הישיבה המאה-וארבע-עשרה של הכנסת השביעית – יום שני, י״ז חשון תשל״א 16 נובמבר 1970 – הודעת ראש הממשלה על המצב המדיני והבטחוני – דיון
אדוני היושב-ראש. האופוזיציה מבקשת לשאול מספר שאלות בענייני דיומא ומצפה כי הממשלה תשיב עליהן.
בימי הדיון של עצרת האו״ם אמרו דוברינו, שאם העצרת תקבל החלטה על-פי ההצעה שנקראה גם בפינו, ללא צורך, אפרו-אסיאנית, נראה את עצמנו משוחררים מהתחייבותנו כלפי החלטת מועצת הביטחון מנובמבר 1967. העצרת קיבלה החלטה שיש בה פירושים חמורים מאוד להחלטת מועצת הביטחון 242. אני מבקש לדעת: האם הממשלה שוקלת השתחררות מההתחייבות לגבי החלטת מועצת הביטחון מנובמבר 1967 ?
אמנם כן, האזהרות האלה, החמורות, הקיצוניות, החריפות, הושמעו מתוך הנחה שנצליח להכשיל את קבלת ההצעה ההיא. לא נסתייע הדבר. אני מבקש לציין, שאם נציגינו עושים מאמץ באו״ם ואינם מצליחים בו, לעולם לא ננקר עיניהם. הם השתדלו — לא הצליחו. אבל בהשמיעם את האזהרות הללו לפתע פתאום החלו נציגינו לשיר שיר שבח והלל לאותה החלטה של מועצת הביטחון. מדוע עשו זאת? שמענו הודעות שלפיהן ההחלטה ההיא יש בה איזון עדין. היכן האיזון? מה העדינות? החלטת נובמבר 1967 פותחת בכזב בין-לאומי הסותר הן את ההלכה והן את הפרקטיקה הבין-לאומית — איסור מוחלט של רכישת שטחים על- ידי מלחמה. אילו כתבו "על-ידי מלחמה תוקפנית", היו אומרים את האמת, והיה עלינו לסמוך את ידינו על כלל כזה. אבל אמרו ״על-ידי מלחמה״. ולאותה הקדמה קשרו את הסעיף המדבר על נסיגת כוחות ישראל משטחים שנכבשו בסכסוך האחרון. אין שום אפשרות לנתק את הכלל למעלה מסעיף הביצוע למטה. ועל כזב כזה, המסכן את כל עתידנו אם חס וחלילה אי-פעם ניתן לו יד, אנו אומרים באזני כל העמים: איזון, ואפילו איזון עדין.
גם ידועים לנו הפירושים של אותה החלטה. אין זה מקרה, אדוני היושב-ראש, שכאשר העצרת בהרכבה דהיום באה לפרש את ההחלטה 242, היא חוזרת שלוש— ארבע פעמים על הכלל המסלף: ״איסור מוחלט של רכישת שטחים על-ידי מלחמה". אין זה מקרה שכאשר סר דגלס יום בא להוסיף את פירושו שלו בנאומו, הוא חוזר ומביא את הכלל שבהקדמה להחלטה 242. על יסוד אותו כלל, המתחבר עם סעיף הנסיגה, אומרת מוסקבה "חזרה לקווי ה-4 ביוני 1967". כמוה פאריס. לאחרונה אף לונדון. וארצות-הברית של אמריקה ? - ידוע מה היא אומרת. נכון, לאו דווקא קווי ה-4 ביוני 1967, אבל רק ״תיקונים קלים״ בקווים אלה.
אנו יודעים את הנוסח, את התוכן, את הפירוש מטעם חלק ניכר של חברי אירגון האומות המאוחדות, את הפירוש של ארבע המעצמות הגדולות. ובידענו את כל אלה אנו אומרים לעמי תבל, שההחלטה 242 היא ״איזון עדין״, וקבלתה על-ידי הכל היא הוכחה של התקדמות לקראת שלום צודק וקבוע. מה אנו עושים לעצמנו? מתי נאמרו דברים כאלה בשלוש השנים האחרונות? אין פלא שאם אנו בעצמנו משבחים ומהללים את ההחלטה שבה חרות כלל סלפני מובהק, באים אויבינו וחורשי רעתנו ואומרים לעצמם: כנראה החלטה זו טובה מדי בשביל ישראל, או לא רעה למדי בשבילה; צריך איפוא להוסיף עליה רעה. והם הולכים לעצרת האו״ם ודורשים פירוש הקרוי ״מוסמך״ מטעם האסיפה הכללית של אירגון האומות המאוחדות: במקום ״שטחים" - ״השטחים״; גורם הקרוי ״פלשתינאי״; ״אסור לסבול החזקת השטחים האלה״, וכן הלאה. איזה עוול אנו עושים לעצמנו על-ידי דיבורים כאלה!
אבל לאחר קבלת ההחלטה אין שום כיסוי להודעה המוקדמת. לפנינו שתי אפשרויות: או קלות דעת לגבי הנוסח, או חוסר אחריות לגבי התוכן. איזה פיחות של דבר ישראל. אם אין רוצים לקיים את ההשתחררות מן ההתחייבות לגבי ההחלטה 242, מדוע מאיימים בה מראש ? מודיעים עליה — למה לא מקיימים אותה ? אין קול ואין עונה. ההחלטה נתקבלה, האיום הושמע — ועוברים לסדר-היום. מה יהיה על אמינותו של דבר ישראל בתנאים כאלה? הדברים הושמעו באזני כל העמים, אף באוזנינו, ואין קול ואין עונה ואין תגובה ואין דיון ואין שיקול.
״ערב החלטת העצרת הכריזו שליחי ישראל השכם והערב שהכרעת העצרת לא תאפשר חזרה לשיחות יארינג ותפר את הסכם רוג׳רס. עוד לא נדמו הדי הנאומים והאיומים הללו וכבר נשבה רוח אחרת מסביב. שרי ישראל אחרים מודיעים כי בהקדם או במאוחר יחזרו לשיחות. למי ולמה הועילו איפוא איומי הסרק? כיצד יתייחסו לאיומינו בעתיד? ״ אלה לא דברי; העיתון ״דבר״ פרסם אותם אתמול. ״איומי סרק״ ו״כיצד יתייחסו לאיומינו בעתיד ?״
השיחות עם ד״ר גונאר יארינג הופסקו. מדוע ? משום שהמצרים בעזרת הסובייטים הפרו את הסכם ההקפאה באזור תעלת סואץ. החלטת הממשלה אומרת במפורש, שכל עוד לא יוגשם הסכם הפסקת-האש וההקפאה במלואו, ויוחזר המצב לקדמותו — לא תוכל ישראל להשתתף בשיחות אלו. גברתי ראש הממשלה, רבותי השרים, אני מבקש בשם האופוזיציה להציג לפניכם את השאלה הפשוטה הזאת: אתם תקיימו את ההחלטה הזאת, או לאו? אתם חייבים להשיב לציבור.
ראש-הממשלה ג. מאיר:
כשנחליט לא לקיים - נענה לך.
מנחם בגין (גח״ל):
גברתי, זוהי תשובה באמת רבת -משמעות. פירוש הדבר שאת כבר מביאה בחשבון מראש שאתם עלולים להחליט שלא לקיים. אם את אומרת את זה כבר היום - למה ניסחתם את ההחלטה בקלות דעת כזאת ? זוהי התחייבות מוחלטת, גברתי. זה לא משחק מלים, גברתי. הממשלה מחליטה שכל עוד לא יוחזר המצב לקדמותו, לא תוכל ישראל להשתתף בשיחות אלה. והנה את כבר מביאה בחשבון את האפשרות, ואת כבר הערב מבשרת לי - ואני לא שאלתי שום שאלה פרובוקטיבית; שאלתי בנימוס, לא הייתה לך שום סיבה להתרגז, גברתי — שכאשר תחליטו לא לקיים, תודיעי לי. אל תודיעי לי. אני כבר אדע בלאו הכי אט תחליטו לא לקיים. אני חושש, ורבים כבר היום יודעים, שאתם עלולים להחליט לא לקיים.
דבר ישראל. אנו דורשים אמינות מן האמריקאים: אתם אומרים לנו משהו — תקיימו. אנו דורשים מהם אמינות של דברם לגבי הרוסים: תקיימו. ומה על אמינות שלנו ? להווי ידוע שאמינות של אומה קטנה חשובה בשביל קיומה ועתידה יותר מאשר אמינותה של מעצמה גדולה. מעצמה גדולה עוד יכולה להסתדר עם כישלונות ועם טעויות ועם הפיכת היוצרות. אומה קטנה — כל עתידה תלוי קודם כל באמינות דברה. הן הוא הן, לאו הוא לאו. אפשר היה לנסח את ההחלטה אחרת. אפשר היה לומר: ישראל לא תוכל להשתתף בשיחות יאדינג אלא אם כן יתוקן המצב בתעלה. מי ביקש מן הממשלה לומר לאמריקאים, לרוסים ולמצרים, וקודם כל לעמנו, את המלים המוחלטות הללו: ׳׳כל עוד לא יוחזר המצב לקדמותו׳׳? אבל כאשר הממשלה מקבלת החלטה כזאת — אז מה ? תלכו לשיחות יארינג והמצב לא יוחזר לקדמותו? אני שואל, גברתי. אחותנו הבכירה, אין לך שום סיבה להתרגז על שאלה זאת. זוהי חובתי לשאול. אם אין את רוצה להשיב — אל תשיבי. אבל אל תשיבי לי ברוגז. בוודאי שאחת מזכויות האדם היא להתרגז. אבל לא צריך למהר להשתמש בזכות זו.
אני רואה שאתם מחייכים. אם כן, אני שמח.
סגן ראש הממשלה מודיע שעל ישראל לתרום לחידוש שיחות יארינג. אני מבקש לשאול אותו: מה עלינו לתרום ? מה עשינו לאור ההחלטה שנתקבלה ? רמז שקוף.
מניסיוני במשך שלוש שנים למדתי ששר הביטחון רגיל לקבל אחריות על דבריו. ולפעמים, כשהוא בעצמו חש שדבריו לא היו מוצלחים, הוא אומר: אני שר הביטחון ולא שר הניסוח. יפה. אבל אני הייתי בין אזרחי ישראל ששמעו את ׳שידורי ישראל״ לפני שבוע. התרשמתי ששר הביטחון ממליץ לחדש את שיחות יארינג. למחרת היום קראתי הכחשה, שמסר בישיבת הממשלה, ואני מאמין להכחשתו, על-פי ניסיוני. אבל ביום השישי האחרון סידר מישהו עימות - בעין, אולי גם באלף — בינינו. אז נזדמנתי לקרוא את הדברים ששר הביטחון בעצמו בוודאי מסר בכתב לעיתון ׳׳מעריב״. וקראתי כי אמר כך: "אין דרך אחרת לגמור את המלחמה מאשר לבוא לאיזה שהוא הסכם הידברות, הסדר עם הצד השני, ואלה הן שיחות יארינג. אני בעד ההליכה לשיחות."
דב זכין (המערך, עבודה-מפ"ם):
כך כתוב ?
מנחם בגין (גח״ל):
כן, כך כתוב.
דב זכין (המערך, עבודה-מפ"ם):
מה רע בזה?
מנחם בגין (נח״ל):
מר זכין, אני בטוח שאתה אפילו חישב שזה טוב מאוד, אבל בזה נבדלות דעותינו.
יצחק רפאל (מפד״ל):
שם לא כתוב "ללא תנאים".
מנחם בגין (גח״ל):
האם אני אמרתי ״ללא תנאים", חבר-הכנסת רפאל ? מה שלא כתוב הוא מה שנאמר בהחלטת הממשלה. ולכן הובנו הדברים כפי שהובנו, ומשום כך באה ההכחשה. אני, לאור הכחשתו של שר הבטחון, עדיין עומד על הדעה שהוא לא התכוון לומר לגבי העתיד. אבל מה שפורסם בשמו חל על העתיד. הוא יכול היה לומר: ומשום כך הייתי בעד ההליכה לשיחות. הרי לשון עבר היא לשון פשוטה מאוד בעברית. והוא אמר: אני בעד ההליכה לשיחות. היום.
עכשיו אני מבקש שכולנו יחד נעשה את התרגיל ההגיוני. בבקשה להשיב לשאלות אלה: א) אם זה נכון שרק על-ידי שיחות יארינג אפשר להגיע לידי הידברות, ורק על-ידי הידברות אפשר להביא לידי גמר המלחמה - למה הופסקו השיחות? סיבה חשובה, אבל אם רק בדרך זו אפשר לגמור מלחמה - למה הופסקו השיחות? מאחר שהופסקו השיחות, והממשלה אמרה שלא תחדש אותן אלא אם יוחזר המצב בתעלת סואץ לקדמותו, ועכשיו ברור לכל בר-בי-רב שהמצב בתעלת סואץ לא יוחזר לקדמותו — איך תחודשנה שיחות יארינג? אם לא תחודשנה שיחות יארינג — איך נגיע להידברות? אם לא תהיה הידברות - איך תיגמר המלחמה? ואם על אף ההתניה הזאת תחודשנה שיחות יארינג - מה יהיה על אמינותה של ישראל?
הפילוסופיה שנוצרה בקשר עם הפרת הסכם ההקפאה בתעלת סואץ היא עמוקה מאוד. איננו יכולים לשוב ולדון על הסכם עם מצרים, משום שמצרים הוכיחה שאיננה מקיימת הסכמים. אם איננה מקיימת הסכמים, ולמרות זאת אתם שוקלים אפשרות של אי-קיום התנאי שלכם, כדי לדון על הסכם בהא הידיעה — היכן הפיקפוק בכשירותה של מצרים לקיים הסכמים?
לא הייתי ממליץ לטעון את הטענה הזאת, כי אין זה נכון שרק ההקפאה בתעלת סואץ הוכיחה את אי- האפשרות לסמוך על הסכם עם מצרים. אביא הוכחות אחרות, ואינני מבין מדוע הממשלה התעלמה מהן. לאחר שמצרים קיבלה את יזמת רוג׳דס, כתב הבטאון הרשמי של הארץ ההיא: ״לאחר שישראל תיאלץ לסגת, יהיה על ההתנגדות הפלשתינאית לפתח את שיטות פעולתה וצרכיה בשלב החדש תוך קריאה להתלכדות העמים הערביים סביבה." רדיו קהיר, ב-30 באוגוסט 1970, הודיע: ״הערבים לא יישבו ולא ינהלו משא-ומתן עם הישראלים; הצעות ארצות-הברית לא יוליכו להסכם שלום בינינו לבין ישראל.״ והייכל הודיע ב-3 בספטמבר: "מצרים שוללת קיומה של כל מחיצה גיאוגרפית, מדינית וצבאית, בינה לבין יתר עמי האומה הערבית, ביחוד במזרח."
אחרי קבלת תכנית רוג׳רס אומרים לגו הערבים באופן הרשמי ביותר: אפילו תיסוג ישראל לקווי ה-4 ביוני 1967 מובטחת לה מלחמת. מה שמכונה ההתנגדות הפלשתינאית תקבע את שיטותיה החדשות, וכל עמי ערב יעזרו לה. בימינו, בעיקר על-פי ההגדרה של תוקפנות סובייטית, יש מושגים שונים של תוקפנות: צבאית, ישירה, בלתי-ישירה, גם תוקפנות כלכלית, אפילו תוקפנות מוסרית-תעמולתית. זו פעם ראשונה שעלינו להשלים עם מושג של תוקפנות מובטחת, מובטחת מראש: אפילו אתם תקבלו את כל תביעותינו - אנו מבטיחים לכם שתהיה נגדכם תוקפנות, ואנחנו נעמוד מאחוריה, ואנחנו נסייע לה.
האם אפשר לסמוך על הסכם כאשר מבטיחים לך מלחמה ולא ינהלו משא -ומתן עם הישראלים, לא יעשו הסכם. כל הדיון הוא בתיווך. אין שום משא -ומתן בינינו לבין מצרים. האם אפשר לסמוך על מעין הסכם כזה? הייכל אומר: לא, איננו משלימים עם קיומה של מחיצה, וגומר. מה פירושן של מלים אלה? — ישראל לא צריכה להיות קיימת. האם היינו זקוקים להפרת תנאי ההקפאה בתעלת סואץ כדי לדעת שהמצרים אינם מתכוונים לקיים הסכמים ?
אבל הממשלה אמרה: הנה ההוכחה. ובכן איך תלכו שוב לחידוש שיחות יארינג, ותשאירו את הטילים שם, כפי שאתם יודעים כבר שהאמריקנים אינם דורשים להחזירם, ואנחנו מדברים על תיקון המעוות? הגברת ראש הממשלה אמרה הערב, בתשובה לדברי, בקריאת- ביניים, שכאשר נחליט לא לקיים — זאת אומרת שיש אפשרות כזאת שלא נקיים — נודיע לך. ובכן, מה יהיה בכל זאת על האמינות הזאת?
הועלה רעיון, שר הבטחון אמר זאת: ההסכם ההוא הופ? ובמצב של הסכם מופר אינני ממליץ ללכת לשיחות יארינג, אבל אפשרי הסכם חדש. איזה הסכם חדש? פה כבר לא מדובר על ההסכם העתיד לבוא, אם יבוא, אלא על הסכם חדש לקראת ההסכם.
אם מדברים על הסכם חדש, משמע שמשאירים את ההסכם המופר במצב ההפרה. אם כן, מה הועילו חכמינו בהודעה הפסקנית הזאת, המוחלטת הזאת, שעליה חזרה הגברת ראש הממשלה בחוץ-לארץ כמעט בכל הופעה ברדיו ובטלוויזיה: ׳׳כל עוד לא יוחזר המצב לקדמותו לא נלך לשיחות יארינג״ ? אילו מסמרות תקעתם בהחלטת הזאת, במשך חודשיים תמימים, כל יום, וכבר אתם מביאים בחשבון לא לקיים את ההבטחה הזאת, את ההתחייבות הזאת, שאין אפשרי שום פירוש נוסף לה, אלא להחזיר את המצב לתנאים ששררו בתעלת סואץ ב-7 באוגוסט 1970? אני מדבר על זה מתוך דאגה מרובה, גברתי ראש הממשלה. אם נלך לשיחות יארינג, את יודעת שאנו הולכים למבחנים קשים. שר הבטחון דיבר על שלושה גושי קרח. זה מרעיד את עצמותינו. גם את למדת את התנאים מאז היית לראש הממשלה כדי לדעת שאנו הולכים למבחנים קשים. האם יש מישהו בבית הזה, יריבי החביב עלי, חבר-הכנסת חזן, שיקום ויאמר שעל יסוד תכנית מפ״ם צפויה לנו הסכמה עם הערבים בעזרת המתווך ד״ר גונאר יארינג? הוא יביא לך את ההסכמה שירושלים כולה לנו תהיה? רמת-הגולן לנו? עזה לנו? שארם-א-שייך לנו ? רצף יבשתי ממנו לאילת לנו? פס לאורך הירדן לנו?
יצחק רפאל (מפד״ל):
זו כבר איננה תכנית מפ"ם.
מנחם בגץ (גח"ל):
אם ירצה להוריד — יעשה זאת בעצמו, חבר-הכנסת רפאל.
האם יש מישהו שיכול בכנות, ביד על הלב, לקום ולאמר: נוותר על אלה ועל אלה, אכל על אלה ועל אלה נעמוד, ותהיה הידברות ויהיה הסכם? אם נלך לשיחות יארינג ואם יבקש מפה - ודרישה זאת היא בלתי-נמנעת - הרי כעבור מספר ימים לאחר שתראו להם את המפה על-פי התורה שבעל-פה של המערך או של מפ׳׳ם — השם ״אקספנסיוגיסט״ יינתן לא לי, אלא לך, חבר-הכנסת חזן, לשר החוץ, לשר הבריאות, שיהיה לנו בריא.
תופיק טובי (הרשימה הקומוניסטית החדשה).
לך כבר ניתן מזמן.
מנחם בגין (גח״ל):
אם אתה נותן לי את השם הזה — מחמאה היא, שארשום אותה ואמסרנה לנכדי.
אשר למעצמות הגדולות - האם יש לנו הודעה שארצות -הברית אינה עומדת על תכנית רוג׳רס, או יש לנו הודעה בכיוון הפוך? עד אמש, למשל. צרפת, בריטניה, רוסיה וארצות-הברית עומדות מאחורי הערבים האומרים: לעולם לא נסכים לתנאים אלה. אין זה עימות עם ארבע המעצמות לגבי דברים כלליים - חוזה שלוט, משא-ומתן ישיר; זהו עימות לגבי הדברים הממשיים ביותר לאחר הוויתורים הנוראים.
ובכן, לקראת מבחנים כאלה אנו הולכים. נניח שהממשלה תתעקש על התכנית של המערך בעל-פה - לא תהיה הידברות. זה צריך להיות ברור, חבר-הכנסת חזן. הערבים לא יסכימו לתנאים האלה. אתה עונה לי בתנועת יד — יפה מאוד; אבל אם לא תהיה הידברות, הרי לפי דעתך תהיה מלחמה. למה אתה מטיל את האיום הזה על מפתנו של מאן דהוא ?
אבל אם אתם, למען הארכת הפסקת-האש ומכל מיני סיבות חשובות בכל זאת תרצו להמשיך בשיחות ולהגיע להידברות - יהיה צורך להסתלק מהתנאים האלה. לאן נסתלק - עדיין לא ידוע. אבל זוהי התפתחות בלתי-נמנעת. לקראת מבחנים כאלה — הם לא רחוקים, הם עוד לפני האופק - אנו מוכנים ללכת מתוך ביטול כל הצהרה ממשית שלנו שרק עכשיו מסרנו אותה: אם העצרת תקבל החלטה כזאת וכזאת, נשתחרר מהתחייבותנו לגבי ההחלטה 242; לא נלך לשיחות יארינג כל עוד המצב לא יוחזר לקדמותו. המצב לא יוחזר לקדמותו ואנו נלך לשיחות יארינג. אנו ממש חושפים עצמנו ללחצים בלתי-משוערים. מתי באים לחצים? כאשר הלוחץ מניח שהלחץ יועיל. ואחרי כל מה שקרה, גם כתוצאה מהניסוחים האלה, זאת תהא הנחתו של כל לוחץ. איזה עוול עשינו לעצמנו בחודשים האחרונים!
המלה אחריות היא מלה מן המשנה: נכסים שיש להם אחריות או אין להם אחריות - נכון, חבר-הכנסת רפאל? הראשונים — נכסי דלא-ניידי; האחרונים — נכסי דניידי. אבל עד כדי כך נכס דברה של ישראל הוא נייד? עד כדי כך? המלה ״אחריות׳׳ מבחינת מוצאה האטימולוגי באה מן "אחר". עם כל הכבוד, הממשלה אינה חושבת מה יהיה אחר שהיא תאמר ״כל עוד לא יוחזר המצב לקדמותו״ ? מה יהיה אחר שהעצרת תקבל את ההחלטה ?
אני ממליץ מאוד לפניך, גברתי ראש הממשלה, ולפניכם, רבותי חברי הממשלה, שתתייחסו בשיקול דעת רציני מאוד לדבר שאתם מנסחים אותו. לא ייתכן כך - לא מבחינה חיצונית וגם לא מבחינת הלכי-רוח בציבור שלנו. זהו ציבור מבוגר, הרוצה לשמוע דברים שקולים ורציניים ואחר-כך לעמוד עליהם. ואם אין מלכתחילה דעה שנעמוד - יהיה קשה, אבל נעמוד - צריך לא לקבל החלטות קיצוניות כאלה, חריפות כאלה, מוחלטות כאלה. אמינות ישראל - גורם גדול; עירעורה - סכנה גדולה.
מעל לענייני דיומא קיימת הסוגיה הגדולה, ההיסטורית. יש היום שתי אסכולות בעמנו: שלימות הארץ וחלוקת הארץ. גח"ל מתגאה ומאושר בעובדה שאין לו בימים אלה מונופולין על רעיון שלימות הארץ. יש חוג לשלימות הארץ במפלגת העבודה ובראשו מגדולי המנהיגים של מפלגה זו. אגב, לשמחתי, חבר-הכנסת חזן, קראתי שגם חבר מפ"ם נמנה עם החוג לשלימות הארץ. אני מברך אותך. היום קראתי על חוג במפד"ל לשלימות הארץ. אני מקווה שכל המפד"ל הוא חוג אחד לשלימות הארץ. גח"ל אינו צריך להקים חוג כזה - הוא כולו חוג אחד גדול לשלימות הארץ.
אריה אליאב (המערך, עבודה-מפ"ם):
כולו? לא, חבר-הכנסת בגין, לא כולו.
מנחם בגין (גח"ל):
חבר-הכנסת אליאב, אני מציע שנעשה הסכם ונתחלק בתפקידים: אתה תדאג למפלגת העבודה ואני לגח״ל.
אריה אליאב (המערך, עבודה-מפ׳׳ם):
בסדר.
מנחם בגץ (גח׳׳ל):
אתה כבר הזמנת את החברים בוועדה העל-מפלגתית למניעת נסיגה ושאלת אותם: הייתכן ?
אריה אליאב (המערך, עבודה-מפ׳׳ם):
לא, זה היה בירור חברי.
מנחם בין (גח׳׳ל):
בסדר — בירור חברי; האם אמרתי שלא היה חברי ?
משה כרמל (המערך, עבודה-מפ׳׳ם):
את ״המרכז החפשי" שכחת להזכיר ?
מנחם בגץ (גח׳׳ל):
לא שכחתי. כבר אמרתי שאין לנו מונופולין. אני רוצה להזכיר לך את ׳׳הרשימה הממלכתית". אתה שכחת אותה.
משה סנה (מק"י):
אבל את השם ׳׳המרכז החפשי" לא הוצאת מפיך.
מנחם בגץ (גת׳׳ל):
חבר-הכנסת סנה, לפני אלפי אנשים בחיפה מניתי את כל הסיעות, וביניהן את ׳׳המרכז החופשי׳׳. באת על סיפוקך? אבל, חבר-הכנסת סנה, עוד מעט אוכיח לך שכאשר היית ציוני היית בעד שלימות הארץ. זאת עובדה ואתה יודע זאת כמוני. עכשיו התחלת לחזור, אבל זה נמשך כמה זמן. אם ירצה ה׳...
משה סנה (מק"י):
אני גס עכשיו בעד שלימות הארץ, דרך שלום העמים.
מנחם בגין (גח׳׳ל):
עוד מעט נדבר על השלום. אף אחד אינו רוצה בכך יותר ואף אחד אינו רוצה בכך פחות.
משה סנה (מק׳׳י):
עם שלום העמים תקוים שלימות הארץ.
מנחם בגץ (גח׳׳ל):
אני מבקש לפנות כציוני אל ציונים. הרוב המכריע בבית זה מורכב מציונים. יש לא-ציונים, יש אנטי- ציונים, אבל הרוב המכריע ציונים, וכציוני - יהיו הבדלי הדעות ההיסטוריים בינינו אשר יהיו, אני מוכן לעמוד בדין עמכם, ידידים ויריבים ציוניים. מה קרה לנו, מה קרה לציונים
שנת 1897, היהודים הם 10% בארץ-ישראל, והציונות דורשת את ארץ-ישראל כולה למען העם היהודי. עשרים שנה לאחר מכן אנחנו 15% של האוכלוסייה היהודית, וכל הציונים דורשים את ארץ-ישראל כולה. בשנת 1937 אנחנו פחות מ-24%. זאב ז׳בוטינסקי מופיע לפני הוועדה המלכותית ואומר: כן, אנו תובעים מדינה יהודית. שואל אותו אחד מחברי הוועדה: אבל הרי אתם מיעוט. אמר להם: תפתחו את השערים, נגיע לרוב. אם יהיה לנו רוב של 51% אנו מקימים את המדינה היהודית. שנות הארבעים הראשונות, בילטמור - אנו פחות מ-30% בארץ. ארץ-ישראל מדינה יהודית. מה קרה לנו, רבותי הציונים?
היום אנחנו 66% של האוכלוסייה בארץ-ישראל המערבית. להווי ידוע לכם, שבשנתיים ומחצה האחרונות גדל הרוב היהודי ב-2% בניגוד לתחזיות הפסימיות מבחינה דמוגרפית. זה גידול ניכר. מיד אחרי מלחמת ששת הימים היו 64% וכיום אנחנו למעלה מ-66%. כי יש שיבת ציון. אנחנו שני שלישים של האוכלוסייה. חבר-הכנסת אבנרי, איננו רודזיונים. אנחנו הרצליונים. אל תחלל את ה' בהשוואה זו. ארץ-ישראל שייכת לא רק ליהודים החיים בארץ-ישראל, אלא לכל העם היהודי. זאת הציונות. אתה יכול להתכחש לה, אבל זאת הציונות, ובלעדיה אין לנו זכות לשבת בשום מקום בארץ-ישראל. מה קרה לציונים ?
בדרכים שלעתים נראו נסתרות הגענו, התגוננו. ניסו להשמידנו, פרצנו, שחררנו. מדוע אנו בורחים מן הגשמת רעיוננו שלנו, הרעיון הציוני ? איזה עוול אנו עושים ? 1% של העם הערבי הגדול יהיה בארץ-ישראל מיעוט לאומי מוכר, בעל זכויות שונות, בארץ שבלעדיה איננו יכולים לחיות ושחלוקתה תביא עלינו אסון. ׳׳בחלוקה אין דרך לשלום, אלא ודאות של מלחמה". אני אמרתי דברים אלה, חבר-הכנסת כרמל? — לא. אמר אותם מר יצחק טבנקין. האם הם פסולים בעיניך או הם טובים? מה קרה לנו ? זו הסוגיה ההיסטורית. אלה הן שתי האסכולות, כי את חלוקת הארץ יהודים יוזמים. אין לחץ על חלוקת הארץ. כשנציע את מפת המובלעות, יהיה לחץ לרדת מהן, אבל חלוקת הארץ היא מיזמת היהודים. אחרי הניצחון, אחרי הגשמת הרעיון שלנו, באים אנשים ואומרים: אבל אם אתם מציעים זאת, לא יהיה שלום. עוכרי שלום שכמותכם. זו טענה חסרת כנות. כבר אמרתי ואני מזכיר זאת: ירושלים, עזה, שרם-א-שייך, פס לאורך הירדן — תקבלו הסכמה לכך במהרה בימינו מסאדאת, מחוסיין, מרוג׳רס ? ההאשמה שאנחנו המאמינים בזכותנו על ארץ-ישראל איננו רוצים בשלום - האשמה זאת ממש תשוב לחיקכם, ואמנם יש שמאשימים אתכם שעל-ידי מפת המובלעות תוך ויתורים אתם מונעים שלום.
מיעוט ערבי? תעשו את החשבון. במפת המובלעות יהיו 800,000 ערבים. נכון, הם יהיו בשלטון יהודי, ואנו מאמינים בשוויון זכויות, במיעוט לאומי ובזכויות של מיעוט לאומי. איזה עוול כאן? אבל אם אסור, אם זאת מניעת הגדרה עצמית ממיעוט גדול, 800,000 מותר ו- 1,200,000 כבר אסור ? מוסר החלוקה מוליך לחלוקת המוסר. גם לגבי שלום, ולגבי השלטון היהודי עם מיעוט ערבי. אינכם יכולים לאחוז את החבל בשני קצותיו. זה הדיון היום בקרב עמנו והוא צריך להתנהל לא רק בבית זה, אלא בכל בית בישראל, ואשרינו שברעיון זה, שאנו נושאים אותו משחר נעורינו, תומכים חוגים רחבים מאוד ומכל המפלגות.
גברתי ראש הממשלה, כשהצגת את ממשלת הליכוד הלאומי במארס 1969 אחר פטירתו של לוי אשכול ז"ל, אמרת בנאום ההצגה כי במלחמת ששת הימים שוחררה נחלת אבותינו. נחלת אבותינו שוחררה. הלא דבר הוא. איך אפשר לשכוח מלים כאלה ? אנא, זכרי אותן ונפעל למען קיום זכותנו על נחלת אבותינו ששוחררה, כפי שגם את אמרת.
ואסיים, אדוני היושב-ראש, בסוגיה הנוגעת ללבו של כל אחד מאתנו. כוונתי למה שמתרחש בברית- המועצות. שם ישנה תופעה כמו משיחית. בימים האחרונים נפגשנו עם אלה שמקרוב באו. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כוח ההתחדשות של העם היהודי מוצא את ביטויו העליון. לא איומים, לא בתי-כלא, לא מחנות- ריכוז מסוגלים לדכא את רוחם. שיבת-ציון כרוכה שוב בסבל ורדיפות ובמעצר. זאת הציונות. ובשם הרוח האנושית הכבירה, העוברת בעיקר על הדור הצעיר בברית- המועצות, אני רוצה, כיהודי, כאחד מאלה שהיו שם, גם במחנה-ריכוז נודע, היודעים מה זאת משטרה חשאית סובייטית, מה הן שיטותיה, מה הן חקירותיה, מה הן תביעותיה להלשנה - אני רוצה לפנות אל שליטי ברית-המועצות, צאו וראו, הרי כבר הספקתם להכות על חטא, התפלשתם בפני רודן דמים במשך שלושים שנה ושרתם שירי תהילה שבמותם לא נשמע מימי קליגולה, בא יום ואמרתם: בושנו מכל עם. הלא מוכרח לבוא היום בו שוב תצטרכו להודות כי דיכאתם את מה שלא ניתן לדיכוי: רוח כבירה, חירות האדם, שאיפה למולדת - הערכים הנעלים ביותר בנפש האדם. אל תערכו משפטי ראווה, אל תרימו ידיכם על אנשים תמימים אלה שכל שאיפתם היא לשוב לגחלת אבותיהם. תנו להם ולאלפים שכמותם לצאת. הם יבואו, הם ישובו ויחיו עמנו כבני חורין. לא תדכאו את העם היהודי, ובדיכוי לא תפתרו את הבעיה היהודית, ההופכת להיות פצע פתוח לכם עצמכם.
שיבת-ציון ליהודים בברית-המועצות - זו לא רק קריאתנו, זוהי גם אמונתנו.
