הישיבה המאה ושלושים ושבע של הכנסת החמישית יום שני, ב' סיון תשכ"ב 4 יוני 1962 חוק המעבר תיקון מס' 6 תשכ"ב 1962 קריאה שניה וקריאה שלישית
מנחם בגין (תנועת החירות):
אדוני היושב-ראש. אנו מציעים להטיל איסור על איזכור דעות, הודעות או הצבעות מישיבות הממשלה: איסור שיש לו תקדימים בתקנון הכנסת על-פי הסעיפים 62 (א) ועב).
יש אומרים כי החוק כולו היא פרי המציאות. אם כך הדבר, הרי הצעתי היא הפרי, בה״א הידיעה, של המציאות. כפי שהיינו עדי שמיעה לה בכנסת.
האמת, אדוני היושב-ראש, שלראש הממשלה דהיום יש מעין זכות-יתר לצטט דברים מישיבות הממשלה. בכנסת כמעט אין סיעה מן הסיעות היושבות כיום בקואליציה או שישבו בה, אשר באחד הימים לא באו בטענות לראש הממשלה, כאשר עמד על הבמה הזאת וקרא לו חלקים מפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, וחברי הסיעות האלה קראו לעומתו: קרא עד הסוף, למה אתה מצטט רק חלק מן הדברים?
הייתי יכול לשאול: האם כל הקריאות האלה לא יצאו מפי חברי אחדות העבודה, או לא יצאו מפי חברי המפלגה הדתית-לאומית? אינני צריך כבר להזכיר את חברי מפ״ם, אשר היה להם להשמיע קריאות כאלה לעתים תכופות מאד.
האם באיזכור דברים מישיבות הממשלה אין הפרה מובהקת ביותר של האחריות המשותפת? לכך נתן לנו דוגמה, במושב הקודם של הכנסת החמישית, דווקא ראש הממשלה בעצמו. הוא אמר אז, ב20 בפברואר 1962: ״אם פעם אחת הצליח״ — הכוונה היתה למר רוזן — ״שיהיה לו רוב, של אחד, נגרמה לנו, לפי עניות דעתי׳ בכיה לדורות״.
לא פירש מה היתה הכוונה. באו מקורביו בעתון ״דבר״, ״ידיעות אחרונות״ ו״מעריב״ והסבירו לעם כולו, לא לכנסת, שהכוונה היתה למבצע צבאי אשר לו היה מצליח, עשוי היה להביא לידי כיבושה המשחרר של שכם, של חברון, של המשולש, של ירושלים העתיקה. והואיל ובממשלה הזמנית הצליח חבר-הכנסת רוזן — כך טען ראש הממשלה — שיהיה לו רוב של קול אחד נגד מיבצע זה, לא הוצא המיבצע לפועל, ולפי דעתו של מר בן-גוריון, או לפי עניות דעתו, נגרמה לגו אז בכיה לדורות.
אבל בארבעה באפריל 1949 נתקיים דיון בכנסת. ובדיון ההוא הושמעו הדברים הבאים: ״ועמדה שאלה, והיא עומדת: המשולש וחברון. ואינני רוצה כרגע להיכנס לשאלה אם היינו יכולים או לא יכולים, — נניח כרגע שהיינו יכולים מבחינה צבאית, ואני מקבל את ההנחה הזאת שהיינו יכולים; יכולנו לכבוש את המשולש ואת כל חברון. אולם מוכרחים קצת לראות את הדברים לפני שהולכים לעשות אותם״. ומה היתה הראיה? — "...ונניח, שבדרך צבאית יכולים אנו לרכוש את כל מערב ארץ ישראל, ואני גם בטוח בכך. ואז מה יהיה? נעשה מדינה אחת, אלא שהמדינה הזאת תרצה להיות דמוקרטית, יהיו בחירות כלליות — ואנחנו נהיה במיעוט״. פה הושמעה קריאת-ביניים: ״יש יהודים בעולם״. התשובה היתה: ״כן, אך לעת-עתה הרוב יעשה חוק שלא יבואו יהודים לארץ״.
מי אמר את הדברים האלה? ראש-הממשלה מר דוד בן- גוריון. עכשיו, אדוני היושב-ראש, מתי אמר את האמת ? כאשר הוא טען...
היו״ר ק. לוז:
חבר-הכנסת בגין, אתה מנמק פה תוספת הקשורה באחריות הדדית, אבל אינך יכול עכשיו להיכנס לענינים שאין להם כל נגיעה לענין עצמו, בו אנחנו דנים עכשיו. אני מצטער שלא הפסקתיו עד עכשיו, אלא האזנתי לדבריך.
מנחם בגין (תנועת החירות):
אני מקווה שאדוני הבין את דברי. אני מוכן תמיד להתייחס בכל הכבוד הראוי להערותיו, אבל צר לי מאד, לא אוכל הפעם להפסיק את המשך הסברתי מבחינת המציאות בכנסת, משום-מה צריך לאסור איזכורים המעוותים את הדברים הידועים בישראל. זוהי הנמקתי. אילמלא קרו הדברים, לא הייתי מציע תוספת. יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, מדי עלותו על במת הכנסת, מסביר לנו שהמציאות היא המחייבת לקבוע כי מי שמצביע נגד או מי שנמנע מהצבעה, דינו כדין מי שהתפטר.
ובכן, מתי אמר את האמת ? האם אמר אותה כאשר טען שאי-כיבושה של חברון והמשולש זוהי בכיה לדורות, או כאשר טען שאילו היינו כובשים את חברון והמשולש, היתה זו בכיית בכיות לכל הדורות, משום שבמקום מדינה יהודית, היתה קמה מדינה ערבית.
זוהי ההוכחה עד כמה מסוכן להביא דברים על-פי החלטתו של מאן-דהוא. כפי שכתבו בבטאונו של הקיבוץ המאוחד ״מבפנים״: כאשר ראש הממשלה רוצה, הוא מוציא פלפלת מהגנזך הפרטי שלו, ומצטט ציטוטים. למה זה מותר לראש הממשלה? ואיזה מוסר הוא לאסור על כל חברי הממשלה מה שמותר לאחד מהם? לכן, אדוני היושב-ראש, אנחנו מציעים לומר במפורש כי אסור מעל במה זאת לאזכר דעות, הודעות או הצבעות מישיבות הממשלה! ואם אדם עושה זאת, דינו כדין מי שהתפטר מן הממשלה. זאת הצעתנו הראשונה.
אשר להצעתנו השניה, הרי הדבר משתמע מן החוק עצמו. בחוק נקבע מתי יהיה שר אחראי להפרת הכלל הגדול של אחריות משותפת בממשלה: ואנחנו באים לקבוע על-פי הצעתנו, שאותו כלל חל גם על שר אשר תפקידו הוא ראש הממשלה.
שמענו טענה כי הדבר איננו דרוש משום שהוא מובן מאליו. על כך ארשה לעצמי לספר סיפור קצר מתולדות הדיפלומטיה. היה פעם דיון בין טאלראן לבין דיפלומט אחר על תוספת סעיף לחוזה מסויים. הדיפלומט השני טען שהדבר אשר הציע טאלראן הוא מובן מעצמו, ולכן לא צריך להוסיף את הסעיף. אמר לו טאלראן: אם הדבר מובן בלי שייאמר, הרי יהיה מובן עוד יותר אם ייאמר,
אם באים אלינו בטענה כי מובן מאליו שהכלל חל גם על ראש הממשלה, אנחנו חושבים שיהיה מובן עוד יותר אם ייאמר במפורש, ולא תהיינה זכויות-יתר לשום איש מחברי הממשלה.
אדוני היושב-ראש, אני הרי יכול לומר, בהכרה שלא אחטא לשום אמת, שאילו היו ידיהם של שותפי מפא״י פטורות מן הכבלים, היו בחפץ-לב מצטרפים להסתייגות הזאת. כי הרי לכם זה מכאיב יותר מאשר לנו. מה יזיק לנו מבחינת האופוזיציה אם עולה לכאן ראש הממשלה ופתאום מוציא בכיה-לדורות של הפרוגרסיביים: או ״איפה הייתם״ של אחדות העבודה! או ״מתי נלחמתם״ של מפ״ם? הרי לא לנו אלא לכם זה מכאיב. האם לא לכם מכאיב מדוע הוא מרשה לעצמו דברים שלא ייעשו בשום פרלמנט? מדוע הוא מפר הלוך והפר את האחריות המשותפת כאשר הוא אומר את הדברים הללו ? אתם צריכים להיות בעד הצעותינו.
אלא מאי? נכבלו ידיכם, והאופוזיציה תצטרך למלא את חובתה הפרלמנטרית והממלכתית, ולהגן על כבודו של המוסד הממלכתי ששמו — ממשלה, ולדרוש אחריות משותפת בכל ממשלה לכל חבריה, וראש ממשלה זה או אחר איננו יוצא מן הכלל. הכלל הזה חל גם עליו. משום כך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות לו על סבלנותו ועל אשר הוסיף לי דקה. הדקה ייתכן שהיתר מיותרת, אבל אני מרשה לעצמי להעיר שהדברים לא היו מיותרים ואני מציע לכנסת לקבל את ההצעות האלה, אף- על-פי שאין לי, על-פי ידיעת המציאות הבטחון שחברי הכנסת מסיעות אחדות העבודה והמפלגה הדתית-לאומית, בתנאים הקיימים, ירימו ידיהם בעד ההצעות שהם בכל לבם בעדן.
