הישיבה המאה ושלושים וחמש של הכנסת החמישית יום שלישי, כ"ה אייר תשכ"ב 29 מאי 1962 חוק המעבר תיקון מס' 6 תשכ"ב 1962 קריאה שניה וקריאה שלישית

 מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני היושב-ראש. בטרם לדת חוק, כמוץ עבר יום, ואז יתווסף לספר החוקים דף, אשר אם נדבר בלשון ההפחתה, לא יוסיף לו כבוד. החוק הזה על סעיפו הראשון, והוא נפשו, הורתו כקפריזה ולידתו בקנוניה. ידוע לכל חברי הכנסת, או כמעט לכולם, כי גם שותפיה של מפא״י לבם מלא ספקות כרמון, לפחות ביחס לצורך בחוק הזה, אבל נכבלו ידיהם בהסכם ואינם יכולים עור לחזור בהם ממנו.

הסעיף הראשון של הצעת החוק קובע כי שר ישא באחריות בפני הממשלה להצבעתו במליאת הכנסת ולהצבעת הסיעה עליה הוא נמנה. פירוש הדבר — הסיבת היוצרות מבחינת משטר פרלמנטרי, אם לא טוטאליטרית, הרי טוטאלית. כי במשטר פרלמנטרי הממשלה נושאת באחריות משותפת בפני הפרלמנט. לא להיפך. הכלל הגדול הזה נקבע אצלנו בסעיף 11. האם הוא מבטל את האחריות המיוחדת האינדיבידואלית של כל חבר בממשלה בפני הכנסת? התשובה לשאלה זאת, מן הדין שתהא שלילית.

אמנם ישנן חוקות בהן במפורש כתוב שהאחריות המשותפת של הממשלה בפני הפרלמנט אינה גורעת מאחריותו של כל חבר בממשלה בפני בית המחוקקים. אבל אם אצלנו לא נקבע הכלל הזה במפורש בכל זאת נקבע בעקיפין.

בסעיף 11 (סעיף קטן ב׳) לחוק המעבר נאמר: (זוהי הצהרת האמונים של כל חבר ממשלה) ״אני מתחייב כחבר הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, ולקיים את החלטות הכנסת״. ומהותה של ההתחייבות הזאת היא, שכל חבר ממשלה, בתור שכזה, מתחייב באחריות בפני הכנסת בפעולתו, מבחינת שמירת האמונים למדינה, וגם במישרין מבחינת קיום החלטות הכנסת.

ישנו סעיף אחר בחוק המעבר הנובע מתיקונו בשנת תשי״א, הבא אף הוא בעקיפין לקבוע אחריות אינדיבידואלית של חבר ממשלה בפני הכנסת, וזה לשונו: "מינוי של סגן שר לא יגרע מאחריותו של חבר הממשלה לפעולות משרדו, ולא מחלקו באחריות המשותפת של הממשלה״. במלים אחרות, אמנם סעיף 11, העיקרי, קבע שהממשלה כולה נושאת באחריות משותפת לפעולותיה בפני הכנסת, אבל גם לכל חבר בממשלה חלק משלו באותה האחריות. כך היה עד עתה על-פי הכללים הגדולים בכל משטר פרלמנטרי. מעתה, בהתקבל הסעיף הזה, נקבעת הלכה שחבר ממשלה אחראי בפני הממשלה ראשית, להצבעתו בכנסת, ושנית, להצבעת חבריו לסיעה. כך נעשים השרים בבחינת בני ערובה להצבעת חבריהם במליאת הכנסת. ומאחר שהממשלה נתמכת ברגיל על- ידי הרוב והרוב מורכב, ככנסת כולה מסיעות, יוצא שעל- ידי חברי הממשלה, והטלת אחריות עליהם להצבעת חבריהם לסיעות, לא הממשלה נושאת באחריות בפני הכנסת, אלא הכנסת נושאת באחריות כלפי הממשלה. לא הממשלה מתחייבת, או כל חבר בה, לקיים את החלטות הכנסת, אלא הכנסת מחויבת על-פי חוק לקיים את החלטות הממשלה.

יש אומרים כי הפיכה זאת במושגים היסודיים במשטר הפרלמנטרי דרושה לנו, אף הכרחית משום שאצלנו ראש הממשלה איננו זכאי לפטר חבר בממשלתו; ואילו באנגליה למשל, הוא המחליט. הוא יכול לקרוא לשר ולומר לו: אני מבקש ממך, כי תחזיר את תיקך, ואז כמובן השר הזה מתפטר. בתיאוריה הזאת, אם היא מושמעת מעל במת הכנסת יש במקרה הטוב ביותר בורות, ובמקרה הרע ביותר אחיזת- עיניים. אין זה נכון שראש ממשלה בבריטניה מפטר כל שר בממשלתו. הוא מפטר שר הנמנה על מפלגתו של ראש הממשלה. האם אצלנו לא קרה כדבר הזה?

באחד הימים עלה על הבמה ראש הממשלה, והודיע כי הוא בטוח שכל העם בישראל שמע בצער על החלטתו של שר החוץ לשעבר, מר שרת, להתפטר מן הממשלה. מי גרם צער זה לעם היהודי? האיש שבישר אותו בכנסת. בוודאי קרא לו, ואמר לו — לא היינו בסוד השיחה — מה שאמר לו, ומר שרת הניח את תיקו. וזה מתקבל על הדעת. לא לנו לשפוט, כפי שנתגלה אחר-כך מפי מר שרת, שההכרעה ההיא נתקבלה במפלגתם המשותפת לא בכבוד ועל-פי הצדק, אלא מתוך חשבון ופחד. יש איפוא חשבון ופחד במפא״י, ואנו איננו מתערבים בכך. אם מנהיגה של מפא״י, בהיותו ראש ממשלה, רוצה לפטר חבר ממשלה שהוא חבר מפא״י, זה ענינם וענין מפלגתם. אבל כאשר קיימת ממשלה קואליציונית, כלום יכול ראש ממשלה לפטר חבר ממשלה הנמנה על מפלגה אחרת? לא היו דברים מעולם, ולהוכחת דברי אביא עובדה אשר בנוסח המקובל אפשר לכנותה קלטית.

ב-31 בינואר 1942 נתקיים דיון בפרלמנט הבריטי. יזם אותו ראש הממשלה דאז, מר וינסטון צ׳רצ׳יל. בימים ההם, אדוני היושב-ראש צבאות בריטניה נחלו תבוסות רבות בכל חלקי האימפריה. גם במזרח הקרוב וגם במזרח הרחוק. וקמה ביקורת חריפה מאד בבית על וינסטון צ׳רצ׳יל ועל ניהול המלחמה על-ידו. הוא תבע הבעת אמון. נתקיימה הצבעה. הוא קיבל הבעת אמון. באותו יום שיגר מכתב לסר ארצ׳יבלד סינקלר, מנהיג המפלגה הליברלית דאז, ומתוך תוכן המכתב יבינו חברי הכנסת לכוונתי העיקרית.

כך כתב מר וינסטון צ׳רצ׳יל לסיר ארצ׳יבלד סינקלר: ״הריני נאלץ להפנות את תשומת-לבך להצבעתה של המפלגה הליברלית בבית על הצעת האמון. מתוך עשרים חברים שמפלגה זאת מונה, בסך-הכל נמנעו או נעדרו שישה, ואילו מתוך ארבעה-עשר הנותרים, שלושה הם מיניסטרים. בעוד הייצוג הוא כה קטן, נראה לי עוד יותר הכרחי לשמור על אחדות הפעולה בהזדמנויות של הבעת אמון לממשלה, אשר המפלגה הליברלית החליטה, באורח רשמי להצטרף אליה ולתמוך בה״. היתה הצבעת אמון. חברי מפלגה קואליציונית, במספר מסויים, נמנעו מלהביע אמון בממשלה שנציגיה ישבו בה; ומר וינסטון צ׳רצ׳יל — מה עשה? שלח מכתב למנהיגה של המפלגה הליבראלית וביקש ממנו...

מאיר ארגוב (מפא״י):

איך הודיע הוא לשלושת המיניסטרים?

מנחם בגין (תנועת החירות):

אני מצטער מאד מר ארגוב, אבל אני חושב שקראתי את המכתב בעברית פשוטה, אמנם מתורגמת. קראתי בדיוק כמו שווינסטון צ׳רצ׳יל מפרסם את מכתבו בזכרונותיו. הוא טען שמתוך עשרים חברי הבית הליבראלים — שישה נמנעו או נעדרו ושלושה הם מיניסטרים. הוא לא כתב, ואני לא אמרתי שהמיניסטרים נמנעו, וכשיגיע הדיון אצלנו למושג ״סיעה״׳ אז תבין שאנחנו דורשים לומר במפורש מה זאת סיעה: רוב חברי הסיעה המשתתפים בהצבעה? ואילו חבריך במליאה וגם בוועדה ידחו את הצעתנו.

פירוש הדבר שהרוב בממשלה יהיה תמיד בן-חורין לפרש מה זאת ״סיעה״, ואם ירצה הרוב, אפילו הימנעותו של חבר אחד מסיעת אחדות העבודה על הבעת אמון או אי-אמון בממשלה תספיק כדי שדין ההצבעה יהיה כדין התפטרותו של שר העבודה או שר התחבורה החדש.

היו״ר י. ישעיהו-שרעבי:

אבקש לסיים.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אני מסיים. הייתי רק צריך להסביר לחבר-הכנסת ארגוב מה שהיה מובן לכל שאר חברי הבית,

הנה בבריטניה קרה: חלק מסיעה מסויימת נמנע מלהביע אמון בממשלה, והתוצאה היתה — מכתב אני מציע איפוא, אדוני היושב-ראש, למחוק את הסעיף הראשון ההפיכתי, מהצעת החוק. ובאורח אלטרנטיבי, למחוק את המלים שאין כמוהן לחומרה, מבחינת המשטר הפרלמנטארי: ״וכן להצבעת הסיעה שעליה הוא נמנה, במליאת הכנסת״. תודה רבה.