי יחנכו את ילדיהם במורשתה המקודשת להם.
תופיק טובי (הרשימה הקומוניסטית החדשה):
ראינו איך מגיבים באכזריות על-ידי דריסת נערים ונערות---
שושנה ארבלי-אלמוזלינו (המערך) :
מעלילים עלילות.
תופיק זיאד (הרשימה הקומוניסטית החדשה):
זו אמת.
גאולה כהן (הליכוד) :
בגלל השירים שלך מתרחש מה שמתרחש שם.
תופיק זיאד (הרשימה הקומוניסטית החדשה):
בגלל המדיניות שלכם.
מנחם בגין (הליכוד):
5) לא אנו רצינו ביצירת בעיית הפליטים. העם היהודי הוא עם פליטים, אנו יודעים מה קשה גורלו של פליט. בעיית הפליטים במזרח התיכון נוצרה משום שאויבינו ניסו הלוך ונסה להשמיד אותנו בארצנו, ומשום שלא הצליחו מזימותיהם אלה — נוצרה בעיה זו. אפשר לפתור אותה באופן אנושי חיובי. הפליטים הערביים החיים בארץ-ישראל בשטח השיפוט של מדינתנו — נפתור את בעייתם; פליטים ערביים הנמצאים בארצות ערב — הן חייבות לפתור את בעייתם. יש להם אדמה, מים, עשרות מיליארדים, והם עומדים ומבקשים שישים מיליון דולאר כדי לא לפתור את בעיית הפליטים הערביים.
תופיק זיאד (הרשימה הקומוניסטית החדשה):
יש להם זכות לחזור למולדתם.
מנחם בגין (הליכוד):
שמענו את עראפאת, וזה מספיק, חבר-הכנסת זיאד.
אדוני היושב-ראש, אותו פה טמא של רב-מרצחים ערבי, אויב האנושות, נאצי קטן, שופך דם תינוקות, התעלל גם בהזכירו את הדם הקדוש של מצדה ונתן לנו על רקע זה עצות. בגלוי הוא אומר איזה מעמד יהיה מוכן לתת לנו. זה כתוב בנאומו. המעמד של הארמנים והצ׳רקסים. אדוני היושב-ראש, לא תהיה שום מצדה. אנו אוהבי שלום ושונאי מלחמות, שונאי שפיכות דמים. אנו רוצים לחיות עם עמי ערב, עם שכנינו הערביים, בשלום, בצדק, בחירות ובכבוד אנושי. אני אומר זאת בכל ההכרה, בכל לבי ובכל נפשי, בשם הרוב המכריע של היהודים והציונים היושבים בבית זה, ללא כל הבדל סיעה. אבל אם יתקפונו, יזכרו אויבינו : לעולם לא תהיה עוד שום מצדה; תמיד — מודיעין. ומוטב שלא יתקפונו, מוטב שיעלו על דרך השלום עמנו.
ענייננו צודק. לעם הערבי הגדול, שאנו מכבדים אותו, תשע-עשרה מדינות, שנים-עשר מיליון קילומטרים מרובעים. לנו ארץ אחת קטנה, ארץ-ישראל, שאליה הבאנו פליטים מרחבי תבל, בה היינו לעם מקדם, אליה שבנו והיינו לעם. אותנו רוצים להחריב, את מדינתנו רוצים להרוס. לעולם לא. ענייננו צודק, נעמוד לימין הצדק.
העם היהודי הוא היום עם לוחם לא רק במולדת אלא גם בתפוצות, ובעזרת השם — נוכל.
