הישיבה המאה-ושבע (והמאה ושמונה) של הכנסת השלישית יום רביעי׳ ט׳ ניסן תשט״ז (21 מארס 1956) חוק התקציב לשנת 1956/57, תשט״ז—1956

מנחם בגין (תנועת החרות):

אדוני היושב-ראש, משרד ראש הממשלה חולש על שירות השידור. בשום מדינה לא-טוטאליטארית אין שירות שידור כה משוחד, כה חד-צדדי, כה מפלגתי או חד-מפלגתי כשירות השידור הקרוי ״קול ישראל״. די להאזין, מדי פעם בפעם, לדינים-וחשבונות הנמסרים על גלי ״קול ישראל״ מן הדיונים בכנסת, כדי להבין למה אחד השרים קבע ששירות השידור אינו למעשה שירות ממלכתי, אלא שירות ממשלתי, זאת אומרת, שירות מפלגתי. באה הצעה לסדר-היום מצד איש האופוזיציה, רק העובדה, שההצעה הועלתה, נזכרת ב״קול ישראל״. תשובת השר ניתנת אם לא בהרחבה, לפחות בתכנה. יש ערב מסויים שבו נמסרים הדים מן הכנסת וועדותיה על-ידי אדם, שאם איני טועה, שמו הוא מר קנר. הוא מרשה לעצמו לעתים הערות זלזול, שלא נשמעו כמותן, על חשבון נואמים מסיעות שונות שאינם, נושאים חן בעיניו.

אני מקשיב לפרקים לשירותי שידור של מדינות אחרות: אנגליה, ארצות-הברית. אני שם לב שבשירותי השידור ההם נמסר לממשלה ולאופוזיציה כמעט אותו זמן. כאן שירות השידור עומד לרשותה של הממשלה או של המפלגה. יש רק שירות שידור אחד בעולם, שהוא משוחד יותר מ״קול ישראל״. הוא נמצא במדינה בה אומרים: המפלגה והממשלה.

הגיע הזמן שהכנסת תיתן דעתה על שירות שידור כזה. אין לסבול מצב בו שירות שידור, שכולנו מקיימים אותו, יהיה שירות שידור של הממשלה, כאילו אנחנו אין אנו אזרחי המדינה הזאת. שירות השידור, כל עוד הוא ממלכתי, חייב לעמוד לרשותם של כל אזרחי המדינה.

יש שירות שני שעליו אני רוצה לדבר. אינני יודע למעשה את שמו. אני חושב שיש איזה קשר לשירות זה ולמשרד ראש הממשלה, או לאדון העומד בראשו. אולם אינני יודע בדיוק מי הוא החולש על אותו שירות. כוונתי לשירות הידיעות שיש לו שמות רבים. אני חושב שצריך אחת ולתמיד לשים קץ להפקרות הקיימת במדינת ישראל, שאין לה דוגמה בשום מדינה לא-טוטאליטארית, לאמור, שירות חשאי שאין עליו שום ביקורת ציבורית, איש אינו יודע את כתבתו איש אינו יודע את תקציבו, איש אינו יודע מי עומד בראשו.

בארצות-הברית של אמריקה ישנם שירותים חשאיים. כנראה, כל עוד קיימות מדינות, יהיו קיימים שירותים חשאיים, אף-על-פי שהיתה בוודאי מידה רבה של אמת בהערתו של נפוליון לבן אשתו, כי מרגלים מביאים יותר בלבול משהם נותנים שירות. קיים באמריקה שירות חשאי ששמו אף.בי.אי. — Federal Bureau of Investigation ידוע מי עומד בראשו — אם איני טועה, שמו הובר — ידוע תקציבו, יש עליו ביקורת מטעם הקונגרס. ישנו שירות חשאי שני ששמו סי.אי.אי. 'Central Intelligence Agency' והנשיא אייזנהאור מינה ועדה ציבורית המורכבת מאנשים ידועי שם כדי לפקח על שירות ידיעות צבאי, שהוא מיסודו ומעיקרו סוד אחד גדול.

הכל מבינים כי בשירות חשאי, שאין עליו ביקורת, יש סכנה חמורה ביותר לחופש האזרח, לבטחון המדינה. שירות כזה מסוגל לעשות כל מיני מעשים שלא ייעשו, לרבות מעשים הקשורים במלה לטינית — פרובוקאציה. אני חושב שכולנו שמענו בזעזוע, כי אותו שירות חשאי עקב אחרי שרים בממשלת ישראל. אמנם שרים אלה אינם נמנים עם המפלגה, אבל הם היו שרים. עובדה היא שאפילו לתוך משרדי הממשלה חדר אותו שירות חשאי.

לכן אני דורש מן הממשלה, בשם סיעתנו, לגלות אחת ולתמיד מי הוא האיש העומד בראש השירות החשאי במדינת ישראל, מהי הכתובת שלו, היכן הוא התקציב. אני זוכר שכאשר האדון בן-גוריון נחקר על-ידי הוועדה האנגלית-האמריקנית והיא שאלה אותו: אולי אדוני יודע היכן נמצאת מפקדת ההגנה? הוא אמר: אינני יודע. אחר-כך שאלו אותו: אולי אדוני יודע מיהו מפקד ההגנה? הוא אמר: אינני יודע.

ישראל רוקח (הציונים הכלליים):

זה היה מר סנה.

מנחם בגין (תנועת החרות):

אז כבר לא היה מר סנה. אני חושב שאז היה מר גלילי, אבל אז מר בן-גוריון לא התבייש במר סנה, אם כי אז התחיל מר סנה להתבייש במר בן-גוריון.

יונה כסה (מפא״י):

גם אליך היה מר סנה קרוב לעתים. הוא היה מגוון בנטיותיו.

מנחם בגין (תנועת החרות):

אתה אינך יודע את פרשת תנועת המרי. מוטב שתחריש. .

היו״ר ב. מינץ: מנין אתה בטוח שחבר-הכנסת כסה אינו יודע?

מנחם בגין (תנועת החרות):

אני יודע שאינו יודע, אבל אינני רוצה לסטות מן הנושא, ואני מודה ליושב-ראש על ההדרכה.

זו היתה ועדה אנגלית-אמריקנית, למה האדון בן-גוריון מצא לנחוץ לספר לה את האמת, את כל האמת ושום דבר מלבד האמת — זה ענינו. כיום במדינת ישראל אין נבחרי העם יכולים לקבל את הידיעה מי עומד בראש השירות החשאי במדינתנו, היכן כתבתו. אין דבר כזה בשום מקום בעולם, ולכן אנחנו דורשים גם בשטח זה שינוי.

אולם, חברי הכנסת הנכבדים, התפקיד העיקרי שהוטל עלי על-ידי סיעת תנועת החירות בכנסת, נוגע למדיניות שאחראים לה מר בן-גוריון ושר החוץ. ואני רוצה, תוך הדיונים על סעיפים והוצאות והכנסות, לנסות להחזיר את הבית לתחושת הזמן, לחשיבות המאורעות.

עוד מעט ונצא כולנו לפגרה של שישה או שבעה שבועות; מי יודע מה יתרחש במשך ששת השבועות הקרובים? איך נוכל בימים כאלה להסתפק בהרמת יד בעד ונגד, לאטום אזננו משמוע את המתרחש מעבר לחלונות הבית הזה?

ועל כן הרשוני נא להביא לפניכם פרשיות מסויימות במדיניות-שלנו, כדי להבהיר לכם משום-מה לנו אין שום אמונה בממשלה ובמדיניותה, ואי-האמון שלנו בא לידי ביטוי בהסתייגויותינו לתקציביהם של שני המשרדים, שאחראים להם האדון בן-גוריון ושר החוץ.

פרשה א׳ — ערוץ הירדן. במקום אחר, כפי שקראתי, אמר האדון בן-גוריון כי לפי שעה אנחנו נחפש הסכם עם שכנינו ביחס למימי המדינה, אבל אם לא יימצא הסכם, נחדש את העבודה בערוץ הירדן, תהיינה התוצאות אשר תהיינה.

אני סבור שיש מידה גדולה מאד של קלות-דעת בהודעה הזאת: ״תהיינה התוצאות אשר תהיינה״. ממשלה המחליטה על צעד מסויים חייבת לשקול מראש את תוצאותיו. אבל מה אבוא לטעון בשאלה זו? העם כולו למד בשנים האחרונות שכושר השיקול של ממשלתנו עומד ביחס הפוך לבטחונה העצמי.

הוא מבטיח לנו בקשת הסכם עם המדינות הערביות על פתרון בעיית המים של האזור; האם עוד פעם אחת ינסה ליצור אשליה בקרב העם, שהסכם כזה הוא אפשרי? אני אזכיר לכנסת תאריכים פשוטים. באוקטובר 1953 החל הדיון במועצת הבטחון על תכנית המים הקשורה במפעל הפיתוח בערוץ הירדן. אז הודענו שאנחנו נפסיק את העבודה שם לימי הדיון הדחוף של מועצת הבטחון. שלושה חדשים דנה מועצת הבטחון בשאלה זו. הדיון שלה נסתיים בווטו סובייטי, זאת אומרת ללא כל החלטה,

ב-24 בינואר 1954 הודיעה הממשלה שתלונתה של סוריה נכשלה במועצת הבטחון; כמה זמן חלף מאז נכשלה תלונתה של סוריה בניו-יורק והצליחה בישראל? — למעלה משנתיים ימים. ובמשך השנתיים האלה התרוצץ מר אריק ג׳ונסטון הלוך ושוב. לא ברור אם בעיית המים היתה המטרה האמיתית של נסיעותיו והמהות האמיתית של שליחותו. ואחרי שנתיים כאלו עוד אנחנו מדברים על אפשרות של הסכם עם מדינות ערב? הכל יודעים שאין זו אלא אשליה.

לכן אני רשאי להניח, אחרי הודעותיו של שר החוץ מעל במת הכנסת, כי על אף הכל אולי השתא אנחנו נחדש את העבודה בערוץ הירדן; מתי?—לא היום, לאחר שנאצר השמיע באזני העולם כולו את האיום, כי חידוש העבודה בערוץ הירדן פירושו מלחמה — אלא כעבור חודש, אולי כעבור שלושה חדשים, אולי כעבור מחצית השנה; אז יהיה יותר נוח, אז יהיה יותר קל ? לתת היום לנאצר את הקרדיט בעיני נתיניו ובעיני שאר המיליונים של הערבים ברחבי המזרח התיכון, שאיומו הספיק כדי שמדינת ישראל תערוך כניעה זוטא — זה טוב; אבל בעוד שלושה או בעוד שישה חדשים אנחנו נחדש את העבודה בערוץ הירדן, וכפי שאמר האדון בן- גוריון: ״תהיינה התוצאות אשר תהיינה״. זאת אומרת, אף אם תבוא מלחמה מצד מצרים ומצד סוריה ומצד ערב הסעודית, ומצד לגיון השכירים המחזיק ארבע חמישיות של שטח ארץ ישראל, של מולדתנו? אז יהיה לנו יותר נוח לעמוד במערכה הזאת? אז יהיו פחות טייסים מצריים שיידעו להטיס מיגים ואיליושינים, או יותר? פחות טאנקיסטים מצריים אשר יידעו להשתמש ב-טי. 34 — בטאנקים הנושאים עד היום הזה את שמו של סטאלין? ייתכן שבזמן הקרוב ימחקו את השם הזה; אבל השם איננו קובע — הטאנק קובע.

טבעת החנק מתהדקת. אנחנו שומעים איומי מלחמה ואנחנו אומרים: אין דבר, אנחנו נחדש את העבודה בערוץ הירדן, אם לא מיד — בעוד כמה חדשים, ״תהיינה התוצאות אשר תהיינה״. התוצאות, העלולות להיות בעוד כמה חדשים, הן שלא רק ערוץ הירדן אלא כל הערוצים במדינה הזאת יאדימו מדם יהודי. זו האסטרטגיה, זה ההגיון המדיני והצבאי?

ובינתיים כבר ערכנו כניעה זוטא ונסיגה, ונתנו לנאצר את האפשרות להתפאר בפני כל המיליונים של הערבים: בבלאף אני הצלחתי להרתיע את ממשלת ישראל.

אני חייב להודות שהענין הזה, של חידוש העבודה בערוץ הירדן, כבר נעשה ענין בינלאומי? ובאיזה מובן? קרוא קראנו בעתונים גדולים מחוץ-לארץ פירוש מוזר מאד, לאמור: אם ישראל תחדש את העבודה בערוץ הירדן, הרי למעשה היא תצא למלחמה מונעת, או למלחמה יזומה. הואיל והערבים מאיימים במלחמה, אם נחדש את העבודה בערוץ הירדן, ואנחנו מחדשים אותה — פירוש הדבר שלמעשה אנחנו רצינו במלחמה, למעשה אנחנו התחלנו בה, אלא הסתרנו את מגמתנו על-ידי חידוש העבודה בערוץ הירדן. זו בוודאי אירוניה של הגורל.

ולכך אתם הבאתם על-ידי הפטפוטים המזיקים ביותר, שמפניהם הזהרנו אתכם, על מלחמה מונעת או על מלחמה יזומה,

מאיר ארגוב (מפא״י):

אתה חושב שפטפוט זה הוא טוב יותר — אם אתה קורא לכל דבר ״פטפוטים״ ?

מנחם בגין (תנועת החרות) :

אני קובע את העובדה, ועכשיו תשמע עד הסוף, אדוני היושב-ראש של ועדת החוץ והבטחון.

מאיר ארגוב (מפא״י)

מותר ?

מנחם בגין (תנועת החרות):

מותר.

יוחנן בדר (תנועת החרות):

בכל זאת, חבר-הכנסת ארגוב, מוטב שנשמע בשקט,

מנחם בגין (תנועת החרות):

אינני מתנגד לשום קריאה, מר ארגוב.

הזהרנו אתכם שלא תדברו על מלחמה מונעת או מלחמה יזומה בתנאים שלנו, והסברנו את דברינו בפשטות: מלחמה מונעת תיתכן רק בין שתי מדינות, שאחת חושדת ביריבתה שהיא עומדת לתקוף אותה. החשד יכול להיות נכון, או בלתי-מבוסס, אבל אין בלבה אלא חשד; האם המקרה הזה חל עלינו? מלחמה מונעת לא תיתכן אלא בין שתי מדינות שביניהן קיים שלום; האם המקרה הזה חל עלינו? מלחמה מונעת אולי תיתכן בין שתי מדינות שביניהן יש שביתת-נשק, אבל אין ביניהן מצב מלחמה. יש שביתת נשק בהודו-סין, יש שביתת-נשק בקוריאה; אני רוצה לשאול אתכם: האם אחת מן הקוריאות הודיעה שהיא נמצאת עם יריבתה במצב מלחמה ? אני רוצה לשאול: האם מדינה כל-שהיא בהודו-סין הודיעה שהיא נמצאת עם יריבתה במצב מלחמה? ואילו אצלנו — שלום אין. כל מדינות ערב מודיעות שהן נמצאות במצב מלחמה עם מדינת ישראל. נוסף על כך, הן מודיעות בגלוי שהן רוצות להשמיד את מדינת ישראל. ואנו עושים את עצמנו כאיננו שומעים. ואם מישהו מציע לשים קץ למלחמה ולהציל אלפי יהודים, חיילים, אנשים, נשים וילדים מטבח — אתם באים ואומרים: אהה, זוהי מלחמה מונעת.

עכשיו הדברים האלה מתנקמים בכם. ואנו התחננו לפניכם: אל תעלו את הפטפוט הזה על ״מלחמה מונעת״. הסבירו לעולם: כאן עומדת אומה קטנה, מוקפת אויבים מכל עבר, המודיעים במפורש שהם רוצים להכחידה מגוי. יש למדינה הזאת זכות להגן על עצמה גם על-ידי פעולה צבאית. לא דיברתם על הזכות המקודשת להגנה עצמית, אלא על ״מלחמה מונעת״, על ״מלחמה יזומה״.

אביא לפניכם מסמך בינלאומי מפורסם: הסכם לוקארנו, אשר נחתם לפני למעלה משלושים שנה. ומדינאי כה גדול כמו וינסטון צ׳רצ׳יל יעץ לעמים בתקופה הזאת ללכת אל ההסכם ההוא כדי ללמוד איך לעבור בלי השמדה הדדית את הימים של פצצות האטום והמימן. מה היה כתוב בהסכם לוקארנו זה ? המדינות, שחתמו עליו, התחייבו לא לערוך מלחמה בשום מקרה אחת נגד חברתה, לא לתקוף אחת את רעותה ולא לפלוש אחת לשטח אחותה. כך היה כתוב שם — ״בשום מקרה״ — ״ in no case ״.ומיד אחרי הסעיף הזה בא סעיף שני, האומר: אבל ההתחייבות הזאת לא תחול במקרה של שימוש בזכות ההגנה הלאומית החוקית. זאת אומרת: ההתנגדות להפרת ההתחייבות הכתובה בסעיף הקודם.

אני מבקש מחברי הכנסת להקדיש תשומת-לב לשתי ההגדרות הללו. הראשונה: בשום מקרה לא לתקוף, לא לעשות מלחמה, לא לפלוש. והשניה: ובמקרה אחד מותר לפלוש, מותר לתקוף. מתי הוא המקרה ? — כשהצד השני מפר את ההסכם שלא לתקוף, לא לפלוש, לא לעשות מלחמה. ואז ההתקנה, או הפעולה הצבאית, איננה תוקפנית על-פי חוזה לוקארנו, אלא היא הגנה עצמית לגיטימית.

כך נכתב באחד המסמכים הבינלאומיים המובהקים ביותר, בו האמינה האנושות שיניח את היסוד לשלום.

האויבים שלנו לא פלשו? האויבים לא תקפו ? האויבים אינם תוקפים ? האויבים אינם מאיימים בהשמדה ? האויבים אינם מתכוננים למסע השמדה? האם במקרה שאנו היינו יוצאים לפעולה צבאית יזומה על-ידינו כדי למנוע את מסע ההשמדה בבת-אחת מכל החזיתות, על-פי מסמך לוקארנו, זו ״ לא היתה הגנה עצמית חוקית לחלוטין? במקום זה אמרתם לעולם: מלחמה מונעת או מלחמה יזומה — אנו לא נעשה אותה. יש תנועה אוהבת-מלחמה.

לא, אינני רוצה בשום הודאות. באמת, אפילו ברוסיה כבר חלפה התקופה של הודאות, כפי ששמענו מפי גיאורגי מאלנקוב. ובוודאי אין להן מקום בבית-הנבחרים של מדינת ישראל. אבל אני אומר בפשטות: אני יודע שאזרחים רבים בישראל שונאים כמוני את המלחמה. בכל הכרתי יכולתי לומר שאין איש בישראל השונא אותה יותר ממני. ובמקום לומר את זאת לעולם, שהעם הזה, אשר דמו נשפך כמים בדור האחרון יותר מאשר בכל דור אחר, שונא את המלחמה, הוא כולו שונא את המלחמה, אבל הנה הוא נתץ במצב מיוחד שאויביו מתכוננים בגלוי לקדש עליו מסע השמדה, והוא נאלץ למען זכות ההגנה העצמית שלו גם לצאת לפעולה צבאית כדי לנתק את טבעת החנק המתהדקת סביב צווארם של ילדיו — אתם לעז הוצאתם על חלק גדול בעם הזה, ואמרתם שהוא אוהב מלחמה והוא מציע ״מלחמה מונעת״ או ״מלחמה יזומה״.

עוול, עוול חמור ביותר עשיתם לעם הזה — גם לעצמכם. ועכשיו אומרים בעולם : הנה, הישראלים רוצים לחדש באחד הימים את העבודה בערוץ הירדן — זוהי מזימת מלחמה. לא ערוץ הירדן לנגד עיניהם, אלא אותה מלחמה מונעת שהם כביכול באופן רשמי מגנים אותה ולמעשה הם מתכוננים לקראתה.

או אז אני שומע טענה : מה החשיבות בדבר, כיצד היינו אנו מסבירים את הדברים? העיקר הוא מה שהגויים יאמרו. והגויים בוודאי יאמרו שזוהי תוקפנות. אני מזהיר אתכם מפני הפילוסופיה הזאת, שלפיה לא חשוב מה אנו אומרים אלא העיקר הוא מה אומרים העמים. שלוש פעמים גונתה מדינת ישראל במועצת הבטחון: על קיביה, על עזה ועל כנרת. המדינה היחידה בעולם שגונתה שלוש פעמים על-ידי הארגון הבינלאומי; המדינה המותקפת ביותר בעולם שגונתה שלוש פעמים על תוקפנות! כדי להביא לידי מצב זה דרוש כשרון מדיני ודיפלומאטי בלתי-מצוי.

אבל לא זה העיקר. הדבר המכריע הוא: לזכור שהגויים אמרו כי קיביה, עזה וכנרת היו מעשי תוקפנות. אנו מודים בזה ? אם המכריע הוא מה יאמרו הגויים, אז חייב היה ראש הממשלה ושר הבטחון לעלות על הבמה הזאת ולומר: אני מבקש את סליחתה של מועצת הבטחון. חטאתי בתוקפנות. איש מאתנו לא דרש ממנו לעשות זאת. אני חושב שמועצת הבטחון חטאה במשוא-פנים, בצביעות, בהתחסדות. הם הוכיחו — כפי שידענו תמיד — שאין שם בית-משפט, אלא ארגון שכל אחד פועל בו על-פי האינטרס שלו. אבל לדידכם, אם אתם אומרים שההסברה שלנו על מערכת ההתגוננות שלנו לא היתה עוזרת, בי לא חשוב מה אנו אומרים אלא מה הגויים אומרים — הרי הייתם צריכים להרכין ראש בפני ה״ורדיקט״ של מעלת מועצת הבטחון. הייתם תוקפנים כביבול.

ברגע האחרון לפני צאתנו לפגרה אני קורא לכם, חברי הממשלה ותומכיה: חדלו מלהטיף עוד לדברי הבל אלה נגד ״מלחמה מונעת״ או ״מלחמה יזומה״ כביכול, והעלו לפני כל העמים את האמת הפשוטה: כאן עומדת אומה קטנה, מוקפת אויבים מכל עבר, וחובתה להגן על עצמה ועל ילדיה, להציל את בניה משפיכות-דמים איומה הממשמשת ובאה. והיא רשאית לבצע את המבצעים הצבאיים הדרושים למען קיום ההגנה העצמית שלה.

הפרשה השניה קשורה ביחסים עם אמריקה. מאז אמר שר החוץ בוושינגטון שממשלת ישראל לא תתנגד להידוק היחסים בין ארצות-הברית ובין מדינות ערב — התדרדרו היחסים בינינו ובין ארצות-הברית מטה מטה.

אנו דורשים יחסי ידידות עם ארצות-הברית. (היום קיבלנו הכשר לידידות זו אפילו מחבר-הכנסת סנה...) העם האמריקני הוא עם חפשי, עם גדול. הוא אוהד ברובו את מדינת ישראל, ותמך במלחמת השחרור העברית. אנו רוצים בברית עם ארצות-הברית. דרושים לנו בעלי-ברית — בעלי-ברית, לא בעלים.

מה עשיתם אתם? במקום לבקש ברית עם ארצות-הברית ועם מדינות ידידותיות אחרות, ביקשתם ערובת בטחון, הקרויה בלשון סגי-נהור ״חוזה בטחון הדדי״, הזהרנו אתכם מפני דרך זו, דרך התעתועים במדיניות-החוץ. שר-החוץ כבר הספיק לומר לפני שבועות אחדים מעל במה זו, כי מבקריה של הערובה האמריקנית אינם אלא מראים חכמה שלאחר מעשה. הלא זוהי טענתו הנצחית של שר החוץ: כל ביקורת על מדיניות-החוץ האומללה אינה אלא חכמה בדיעבד. אין כל רע בחכמה בדיעבד: טובה חכמה לאחר מעשה מאשר כסל מראש. אולם חושב אנוכי בי גם בענין זה לא היתה הביקורת בבחינת חכמה בדיעבד. ניסינו להסביר לכם שאם תבקשו ערובה מארצות-הברית, לא תקבלוה, אך בזאת תקראו לממשלה האמריקנית לומר שכדי לזכות בערובה זו, חייבת ישראל לסגת מן השטח שהיא מחזיקה בו.

יונה כסה (מפא״י):

ולולא זאת, לא היו אומרים ?

מנחם בגין (תנועת החרות):

ייתכן שהיו אומרים זאת גם לולא כן, אך זאת צריך להוכיח: בינתיים כך היה.

יונה כסה (מפא״י):

קל מאד להוכיח? חבל שאיני יכול לענות לך.

מנחם בגין (תנועת החרות):

אני מוכן לתת לך חצי שעה על חשבון מפא״י, כדי שתוכיח.

כמובן, יש בבית זה סיעות המתנגדות לערובת בטחון אמריקנית בגלל אותה נייטראליות-כביכול שהן דורשות לנהוג לפיה, אני חושב כי מדינת ישראל איננה יכולה להיות נייטראלית. נייטראלית, רבותי מאחדות העבודה, מפ״ם ומק״י, יכולה להיות רק אותה מדינה אשר אין לה אויבים, או המשוכנעת לפחות כי אויבים אין לה. מדינה אשר יש לה אויבים חייבת לבקש בעלי-ברית. לנו יש אויבים מרובים — עלינו לבקש בעלי-ברית. ושוב מדגיש אני: בעלי-ברית, ולא בעלים.

והרי אתם אינכם מתכוונים כלל לנייטראליות. בימי מלחמת-העולם הראשונה היו השבדים נוהגים לומר: חשוב מאד להיות נייטראלי, אך חשוב עוד יותר לדעת לימין מי להיות נייטראלי.

אדוני היושב-ראש, אני מציע כי אסיים את נאומי בתחילת הישיבה הבאה.

היו״ר ב. מינץ:

אני נועל את הישיבה.

הישיבה הבאה בשעה 20.30.

(המשך הדיון)

היו״ר ח. אריאב :

אני מתכבד לפתוח את הישיבה המאה-ושמונה של הכנסת. אנו ממשיכים בדיון על התקציב, קבוצה מספר 2. רשות-הדיבור לחבר-הכנסת בגין להמשך דבריו.

מנחם בגין (תנועת החרות):

אדוני היושב-ראש. אם אני זוכר הפסקתי את דברי בישיבה הקודמת בעמדי על פרשת היחסים בין מדינת ישראל לבין ארצות-הברית. אני חוזר לבקשת ממשלת ישראל לערובת בטחון אמריקנית. קבעתי, כי בקשה זו לא שיפרה אלא פגמה את היחסים בינינו וארצות-הברית. אולם בינתיים אירע משהו. לא הפרוגנוזה שלנו חייבת עוד להדריך את הממשלה, אלא הדיאגנוזה של הממשלה האמריקנית, לפחות היא צריכה ללמד אותה לקח. הנה אומרת הממשלה האמריקנית במלים שאינן ניתנות לפירוש דו משמעי: למדינת ישראל כמות שהיא לא ניתן ערובה? אנו נהיה מוכנים לערוב למדינת ישראל אחרת, עם גבולות מוסמכים בינה לבין מדינות ערב. אין איש בבית הזה שאינו מפרש את ההודעה האמריקנית הזאת פירוש נכון לאמור — ארצות-הברית מבקשת מאתנו לסגת, ואז תיתן לנו ערובה. אני שואל איפוא את הממשלה: מה היא תעשה בעתיד בבקשתה האומללה? היא היתה יכולה לטעון, מה שאסור לממשלה לטעון, שהיא לא ידעה מראש את התוצאות של בקשתה. אבל התוצאות נתונות, אמריקה דורשת מאתנו לסגת על סמך בקשתנו לערובין. אחרי כל אלה לא תבוא הממשלה ולא תודיע שאיננו מבקשים שום ערובה משום מדינה שדורשת מאתנו נסיגה ? הרי עצם העובדה שבקשתנו הרשמית לערובה עומדת ותלויה, נותנת את האפשרות לפרש בוושינגטון ובלונדון שלמרות הכל עם הישראלים אפשר להידבר על מה שנקרא עכשיו ״פשרה״ בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב. חובתה של הממשלה להודיע במלים פשוטות; לא עוד נבקש שום ערובת בטחון, לא מבריטניה ולא מאמריקה ולא משום מדינה אחרת הדורשת מאתנו נסיגה; נהיה ערבים לעצמנו, כמו שבלאו הכי היינו גם לוא ניתנה ערובה.

אבל איך קרה הדבר שגם אמריקה הצטרפה לבריטניה בדרישה שאנו ניסוג ? שמונה שנים לאחר הקמת מדינת ישראל הודיעו לנו שתי מעצמות גדולות שהן מבטלות את ההכרה דה-פאקטו, אף-על-פי שהן הכירו לפני שנים רבות דה-יורה במדינת ישראל. שתי המעצמות האלה טוענות שאולי ידוע היכן מדינת ישראל מתחילה — על חוף הים, זו יצירת בורא העולם: אבל היכן היא מסתיימת — זה עדיין אינו ידוע, על כך יש לקבל את הסכמתן של מדינות ערב, איך הגענו לכך ? הרי הממשלה חייבת להציג לעצמה את השאלה הזאת. ושוב אין המדובר במה ששר החוץ נוהג לקרוא: חכמה לאחר מעשה. השכם והערב הזהרנוכם שאתם מביאים לידי דרישת הפשרה הנודעת, אתם תובעים קבל עם את מדינת ישראל, ומדינות ערב תובעות את כל מדינת ישראל לעצמן למעשה, ולכאורה — חלק גלול ממנה. והעולם הגדול, על-פי דרכו, אומר כי בין שתי התביעות הקיצוניות האלה צריך לעשות פשרה. שוב, כאשר אמרנו לכם לפני כמה שנים, לא אביתם לשמוע. האם לאחר מעשה לא תסיקו מסקנות ? והרי אין מסקנה אחרת אלא להעלות את התביעה ההיסטורית של עם ישראל לארצו השלמה.

לא, רבותי חברי הכנסת הנכבדים, היום אין זה ענין לאמונה קדושה בלב, בלבו של כל יהודי: היום אין זה רק ענין לעקרון של אמת היסטורית. היום זה גם ענין למדיניות ריאליסטית, ואם לא תאמצוה, תובילו את מדינת ישראל ללחץ גובר והולך מצד המעצמות לנסיגה נוספת מן השטח הלאומי שלה. איזו אירוניה של הגורל : הרי בבירות העולם לא לנו, אלא לכם קוראים ״קיצוניים״. אתם שוויתרתם על עיר דוד, על בית-לחם, על חברון, על הגלעד, על הבשן — על מורשת האבות — לכם קוראים קיצוניים? אתם מואשמים שאינכם מתרצים לעשות ״פשרה״!

אני חושב שתביעתנו לארץ ישראל השלמה מעולם לא היתה תביעה קיצונית: היא התביעה המתונה, אך אם כבר זוכים לשאת כתר של קיצוני, צריך שיהא זה בשביל משהו. ורוצה אני לשאול אתכם מפני מה עוד תפחדו להעלות את התביעה — זו התביעה המדינית, המוסרית, ההיסטורית, לארץ ישראל השלמה ?

ב-1948 השליתם עצמכם שאם תפסיקו את מסע השחרור שהיה אז במלוא תנופתו, תשיגו שלום עם מדינות ערב. כיום אנו בשנת 1956? היש כאן בבית זה מישהו המשלה את נפשו כי מדינת ישראל זו תשיג שלום עם מדינות ערב ? מפני מה עוד תפחדו?— פן יאמרו לכם שאם כך, תואשמו ברצון להתפשטות? הלוא בלאו הכי מאשימים אתכם בהתפשטות על-ידי עצם קיומה של מדינת ישראל, כי הם מורים בצדקתה של התביעה הערבית, לפחות בחלקה! לפי הערכתם, מדינת ישראל היא מדינה תוקפנית בעצם קיומה. מפני מה עוד תפחדו ? איזה נזק תביאו לעצמכם ? ואומר אני זאת לדידכם, כי לדידנו ענין זה הוא מושכל ראשון, מושכל שבמוח ומושכל שבלב, דבר שבמחשבת יומיום, כי כך למדנו ממורנו זאב ז׳בוטינסקי. אולם לדידכם, לאחר מה שקרה, למה תחששו לומר לעולם כולו: ארץ ישראל כולה שלנו! הערבים יכולים במצח נחושה לדרוש למעשה את תל-אביב ולכאורה את יפו, רמלה, לוד, הגליל המערבי וחלק נוסף של הנגב, ואילי לנו אין זכות לדרוש את ירושלים העתיקה ?

הגיע הזמן שתחזרו ותשקלו את דרככם. התביעה ההיסטורית של עם ישראל לארצו השלמה אינה רק עניו של אמת קדושה מדורי דורות ולדורי דורות: היא גם ענין למדיניות אקטואלית ממשית בימים אלה, למול הלחץ של העולם לנסיגה נוספת.

הפרשה השלישית נוגעת לנשק. לפני שישה חדשים נזדעזע עם ישראל לשמוע כי מצרים עומדת לקבל מאות אווירוני סילון חד-מנועיים, עשרות אווירוני הפצצה דו- מנועיים, מספר עצום של טאנקים כבדים — נשק וציור חדיש קטלני מרוסיה הסובייטית. ומיד ביקשה ממשלת ישראל נשק מאמריקה. במה ליוותה היא את בקשתה לוושינגטון ? ראש הממשלה חזר והדגיש כי לפי דעתו הנשק הסובייטי למצרים לא יפגע בברית-המועצות ולא בארצות-הברית: הוא מכוון כולו נגד מדינת ישראל. מנין הוא לקח נבואה זאת, אינני יודע. אני חושב כי ההיסטוריה הוכיחה שאין אדם יכול לקבוע מראש נגד מי יופנה נשק הנשלח על-ידי מדינה לרעותה. רוסיה הסובייטית כבר שלחה נשק לדיקטאטור אשר שמו לא היה נאצר, אלא צ׳אן-קאי-שק. כדאי שחברי-הכנסת סנה ווילנר ישמעו זאת.

יוחנן בדר (תנועת החרות):

זו היתה טעות של סטאלין..,

(צחוק באולם)

משה סנה (מק״י):

עוד שתי טעויות כמו סין העממית, והעולם שלכם נגמר.

מנחם בגין (תנועת החרות):

והנה הסתבר כעבור שנים מספר שנשק זה, אשר רוסיה הסובייטית שלחה לצ׳אן-קאי-שק נגד אויבתה יאפאן, הופנה נגדה. קרה מקרה אחר בהיסטוריה: אמריקה שלחה גם היא נשק לצ׳אן-קאי-שק, ובאיזו תהפוכת גורל הופנה הנשק האמריקני, שנשלח נגד אויבתה של אמריקה, נגד ארצות- הברית עצמה במערכה שבין צ׳אן-קאי-שק לבין ידידך, חבר- הכנסת סנה, מאו-טסה-טונג.

מי יוכל להתנבא נגד מי יופנה נשק? אולם רוצה אני לשאול לתבונה המדינית: איזו תבונה היתה זו לומר, כי הנשק הקומוניסטי למצרים אינו פוגע בארצות-הברית ? איזה הגיון פוליטי יש באמירה לאמריקה : Tua res non agitur. נשק קומוניסטי זורם למצרים; יחד עם נשק זה באים מומחים. אנו מכירים ״מומחים״ אלה: הם מכירים כל בורג ב״מיג״ וב״איליושין, אך הם שליחים של מוסד מסויים אשר פעם היה נקרא ״צ׳רזוויצ׳יינאיא קומיסיה"...

שושנה פרסיץ (הציונים הכלליים):

״צ׳רזוויצ׳ייקה״!

מנחם בגין (תנועת החרות):

זהו קיצור, חברת-הכנסת פרסיץ, אך אם הזכרת זאת, סיפור אספר. ג׳רז׳ינסקי, יושב-ראש ה״צ׳רזוויצ׳יינאיא קו- מיסיה״, נכנס פעם לבית-כלא וראה שם את מורוזוב, מי שהיה ״ס.ר.״ ידוע. מורוזוב לא קם ממקומו. שאל אותו ג׳רז׳ינסקי: מדוע אינך קם, הרי אני היושב-ראש של ה״צ׳רזוויצ׳יינאיא קומיסיה״ ? השיב לו מורוזוב : מה יש לך לומר להגנתך ?.,.

המומחים הנוסעים למצרים הם שליחים של צ׳רזוויצ׳יינאיה קומיסיה ושל אלה שבאו במקומה: הם מתיידדים עם הקצינים המצריים הצעירים. במצרים דיקטאטורה — מי יכול לערוב שבאחד הימים לא יחליט נאצר כי מותר לו להכריז על מצרים כעל ״רפובליקה עממית״ ? מן הבית הזה ניתנה על-ידי ראש ממשלת ישראל ערובה לארצות-הברית: אתם יכולים לישון בשקט!

מאות מומחים של ה״נ.ק.וו.ד.״ נוסעים לקאהיר ולאלכסנדריה ומשכנעים קצינים מצריים צעירים שאין עוד כברית- המועצות; נשק קומוניסטי זורם למצרים, אך את, אמריקה, אל תדאגי — בך אין זה פוגע... כך מנהלים מדיניות ? זה הגיון פוליטי ? וכאשר שכנענו את האמריקאים היטב שהנשק הקומוניסטי והמומחים של ה,,נ.ק.וו.ד.״ אינם נוגעים בהם ואינם יכולים לפגוע בהם, הושטנו יד וביקשנו מהם נשק.

הזהרנו מפני האשליה לפני שישה חדשים, חברי הכנסת זוכרים זאת. אך איך התרגלנו לדבר עם ארצות-הברית ? לפני כמה ימים עמד ראש הממשלה על הבמה הזאת. הוא עמד להשיב לי, איך הוא השיב, על זאת אדבר בסוף דברי. בינתיים הוא הציג אולטימאטום לאמריקה, וכך אמר. אם אמריקה לא תתן, במשך הימים הקרובים ביותר, נשק למדינת ישראל, הרי תקבל על עצמה אחריות גדולה. אולטימאטום לימים מספר. כולם יהיו אחראים: בולגאנין — משום שהוא שלח נשק למצרים בהתאם לאינטרס שלו: אמריקה — משום שאין היא שולחת לנו נשק, לאחר ששכנענו אותה שאין זה לטובת האינטרסים שלה. רק ממשלת ישראל לא תהיה אחראית. האמריקאים אחראים, הרוסים אחראים, רק אנחנו בעצמנו איננו אחראים למדיניות, לשגיאות, לחטאים, לעוורון.

מאז חלפו שישה חדשים. לא קיבלנו עדיין אפילו אווירון אחד מן האמריקאים. אבל חברי הבית צריכים לדעת איך ראתה הממשלה את האפשרויות לקבלת הנשק.

אתם קראתם מברק חוזר מניו-יורק, מברק סנסאציוני על הודעתו של ראש הממשלה — על אף הודעת שר החוץ שלו — שאנחנו לא נחדש באחד במארס את העבודה בערוץ הירדן. מהמברק ההוא נודע לגו בעקיפין, מניו-יורק, שאנחנו נמתין עם חידוש העבודה בערוץ הירדן. כך מקבל עם ישראל הודעות פוליטיות חשובות. אך במברק ההוא היה חלק נוסף המוקדש לנשק. מחבר המברק הוא מר הומר ביגרט, כתב מפורסם בעל כשרון מובהק. הוא מספר לנו שראש הממשלה אמר לו כדברים האלה: בנובמבר הודיע נשיא ארצות-הברית שאמריקה תהיה מוכנה לשקול בקשות לנשק הדרוש להגנה עצמית. ואני סבור — כך אמר ראש הממשלה — שהוא התכוון לישראל. אבל, ממשיך הומר ביגרט, — הנשיא אייזנהאור גם אמר שמירוץ הזיון במזרח התיכון לא יהיה לטובת האינטרס האמיתי של שום מדינה אשר תשתתף בו. על הסייג - הזה חזר מזכיר המדינה מר פוסטר דאלס. אבל, ממשיך ומפטיר הומר ביגרט, הסייג הזה לא עשה שום רושם על ראש הממשלה של מדינת ישראל.

וחברי הכנסת חייבים לשפוט : אדם האחראי לבטחוננו קורא מסמך פוליטי חשוב על אספקת נשק למדינת ישראל, והוא קורא אותו בחלקו או הוא קורא אותו על שני חלקיו, אבל הוא שם לב רק לחלק הראשון הנוח לו, והחלק השני ״אינו עושה עליו שום רושם״.

כך השלינו את נפשנו במשך חדשים, ובינתיים הנשק הסובייטי זורם לא רק למצרים, גם לסוריה. ואנחנו שמים לב רק למה שנוח לנו לשים לב אליו, ואין אנחנו רואים את המצב בעיניים פקוחות. הרי זה מקור האסונות שלנו: האשליה.

על סמך בקשתנו לנשק מאמריקה וממדינות אחרות נבנתה תיאוריה צבאית מעניינת מאד, בה נעשתה אבחנה בין איזון כמותי לבין איזון איכותי. וכך אמרו המומחים המדיניים-הצבאיים הרשמיים של מדינת ישראל: אמנם לא נוכל לה- שיג כל-כך הרבה אווירונים וכל-כך הרבה טאנקים כפי שהשיגה מצרים בלבד או מדינות ערב כולן יחד, אבל אנחנו יכולים להשיג מספר מסויים של סוגי נשק מסיימים, אשר תודות להם נוכל בכל זאת להשתוות עם מדינות ערב.,התיאוריה הצבאית הזאת תלויה על בלימה. גם היא אשליה מסוכנת ביותר.

אומרים לנו שאנחנו עומדים לקבל 12 אווירוני קרב מצויינים מצרפת. וכולנו מקווים שנקבל אותם. אני עוד פעם מנצל את ההזדמנות כדי להביע מעל הבמה הזאת, כאיש חפשי וכידידה של צרפת, תודה והוקרה על כל מה שהרפובליקה הצרפתית עושה ועוד תעשה למעננו, למען האינטרס שלה. צרפת יודעת: tua res agitur בקיומה של מדינת ישראל — הענין שלה.

אבל נניח שקיבלנו את 12 האווירונים האלה. אין זה סוד שביקשנו כמה עשרות אווירונים מאמריקה; זה היה כתוב בכל העתונים. נניח שקיבלנו את כולם, ונניח שהיינו מגיעים ל-50 אווירונים היכולים להתמודד עם ה״מיג״ או ה״איליושין״. ואם לאויב יש 200, ולנו — 50, וההנחה הזאת היא דמיונית, אדוני שר הדתות (אני פונה אליו משום שהוא יושב-ראש ועדת השרים לעניני חוץ ובטחון, ואולי — משום שקודם כל נחוצה לנו סיעתא דשמיא, ואני מאמין בה. אבל נשק דרוש, אדוני שר הדתות). נניח שאנחנו מקבלים את האווירונים האלה. כבר ידוע שאין זה סוף פסוק מבחינת מצרים. לטובארישץ׳ חרושצ׳וב יש עוד ״מיגים״, "סקולקו אוגודנו". והרי זה האינטרס שלו לספק אותם, משום שעל-ידי אספקת נשק זו הוא רוכש אהדה בכל ביקתה ערבית במזרח התיכון. האסטרטגיה הבולשביקית ביחס לעמים נחשלים, מאז ימי המהפכה, היתה לסייע במלחמתם הלאומית או גם בהשקפותיהם הלאומניות. אסטרטגיה זו נקבעה על-ידי לנין, נמשכה על-ידי סטאלין — אם מותר לי להזכיר פה את שמו — והיא נמשכת גם על-ידי מד חרושצ׳וב.

ועכשיו בא המצב המיוחד במזרח התיכון. האימפריאליזם המערבי פוסק מלהיות מוחשי. בעוד חדשים מספר לא יהיה אף בריטי אחד במצרים. אין עוד שום בריטי בסוריה ובלבנון. מעטים מאד הבריטים בעיראק. אי-פה ואי-שם נשארו ב-״4"H.. מפרק ועציון גבר, אלה הם מקומות שיש בהם כמה בריטים בחלקה השני של ארץ ישראל. הצרפתים — מזמן אינם פה. האמריקאים יושבים בערב הסעודית, אבל הם סגורים, באמת סגורים, כפי שסיפר לי עתונאי בלתי-משוחד, הולאנדי אשר ביקר בערב הסעודית במקומותיהם. הם עושים הכל כדי שלא ייווצר רושם שהם, כביכול, שולטים בערב הסעודית.

הלאומיות או הלאומנות הערבית יש לה עכשיו אויב מוחשי אחד: מדינת ישראל. ואם רוסיה נותנת נשק למדינות ערב, היא אומרת להן: אנחנו נעזור לכן לתקוף או לנסות להשמיד את מדינת ישראל. היא רוכשת על-ידי כך אהדה בלבו של כל ערבי. זהו הענין הלאומי של מדינות ערב, כפי שהן מבינות אותו, וכך מבינה אותו גם מוסקבה, על פי האסטרטגיה המיוחדת שלה.

ואם אנחנו נקבל כמות מסויימת של נשק, ברור כי כמות נוספת תתן רוסיה, שוב כדי לרכוש אהדה בקרב עשרות מיליונים ערבים. אבל אין זה עדיין סוף פסוק. באמריקה נעשה החשבון ונאמר במפורש: הוגשו אלינו בקשות לנשק בסך 150 מיליון דולר. בכל העתונות היה כתוב שבקשת ישראל לנשק נאמדת ב-50—60 מיליון דולר. פירוש הדבר שמדינות ערב הגישו בקשות לנשק בסך 50 מיליון דולר.

פוסטר דאלס אמר במפורש שאינו מוציא מכלל אפשרות מתן נשק לישראל ולמדינות ערב גם יחד. ההתפתחות היא פשוטה מאד: במידה שרוסיה זורעת אהדה בלבות הערבים, אמריקה מנסה לרכוש את לב הערבים. נניח שהתקרבנו לחודש נובמבר — זה חודש חשוב בארצות-הברית — תחליט ממשלת וושינגטון לספק לישראל כמות נשק; והיא תספק מיד כמות ״מאזנת״ של נשק למדינות ערב. כך אמר פוסטר דאלס במפורש, איך נגשים איפוא את האיזון האיכותי כביכול ?

כל איש צבא יודע שבלחימה יש כמות היולדת איכות; יש פרופורציה מסויימת ביחסי הכוחות שאינה עוד כמותית אלא איכותית. אחד נגד שניים — זה מצב קשה מאד; אחד נגד שלושה — זה מצב נורא : אחד נגד ארבעה — זה מצב איום ; אחד נגד חמישה — זה מצב כמעט מיואש. וכזו היתה ההתפתחות אף לוא היינו מקבלים נשק מאמריקה, אבל עדייו לא קיבלנוהו, ואיש אינו יודע מתי נקבל, ואיש אינו יודע כמה נקבל. ובתנאים כאלה, האפשר לדבר על איזון איכותי בניגוד לאיזון כמותי ? זוהי תיאוריה צבאית שאין לה שום יסוד, ומאחר שהוטלה לתוכנו — היא זורעת אשליה, קודם כל בקרב הממשלה ואחר כך בקרב העם.

הפרשה הרביעית נוגעת לבעיית ההתערבות. ואני מבקש מחברי הכנסת להבחין בין שני מושגים: התערבות צבאית והתערבות צבאות. בעברית ההבדל הוא באות אחת בלבד, בחיי המציאות — ההבדל הוא כעולם ומלואו. התערבות צבאית פירושה — אספקת נשק, וכזו ישנה. רוסיה עורכת התערבות צבאית נגד מדינת ישראל, וכתוצאה מן ההתערבות הצבאית הרוסית עוברת עדיפות הכוח לידי אויבינו. הוא הדין — אמריקה. היא עורכת התערבות צבאית נגד מדינת ישראל על-ידי אספקת נשק לעיראק ; הוא הדין לגבי בריטניה — על- ידי אספקת נשק למצרים.״

בעיה אחרת היא התערבות של צבאות. וכאן יש שני קצוות: יש חלק אחד בממשלה, המנסה ליצור רושם שיש לנו אפשרות לסמוך על התערבות של צבאות זרים במקרה שאויב יתקפנו. שר החוץ אמר — לא בבית זה, ויש דברים חשובים הנאמרים בבתים אחרים — שאינו מוציא מכלל אפשרות התערבות צבאית על-פי הפירוש שלו, כלומר: על-ידי שליחת צבאות לטובתנו. הרי זוהי אחת האשליות הנוראות ביותר שאפשר להטיל לחלל האויר שלנו. התערבות צבאות קשורה בערובה, — ויש לנו בדור זה נסיון לגבי ערובות: הן לא עמדו לצ׳כוסלובאקיה, הן לא עמדו ליוגוסלאביה והן לא עמדו לפולין. אבל אפשר לטעון: הרי כתוצאה מערובות אלה היתה בכל זאת התערבות והתלקחה המלחמה הגדולה.

שקלו נא את היסוד של התערבות באירופה. בריטניה נתנה ערובות ליוגוסלאביה, לצ׳כוסלובאקיה ולפולין. נגד מי? נגד אויב פוטנציאלי שלה: פעם התערבה אמריקה בקוריאה, נגד מי — נגד אויב פוטנציאלי שלה: ואיך יכול שר החוץ בישראל לומר שאינו מוציא מכלל אפשרות התערבות של צבאות לטובתנו, כאשר המדובר במדינות שאינן אויבות של שום מדינה העומדת כביכול להתערב לטובתנו ? אמריקה איננה מכירה בכך שמצרים אויבתה ; ביירוד טוען שנאצר ידיד מצוין של האמריקאים, וחברי כנסת מסיעה מסויימת שולחים לנאצר משום כך ברכה כרודף שלום. הם עוד עלולים לתת את הדין על כך, כי ביירוד חוזר ואומר שנאצר ידיד האמריקאים, בריטניה אומרת שמדינות ערב הן ידידות ותיקות שלה. כדי להניח שמדינות זרות יתערבו לטובת ישראל נגד מדינות שאינן אויבות שלהן, צריך להיות ... (וזו מלה בלתי-פארלאמנטארית ולא אשתמש בה).

אבל עכשיו בא הקצה השני, והוא מפחיד. אם אנו היינו יוצאים לגרש פולש, להתמודד עם האוייב, למגר כוח צבאי המתכונן להסתער עלינו על מנת להשמיד אלפים ורבבות מבנינו וילדינו — כפי שיש לנו זכות וכפי שכל אומה היתה נוהגת, וכל גוי בעולם היה מבין, אזי אומרים לנו: אם נעשה זאת, תהיה התערבות, השייטת האמריקנית תפציץ את חיפה, בריטניה תתערב והמדינה תיפול. מנין לקחתם את הפחדים האלה, על יסוד מה משמיעים ״חימארה״ כזאת ? כלום זה דבר פשוט כל-כך ? כלום לא ראינו דוגמה לכך ? בריטניה ניסתה לעשות ״בלוף״ נגד רבת-עמון, הביאה גדוד של צנחנים לקפריסין, תוך כוונה שגדוד זה ילך לעבר הירדן אם האינטרס הבריטי ייפגע שם, גלאב פחה ביום אחד נשלח הביתה, לונדונה: האינטרס הבריטי נפגע במקצת, ואילו הצנחנים הבריטים עדיין יושבים בקפריסין. אפילו נגד רבת-עמון, אפילו נגד ״ירדן״, לא העזו להתערב התערבות צבאית. היכן קרה כדבר הזה? למה תפחידו את העם בתיאוריה זו של התערבות צבאות זרים נגדנו, אם נשתמש בזכותנו להגנה לאומית חוקית, כפי שנקבעה בכל חוק בינלאומי.

לכן אנו אומרים: התערבות צבאית ישנה, והתערבות צבאות — לא תהיה. התערבות צבאות אין לסמוך עליה ואיו לחשוש מפניה, ועלינו לכלכל את דרכינו על-פי נתונים ממשיים שהם בידנו. אבל אז יש פתרון אחד לממשלה שלנו...

בנימין מינץ (אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל):

מה הפתרון ?

מנחם בגין (תנועת החרות):

אם חבר-הכנסת מינץ רוצה לדעת מה לעשות, אני בוודאי אתן לו תשובה. לא אבקש ממנו מראש שיסכים ויקבל את עצתי. פתרון אחד יש לה לממשלה, פשוט בתכלית : אם יתקפונו — אנו נילחם. זוהי התורה, זה החידוש, זו האסטרטגיה, זו המדיניות ? חבר כנסת מן הספסלים האלה אמר לי בהשתפכות-נפש: ״תשובה כזאת יכולה להרגיע אותנו בימים אלה ? הרי ילד יאמר לנו בישראל, שאם נותקף — נילחם״. אלא מאי, ניתן לשחוט את עצמנו ? האם אנו בגטו, האם עם של פחדנים אנו ? כך אפשר לומר לעם הנמצא במצבנו, שאם נותקף, אנו נילחם ? הרי השאלה היא : במה נילחם, כיצד נילחם ומתי נילחם. מפינו לא שמעתם מעולם את המלים האלה ״מלחמת השמד״. המלים האלה יצאו מן הספסלים האלה. שר הבטחון לשעבר הוא אשר הודיע שצפויה לנו מלחמת השמד, ואני אומר זאת לא לגנאי לו. אני רוצה לקבוע מעל הבמה הזאת ביושר-לבב, בו אנו רגילים לדבר לא רק עם ידידים אלא גם עם יריבים, כי לשר הבטחון הקודם, שהוא אחד מיריבינו החריפים ביותר, זכות גדולה במתן נשק מסוגים מסויימים לצבא ישראל. נשק זה אינו מספיק כיום, אבל הוא ניתן בימי כהונתו, שר הבטחון לשעבר דיבר על מלחמת השמד, ואחר-כך באו חבריו ואחד מהם אמר שבגלל המדיניות הסובייטית או הבריטית צפוי למדינת ישראל ״חורבן״; אחריכן- בא אחר ואמר, שבמשך 48 שעות אפשר להשמיד חלק גדול של מדינת ישראל. מפינו לא שמעתם דברים כאלה. אנו לא הטלנו אימה על העם הזה. אנו אמרנו השכם והערב: יהיה אשר יהיה, אנו מאמינים בנצחון הסופי של עם ישראל. זה ענין לאמונה, אבל למדנו שאמונה יוצרת מציאות, לפעמים אפילו בניגוד למציאות. אתם הטלתם את אימת ההשמד על העם הזה. לא אגו. ואחרי כל זה אתם מסתפקים באימרה: אם נותקף — נילחם.

כבר אמרתי זאת לפני שבועיים, אבל הואיל ואנו עומרים לצאת לפגרה לזמן ממושך, אני רואה חובה לעצמי לחזור על הדברים האלה בקצרה. רבותי, לפני שישה חדשים, עם ראשית זרימת הנשק הסובייטי למצרים, יכולנו למגר את כוחו של האויב, לתת בטחון ולהבטיח שלום לתקופת זמן ממושכת לעם הזה. לא הלכתם בדרך זו. דיברתם על מלחמה מונעת, דיברתם על מלחמה יזומה, והענין איננו במונחים. הענין הוא עמוק מאד. הוא ענין מוסרי גדול כלפי העולם. נהיה האחרונים אשר נזלזל בדעת-הקהל העולמית. כאשר נלחמנו, ידענו להשפיע עליה בכל האמצעים שעמדו לרשותנו. בינתיים הורע מצבנו, הורע מאד. אף-על-פי-כן אין הם יכולים עדיין להשתמש לא בכל ה״מיגים״, לא בכל ה״איליושינים״, אולי אף לא באחד מהם למערכה צבאית משולבת בין חיל האויר ובין חיל היבשה, בין צי ההפצצה ובין חיל השריון. יש לנו עוד תקופת זמן קצרה, שאינה נאמדת כנראה אלא בחדשים, כפי שאמר ראש המטה של צבא ישראל. עוד יש לנו אפשרות למנוע מלחמה בתנאים הגרועים ביותר שאפשר בכלל לתאר אותם. אנו קוראים לכם ללכת בדרך זו, ואל תספרו איפוא על מלחמות מונעות ולא על מלחמות יזומות, כי אפילו חידוש העבודה בערוץ הירדן מתפרש בעולם הגדול כ״מלחמה מונעת״. אימרו איפוא שלא תלכו בדרך זו, ושתמתינו עד אשר כל טייס מצרי יישלח באווירון מסוג ״מיג״ ובאווירון מסוג ״איליושין" לא מעל קאהיר אלא מעל תל-אביב, ואז כשהם יבואו — נילחם, אז ננצח, אז יהיה טוב.

איש מכם אינו משלה עוד את נפשו כי המלחמה היא בלתי-נמנעת. ראש הממשלה מדבר על תאריכים. אינני יודע מאין לקח אותם. הוא מדבר על החדשים הקרובים שבהם עלולה המלחמה לבוא, אבל הרי בחדשים הקרובים יהיו התנאים שלנו עוד יותר גרועים.

יכולים אתם לקבל את הדרך הזאת. יכולים אתם לדחותה. אבל זו היא דרך. לכם אין שום דרך זולת ציפיה להתקפת האויב, אבל האויב אינו טיפש. הוא יערוך את ההתקפה לא כאשר לנו יהיה נוח, או נוח יותר מכפי שיכול להיות בשעה אחרת, כי גורם הזמן פועל לטובתו. הוא אולי ידחה את התקפתו לא רק לקיץ, או לסתיו, אלא אפילו לשנים מספר. אני איני יודע את תכניותיו, אין אני מקבל על עצמי להתנבא עליהן, אולי ראש הממשלה יודע את הלך-רוחו של נאצר, כי מפעם לפעם הוא מזמין אותו לפגישה, וביחוד בחג המולד לתחילתו של העולם הנוצרי.

אתם נותנים רק פרספקטיבה אחת לעם הזה, של שפך-דם איום. וכי כך אפשר לנהל מדיניות ? בימים אלה ?

אוצר היה בידכם, רבותי חברי הממשלה ותומכיהם, עדיפות כוח על כל אויבינו. דיברתם על עדיפות זו בוושינגטון, בלונדון, בפאריס. התפארתם בה בכל אסיפה ובכל עתון. למה התפארתם ולא עשיתם ?! אתם חושבים שאם אתם אומרים לאמריקאים: מצרים היתה חלשה, ובכל זאת לא עשינו נגדה דבר, יבואו האמריקאים ויגידו: אתם ילדים מצויינים ומשום כך ניתן לכם נשק ? לא ! האמריקאים יגידו לכם: אם אתם לא הייתם פקחים במידה מספקת, האם אנו צריכים לאכול את הדיסה שאתם בישלתם? האם אנו צריכים לתת לכם נשק נגד הערבים? מה לכם כי תלינו עלינו?

עוד כמה חדשים והתקופה הזאת תחלוף. אוצר כזה היה בידכם: עדיפות כוח של עם ישראל הקטן מול כל אויביו. סופר נכרי גדול שר שיר על קרן זהב שהיתה ביד מישהו ועל מה שנותר ממנה. בידכם היתה קרן ברזל, ומה נותר ממנה מלבד מלחמת יאוש ? הלאוצר כזה הנחתם לגלוש מידכם? ידעתם שהם עומדים לנסות להכחידנו, והרי זו אחת הטרגדיות הנוראות ביותר שאירעו לעם הזה אחרי השמדת שליש מבניו. לקחנו נשק בידנו, עמדנו על נפשנו, ידענו להילחם, הנוער העברי הפליא עולם ומלואו, רכשנו כוח, והנח במשך שנים ספורות בלבד הפקרתם את האוצר הזה, בזבזתם שעות-כושר כאלה, ועכשיו אתם עומרים עם היד הפשוטה לקצת נשק ואינכם בטוחים אם תקבלו אותו. אולם אתם בטוחים בדבר אחד, שההתקפה תבוא, אם תבוא מצדם, בכל החזיתות, בבת אחת, מתוך עדיפות כוח באוויר וגם בשריון של האויב, ואז — אנו ננצח. גם אני אומר: ודאי שננצח, אולם אני שואל עוד פעם את השאלה הזאת : באיזה מחיר ? נצחון סירוס רק במקום אחד ייתכן? ובמדינת ישראל לא ייתכן?

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנכבדים. הקדשתי את רוב דברי לבעיה המכרעת בחיינו. כל הוויכוח המתנהל סביב התקציב הוא ויכוח על כך אם אנו נחיה חיים רעים, או נחיה חיים פחות רעים, או אפילו קצת יותר טובים. גם זה ויכוח חשוב, אבל הרי מעל לוויכוח הזה יש בעיה אחרת המנסרת מחוץ לכתלי הבית הזה, הנוגעת ללבה של כל אם בישראל ומנדדת שינה מעיניו של כל אב בישראל. מה יהיה על החיים עצמם כאשר תהיה ביד האוייב אותה עדיפות כוח שהוא הולך לקראתה? זוהי הבעיה המרכזית. כל שאר הבעיות הן בעלות חשיבות-משנה. לכן, על סף יציאתנו לחופש, לא לנופש, הרשיתי לעצמי להביא לפני הבית את הבעיה הזאת על כל חומרתה, ואני מבקש מכם שתשקלו אותה שיקול עמוק קודם שתלכו כל אחד לבתיכם.

אולם, נכון הדבר שהקדשתי את דברי לשני משרדים : משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה, ואינני יכול לסיים את דברי בלי לומר משהו, לא על משרד ראש הממשלה, אלא על האדון העומד בראשו. אני פונה לחברי הכנסת מתומכי הממשלה ואומר להם בכל הכנות בה אני רגיל לדבר עם בני-אדם, גם עם יריבי: לא הייתי משמיע היום מלה אחת על נושא זה אלמלא קרה מה שקרה לפני שבועיים. איננו רוצים שום ויכוחים אישיים ? איננו רוצים שום התכתשויות בבית הזה. אנחנו מעריכים מאד את התואר הממלכתי של נבחר העם. אנחנו חושבים שזו שליחות כבירה לשרת את עם ישראל על- פי כתב סמכות ציבורי. אנחנו רוצים שבבית הזה יהיה יחס של כבוד בין איש לרעהו, בין איש ליריבו. איננו רוצים לשמוע ולהשמיע עלבונות. אנחנו רוצים שילדינו ילמדו מן הכנסת כיצד לדבר: אנחנו רוצים שבית-הנבחרים העברי ישמש מופת לבתי-נבחרים של עמים אחרים, אשר הגיעו למלכות אלפי שנים לאחר שאנחנו העלינו את נס העצמאות.

איננו רוצים לחקור את העבר ; בוודאי לא פה. אין לנו זמן לכך. עינינו צופות לעתיד. אנחנו מודאגים מה יביא יום המחר לילדינו. ומה טעם היום לחשוב ולדבר על מה שאירע לפני שמונה או עשר שנים? לא רצינו בשום ויכוח על נושאים אלה, לא עם יחידים ולא על העבר. אבל צאו וראו — חברי מפא״י, אני פונה אליכם כיהודי אל יהודים — מה אירע לנו בעצם הימים האלה, עת דרוש מאמץ עליון כדי להקים אחדות לאומית, אחרות אמת. אין הדבר קשור בממשלה או באופוזיציה. אנחנו יכולים לשבת באופוזיציה ולהיות עם אחד עם יריבינו מול אויב הרוצה להשמיד את כולנו. בעצם הימים האלה, כאשר צריך להשיג את הקורטוב האחרון של קשר לבבות בין יהודי ליהודי, בא אדם הממלא את תפקיד ראש הממשלה ומשמיע את הדברים שהוא השמיע, ואינני רוצה לחזור עליהם. 107,000 אזרחים עבריים שלחונו. ביניהם יש לפחות 20—30 אלף חיילים בישראל, חיילי צבא הקבע וחיילי מילואים. בבוא יום פקודה, גם במלחמת יאוש, בכל התנאים, כולם ייקראו אל הרגל, כולם יילחמו, כולם ישפכו את דמם, חלק גדול מהם אולי לא ישוב הביתה.

יצחק-מאיר לוין (אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל):

חס ושלום!

מנחם בגין (תנועת החרות):

אבל אם תהיה מלחמה, זוהי המציאות, כבוד הרב הנכבד והיקר. חלק מהם לא ישוב הביתה. בימים כאלה אומרים לנו את אשר אמר האדון בן-גוריון מעל הבמה הזאת ? ואתם לא תעירו לו, אתם לא תנסו לומר לו: שגית, טעית, חדל לך, חזור בך, אל תלך בדרך זו, אל תכניס פתילים בוערים לתוך אומה העומדת בפני יום ההכרעה הגורלי, מה לך כי תעשה כדבר הזה ? — אני לא אבוא להוכיח, איני צריך לעשות זאת.

האדון בן-גוריון אמר שהוא אינו יודע אם אני שונא יותר את ממשלת אנגליה או את ממשלת ישראל. אינני שונא שום ממשלה שאיננה שונאת את עמי, ולו התעניינה ממשלת בריטניה בשנים עברו בכתבתי אולי במידה ״קצת קטנה יותר״ מכפי שהתעניינה בכתבתו של האדון בן-גוריון, והיתה מתייחסת בידידות לעמנו, הייתי מתייחס אליה בידידות. כיום אין לי כל סיבה לאהוב אותה. אבל לומר לנו שאנו שונאים את ממשלת ישראל בתור שכזאת ? אין לי שום שנאה לאדון בן- גוריון. בשבילו יש לי רגש אחר לגמרי, אבל למען כבוד הבית לא אגדיר אותו.

לא אבוא להוכיח שום דבר. האדון בן-גוריון צריך ללמוד משהו מן הנסיון של הדור הזה. הוא אינו יכול לשכוח, הוא אינו יכול לסלוח שלא הוא ניהל את המלחמה המזויינת נגד השלטון הבריטי, שכתוצאה ממנה סולק שלטון זה ואופשרה הקמתה של מדינת ישראל. הוא ניסה לכתוב במשך שמונה השנים האחרונות ״קורס קצר״ של תולדות מלחמת השחרור העברית, אבל הקורסים הקצרים מתבטלים עוד בחייו, ולאחר 120 שנה בוודאי יתבטלו. משום כך צריך הוא לעלות שוב על הבמה הזאת ולומר את דברי הנאצה שהשמיעם ?

רבים מחברי הכנסת באו אלי בטענה משום שהגיבותי כפי שהגיבותי. אני חוזר ואומר: מעולם לא הייתי מנהל בבית הזה ויכוח על רקע זה עם שום אדם. ההיסטוריה העברית היא שתבשיל את נסיונו לסלף את מלחמת השחרור, למה לנו להתווכח על כך ? אבל לאחר שנאמר מה שנאמר, הגיבונו. באו אלי בטענות: איך יכולת לומר כך ? אני מודה ומתוודה, שלו ידעתי כי אמרתי דבר לא-נכון, לא הייתי מהסס אפילו רגע אחד והייתי מבקש סליחה. כל אחד יכול להיכשל בלשונו. אבל האם אמרתי דבר לא-נכון ?

התקיימה ועידת ההסתדרות, לא לפני יומיים אלא לפני שתים-עשרה שנה. בימים ההם היתה מלחמת שחרור בישראל. עלה על במת ועידת ההסתדרות הגדולה והחזקה האדון בן- גוריון ואמר את הדברים הבאים. (הוא לא רק שלא הכחיש אותם, הוא גם הכניס אותם לספרו. המותר לי לצטט מספרו של מנהיגכם, חברי מפא״י ?) וכך הוא אמר: ״במידה שהשלטון והמשטרה הבריטיים מעוניינים בביעור הטרור, במידה זו אנו משתפים אתם פעולה. בלי עזרה לשלטונות ובלי עזרת השלטונות לנו, לא נצליח לעקור את הנגע״. מהו ה״טרמינוס טכניקום״ לקריאה זו ? המונח הטכני ידוע בכל אירופה. סבורני שאין לנו צורך ללכת אל עמים זרים כדי למצוא אותו. יש תפילה שתים-עשרה ב״שמונה-עשרה״.

יושב כאן ידידי חבר-הכנסת מרידוד, באחד הלילות באה אל ביתו המשטרה הבריטית, ובמכונית, אשר אליה הוכנס כבול על-ידי המשטרה הבריטית, ישב שליח של הסוכנות היהודית אשר בראשה עמר מר בן-גוריון.

אותו שליח של הסוכנות היהודית אמר לשוטרים הבריטיים: ״זה האיש, קחוהו !״ והוא הוגלה לשנים לקניה, לאריטריאה; הוא כיום חבר הכנסת.

חבר-הכנסת הראשונה, ידידי אליהו לנקין, הלך ברחובות ירושלים, נתפס, הובא למשטרה: צלצלו ל״סי. אי. די״: זה האיש, קחוהו!

אני הבאתי רק שתי דוגמות אישיות: אילו עשרות, אילו מאות דוגמות יכולתי להביא !

אברהם הרצפלד (מפא״י):

כל זה לשם השלום ?

מנחם בגין (תנועת החרות):

רב אברהם היקר!

אברהם הרצפלד (מפא״י):

הכל לשם שלום הכנסת ?

מנחם בגין (תנועת החרות):

לא.

היו״ר ח. אריאב :

חבר-הכנסת הרצפלד, לא נתתי לך רשות-הדיבור.

אברהם הרצפלד (מפא״י): .

אני שואל את היושב-ראש: האומנם נתפזר בלי כבוד ?

מנחם בגין (תנועת החרות):

אתה יכול לשאול, אבל אל תפריעני.

אברהם הרצפלד (מפא״י):

חשבתי רק: למען מה — למען העם, למען ישראל ?

אני שואל אותך: למען מה ?

אסתר רזיאל-נאור (תנועת החרות):

האם שאלת גם אותו, כשאמר מה שאמר, — ״למען מה?״

אברהם הרצפלד (מפא״י):

אני שואל כשאני צריך.

מנחם בגין (תנועת החרות):

התשובה פשוטה: למען האמת; אבל הייתי מוכן לוותר עליה בבית הזה. יש דין צדק — אני מאמין בו — בהיסטוריה, ולא הייתי בא הנה, רב אברהם הנכבד, כדי לומר את כל זאת. אבל הרי ידידתי אסתר שאלה אותך: האם את מנהיגך שאלת: למען מה אתה משמיע דברי נאצה כאלה ? אתה רוצה למנוע ממני תשובה — באיזו זכות, באיזה צדק ?

כך קרה לטובי המפקדים, לטובי החיילים, לטובי הלוחמים; כך הם הוסגרו בידי המשטרה הבריטית, בירי הבולשת הבריטית למאסר, לגלות. בבוא יום הפקודה שכחנו את הכל; יחד נלחמנו — אוהו, איך יחד נלחמנו! על אף הכל, גם על אף ההפגזה של אניית נשק וישע.

לכן, רבותי, אני רוצה לקבוע שהאדון בן-גוריון עושה את ההיפך מן המוטל עליו כראש הממשלה. את זאת קבע אפילו חבר מפא״י מעל עמודי ״הארץ״. ראש ממשלה, ויהי אפילו איש מפלגה מובהק ביותר — בתוקף תפקידו, ביחוד בימי סכנה, חייב לנסות ליצור אחדות, בעיקר אחדות לבבות. מר בן-גוריון עושה את ההיפך: הוא זורע פירוד, הוא מעמיק את השנאה, הוא כורה תהומות. ראש ממשלה כזה, זכותו להוליך את העם היא — אפס.

לכן אנחנו מביעים אי-אמון לו, אנחנו מביעים אי-אמון לשר החוץ שלו, אנחנו מביעים אי-אמון לממשלה: ולכן אנו נצביע בעד הסתייגויותינו.