הישיבה המאה חמישים ושבע של הכנסת השמינית יום שלישי, כ״ח באדר תשל"ה, 11 במארס 1975 – ההתקפה על מלון ״סבוי״

דברי הכנסת
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ח אדר התשל"ה, 11 במרץ 1975
מתוך:
כרך 73
נושאים:
מדיניות חוץ - או"ם, דיפלומטיה, יחסי ישראל-ארה"ב. הסכסוך הישראלי פלסטיני - אש"ף, טרור ופיגועים. בטחון - הגנה עצמית, פעולות תגמול. אישים - יאסר עראפת. ממשל - כנסת. מדינות - לבנון, סוריה. שלום
נאומו של בגין בעקבות הפיגוע במלון סבוי. בגין משווה בין המחבלים לנאצים. בגין מוחה נגד קבלת-פנים, שערפאת קיבל באו"ם, בזמן שארגונו שולח מחבלים נגד אוכלוסיה אזרחית. בגין מזכיר את "הצהלה" במדינות ערב בעקבות פיגוע. בגין תובע מהממשלה לבצע "התקפה מתמדת" נגד ארגוני הטרור. בגין מזכיר שעל מדיניות זאת החליטה הכנסת והממשלה חייבת לבצעה. בגין טוען שמטרת המחבלים ותומכיהם – השמדת ישראל. בגין טוען שרק מדיניות תקיפה נגד טרור יכולה לשמור על בטחונם של אזרחי המדינה ועל הסיכוי לשלום, ויש לטעון כך גם בפני גורמים זרים.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, היום נדבר על שלושה: על המרצחים, על מוחאי הכף ועל עצמנו.

מלון "סבוי". הוא נתפס בידי זרים. הם מכניסים לחדר אחד אנשים, נשים ונער בן חמש-עשרה. הם קושרים לידה של אשה מטען של חמרי-נפץ והם מודיעים שיפעילו את המטען. והם עושים זאת ברגע האחרון. אנו יכולים לראות בעיני רוחנו האבלה את האנשים, הנשים והנער מקובצים באותו חדר ומחכים להגשמת האיום. אנו יכולים לחוש באימה הקרויה אימת-מוות. היכן היתה פראות דמים כזו? היכן היתה אכזריות חייתית כזו? רק במקום אחד — בארץ הנאצים. רק הם נהגו כך.

מוחאי הכף. רב-המרצחים הופיע באירגון האומות המאוחדות. נציגי עמים קמו לכבודו ובתשואות הגיבו על דבריו, לאמור: יש לחסל את מדינת ישראל ולהקים במקומה את מה שהוא מכנה "מדינה חילונית דמוקראטית". הראשון שלחץ את ידו של אותו רב-מרצחים היה שר החוץ הצרפתי. על-ידי כך הביא בושה על העם הצרפתי הגדול, עם המהפכה שחרת על דגלו את הערכים האנושיים הגדולים.

מר סובניארג, לאחר פגישתו עם עראפאת, טען שרב-המרצחים הוא אדם מתון. ואנו שאלנו: אם זו מתינות — מהי קיצוניות? מוחאי הכף באירגון האומות המאוחדות, שר החוץ הצרפתי וכל אלה שהלכו בעקבותיהם, יואילו לרשום לפניהם את הדברים הבאים שאנו משמיעים אותם מעל במת בית-הנבחרים של עם נרדף ומושמד, שגאל את עצמו בשארית כוחו, בזעם רב, לאמור: טיפות מן הדם הטהור הזה שנשפך במלון "סבוי" הן על ידיכם.

בימים עברו אמרו שונאי ישראל כי היהודים מתחשבים יותר בחומר מאשר בכבוד. איך התהפכו היוצרות? שלכם — הנפט; שלנו — הדם. שלכם — הרווח; שלנו — הנפש. בגלל סיבות חמדניות מובהקות אתם מפקירים את כבודכם האנושי והלאומי ואתם משמיעים דברי חנופה לרודנים, לשואפי דמים, לאלה שירשו את התיאוריה של השמדת עם מידי מבצעיה. בפניהם אתם משתפלים, להם אתם מחמיאים.

אמנם כן, בזעם רב אנו משמיעים את הדברים האלה. אבל הזעם מוצדק. איפה קרה בתולדות אנוש שאירגון המכריז על מלחמה יהפוך אוכלוסיה אזרחית, אנשים, נשים וילדים למטרה המרכזית של פגיעותיו על-פי תיכנון מראש?

אדוני היושב-ראש, יש לנו זכרונות ממלון "סבוי". לפני שלושים ואחת שנה פעלה מן המלון ההוא מחתרת לוחמת. וכאילו זה היה אתמול, אני זוכר כי משם ניתנו הוראות כיצד לא לפגוע באוכלוסיה האזרחית — יהודית, ערבית או בריטית. ניתנו הוראות ללוחמים לסכן את נפשם, הדברים נכתבו במפורש: מוטב שתיאסרו ותלכו למעצר, אולי לשנים רבות, ובלבד שלא תפגעו באוכלוסיה אזרחית. והנה עינינו ראו מה הם עשו באנשים, בנשים ובילדים, במעלות, בשמיר ובנהריה. הם אינם יכולים, כפי שהם טוענים, אפילו לסיים בלי שלפני-כן ישכיבו ילדים על הרצפה, יפתחו עליהם באש ממכונות-ירייה ויפעילו את מטעני חומר- הנפץ הקשורים לידה של אשה.

ונדבר על עצמנו. אדוני היושב-ראש, חלפו חמישה ימים מאז נעשתה הזוועה החדשה בישראל. ועד היום לא הלמנו באירגוני המרצחים, בבסיסיהם ובמפקדותיהם. בהציגי שאלה חמורה זו לשר הבטחון רוצה אני לומר מיד: אין אנו מתכוונים למה שמכונה תגמול. אי הגמול — השטן לא ברא אותו — על דמו של נער בן חמש-עשרה, אחיו של מי שנפל במלחמת יום הכיפורים, בן שני של אדם שנפצע פצעים קשים? אין. לכן אין אנו מתכוונים למה שמכונה תגמול. אנו מתכוונים למהלומה ולהתמדה בהנחתת מהלומות על אירגונים עוינים אלה במשמעות אמנת נירנברג — אויבי האנושות, נושאי השמדת עם בלבם.

אביא את ההחלטה שנתקבלה ביוני 1974 אחרי הרצח בנהריה. גם שם באו המרצחים דרך הים. גם שם פתחו באש על איש, אשה וילד. ואז החלטנו כולנו — כל הסיעות זולת אחת הצטרפו להחלטה — לאמור: 'הכנסת קובעת כי לבנון, אשר משטחה באו המרצחים, וכלי מדינה אחרת הנותנת להם מחסה וסיוע, נושאת באחריות למעשיהם הנפשעים. הזכות והחובה להגן על אזרחי ישראל מחייבות לפעול בהתמדה נגד אירגוני המחבלים, בסיסיהם ומסייעיהם, עד אשר יושם קץ לפעולתם הנפשעת."

שר הבטחון, הואל נא למסור לראש הממשלה, שחבר כנסת זקן ורגיל מביע את דעתו שהממשלה חוטאת באי-קיום החלטת הכנסת. העניין אינו פורמאלי. כל חבר ממשלה מתחייב מעל במה זו — כך נאמר — לקיים את החלטות הכנסת; הממשלה כולה — קל וחומר.

הנה החלטנו לא פעם אחת בלבד לפעול בהתמדה נגד אירגוני המחבלים, בסיסיהם ומסייעיהם, והממשלה חוטאת במחדל מתמיד מבחינת אי-קיומה של החלטה זו של הכנסת.

כמה פעמים היינו צריכים לומר — כבר קשה להביא את הדברים — שאם המרצחים מבצעים זממם, ואם אנו פועלים למחרת היום או כעבור שבוע ומפסיקים לשבועות או לחודשים, אנו נותנים להם זמן להתארגן, להיערך, להכין מזימותיהם החדשות, לארגן קבוצות מרצחים נוספות, לתרגל אותם, להדריך אותם, לשים בידיהם את הקלשניקובים הארורים של הקומוניסטים, את המפות?

עלינו לקבל את ההנחה שהוכחה במציאות, כי אי-שם בבירות או בדמשק או בכל מקום אחר יושבות קבוצות אנשים הזוממות לרצוח יהודים גם בארץ וגם בגולה. ואם אנו נותנים להם, בין פעולת דמים אחת לבין התקפת דמים שנייה, את הזמן להתארגן ולהיערך — כאילו דנו מספר בלתי-ידוע של בני עמנו למוות. הם יבואו דרך היבשה, הם יבואו בים, והם יתנפלו על בתי-ספר. אני אומר דבר שאנחנו אפילו לא שמים לב לו עוד, משום שאדם יכול להתרגל לכל דבר. אינני צריך לתת דוגמאות. הארץ האחת והיחידה בעולם שבה יש לשמור על בתי-ספר היא ישראל. מדוע? אנו יודעים שעלולים להיפגע הילדים שלנו בהם. אם ההפסקות האלה בפעולותינו הן כה ממושכות, יש בטחון — חלילה — שגם ילדים עלולים להיפגע; מלון כזה ומלון אחר, עיירת פיתוח או העיר העברית הגדולה. ואיך הם מתפארים בכך!

דבר זה צריך להיות במרכז דאגתנו. המלה "התמדה" היא מלת המפתח בהחלטת הכנסת. למה אינכם מקיימים החלטה זו, אדוני שר הבטחון? למה מוסיפה הממשלה מחדל על מחדליה? למה איננו מכים במרצחים אלה בכל הזדמנות ובכל מקום שבו אנו יכולים למצוא אותם? אני חייב לשאול: דמנו יהיה הפקר?

יצחק בן-אהרן (המערך):

זו שאלה אחראית מאוד.

מנחם בגין (הליכוד):

בהחלט, חבר-הכנסת בן-אהרן.

ולכן אינני טוען לתגמול, לא לתגובה, אלא לפעולה בלתי-פוסקת ומתמדת, עד שנשים קץ לפעולתם הנפשעת.

כל הכבוד לחיילים שהסתערו וגברו ואף הקריבו את חייהם למען חיי אזרחים, למען כבוד עמנו, למען עתידו. אבל השאלה היא: מה בעתיד? מאחורינו נסיון של פיגועים בלתי-פוסקים, חוזרים ונשנים. אמצעי ההגנה חשובים מאוד. מעתה יהיה עלינו לשמור על חוף הים התיכון מאשקלון ועד חיפה, וטוב שישמרו. אבל נוכחנו לדעת שבאמצעי ההתגוננות לא סגי. הם חשובים, אך אינם פותרים את הבעיה. אפשר בהחלט למנוע ממרצחים אלה ביצוע זממם על-ידי מתקפה מתמדת עליהם בבסיסיהם ובמפקדותיהם. אסור שיזמת ההתקפה תהיה בידיהם. צריך שיזמת הרדיפה תהיה בידינו. צריך ליצור מצב שבו לא יספיקו לפגוע בילדינו, שלא יוכלו להרים ידם על נשותינו, על תושבי הארץ או על אורחים מחוץ-לארץ.

אני קורא לממשלה, בהתאם להחלטת הכנסת, להורות לכוחותינו להלום במרצחים בבסיסיהם ובמפקדותיהם באופן מתמיד, ככתוב בהחלטה, עד שיושם קץ לפעולתם הנפשעת.

אני מבקש לדבר גם על המזדהים. נטה אוזן קשבת, אדוני שר הבטחון וחברי הכנסת, מה נאמר אחרי "סבוי" בארצות ערב. צהלה, הזדהות מוחלטת, אף לא מלה אחת של הבעת צער על אנשים שנאמר עליהם "חפים מפשע", כאילו ישנם בישראל אנשים שאינם חפים מפשע. אם הם חיילים — אינם חפים מפשע? אבל כך מדובר, כך מקובל לומר. אפילו מלה אחת של צער לא הושמעה. להיפך — תהילות ותשבחות ל"גיבורים" האלה שהפעילו את מטען חומר-הנפץ בחדר סגור ונעול עם אימת-מוות בלבם של אנשים, נשים ונער. והשליט הסורי אומר לאחר "סבוי": אני מוכן להקים פיקוד משותף עם אותם אירגוני מרצחים, לפי לשוננו. לו יש ביטוי אחר. הוא כבר חזר על התיאוריה שארץ-ישראל היא סוריה הדרומית. הוא כבר רוצה לחדש את המושג מימי אדריאנוס "סיריה אט פלשתינה". הוא צריך לדעת ולזכור שאותו אדריאנוס קרא לירושלים "אליה קפיטוליה". זכר לא נשאר ממנה, וארץ-ישראל לעד קיימת, ועם ישראל לנצח יחיה ובארץ-ישראל יחיה בן-חורין.

הבה נטה אוזן קשבת להודעה הזאת של השליט הסורי ושל השליט המצרי. הוא דרש שמדינת ישראל תכיר באירגוני המרצחים, ולא — הוא מאיים שיהיו לנו "סבויים" נוספים. הוא הוכרז כמתון, אולי אפילו על-ידי ראש הממשלה בישראל. אם זוהי מתינות, אני חוזר על השאלה : מהי קיצוניות?

בתנאים כאלה מושמעות הכרזות על נסיגות עמוקות, על נטישת עמדות-מגן חיוניות, על עזיבת מעברים חיוניים להגנה על חיילינו, ושל חיילינו על עמנו. מה קרה לכם, רבותי חברי הממשלה? כל המושגים המבולבלים והמטושטשים האלה: אי-לוחמה — איש אינו יודע מה זאת; אי-שימוש בכוח — זו יכולה להיות הפסקת אש; ביטול מצב מלחמה — מתוך חוסר ידיעה של כללי המשפט הבין-לאומי מטילים את המושגים האלה לחלל האוויר.

אולם האויב בשלו: יימשך מצב המלחמה עד אשר ישראל תיסוג לקווי ה-4 ביוני 1967 ותקום מדינה עראפאתית. ומה יהיו מעשיה של מדינה כזאת? — ממעלות ועד "סבוי" נתיב הדם. איך אמר פעם יאן מסאריק באירגון האומות המאוחדות, בנו של הנשיא והפילוסוף הגדול; "אינני יודע הרבה על צינורות הנפט, אבל אני יודע על צינור שבו זורם דם יהודי מדור לדור". יאן מסאריק אמר את הדברים האלה. נרשום אותם לפנינו. רבותי חברי הממשלה, חוסו על העם הזה. אנה אנו באים? הרי האויבים מדברים אלינו כאילו היינו צריכים להיכנע כניעה ללא תנאי, וזאת אחרי כל מה שעשינו ואחרי שגברנו.

אימרו בפשטות, בלי המושגים המבולבלים האלה: שלום. אנו עומדים על התביעה האנושית הפשוטה לעשות שלום. השלום מתבטא בחוזי שלום, ובאין שלום ניצבים אנו בכל העמדות שבהן עומדים חיילי ישראל כדי להגן על עמנו נגד תוקפנות אפשרית מחודשת של אויבינו האומרים בגלוי שהם יוסיפו לקיים את מצב המלחמה גם לאחר נסיגה עמוקה, אלא אם כן אנו ניכנע, נלך לקווי ה-4 ביוני 1967 ונאפשר הקמת מדינת רצח עראפאתית, כלומר נסכן את עצם קיומה של מדינת היהודים.

מי קל-דעת בישראל שיקבל תביעה כזאת? עליכם לומר את הדברים הפשוטים והיסודיים האלה. הם סבירים, הם ניתנים להסבר לכל אדם בעל רצון טוב, בארצות-הברית של אמריקה, לכל איש קונגרס, לכל מי שיש בידו השפעה. זהו הכלל הגדול במדיניות הבין-לאומית, ואל נא תסכנו את בטחוננו ואת הסיכוי לשלום. אויבינו, במעשים ובדיבורים האלה, רוצים להכשיר את הקרקע, ליצור מצב שבו יוכלו להניח שאולי יש לאל ידם להשמיד את מדינת היהודים. אם נמנע מהם ליצור מצב כזה יגיעו למסקנה שישראל איננה ניתנת להחרבה, שאם הם יאיימו עלינו, ירימו עלינו יד ויחדשו תוקפנות — מנת חלקם תהיה מפלה מוחצת נוספת. בדרך זו נמנע את המלחמה, רק בדרך זו. אין מלחמה בלתי-נמנעת. אם אויבינו יידעו כי זוהי עמדתנו וכך נודיע להם, נמנע חידוש תוקפנותם ונציל מספר חיים בלתי-נודע משני הצדדים.

אדוני היושב-ראש, באתי איפוא לבקש שהכנסת תדון, לאחר מאורע הדמים הנורא הנוסף בתל-אביב, בסכנות לעתיד הנובעות מן המחדל הממשלתי, מאי-קיום החלטת הכנסת כפי שהבאתי אותה ומהנכונות לסגת מעמדות מגן חיוניות בלי שלום. נסיגות כאלה מסכנות את בטחון העם ואת עצם הסיכוי לשלום. ונהפוך הוא על-פי עקרונות המדיניות המוצעים על-ידינו: משא-ומתן ישיר, עשיית שלום, חתימת חוזי שלום, ובאין שלום — עם ישראל עומד על כל עמדותיו למען הגן על חיי בניו והבטחת הסיכוי לשלום בינו ובין שכניו.