הישיבה המאה ואחת של הכנסת הראשונה-דיון על סקירת שר החוץ

כבוד היושב ראש.

ב־14 במאי 1948, בשעה 7 בבוקר, החלו הבריטים בירושלים לפנות את האזוריים המוגנים והמבוצרים שלתוכם הכניסום מהלומותיו הבלתי־פוסקות של צבא המורדים במחתרת. אותה שעה הגיע המרד המזויין נגד השלטון הבריטי בארצנו לשלב של נצחון, ולהנהלה הרשמית ניתנה – על־אף שגיאותיה וחטאיה בעבר – הכרה מלאה, מרצונם החפשי של כל חוגי האומה. אז ניתנה לה גם ההזדמנות לקום ולרשת, לרשת את הארץ כולה, ואת ירושלים כולה. אולם, ההזדמנות ההיסטורית הזאת לא נוצלה. ראשית, משום שלא היה נשק. קראתי כי באחד מנאומיו גילה מר בן-גוריון את העובדה, שבפרוס הפלישה עמדו לרשותו לא יותר מאשר 1390 רובה.

ראש־הממשלה דוד בן־גוריון:

זה לא נכון, לא קראת זאת בשום מקום!

מנחם בגין:

אני קראתי זאת. אדוני יכול לומר שלא השמיע זאת; אך אני קראתי זאת בעתונות, אני קראתי זאת בהיותי בחו"ל, אני קראתי זאת בפרוטוקול.

שמואל מרלין:

גם אני שמעתי זאת!

ראש־הממשלה דוד בן־גוריון:

לא זאת, דבר אחר!

מנחם בגין:

יואיל ראש־הממשלה להזדיין באורך רוח, וירשני להגיע עד הסוף. הרי הוא סוף־כל־סוף מוכרח לסבול רק מנאומי, ואילו אני מוכרח לסבול גם ממעשיו. רב לך, מר בן־גוריון, להתפאר בעובדה זו. אין לשכוח שאחריותו על עניני הבטחון לא קמה ב־14 למאי 1948, היא היתה קיימת במשך שנים רבות. בשנים ההן – עת אנחנו הכינו מן המחתרת במשעבד במעט הנשק שרכשנו, ייצרנו, ובעיקר כבשנו מידי הבריטים עצמם – התכוננת אתה והכינות כביכול את האומה לקראת המערכה המכרעת; ואמור אמרת כי את הכל חזית מראש, אולי היית אפילו היחידי שידעת כי בוא תבוא מערכה לא נגד כנופיות, כי אם נגד צבאות פלישה סדירים. ואם להאמין לשני חלקי הודעתך, כבוד ראש־הממשלה, הרי לדידי – כאיש האופוזיציה – הטלת על עצמך אשמה כבדה מדי; אם כנים דבריך, כי ידעת מראש על מערכת הדמים שתבוא מדרום, מצפון וממזרח; ואם במשך שנים רבות החזקת את הגה ההכנה לקראת מערכה זו, ובבוא היום לא עמדו לרשותך אלא מספר קטן ביותר של רובים, ולא נשק ממש – אם כך הוא, על כולנו לזכור את תוצאותיה של ההתכוננות המפורסמת ההיא. כנגד כל חמישה רובים שחסרו – ושיכלו לעמוד לרשותנו ביום הפקודה – נפל חלל בן אחד מטובי בנינו; כנגד כל מכונת יריה שלא היתה ביום המבחן – ושיכלה להיות – נפלו שלושה חללים מטובי בנינו. אילמלא הזנחתם את הדברים, אלמלא נאחזתם באשליות, היה נשפך הרבה פחות דם בארץ הזאת, והיינו משחררים שטחים הרבה יותר גדולים של נחלתנו ההיסטורית.

והסיבה השניה לכך שלא הגענו אל הנחלה – ועלינו לדון עכשיו מתוך שמיעת סקירות, שכל איש בישראל יכול היה לקרוא אותן מאלף עד תו בעתון (ולא רק בעתון־בוקר, אלא גם בעתון־ערב) על כשלונותיה של מדיניות־החוץ העברית – הסיבה השניה נעוצה בהתקשרות העיוורת לאות המתה של החלטת הביתור של האו"ם מ־29 בנובמבר. בחדשים דצמבר וינואר שקדמו לחיסול השלטון הבריטי ופלישת צבאות־ערב, ניהלתי משא־ומתן עם נציגי הסוכנות היהודית על חתימת הסכם אופראטיבי בין ההגנה והארגון הצבאי הלאומי – לפי הקווים שעל־פיהם נחתם בשעתו ההסכם האופראטיבי בין שלושה הארגונים המזויינים בארץ, בתקופה הקצרה של קיום תנועת המרי המאוחדת. ונדהמתי לשמוע כי ההנהגה הרשמית מאמינה כמעט בכל אות של החלטת ה־29 בנובמבר. הנה כי כן, דרשנו להחיש הבאת נשק בממדים גדולים, ואז נאמר לנו – לא בשמם הפרטי של הנושאים־ונותנים המכובדים אלא בשם ההנהגה הרשמית כולה – כי היות ובתוך החלטת ה־29 בנובמבר כלולה המלצה, שלפיה ייפתח נמל חפשי בראשון לפברואר 1948, הרי אין כל הכרח להיכנס עכשיו לקשיים וללבטים הקשורים בהבאת נשק בלתי־חוקי.

נציג דיפלומאטי של מדינת־ישראל, אשר את שמו לא אזכיר היום, כדי לא לגרום לו נזק, אמר בימים הגורליים ההם – כאשר היו לנו אפשרויות עצומות של רכישת נשק מכל הסוגים, שלא נוצלו – כי לדעתו צריך להעמיד את האנשים האחראים לכך למשפט. ההזדמנויות הללו לא נוצלו. הראשון בנובמבר בא ועבר, ואנו עמדנו בפני המערכה הגורלית כמעט בידים ריקות.

על הסיבה השלישית דיבר מר בן־גוריון בעצמו. הוא הודה שביום המכריע, כאשר הסתלק שלטון השעבוד, אפשר היה לשחרר את ארץ־ישראל כולה. משום מה לא עשה זאת? משום שהוא היה סבור, שאם נוסיף ללכת קדימה – יהוו הערבים רוב במדינת־ישראל, ואנו נהיה מיעוט, ולפי כללי הדמוקראטיה, תהיה בידי הערבים הזכות להרכיב ממשלה. מוטב – אמר מר בן־גוריון בהזדמנות אחרת – שתהיה לנו מדינה יהודית קטנה, בלי מיעוט ערבי גדול, מאשר תהיה לנו מדינה יהודית גדולה עם מיעוט ערבי גדול. ומשתי האפשרויות הללו, בחר מר בן־גוריון בשלישית: יש לנו מדינה עברית קטנה, עם מיעוט ערבי גדול, ההולך וגדל.

זאת היא העובדה ההיסטורית. ואני רוצה לחזור עליה מעל הבמה הזו, כי מפי שר־הבטחון יצאה ההודאה: בימים ההם יכול יכולנו לשחרר את הארץ כולה, ובגלל "השיקולים" הללו לא שחררנוה. אניח לחברי־הכנסת – גם מצד זה וגם מצד זה – לשפוט, מהי מידת הרצינות המדינית וההיסטורית בשיקולים הללו.

ב־14 במאי, בשעה שבע בבוקר, החלה המערכה המכרעת על ירושלים. אותה שעה עמדו אנשי הארגון הצבאי הלאומי, בהסכם מאושר על־ידי הועד־הפועל הציוני, עם ארגון ה"הגנה" בירושלים, ופעלו במשותף. אותה שעה פרצו יחידות האצ"ל הראשונות למגרש בווין, עברו תוך התקדמות בלתי־פוסקת על פני הבניינים שיש להם חשיבות סטראטגית – בנין ג'נראלי, בנין אפ"ק, בנין הדואר החדש – פרצו למגרש הרוסים, כבשו, תוך התגברות על אש האויב, את בית־החולים הממשלתי והגיעו עד לשערי בית־הסוהר. מכיוון שני פרצה יחידה שלנו ממאה־שערים לבית־החולים האיטלקי, והשתלטה עליו. באותו זמן עצמו התקדמה יחידת־קרב של לוחמי חירות ישראל, שמנתה ארבעים איש, לעבר באנק בארקליס, בכיוון שער יפו, וכבשה את המשלט החשוב שחלש על שער־יפו – נוטר־דאם. הם ביקשו עזרה, והודיעו שיש הזדמנות לפרוץ לשער יפו ולהתקדם לעבר העיר העתיקה, אולם העזרה לא נתקבלה. הם סבלו אבידות כבדות – ארבעה הרוגים ולמעלה משלושים פצועים, ונאלצו לסגת. בזמן הנסיגה הגישה להם ה"הגנה" סיוע. באותו זמן עצמו עמד בעיר העתיקה קומץ קטן של מגינים, מורכב מחברי ההגנה ומחברי הארגון הצבאי הלאומי. שתי היחידות קטנות היו ונשקן דל, הן עמדו שבועות רבים שכם אל שכם על המתרס הקדוש ביותר של האומה. האוכלוסיה האזרחית דרשה פעמיים להניף דגל לבן, באשר היו בתוכה נשים רבות וילדים רבים. פעמיים נמנעה הכניעה על ידי אנשי המחתרת – פעם יחד עט חבריהם לנשק, אנשי ההגנה, ופעם על-ידיהם בלבדוד אולם לאחרונה אי־אפשר היה למנוע את הכניעה. מפקד היחידה של ההגנה שכב פצוע, ומפקד היחידה של הארגון הצבאי הלאומי נפצע גם הוא. אזלה התחמושת, מרבית האנשים היו פצועים ותשושי כוח מרעב ומד צמא. הם עמדו מול טאנקים ותותחי האויב. לא היתה יד בריאה שתיקח נשק ביד, והעיר העתיקה, עיר דוד, נפלה לפני צר ואויב.

אבל גם אחרי התשעה־באב הזה, שלא חל באב, היתה אפשרות לקום ולשחרר את עיר דוד. בעשירי ביולי נסתיימה ההפוגה והחלו תשעת־ימי־הקרבות המחודשים בכל רחבי הארץ. אז הועבר נשק רב לכל הארגונים המזויינים בירושלים. ההגנה קיבלה נשק כבד, תותחים, מכונות יריה כבדותו אנו הקימונו יחידה שהתקרבה במספרה לאלף איש מצויידים בנשק חדיש, הלח"י צייד יחידה בנשק חדיש. לירושלים הועבר המפקד גדעון, שראש המטה הכללי של צבא־הגנה־לישראל אמר עליו, שאם גדעון יתכנן התקפה – היא לא תיפול מן התכנית שהוא עצמו, רב־אלוף יגאל ידין, יתכננה.

דרשנו השכם והערב: הבה נלך לשחרר את העיר העתיקה – אל נשאירה ביתמותה!

האחראי להגנה, נציגו של שר־הבטחון בעיר הבירה, האלוף שאלתיאל, הבטיח לנציגנו שהמערכה על העיר העתיקה תתחיל במהרה. אולם הוא דחה את ההתחלה מדי יום ביומו. בעשירי ביולי דרש מאתנו ללכת לכבוש את מלחה. הוא הבטיח שמיד לאחר כיבוש מלחה תתחיל המערכה על העיר העתיקה. את ההתקפה על מלחה צריכה היתה לבצע ב־11 ביולי פלוגת פורצים של הארגון הצבאי הלאומי, בסיוע של פלוגת ההגנה על נשקה הכבד. אולם עבר ה־11 ביולי, עברו ה־12 ביולי וה־13 ביולי, וכיבוש מלחה נדחה. בינתיים עברו הימים היקרים ביותר של הקרבות המחודשים. מועצת־הבטחון עמדה להתכנס. ידוע היה לכל כי עוד מעט ויוכרז על הפוגה שניה. רק ב־14 ביולי אורגנה התקפה על מלחה. מלחה נכבשה בתנועת מלקחיים; אבל שעות מספר לאחר השלמת הכיבוש נחשף האגף, נלקח – מתוך הזנחה – הנשק המסייע, ונותרו בכפר רק בחורינו, אז נערכה התקפה נגדית של הלגיון, בסיוע טאנקים ושריונים, והגבעה שחלשה על הכפר נפלה בידי האויב, תחת לחץ שאי־אפשר היה לעמוד בפניו עוד בראשית הקרב. אז התקיימה התייעצות המפקדים, והוחלט לכבוש מחדש את הגבעה האסטראטגית בכל מחיר. הגבעה נכבשה בסערת קרב, אולם שמונה־עשר מטובי לוחמינו נתנו את נפשם על כך. לפני כמה ימים גילינו את מצבת הזכרון שהוקמה לזכרם, אולם משרד־הבטחון לא מצא לנחוץ לשלוח אפילו יחידה של צבא־ישראל לתת כבוד לשמונה־עשר הגיבורים הללו, שנתנו את חייהם כדי לתת לאומה עוד כברת אדמה מסביב לירושלים וכדי להבטיח את שלטוננו הריבוני בעיר הבירה.

כך עמדו יחידותינו עד יום החמישי בערב. על אף האבדות הכבדות ועל אף האבל הכבד עוד יותר, היינו מוכנים ללכת ולהסתער על העיר העתיקה. בפקודת האלוף שאלתיאל הוחלט להתחיל במערכה על העיר העתיקה ביום הששי בשעה 4 אחר הצהריים. אך גם בשעה זו לא החלה המערכה, ומועצת־הבטחון כבר ישבה על המדוכה, וכבר ריחפה הסכנה שעוד מעט יוכרז על ההפוגה.

אז שאלו לוחמינו: אם תוכרז ההפוגה, ואם נספיק לפרוץ לתוך החומות – האם תינתן פקודה להיסוג? האלוף שאלתיאל – אני מצטט את הדברים כפי ששמעתים מחברי – אמר, על אחריותו האישית, שהפעולה תימשך.

ובכל זאת לא החלה ההתקפה ב־4 אחר הצהריים, היא נדחתה ל־10 בלילה, ושוב נדחתה לחצות. ההתקפה החלה רק אחר חצות. וכך היתה המערכה ההיסטורית: על־יד שער־ציון עמדו פלוגות ההגנה, על־יד השער החדש עמדו פלוגות הארגון הצבאי הלאומי, וביניהן עמדה פלוגת לח"י. ההסתערות המשותפת החלה ב־2 אחר חצות. בשני המקומות לא הצליחו לוחמי ישראל לפרוץ את החומה. בשער החדש הצליחה היחידה שלנו, של הארגון הצבאי הלאומי, בפיקודו של נמרוד – גיבור רמת־רחל, גיבור הגנתה והצלתה – לפרוץ את החומה. היה זה בשעה 4 בבוקר. בשער העיר העתיקה עמדו כוחות ישראל מאוחדים ברצון אחד – לגאול את עיר דוד מידי צר ואויב. שבעים דורות חיכו למעשה הזה, שבעים דורות התפללו מן המיצר לאותה שעה בה נניף את דגלנו על עיר דוד. אולם, בשעה 5 בבוקר באה הפקודה לסגת – הוכרזה ההפוגה.

בהזדמנות אחרת הודיע שר־החוץ מעל במת הכנסת, שהיו מקרים שבהם אפשר היה להאשים את ממשלתו בהפרת ההפוגה. האויב הפר את ההפוגה בכל רחבי הארץ גם בפרשה הראשונה וגם בפרשה השניה. אך דוקא על סף גאולת העיר העתיקה ניתנה הפקודה לשמור עד הדקה על צו ההפוגה. ובשעה 5 בבוקר, בשעה שהעיר העתיקה היתה פרושה לפני כוחות ישראל, שהיו עדיפים על כוח האויב – האויב נמצא בבהלת מנוסה – ניתנה פקודה לסגת.

ועתה רוצים אנו לשאול ולדעת: מי אחראי לכך ששיכלנו את העיר העתיקה? למה נדחתה המערכה על העיר העתיקה מדי יום ביומו עם תום ההפוגה הראשונה? למה לא החלו למחרת תום ההפוגה הראשונה, כעבור יומיים, כעבור שלושה-ארבעה ימים? במשך כל התקופה ההיא היתה הפעילות הקרבית בסביבת ירושלים מצומצמת ביותר – למה לא הלכו לעיר העתיקה? וכאשר הלכו, וכאשר נפרץ השער במקום אחד – למה לא הוסיפו להתקדם? למה קיימו את צו ההפוגה דוקא כאן? מי הוא האחראי לכך?

אם האלוף שאלתיאל החליט על דעת עצמו לנהוג כפי שנהג – יעמוד הוא בפני חקירה ודרישה של נציגי העם! ואם האלוף שאלתיאל נהג כפי שנהג לפי פקודת הממונים עליו – יעמדו הממונים עליו לחקירה ולדרישה של נבחרי העם! אנחנו דורשים, שהכנסת תחליט להרכיב ועדת־חקירה מיוחדת, שתבהיר את הפרשה הסתומה הזאת – כיצד הגענו לתשעה באב השלישי בתולדותינו, למה לא גאלנו את העיר העתיקה, אשר הישארותה בידי צר ואויב היא בכיה לדור, ותהיה בכיה לדורות אם לא נשנה את המצב בדורנו.

אין לעבור לסדר־היום על פרשת הדמים הזאת. בנפשנו הדבר. זהו אסון האסונות של המערכה הצבאית בישראל. כל עוד יעבור החיץ בתוך העיר העתיקה לא יהיה בטחון לירושלים – גם אם שר־הבטחון ישב כאן, ואולי משום כך. וכל עוד לא יהיה בטחון לירושלים, לא יהיה בטחון למדינת־ישראל. אסון האסונות הוא. כיצד קרה? אבחנו דורשים חקירה ודרישה ללא משוא פנים, אנחנו דורשים תשובה.

אך אולי יש סיבה מיוחדת, הנעוצה בעמדתו המסרתית של מר בן־גוריון, לכך שניתנה הפקודה לסגת ולא ניתנה הפקודה לשחרר את העיר העתיקה. באמרי את הדברים הללו, עלי להדגיש, שדברי אינם אלא בחינת סברה. אבל אודה לראש־הממשלה אם יואיל בטובו להבהיר לי אם הסברה הזאת נכונה.

יונה קוסוי (מפא"י):

והסברות הקודמות הן כבר נכונות?

מנחם בגין:

על זה ישיב שר־הבטחון. למה אתה קופץ? הן נכונות!

בדברו לפני ועדת-החוקה, ובנמקו את עמדתו שאין צורך בחוקה במדינת־ישראל, הודיע ראש־הממשלה, שיש לו נסיון ניכר במחשבה על בעיות המדינה. זה 13 שנה שמר בן־גוריון חושב בצורה מעשית על בעיותיה של מדינת־ישראל העתידה לקום. עלי להודות, כי 13 שנה הוא גיל מכובד מאד, ואף על פי שאני איש האופוזיציה הייתי מציע גם לחברי לברך את ראש־הממשלה לבר־מצוה הפוליטי שלו. אני מקווה שראש־הממשלה ישיב באדיבות על אדיבות. יש בינינו חבר־כנסת, שנולד הרבה יותר מאוחר ממר בן־גוריון, אבל בהיותו תלמידו של זאב ז'בוטינסקי הוא מונה את שנות מחשבתו על מדינה עברית ב־25 .על־כן, אני מניח שמר בן־גוריון ירצה לנצל את ההזדמנות ולברך את מר יעקב מרידור ליובל הכסף הפוליטי שלו.

אריה בהיר (מפא"י):

אתה חושב, שמעל במת הכנסת אפשר לדבר דברים כאלה?

מנחם בגין:

מר בן־גוריון הודיע שהוא חושב על מדינת־ישראל זה 13 שנה. ועלי לתקן את דבריו: לא 13 שנה שלמות. בדיוק לפני 13 שנה עמד מר בן־גוריון לפני ועדת־חקירה בריטית בראשיתה של הלורד פיל, והשמיע בפניה את הדברים הבאים: "אני אומר, כי בימים ההם השתמשנו במושג, בארץ־ישראל' ולא אמרנו, ארץ־ישראל כבית לאומי'. לא אמרנו להקים בארץ־ישראל מדינה יהודית." כיד האנגלית הטובה עליו, אמר מר בן־גוריון: "We didn't say to make a Jewish State", לא אמרנו זאת ואין אנו אומרים זאת היום".

ואומר לכם מדוע. שלוש סיבות לדבר – שלוש הנקודות הנצחיות של מר בן־גוריון: הסיבה הראשונה – לו היתה ארץ־ישראל ריקה מאדם, היינו יכולים לומר "מדינה יהודית" באשר מדינה יהודית היתה כוללת יהודים בלבד, ושלטוננו העצמי לא היה נוגע לאחרים. אולם ישנם תושבים אחרים בארץ־ישראל, וכפי שאין אנחנו רוצים להיות תלויים בחסדם של אחרים, להם הזכות לא להיות תלויים בחסדם של היהודים. מדינה, משמעותה עלולה להיות רצון לשלוט על מיעוט, רצון לשלוט על אחרים.

הסיבה השניה – מדינה פירושה גוף מדיני נפרד שאינו קשור ליחידה מדינית אחרת. גם לבית הלאומי היהודי יכולה להיות אותה משמעות, אולם לאו דוקא אותה משמעות. ונהפוך הוא: היינו רוצים שהארץ הזאת תהיה קשורה ליחידה יותר גדולה, הנקראת חבר העמים הבריטי. למען פתרונה של בעיית היהודים, למען עתידנו הלאומי החפשי – אין הכרח שארץ־ישראל תהווה מדינה נפרדת, והיינו רוצים מאד – כיד האנגלית הטובה על מר בן־גוריון הוא אמר: we should be only too glad – לו בעתיד, לאחר שיוקם הבית הלאומי היהודי, תהיה ארץ־ישראל חפשית לנצח ולחלוטין, שתהיה חברה ביחידה גדולה יותר, כלומר בחבר העמים הבריטי.

והסיבה השלישית לכך שאין אנו משתמשים בהגדרה "מדינה יהודית" – יש בארץ מקומות קדושים, שהם קדושים לכל העולם התרבותי; ואין אנו רוצים, ואין זה באינטרס שלנו להיות אחראים עבורם.

בדברי על אי־שחרור העיר העתיקה, רצוני לשאול: האם אין הסיבה נעוצה בנקודה השלישית, שאותה העלה מר בן־גוריון בפני ועדת־פיל? יש בעיר העתיקה מקומות קדושים, והם קדושים – כפי שאמר מר בן־גוריון – לכל העולם התרבותי, ואנחנו אולי לא רצינו, ואולי לפי השקפתו לא היה זה באינטרס שלנו, להיות אחראים להם; והוא השאירם לאחריותו של מגן הציביליזאציה המערבית – המלך עבדאללה.

אז תמה המערכה הצבאית על ירושלים, והחלה המערכה המדינית. מעל במה זו ובבנין הזה דרשנו לקבוע כחוק, כי ירושלים היא עיר־הבירה ויש להעביר לירושלים את מוסדות המדינה המרכזיים. מר שרת דרש מיד להסיר את הצעתנו מסדר-היום. אולם אז יצא חבר־הכנסת שאג והציג את דרישותיו, ונתקבלה החלטה שלפיה יועבר ענין ירושלים לדיון בפני ועדת־החוקה ובפני מושב מיוחד של האסיפה המכוננת. ואנחנו דרשנו, יחד עם סיעות אחרות, השכם והערב: אל תשאירו את ירושלים מופקרת לתיאבון הגויים. למה מיניתם מושל צבאי בירושלים? הן משמעות הדבר שירושלים היא שטח־כיבוש, ושטח־כיבוש משמעותו שטח המוחזק באופן זמני והמצפה לשלטון קבוע. למה לא הקימותם שלטון מרכזי בירושלים? למה לא להודיע קבל העולם כולו שירושלים היא שלנו? ואתם מנעתם את הדבר. יש לכם רוב, ובעזרת הרוב מנעתם, במשך עשרה ירחים, כל דיון מכריע על ירושלים, עד אשר הגענו לעצרת האו"ם ונתקבלה החלטה שהפתיעה את מר שרת, את העולם כולו ואת הציבור היהודי, באשר בגללה נכנסנו – לפי הגדרתו ההאמלטית של מר בן־גוריון – למערכה הכבדה ביותר מזה שלושת אלפים שנה בתולדות ישראל.

כל זה לא היה דרוש. שמענו את הנימוקים שבהם השתמש מר שרת בלייק-סאכסס, כדי לנסות להפיל את החלטת הבינאום. ראשית, הוא אמר, יקומו בירושלים אלמנטים בלתי־אחראיים, שיעשו מעשים בלתי־אחראיים – אם שם, בירושלים, יוטל שלטון בינלאומי. הייתי רוצה לשאול למי התכוון סוף־כל־סוף בדברו על אלמנטים בלתי־אחראיים?

(קריאה: אתה אינך יודע?)

למי התכוון סוף־כל־סוף? מצד אחד אמר שר־החוץ, שכל מאה אלף היהודים בירושלים יקומו נגד משטר בינאום. מצד שני אמר, שאלמנטים בלתי־אחראיים מסויימים יעשו מעשים בלתי־אחראים. כיצד משלימות שתי ההודעות האלה? – למלאכי השרת פתרונים.

סוף־כל־סוף, אם מאה אלף היהודים יקומו כולם נגד משטר בינאום, – הרי יקומו כולם ואם יקומו רק אלמנטים בלתי־אחראיים, ויילחמו – הרי אולי כולם הם אלמנטים בלתי־אחראיים, ואולי עוד מישהו בלתי־אחראי?

מר בן־גוריון ביקש מאתנו לחזק את הודעתו, שלפיה נילחם נגד הנסיון להוציא מידינו את ירושלים, ואנחנו חיזקנו את הודעתו. משמעות מדינית לדבר, כאשר מבקשים גם מאיש הארגון הצבאי הלאומי שהוא יחזק את ההודעה על מלחמה למען מניעת הטלת בינאום על ירושלים, – ואנחנו חיזקנוה.

(קריאה: זהו אחד מדמיונותיו.)

לא אדוני, אין זה דמיון. ישנם פרוטוקולים.

(קריאה: של זקני ציון).

יש גם פרוטוקולים של מפקירי ציון. יש משמעות פוליטית לדבר הזה. אם כן, נודע לעולם כולו שאנחנו נילחם על ירושלים, – אם ירצו לקחת אותה. כמובן, אין זו אלא דראמאטיזאציה. איש לא ישלח צבא, ולמר טריגווה לי אין גדודים, ובינתיים יחדל להיות מזכיר כללי של האו"ם. אבל אם ירצו לקחת את ירושלים בכוח – הרי כולנו, וגם מר בן־גוריון, נילחם. יחליט איפוא מר שרת את מי הוא מכניס לקבוצה הגדולה הזאת של "אלמנטים בלתי־אחראיים" אשר ילחמו בירושלים. מר שרת, בדרך כלל, פזיז מאד בהודעות על חוסר אחריות. לאחר החלטת העצרת, הוא יצא ואמר שהרוב שהחליט על בינאום, הוא רוב בלתי־אחראי. בתוך הרוב הזה, יש מעצמות ומדינות אשר אנחנו מעוניינים בידידותן ומר שרת אינו צריך – לאחר שנכשל במעשיו – לחפות על כשלונו בדברי יהירות, העולים לנו בידידותם של העמים, המחריפים את היחסים בינינו לבין האומות. עוד מעט ויאמר שבאו"ם נוצר רוב של "פורשים", והרוב הזה הוא בלתי־אחראי, והוא יסע לשם כדי לעזור להם לצאת מהמיצר.

יואיל מר שרת לרשום לפניו שרב לו להשמיע הודעות על חוסר אחריות. מדיניותו היא חסרת אחריות וחסרת תבונה. הוא הנהו אחד האחראים העיקריים לכשלוננו בלייק־סאכסס, הוא אחד מאלה שמנעו בעד קבלת ההחלטה לקבוע את ירושלים כבירה, ועד הרגע האחרון אמר זאת. אל ירבה איפוא לדבר דיבורי־סרק על חוסר אחריות.

אבל עדיין אין זה סוף פסוק, עוד נימוק היה לו למר שרת: מניין יקחו חברי האומות המאוחדות כסף כדי לבצע את בינאום ירושלים? יש להודות שכאן הלה לו רע חשוב – נציג אמריקה. גם הוא שאל: מניין תקחו כסף? אבל בכל־זאת, יש הבדל אם נציג אמריקה מציג שאלה ביחס לכסף, ואם מר שרת שואל ביחס לממון. כל העולם יודע שהמדינה שמר שרת מייצג אותה – אל נבוש להודות באמת – קיימת על נדבות; ומר שרת שואל את הגויים מניין יקחו כסף. לא היה חסר הרבה ואולי היה מבטיח להם שהוא יפתח ב"יוניטד ניישנס אפיל" כדי לעזור להם, אם יסכימו לדעתנו.

(קריאות באולם)

אבל רבותי, הרי אתם הרוב ולמה תתעצבנו?

היה לו למר שרת נימוק שלישי: התנגדותו של עבדאללה לבינאום ירושלים. ומי שלא שמע את ההתלהבות שבה ציטט מר שרת את דברי כוהנו האישי של עבדאללה, לא ידע התלהבות מהי.

אבל נימוק אחה פשוט ביותר, היה חסר לו. והוא: רבותי הגויים, למה תחליטו על בינאום ירושלים, והרי בה יושבת הממשלה העברית, בה יושב בית המחוקקים העברי, זוהי בירתנו וכיצד תוציאונו משם? נימוק זה היה חסר למר שרת. במשך עשרה חדשים ביקשנו: העבירו את מוסדות המדינה לירושלים, חוקקו חוק – והם דחו את הבקשה. וכשבא יום הפקודה, הועמדו לרשותו של מר שרת בל הנימוקים, פרט לנימוק פשוט זה שהזכרתי לעיל. ונאמר לנו משך כל החדשים האלה, ואפילו חמישה ימים לפני קבלת ההחלטה באו"ם, שאי־אפשר לעבור לירושלים בחפזון – דרושים לכך בנינים, דרושים סידורים, והנה באה ההחלטה שהפתיעה אתכם, וגם הבנינים צמחו כפטריות אחרי הגשם. ובנין הסוכנות היהודית, שבו פתחנו את הכנסת, התרחב כאילו היה בית־המקדש, להבדיל, ביום-הכפורים, וכל הסידורים הושלמו. הכל סודר והושלם בין לילה, והוחל בפינוי צבאי – פינוי צבאי ממש – של שרונה. במשך 24 שעות חוללו את ההעברה, וקיימת אנדרלמוסיה במשרדים ושורר חוסר עבודה בין הפקידים. הכל נעשה בן לילה וברגע האחרון! עד אז אי־אפשר היה להעביר את הבירה לירושלים.

האם מר בן־גוריון סבור, שאם יעלה על הבמה ויודיע כי מה שעשינו עכשיו אינו דבר חדש, אין זה אלא המשך של העברת המשרדים – אזי יאמינו לו הגויים? לא ! לא יאמינו לו. מר בן-גוריון! – בהודעה זו אין אף שמץ של אמת, ואתה יודע זאת. במאות אלפי לירות בניתם קריה בשרונה; הקמתם בית־מחוקקים על שפת־ימה של תל־אביב – גם על זה הוצאתם מאות אלפי לירות, כל הגויים יודעים שאתם התעתדתם לשבת שם זמן רב מאד. עד היום הזה אתם מקבלים נציגים זרים לא בירושלים, אלא בקריה ההיא. לא רציתם לעבור לירושלים גם עכשיו – כל העולם יודע זאת, במלים אי־אפשר לחפות על מציאות. האם אתם חושבים שעל־ידי הודעות כאלה תחפו על האמת המרה? חשבתם שמתוך התחכמות־יתר, אולי יעלה בידכם להשאיר את ירושלים בידינו, כרגיל לפי שיטתכם, ונכשלתם. נכשלתם כשלון גמור. ולאחר כשלון זה החלטתם, במשך עשרים וארבע שעות, למצוא בנינים ולעשות את הכל כדי להעביר את המשרדים לירושלים, ונכנסתם ללא כל צורך "למערכה הכבדה ביותר מזה שלושת אלפים שנה" נגר העולם כולו. לו הייתם עושים מעשה נכון ביום הנכון, לא היה צורך בכל "המלחמה" הזאת.

מר אבא אבן, שהוא מוכשר יותר מן הממונה עליו, הודיע זאת כאן בירושלים. הוא אמר שאילו היינו קובעים את עיר הבירה בזמנו, לא היה שום גורם בינלאומי משיג על כך.

אולם, מורי ורבותי, אין להבין את השתלשלות הענינים סביב ירושלים, בלי לזכור את תהפוכות מדיניות־החוץ העברית בכללותה. לאן מובילים אותנו הקברניט הנכבד – מר שרת, והממונה עליו – מר בן־גוריון? לאן הם מובילים את ספינת ישראל, לאן הם מובילים את מדיניות־החוץ שלנו? מר שרת הוא מומחה גדול לנוסחות – הלוואי וידע לנהל מדיניות כפי שהוא יודע להמציא נוסחות. בתחילה המציא נוסחה של "אוריינטאציה על ארגון האומות המאוחדות", ואנו אמרנו שארגון האומות המאוחדות אינו ארגון בפני עצמו, אלא פונקציה של כוחות, המסוגלים, במקרה זה או אחר, להפעיל את גלגלי המכונה החלודה הזו. שאלנו אותו: כיצד אתה יכול להתחייב על אוריינטאציה על ארגון האו"ם – אולי יחליט פעם הארגון נגדך?

אז מצא מר שרת נוסחה אחרת: נייטראליות. ואנו אמרנו לו: כיצד יכולה מדינתנו להשתמש בנוסחה הגורסת פאסיביות מוחלטת? נייטראלית יכולה להיות שווייץ, כי היא באה על סיפוקה, ואין איש מתנגד לה ומתנקש בגבולותיה. ואם חס־וחלילה עוברת עליה שואה, וחסרות לה מעט ביצים – אז קם ד"ר יוסף שלנו ומציל את שוייץ מכליה. אבל אנו, מדינת־ישראל, כלום יכולים אגו להשתמש בנוסחה של פאסיביות? הן בעצם קיומנו טבועה דינאמיקה – בין לחיוב ובין לשלילה. ייתכן שנשחרר שטחי מולדת נוספים, וייתכן שהגויים ינסו ללחוץ אותנו חזרה הימה; ייתכן שנרבה מיליונים יהודים, וייתכן שהגויים יכריחו אותנו להחזיר גייס חמישי של מאות אלפי ערבים. איזו נייטראליות יכולה להיות בתנאים פוליטיים כשלנו?

אז מצא מר שרת – כיד הניסוח הטובה עליו־נוסחה אחרת: אי־הזדהות. אני מניח שאנו מתקרבים לרגע בו יגיע מר שרת לנוסחה הקלאסית שלו "אוריינטאציה על אי־הזדהות עם חוסר נייטראליות". אבל, מר שרת, הנוסחות שלך אין להן ערך, ערכן כקליפת השום, והעולם רוצה לדעת מה טעמו של השום, ולא מה מראה הקליפה. העולם רוצה לראות לאן אתה רוצה להוביל סוף־כל־סוף את מדינת־ישראל. והעולם רואה שמזמן קום המדינה, חותרת מדיניות־החוץ שלנו לקראת מטרה אחת־לקראת השלמת ביתור המולדת, תוך הסכם מוכר עם ממלכת עבדאללה, אלה הם המאוויים העיקריים של מדיניות־החוץ.

ומה פירושו של חוזה שלום עם עבדאללה? זוהי הכרה בשמכם – כל עוד אתם יושבים על הכסאות הללו, בשם האומה כולה – שנכון הוא הדבר, שעבדאללה צריך לשבת בכל אותם שטחי ארצנו שעליהם הוא שולט. לכך אתם חותרים, ומזה מסיק העולם את מסקנתו. על שליט עבר הירדן – האיש אשר ברגע של השתפכות הנפש, קרא לו ראש־הממשלה: "השליט הטוב, הדורש את טובת מדינתו וארצו" –, עומד הסדר הבריטי, מעין פאקס בריטאניקה במזרח התיכון. כמובן, יש ללונדון השפעה במדינות ערביות אחרות. אבל בכל המדינות הללו קיים כבר הר־געש מדיני וסוציאלי כאחד. בסוריה והלבנון מתנגשת ההשפעה הבריטית עם ההשפעה הצרפתית והאמריקאית. גם בקהיר ישנה השפעה אמריקאית. ערב הסעודית הפכה להיות מושבה אמריקאית. יש מקום אחד במזרח התיכון שהבריטים יכולים לומר עליו: שלנו הוא, וזוהי ממלכת עבדאללה. ואתם חותרים לקראת השגת הסכם עם עבדאללה.

המסקנה ברורה. שלושה כוחות ישנם – מלבד אנגליה – הרוצים והמסוגלים להשפיע על בעיות המזרח התיכון: ברית־המועצות, ארצות־הברית של אמריקה וצרפת, ובאופק ישנם גם כוחות אחרים. אינני צריך להסביר משום מה רוצה ברית־המועצות בהפלת הפאקס בריטאניקה במזרח התיכון. המזרח התיכון הוא טבעת הקשר הימית והיבשתית לשתי הבליטות (במזרח – הגבול הפרסי־רוסי, ובמערב – הגבול התורכי־רוסי) הנכנסות לבשר המדינה הסובייטית.

האינטרס המדיני והמשקי של אמריקה נוגד לחלוטין את האינטרס המדיני והמשקי של בריטאניה במזרח התיכון. הסיבה היא, כי קיימת התחרות – לעתים התחרות דמים – על שווקים. אמריקה אינה מעוניינת בקיום מונופול על השווקים בידי בריטאניה או בידי גורם אחר. משום כך עשתה מה שעשתה בהודו, משום כך עשתה מה שעשתה באינדונזיה, ומשום כך היא חותרת תחת פעולת המונופולין הבריטי במזרח התיכון. השווקים של אמריקה הולכים ומצטמקים. רק לפני זמן מה איבדה אמריקה שוק של ארבע מאות מיליון איש, ולכן חשוב כל־כך השוק של המזרח התיכון לתעשיה האמריקאית, אך לפי שעה נמצא שוק זה בידי הבריטים. אין שום זהות אינטרסים בין אמריקה לבין בריטאניה במזרח התיכון.

גם צרפת אינה מעוניינת בהתבססות הבריטים במזרח התיכון. לפני זמן קצר גורשה צרפת מסוריה והלבנון, היא עדיין לא שכחה זאת! היא חוששת להתנקשות במושבות הצרפתיות באפריקה הצפונית והמערבית – מעבר ללוב המוחזקת בידי אנגליה – והיא רוצה לחזור ולתקוע יתד במזרח התיכון.

ואתם, במקום להוסיף ללחום נגד הסדר הבריטי במזרח התיכון, הנוגד את האינטרס החיוני שלנו, חותרים אתם לקראת השלמה עם הדבר הזה. אתם מבססים את הבסיסים הבריטיים במזרח התיכון. אתם נותנים יד לשלטונו של עבדאללה בחלק הנותר של ארץ־ישראל. אתם מכירים במדינה ערבית בשרביטו של נסיך המדבר. אתם מוכנים להכיר בשלטונו של עבדאללה בעיר העתיקה בירושלים. למעשה, הכרתם כבר בשלטון הזה על ידי ציטוט דברי עבדאללה לפני ארגון האומות המאוחדות על ידי מר שרת.

למה תתמהו איפוא שלא נמצא לכם עוזר ביום פקודה – לא במזרח ולא במערב? אפילו אמריקה הדרומית יש לה אינטרסים מנוגדים לאלה של בריטניה עד היום הזה, בגלל מונופולים משקיים שבריטניה החזיקה ביבשת דרום אמריקה. אתם הרחקתם את כולם מעליכם, והצלחתם לקרב רק את לבו של בווין. זוהי הצלחתכם הכבירה ביותר בשטח מדיניות־החוץ. אתם, ורק אתם, גרמתם לאיבוד כל העזרה להקמת המדינה שניתנה לנו בימים עברו. המדינה הזאת קמה כתוצאה של מרד ומלחמה, אבל למרד נוספו גורמים בינלאומיים: ברית־המועצות היתה מעוניינת בדחיקת רגליה של בריטאניה, אמריקה היתה מעוניינת בדחיקת המשק הבריטי מהמזרח התיכון, צרפת היתה מעוניינת – כמעט כל העולם הידוד מעוניין בנצחוננו. אתם החזרתם את גלגל ההיסטוריה אחורנית. אין לכם שום אוריינטאציה. אין לכם שום קו של נייטראליות. אתם מזדהים עם הסדר הבריטי במזרח התיכון, אתם מבססים אותו, אתם נותנים יד מתוך הכרה חפשית, לקריעה סופית, לצמיתות, של חלקי המולדת הנרחבים כיותר והקדושים ביותר. כזו היתה ההתפתחות בשנה ומחצה האחרונה. אל תספרו שהופתעתם; אתם חתרתם לקראת ההתפתחות הזאת ולא נותר לכם עוזר ביום מסה ומבחן.

עתה, רבותי, עלינו לנקד את האל"ף בי"ת, עלינו לדרוש לא רק דין־וחשבון אלא גם חשבון־נפש של מדיניות־החוץ העברית. מדיניות זו, כפי שהיא מיוצגת על ידי מר שרת, מובילה אותנו להשתעבדות מחדש, היא מובילה אותנו לקביעת סדר שנכתב מראש, ולא במקרה. לפני 13 שנה, כאשר מר בן־גוריון החל את הליכתו לקראת הבר־מצוה הפוליטי שלו – אין זה מקרה שבדו"ח של ועדת־פיל נמצא בדיוק מה שהבריטים רוצים להשיגו עכשיו, לאחר קום המדינה. ברור שחלו שינויים. השלטון הבריטי "התחלק" על הקרקע שעליה פעל צבא המחתרת העברי. לא הבריטים חילקו את ארץ־ישראל כפי שרצו לחלקה ב־1937 אבל הרעיון היסודי נשאר: לבתר את ארץ־ישראל, להרשות להקים מדינה יהודית קטנה על חוף הים, ולספח את שאר חלקי המולדת לעבר־הירדן המזרחי ולהקים את המדינה ההאשמית־ירדנית על שתי גדות הירדן. דבר זה כתוב במפורש בדין-וחשבון של ועדת־פיל, ברור שחלו שינויים – היתה מלחמה, כבשנו חלקים של המולדת, שהבריטים לא היו מוכנים לתתם לנו, והם נלחמים שוב, גם בעזרת ה"סטייט דפארטמנט", כדי לשלול אותם מאתנו. אתם הולכים לקראת קיומה של התכנית הישנה־נושנה של בריטאניה: מדינה עברית קטנה על חוף הים, הנחנקת בקשייה, ללא אפשרות של התפתחות, ועל גבה, על ההרים המשקיפים עליה – עבדאללה והממונים עליו, על תותחיהם, על שדיוניהם ועל אווירוניהם. ואתם רושמים בשקט סטואי, שעבדאללה מספח חלקים רבים של ארץ־ישראל, אתם רושמים בשקט אולימפי, שדוברו של בווין מודיע שהחוזה העבר־ירדני־בריטי יחול באופן אוטומאטי על חלקי ארץ־ישראל שסופחו לממלכת עבדאללה. אתם רושמים כל זאת לפניכם, ואינכם פותחים פיכם ואינכם אומרים במלה אחת שזה בלתי־חוקי – אפילו לפי ההחלטה ההיא של האו"ם, ובוודאי שאין זה חוקי לפי ההחלטה ההיסטורית בת שלושת אלפי שנה. מדוע אתם שותקים? למה אתם מחרישים? ותוך ההודעות הללו, אתם רוצים בהסכם השלום עם עבדאללה – הסכם המבוסס על רציחות ושוד, על פתיחת גבולות לפני כל כנופיה, על השפלת הפרסטיז'ה של הנשק העברי עד דכא. למה תתמהו, איפוא, שבודדתם מכל עבר, ולא תזכו – במדיניות זו – לשום עזרה?

דרוש לנו חשבון־נפש, דרושה מתיחת קו מתחת למדיניות הזאת. ואני בטוח שכל עוד יוסיף מר שרת לנסח את נוסחותיו – יצאו מפיו נוסחות מצויינות, אבל ספינתנו תוסיף להיטלטל בגלים הסוערים של המדיניות הבינלאומית, ותידרדר לתוך תהום הבידוד. ועל כן חייב מר שרת להתפטר. אבל אינני מניח, שמר שרת הוא האחראי היחידי למדיניות־החוץ הכושלת הזאת. אחראים לה גם הממונים עליו. הם הכשילו את מדיניות ישראל. עליהם להסיק את המסקנות מזה. אין הם מסוגלים להוביל את ספינת־ישראל בתוך הים הסוער של המדיניות הבינלאומית.

חשוב לנו לדעת מה יהיה גורלם של שטחי המולדת המופקרים – בעיקר מה יהיה גורלה של העיר העתיקה. אנחנו נוסיף לדרוש לחוקק חוק, שירושלים השלמה היא בירת־ישראל. אל תספרו לנו, שאין ערך להכרזות. מה עשיתם עכשיו – אם לא הכרזה הכרזתם? יש להודיע קבל העולם כולו – וזוהי הדרך היחידה להצלת המצב – שלא נכיר בשום שלטון ובשום צל של שלטון של עבדאללה, כלומר של בווין, על איזה שטח משטחי ארץ־ישראל – העיר־העתיקה, חברון ויתר המקומות. אין איש יכול לומר מתי נגאל את השטחים הללו. אנחנו מאמינים באמונה שלמה, כי כפי שיכולנו לגאול אותם לפני שנה, נוכל לגאול אותם בזמן הקרוב ביותר. אבל זהו ענין לשיקולים צבאיים ובינלאומיים. חשוב שהעולם כולו ידע, שידע עמנו, שלא נכיר בסיפוח הזה. זהו סיפוח בלתי־חוקי. זוהי מולדתנו. אלה הם שטחים שלנו. זוהי השתלטות בריטית. נילחם בה, ולא נכיר בה לעולם.

ועוד, אתם תצטרכו להודיע בחוק, שירושלים השלמה היא בירת־ישראל. ואל תנסו, בעזרת הרוב וידי הרוב, לדחות את הצעת החוק שלנו. לא יצלח הדבר בידיכם! אנחנו נוסיף לדרוש השכם והערב לחוקק את החוק הזה. לא תעברו עליו לסדר היום! איננו רוצים שנשיא המדינה יקבל את נציג אוסטראליה בקריה. איננו רוצים שיישלחו מכאן טלגראמות לכל פינות העולם, בהן יודיעו סופרי העתונים כי למעשה ירושלים איננה הבירה, אלא שלפי שעה רק נקבעו בה מוסדות המדינה המרכזיים. אנחנו רוצים שכל העולם ידע שירושלים, וירושלים בשלמותה, היא עיר הבירה. והוא הדין ביחס לשטחי המולדת האחרים.

וכאן רצוני לפנות אל אחד מחברי־הממשלה, אל כבוד הרב מימון. כבוד הרב מימון מייצג בממשלה ציבור יהודי המאמין בנצח ציון שלא ישקר. יש עוד סיבה לכך שאני פונה אל כבוד הרב. לפני חמש שנים הוחלט בבנין הזה – אולי באולם הזה – להסגיר אותנו בידי הבולשת הבריטית. ואז קמו שני אנשים (שני אנשים בלבד!) – הרב מימון ומר יצחק גרינבוים, ואמרו: לזה לא ניתן את ידנו! והרב מימון אמר: אני לא אתן את ידי להסגרת לוחמים עברים בידי מבקשי נפשם, אויבינו בנפש.

ואנחנו זכרנו לך, כבוד הרב מימון, את חסד זקוניך. זהו החסד בהא הידיעה שאיש בישראל יכול לגמול ללוחמים הנרדפים על צוואר – לא על ידי הבריטים בלבד, אלא גם על ידי מר בן־גוריון. בגלל שתי הסיבות הללו, הריני פונה אליך כיום הזה, כבוד הרב, ומבקש אותך להשיב לי: האם כאשר חברך לממשלה, שר־החוץ מר שרת, הביא את דברי הכהן האישי של עבדאללה על גדיעת כל יד אשר תורם על העיר העתיקה הנמצאת בידי עבדאללה – האם הוא דיבר בשמך ובברכתו? האם לא חשת, כי עצם העובדה שנציג עברי מצטט דברים כאלה, היוצאים מפי משנאנו, המשקץ ומנאץ ומגדף מערכות אלהי ישראל חיים, מפי מחריב קדשינו, מפי משליך גומות אחינו למאכל לעוף השמים – האם בעצם העובדה הזאת אין משהו מדחיית יום הגאולה? והאם אתה יכול או תוכל לתת יד לחתימה שתכיר בהסגרה לצמיתות, בהסכמת ממשלה עברית, של חברון, בית־־לחם, הר־הבית וכל שטחי המולדת הללו לידי עבדאללה? האם הסגרת שטחי המולדת אינה שקולה בעיניך בהסגרת לוחמים? האם לא תקום היום הזה ולא תאמר לחבריך: "הרפו, אל תכירו! אל תחתרו לקראת ההסכם הזה הרה האסונות, שהוא בבחינת דחיית יום הגאולה!" ההסכם הזה לא יביא לנו שלום, כפי שלא הביאו שלום כל ההסכמים שלכם. הוא יביא עלינו בידוד, הוא יביא עלינו הפקרת המולדת, הוא יביא עלינו את חרפת ההפקרה, הוא יביא עלינו את ההשתלטות הבריטית מעבר לפתח־תקוה ומעבר לבית הזה, ממרומי העיר העתיקה. כלום לא תגיד להם: "הרפו, אל תסגירו!" לפני חמש שנים קמת נגד ההסגרה ההיא, הלא היום תקום נגד ההסגרה הזאת!

כבוד היושב־ראש, חברי הכנסת הנכבדים! סקירתנו את מדיניות־החוץ העברית הביאתנו למסקנה כוללת אחת: הנסיון להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורנית, הנסיון לבסס את הסדר הבריטי במזרח התיכון בניגוד לאינטרס שלנו, בניגוד לאינטרסים של כל שאר הגורמים הפועלים באיזור הזה – הוא אשר גרם לכשלון. העוורון אשר שלט בחוגי המנהיגות הוא אשר גרם להפקרת העיר העתיקה בידי צר ואויב. הגיע הזמן, שהעם כולו יעשה את חשבון־הנפש שלו – לאן קברניטיו מובילים אותו ואת מדינתו הקטנה.

העם חייב לקום ולהודיע, שאם הממשלה הזאת תמשיך בדרכה, אם היא תחתום, בברכתם של בווין וקאדוגן, על חוזה שלום – שלום החרפה והאסונות עם המלך עבדאללה, אזי החתימה הזאת תחייב רק את אלה ששמו אותה על הנייר.

ואתם, רבותי, יכולים לקבל את הצעתנו בדבר ירושלים שלמה או לא לקבלה, ויכולים אתם לשנות את קו המדיניות שלכם או לא, אתם יכולים ללעוג לנו, כפי שעשיתם עד כה – אין בכך כלום. נתנסינו בחוסר האמונה שלכם ונתנסינו באמונה שלנו. אמרנו לכם לפני עשרה חדשים, שלא תעברו לסדר־היום על ההצעה להכיר בירושלים כעיר-הבירה, ואתם עברתם לסדר־היום גם על ההצעה להודיע, שאין מטרה אחרת לעם ישראל זולת הקמת המדינה העברית. וההיסטוריה עברה לסדר היום על ההחלטה ההיא – כפי שעברה על אותם הדברים של מר בן־גוריון, שנשמעו לפני 13 שנה. מר בן־גוריון הודיע אז שאיננו רוצה במדינה – והנה קמה המדינה. כן אין אנו חלק של חבר העמים הבריטי, אף־על־פי שהוא התפלל לאפשרות הזאת (ואולי גם היום יש מישהו המתפלל לכך). אנחנו היום מדינה ריבונית, וכך יהיה גם בעתיד, תאמינו או לא תאמינו, תלגלגו עלינו, כפי שנהגתם במשך 25 שנים, או לא תלגלגו – אין בכך כלום. אנחנו מאמינים בנצחוננו. קרוב היום וירושלים, ירושלים כולה, תהיה שלנו, ותהיה בירת־המדינה, וגם יתר שטחי המולדת ייגאלו מידי צר ואויב ומדינת־ישראל האמתית, הריבונית, – לא חלק ביחידה יותר גדולה (כלומר, בחבר העמים הבריטי) – קום תקום, תקלוט מיליונים שבי־ציון. זאת אמונתנו. למענה נילחם, ועוד תחזינה עינינו בהגשמתה.