הישיבה המאה-וחמישים-ושתיים של הכנסה השביעית – יום שלישי, י״ד שבט תשל״א 9 פברואר 1971- הודעת ראש הממשלה על המצב המדיני
אדוני היושב-ראש. בדיון הזה אעלה שלוש סוגיות: הנאום בקהיר, איגרת מוושינגטון, ערובות בין-לאומיות.
שליטה של מצרים סאדאת קבע בנאומו מן ה-4 בפברואר את מטרת מלחמתה הכפולה: א) דחיקת ישראל לקווי ה-4 ביוני 1967; ב) כפי שאמר: הכרח לשמור על זכויותיהם של העם הפלשתינאי. הדבר הראשון הוא גלוי; השני - סמוי. אנו יודעים לפענח. הפיענוח והשילוב אחד פירושם: שאיפה להחריב את מדינת היהודים.
באותו נאום אמר שליטה של מצרים כי ״ההימנעות של צבאו מפתיחה באש תימשך שלושים יום בלבד״, ובאותה תקופה עצמה הוא דורש כי ישראל תבצע נסיגה ראשונה מן הגדה המזרחית של תעלת סואץ.
אדוני היושב-ראש, בספרות המשפטית מגדירים את המושג ״אולטימטום״ כך: ״הצהרה פורמלית מוחלטת, מופנית על-ידי מדינה אחת לזולתה, לפיה אם לא תתקבלנה דרישות מסוימות — תבואנה תוצאות רציניות, והן כוללות גם איום או שימוש בכוח.״ במקרה דנן לא קיבלנו איגרת פורמלית מאת ממשלת מצרים: ״עשו כפי שאנו תובעים — ולא...״. אבל מבחינת המהות — לפנינו אולטימטום. יש לומר לאולטימטום זה ׳׳לאו״ מוחלט, ללא כל סייג, ללא כל תוספת של ׳׳אבל״.
שמנו לב כי לאחרונה ניכרת בחוגים מסוימים חולשת-לב לגבי אמירת ״לאו״ בלתי-מסויג, פן נוכר בעולם כשליליים. טעות. השולל את השלילה אומר דבר חיובי. ועל האומה המוקפת אויבים, אשר באזניה מושמעים איומים ועליה מופעלים לעתים לחצים, לדעת כי בכל מחסן כלי ההגנה שלה - ה״לאו״ המוחלט שהיא מוכשרת להשמיעו הוא אחד מן החשובים ביותר. ויש לגו ניסיון, לא מלבב, כיצד מתחיל כרסום בלאו, עד שהוא הופך לפתע להיות להן, ולפתחו סכנות רבות.
האויב הודיע שאם לא נעשה כרצונו, ייתכן כי ב-7 במארס לא יקיים עוד הימנעות מפתיחה באש. אדוני היושב-ראש, כולנו שונאים מלחמות, וכולנו בלבבותינו מודאגים מכל אפשרות של שפיכות דמים. אבל יש יום שבו אומה, אשר כך מאיימים עליה, חייבת לומר זאת ורק זאת: אם תפתחו באש - ננחית עליכם מהלומות כה כבדות, עד אשר המכות שקיבלתם בימים אחרים ייראו בעיניכם כקטנות, וכן עליכם לדעת כי מנת חלקכם תהיה תבוסה חדשה. זאת יש לומר, ומתוך החלטה נחושה כפלדה.
צפה בעיית תעלת סואץ ופתיחתה. אין זו שאלה תיאורטית. אדוני היושב-ראש, יש לשאול מי הוא המעוניין היום בפריצתה או בפתיחתה של תעלת סואץ. יש מעצמה המדברת נגד אימפריאליסם ומגשימה אותו, נגד התפשטות - ומקיימת אותה, נגד סיפוחים - ומבצעת אותם, נגד בסיסים צבאיים בארצות אחרות - ומקימה אותם. יש מעצמה המטיפה לשלום ומציתה ומזינה אש מלחמות, מדקלמת על חירות עמים ומדכאת אותם. זו המעצמה, ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות המועצתיות, המעוניינת לפני הכל בימים אלה בפתיחת תעלת סואץ. אין פלא. בין מרס-אל-כביר לבין פורט- סעיד שטות בימים אלה 62 אניות הצי הסובייטי: 24 אניות קרב, 24 ספינות-עזר ו-14 צוללות חדישות. בשביל רוסיה הסובייטית פתיחת התעלה אינה רק בעיה של קיצור השיט ב-16 ימים תמימים בין גדיניה או אודיסה לבין מפרץ טונקין. למעלה מזה: בשבילה הרי הבעיה היא התפרסות אותו צי סובייטי במפרץ הפרסי, לאורך חופי סומלי, לעבר עדן והאוקיינוס ההודי.
על רקע זה ניתן להבין מה האינטרס האמיתי, לא רק של מדינת ישראל העומדת בפני זדון מזימותיה של מוסקבה, אלא גם של כל העמים הדואגים לחירותם.
יש אומרים שבפתיחת תעלת סואץ מושקע אינטרס כלכלי רב. לדעתי, היום יש בכך הפרזה רבה. המשק העולמי מצא הסדרים ופתרונות טובים מאוד בארבע השנים האחרונות, לרבות אספקת נפט, ו״אופק״ מציג היום דרישות לא על רקע של השיט, אלא של מחיר אותו מקור האנרגיה. והעמים בני החורין כמונו יודעים שקשיים כלכליים, עם כל חשיבותם, ניתן להתגבר עליהם. שהרי עיקר העיקרים בתקופתנו — שמירת החירות.
יש לנו הוכחות כי כך הם מבינים את ההתפתחות. בשנה הראשונה לאחר מלחמת ששת הימים לא הייתה שיחה אחת בין דובר בריטניה לבין נציג ישראל שבה לא נשאלנו: ומתי תיפתח התעלה? אבל במשך השנתיים האחרונות לא הרגשנו בשום לחץ מצד בריטניה למען אותה מטרה. נהפוך הוא: סר דאגלס יום הודיע לפני זמן קצר: אם תעלת סואץ תהיה פתוחה, יועמד מיד נמל עדן לרשותו של הצי הסובייטי המלחמתי. הוא בוודאי לא אמר את הדברים האלה מתוך חדווה למען פתיחת התעלה.
אדוני היושב-ראש, ׳׳ניו-יורק טיימס׳׳ פרסם איגרת שלישית אשר מזכיר המדינה רוג׳רס שלח לשר החוץ המצרי ריאד. נכון שכל עיתון, לרבות ״ניו-יורק טיימס״, יכול למסור דברים לא נכונים. אבל אין להעלות על הדעת, מתוך ניסיון, שעיתון כ״ניו-יורק טיימס״ יסלף פיסקה המוכנסת במרכאות כפולות, כזאת: ״במשך שנת 1971 תעשה ארצות-הברית מאמץ להביא לידי הסדר במזרח התיכון״. אין לי יסוד לפקפק בנכונות הציטטה הזאת. ובה טמונה החומרה, אשר מן הדין שתדאיג את כולנו.
אין זה סוד שגם באזנינו וגם באזני מצרים מודיעה ממשלת ארצות-הברית הלוך והודע, שמדיניותה היא תכנית רוג׳רס, קווי ה-4 ביוני 1967, עם תיקונים קלים. זו התכנית הנדחית בישראל על-ידי 97% של נציגי העם. בדרך הפרדוקס המדיני - רק״ח תומכת בתכנית רוג׳רס. אבל אם ארצות-הברית של אמריקה משמיעה מעין לוח-זמנים משלה, שנה אחת למציאת הסדר, וההסדר בעיניה הלא הוא בבחינת הגשמת תכנית רוג׳רס — עלינו להדליק את האור האדום. עלינו לומר באזני ידידינו האמריקנים דברים פשוטים: אולי בשבילכם, המעצמה הגדולה, אשר לה אינטרסים גלובליים והיא שואפת להסכם עם ברית-המועצות, בעיקר כדי לשים קץ למלחמת וייטנאם — גם אנו רוצים שיושם קץ למלחמת הדמים ההיא — או לקראת הסכמים באירופה או ביבשות אחרות, אולי בשבילכם שנה אחת היא רווח ניכר של זמן, מתוך תקוה, שייתכן שהיא אשליה, כי בשנה הזאת תגיעו להסכמים כאלה. אבל בשבילנו זאת איננה בעיה של שנה. במלוא משמעות המושג האנושי הזה — בשבילנו זוהי בעיה של נצח, של קיום עמנו בארץ- ישראל, של בטחון ילדינו ועתידנו. משום כך עליכם לדעת כי בשום פנים ואופן לא יימצא איש בר-דעת בישראל, אשר בידעו את תכנית רוג׳רס וברצותו בשיתוף עם ארצות-הברית של אמריקה, יסכים כי מדיניותנו תהיה לפונקציה של מדיניות מעצמתית כלשהי.
הסוגיה השלישית הלא היא - ערבויות. גברתי ראש הממשלה, לפי דעתנו הממשלה שוב שגתה, עושה משגה חמור לגבי העתיד, אם היא אומרת, כפי שהודעת גם היום, שהממשלה שוללת את הערבויות הבין -לאומיות כתחליף להסכם או לחוזה, אבל מסכימה כי יהיה דיון בערבויות אלה כתוספת להסכם. מהו המשגה? - אבהיר.
ראשית, נבדוק את המהות. מה פירושן של ערבויות בין-לאומיות ? יש לנו ניסיון. הייתה ערובה בין-לאומית לקווי שביתת הנשק, של שלוש המעצמות. מה נותר ממנה לעת מבחן זולת זכרה הבלתי -מבורך ? היו ערבויות בין-לאומיות יותר רציניות. בשנת 1925 נחתם בלוקאנו חוזה בין גרמניה לבין צרפת ובלגיה, והערבות לחוזה זה, - אשר צ׳רצ׳יל קרא לו פעם ׳׳המדויק במסמכים הבין-לאומיים״ - היו בריטניה ואיטליה. כאשר גרמניה הנאצית חידשה את ציודה והקימה מחדש את הצבא הגרמני התוקפני, אמרו הבריות: זוהי הפרה של חוזה ורסאי. אבל על החוזה הזה נקראו הגרמנים לשים חתימתם. הם לא דנו בו. כעבור זמן קצר נכנס הצבא הנאצי החלש - שאפשר היה להדביר אותו ממש בן-לילה, כפי שהודה אחר-כך- אותו אשמדאי בעצמו - לאזור המפורז לאורך הריינוס, וזאת הייתה הפרה ישירה של חוזה לוקרנו. ומה היה לערבויות הבין-לאומיות ? מה אמרה בריטניה, מבלי להזכיר את איטליה ?
האם לאור ניסיון כזה תכשיר מדינת ישראל את עצם הרעיון של ערבויות בין-לאומיות, שיטור בין- לאומי ? מדינת היהודים תהיה למדינת חסות ? בימי הביניים היו יהודים מוגנים. כל מהותה של הציונות, כפי שאנו מבינים אותה, היא בכך שנגן על עצמנו ועל ארצנו. שיטור בין-לאומי ?
אבל מדוע זה כרוך בהקשר שלכם, אפילו בדיעבד, בסכנה? כי קודם כל אתם אומרים, רבותי חברי ממשלת ישראל, שלפי דעתכם אפשר לדון בחומרה שכזו, בכזב בין-לאומי שכזה, באשליה בין-לאומית שכזאת לגבי בטחון ישראל. אבל הסכנה עלולה להיות קרובה משום שממשלת ארצות-הברית מדברת על שנה. והיא מתכוונת לתכנית רוג׳רס. ואז היא יכולה לטעון: ומדוע לא תסכימו שאנו נתחיל לדון במהות הערבויות האלה, רק לדון, ונראה? אינני מוצא לעת -עתה נימוק בעל כוח שכנוע מספיק כדי להעמיד אותו מול טענה כזאת: הרי הרעיון נראה בעיניכם, למה לא נדון בו, ואחר-כך נחליט ?
הרעיון הזה של ערבויות בין-לאומיות הוא הוא המסכן את עתידנו. מדוע? משום שאנו טוענים כל הזמן לביטחון. וכאשר יבוא היום, יאמרו לנו: הנה כי כן, גבולות בני-הגנה לפי הצעתנו הם תיקונים קלים בגבולות ה-4 ביוני 1967. אתם אומרים שאין בכך בטחון ? — יהיה: ערבויות בין-לאומיות, שיטור בין-לאומי. והרי אנו רוצים למנוע זאת. למה אפוא להכשיר את עצם הרעיון מלכתחילה ?
כאן עלינו לומר, אדוני היושב-ראש, שדווקא מתוך התפתחות העניינים בחודשים האחרונים יכולים אנו לראות באיזו מידה מסוכנת היא הטענה היחידה הנשענת על בטחון. כי אם זו הטענה, ואין זולתה, באים גם האחרים ואומרים: יש לנו הצעות בשבילכם מבחינת הביטחון, כך אנו מפרשים מה הם גבולות בטוחים. הרי אתם מסתמכים על המושג גבולות בני-הגנה. גם אנו יש לנו מה לומר על גבולות בני-הגנה. והכוונה היא לשלום, להסדר במזרח התיכון.
יש לשוב למקור, גברתי ראש הממשלה, ליסוד הזכות, הזכות על ארץ-ישראל, הזכות על אותה נחלת אבות, שאת אמרת בהציגך את הממשלה בדצמבר 1969, ששוחררה. זה נכון שהזכות על המולדת מקופלת בזכות שאף היא אינה ניתנת לערעור, לביטחון במולדת, של המולדת, של העם החי במולדת. אבל היסוד הוא - הזכות. על שני עיקרים אלה יש להשעין את טיעוננו. אחרת, מתוך ידיעת ההתפתחות, שהיא מנת חלקה של הממשלה, יש להיזהר מאוד מפני צלילים חדשים המושמעים גם בוושינגטון.
אדוני היושב-ראש, המבחנים הרציניים אינם מאחורינו, אלא לפנינו, לא רק לפני הממשלה והאופוזיציה, אלא לפני העם כולו. אדרבה, נתבונן בעובדות. אל נדבר בלשון ספקולציה — מה היה אילו, או אלמלא. נראה את המציאות כמו שהיא.
בקיץ אשתקד החליטה הממשלה על ויתורים רבים מבחינת מדיניותה המוצהרת. היא ויתרה על משא ומתן ישיר. היא החליטה להשתמש במונח ״נסיגה״. היא התחייבה בה. משהתחייבה בנסיגה, למעשה קיבלה תנאי מוקדם לגבי מה שמכונה משא-ומתן או שיחות יארינג, שאין בהן שום משא-ומתן, כי ישראל נדרשה, בניגוד לעמדתה הקודמת, לומר: אנו מתחייבים לסגת. זהו תנאי מוקדם. אויבינו לא נדרשו לתנאי דומה. והראיה - הם טוענים לקווי ה-4 ביוני. אנו מישבנו חלק מעתידנו. חלק מהשטחים כבר ויתרנו עליו מלכתחילה. הוא כבר אינו נושא למשא-ומתן. עשינו אפוא ויתורים.
אגב אורחא, גברתי ראש -הממשלה, אם שמעתי את דבריך היטב, הרי לא הייתה ציטטה מדויקת בפיך היום מקווי היסוד של מדיניות הממשלה. בקווי היסוד, אם זכרוני אינו מטעני, כתוב לאמור: באין חוזי שלום, תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע עם הפסקת-האש. תואילי להתבונן בכתב שלך, ואני מניח שתמצאי שהציטטה לא הייתה מדויקת בשתי מלים שיש להן חשיבות. אבל לא זה הדבר המכריע.
אני חוזר לתזה העיקרית. נעשו ויתורים. הרי ידוע לי כי עמיתי לשעבר בממשלה לא אצו לקראת ויתורים אלה, לא בחדווה קיבלו אותם. להיפך. ביוני 1970 דחתה הממשלה כולה, פה אחד, את יזמת רוג׳רס. רק כעבור חודש, מתוך ויתורים, שינתה הממשלה את דעתה ואת הלאו הפכה להן. מאז התחילו שיחות יארינג, הופסקו ונתחדשו, עברו כשישה חודשים. אני מבקש, ללא קינטור, בכל הרצינות - כי כולנו הולכים לקראת מבחנים רציניים — לבדוק את השאלה המרכזית: על-ידי ויתורים אלה קירבנו הסכם עם הערבים ז והרי זו הייתה המטרה. אמרו: כל עוד לא התחייבנו בביצוע החלטה 242 של מועצת הביטחון, לא התקרבו הערבים להסכם; כל עוד לא אמרנו במפורש נסיגה, אין הערבים רוצים להתווכח אתנו; כל עוד לא ויתרנו על משא-ומתן ישיר ולא הסכמנו לדבר עם ד״ר יארינג במתכונת החדשה, שהגברת מאיר קראה לה ״קריקטורה של משא-ומתן", לא קירבנו הסכם. והנה כל אלה עשינו ואמרנו - האם קורב ההסכם אפילו במיקרו-מילימטר ?
סגן ראש הממשלה י. אלון:
מה על הפסקת האש ?
מנחם בגין (גח״ל):
סגן ראש-הממשלה, אתה יודע כמוני, שכל הפוגה באש יקרה לכולנו, בתנאי שלא ירבו הקרבנות לאחר הפרת תנאי ההפוגה, כאשר יפתחו באש.
דיברתי על המטרה המרכזית. ואני שב ושואל: מבחינת אותה המטרה המרכזית - האם הייתה איזו שהיא התקרבות לקראת הסכם, או להיפך, בעצם הייתה התרחקות ואדרבה, מי שמוכן בכנות להציג את השאלה, יקרא - כפי שאנו קראנו - את נאומו של סאדאת בשלמותו, ויקבל תשובה ברורה. אצלנו עדיין מדברים על כך שמי שמציע מה שהוא מכנה פשרה טריטוריאלית הוגנת, יביא לקירוב ההסכם. פשרה טריטוריאלית הוגנת ? שמעתם את סאדאת. הרי אין לאשליה זו אפילו צל של ביסוס. ואצלנו עדיין מוסיפים לדבר על אותה אשליה. מן ההתפתחות הזאת יש להסיק את המסקנות. כן, יש לשוב למקור, הזכות על ארץ -ישראל, ויש לשוב, גברתי ראש הממשלה, לקווי היסוד של הממשלה בלי סטייה מהם: חוזה שלום, משא-ומתן ישיר בין הצדדים הלוחמים למען כריתת חוזה שלום, כפי שאנחנו קבענו אותם ועמדנו בהם למעלה משלוש שנים. הסטייה מהם, הוויתורים המהותיים, לא קירבו הסכם עם אויבינו אפילו שעל אחד. המבחנים הם לפנינו. חובתנו להכין את העם לקראתם. אל יישמעו עוד באזניו דברי אשליה עצמית, דברי הטעיה. הוא יעמוד במבחנים האלה. הוא עם רב- ניסיון. הוא יודע כי המדובר הוא במולדתו, בביטחון חייו, בשלומם ובעתידם של בניו.