הישיבה החמש-מאות-ושתים של הכנסת החמישית – יום רביעי, כ״א תמוז תשביה (21 יולי 1965) -חוק לשון הרע, תשכ"ה – 1965

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. אני מתכבד להציע למחוק מסעיף 12 את המלה: המדפיס, או לתת לו באורח אלטרנטיבי את הזכות להגן על עצמו כפי שהיא ניתנת למפיץ ולמוכר.

אנמק תחילה את הצעתי הראשונה. החברים בועדה, שקיבלו את הצעת הממשלה להטיל גם על המדפיס את האחריות לפרסום לשון הרע בעתון, העתיקו הסדר שהיה קיים בימי-הביניים. בימים ההם, המוציא לאור של העתון היה גם מדפיסו, וכן להיפך. בימים ההם היה המדפיס מסדר את העתון במו ידיו, או על-ידי מספר קטן מאד של עובדים. והוא לא רק חייב היה לדעת, אלא אמנם ידע, מה כתוב בעתון הזה או בכל דבר דפוס אחר. מפני כך הטילו בימים עברו את האחריות גם על המדפיס. אולי היתה סיבה נוספת, פקוניארית. המדפיס היה בעל אמצעים יותר מהמוציא לאור של העתון. אולם, כל זה חלף ואיננו עוד, ותמה אני על אנשים, הדוגלים, לפחות בדבריהם, בקידמה, שנשארו קופאים על שמריהם, ועדיין רוצים לקיים חוק הראוי לימי- הביניים, בשנת 1965. מדוע צריך המדפיס לשאת באחריות ללשון הרע המופיע בעתון ? אולם, לפני שאשיב על שאלה זו, אשר איננה רטורית כלל, רצוני להסב את תשומת-לבה של הכנסת להסכם שנעשה בין שר המשפטים לבין באי-כוח העתונים היומיים.

מלכתחילה הציעה הממשלה שהאחריות תהיה על המדפיס, המסדר והמוציא לאור של כל עתון שהוא, כלומר — גם עתון יומי. נחרדו העורכים והמו״לים של העתונים היומיים, התייצבו במשלחת לפני שר המשפטים, ודרשו ממנו שלא להטיל על המדפיסים של עתונים אלה את האחריות. יש להם סיבות רבות לכך. שר המשפטים נעתר לדרישתם וכך פטר עצמו מרוגזם של בעלי העתונים היומיים. אבל האחריות מוטלת על המדפיס של כל עתון אחר.

אני חושב שהסכם זה ממש לקוי בחוסר מוסר ציבורי. אחת מן השתיים: אם המדפיס צריך לשאת באחריות, מדוע האפליה בין עתון לעתון? ההסבר כי בעתון יומי עובדים במהירות רבה והמדפיס אינו יכול לדעת מה כתוב בו — איננו תופס מבחינת ההגיון. גם בשבועון עובדים במהירות, אין עורכים ומסדרים את השבועון כל ימות השבוע. מכניסים את השבועון למכונות הדפוס בשעות האחרונות ממש, ביום שהוא עומד להופיע ומה ההבדל מבחינה זו? אבל כדי להקל על עצמו, נאות שר המשפטים להיעתר לדרישת הלחץ של בעלי העתונים היומיים והטיל את האחריות על המדפיסים של כל עתון אחר זולת עתון יומי. מה יעשה מדפיס כזה? אומרים שהוא צריך לדעת שהיה פרסום של לשון הרע בעתון. נניח שאמנם ידע זאת. אני חושב שהנימוק שאני עומד להביא עכשיו —ועלי לומר מראש ששמענו אותו מן המשלחת של עורכי העתונים — הוא בעל כוח שכנוע.

נניח שמוציא לאור של עתון פריודי, שבועון, ירחון או דו-ירחון, ידע מלכתחילה שבמאמרים המודפסים אפשר למצוא לשון הרע. מה יעשה, האם יסרב להדפיס את העתון? על- ידי כך ייהפך המדפיס לצנזור. איזה עורך עתון יוסיף להדפיס את עתונו באותו בית-דפוס? האם אנו רשאים על-פי החוק לתת סמכות לאזרח פרטי, בנוסף על הסמכות שניתנת לקצין המטפל בצנזורה בטחונית, שלעתים היא פוליטית מובהקת, לעסוק בצנזורה? האם אנו יכולים להטיל על אזרח פרטי את התפקיד הזה, האם אנו יכולים להקנות לו זכות כזאת ? האם רשאי הוא לומר למו״ל או לעורך: שמעני, את המאמר הזה אינני מוכן להדפיס בבית-הדפוס שלי, קראתי אותו, שמעתי עליו, ויש שם פיסקה שבגללה אפשר לתבוע אותי על הוצאת לשון הרע, לך לך לבית-דפוס אחר.

סגן שר הפנים י. ש. בן-מאיר:

ומה הדין כלפי בעל העתון? אותו ארגומנט פועל גם לגביו.

מנחם בגין (גוש תנועת החירות—המפלגה הליברלית):

אדוני סגן שר הפנים, אתה טועה. אחריותו של בעל העתון נובעת ממעמדו. הוא בעל העתון, הוא חייב לדעת מה מודפס בעתונו. למדפיס אין כל קשר לעתון מחוץ לתפקיד הטכני של סידורו והכנסתו למכונות הדפוס. מדוע צריכה לחול עליו אחריות כזו? ייתכן שיש מגמה מיוחדת, שמעל במת הכנסת אינני רוצה להזכירה. אם מאחורי סעיף זה מסתתרת מגמה כזו, איננה מביאה כבוד לאלה שניסחו כך את הסעיף.

לכן אנו מציעים לפטור את המדפיס מאחריות. העבודה בבית-הדפוס נעשית במהירות רבה. המדפיס איננו יכול כלל לדעת מה עומד להיכנס למכונות הרוטאציה. אין הוא יכול להיות צנזור. האחריות על בעל העתון היא האחריות האמיתית, ואין להטילה על המדפיס, שיצטרך לומר לאיזה עורך עתון: לך לך לבית-דפוס אחר. לאן נגיע במדינה אם נטיל אחריות כזו על אזרחים על לא עוול בכפם ?

אם ההסתייגות שלי לא תתקבל, אצטער על כך מאד אבל אני מציע לפחות תיקון אלטרנטיבי ביחס למוכר ולמפיץ שעליהם מטילים אחריות פקולטטיבית. נאמר שהאחריות תחול עליהם רק אם ידעו או חייבים היו לדעת שהפרסום מכיל דבר לשון הרע. אמנם גם נוסח זה צולע, כי בסופו של דבר יש מפיצים שאינם יכולים בשום פנים ואופן לדעת אם הפרסום מכיל לשון הרע. המושג "מפיץ" כולל גם את אותו נער שמוכר לנו מדי יום את עתון "מעריב" או את עתון- "ידיעות אחרונות". יש להניח שהתביעה לא תתבע אותו לדין. אבל המחוקק צריך לדייק בדברים, ולכן הנוסח הזה נראה פגום בעיני.

אבל לכל הדעות, אם אנו נותנים את ההגנה למפיץ או למוכר, שהוא יהיה פטור מאחריות אם התביעה לא תוכיח-— וחובה ההוכחה על התביעה —שהוא ידע או חייב היה לדעת שדבר הפרסום מכיל לשון הרע, מדוע לא ניתן אותה הגנה טובה, על-פי השכל הישר והיושר הפשוט, גם לבעל בית- דפוס? צאו וראו: לגבי בעל-דפוס האחריות היא מוחלטת ובלתי-מסוייגת. אם יש דבר לשון הרע בעתון שהוא הדפיס — הוא אחראי לכך בדיוק כמו העורך. אבל למוכר, שאף הוא מפיק רווחים מהפצת הפרסום, אנו נותנים את ההגנה. כדי להביא להרשעתו, תצטרך התביעה להוכיח שהוא ידע או חייב היה לדעת שהעתון מכיל דבר לשון הרע. מדוע לא לתת לפחות זכות זו למדפיס, שהתביעה תצטרך להוכיח שהוא ידע או לפחות חייב היה לדעת על דבר לשון הרע? בלית ברירה, אם לא תתקבל הסתייגותי הראשונה שהיא צודקת לחלוטין, לפחות נקל על עשיית צדק אם ניתן למדפיס את אותה הגנה שאנו נותנים למפיץ ולמוכר. מה שניתן למפיץ ולמוכר צריך להינתן גם למדפיס, שיוכל להגן על עצמו, וגם להיפך —התביעה תצטרך להוכיח שהוא ידע או חייב היה לדעת על דבר פרסום לשון הרע.

אני מבקש את הכנסת שתשקול שנית את החלטת הרוב בוועדה. אינני חושב שהענין צריך להיות מוכרע על-פי שיקולים סיעתיים. אין זה ענין פוליטי, זהו ענין של הטלת אחריות על-פי הרגשת הצדק. ראשית, צריך להוציא את המדפיס לגמרי ממעגל האחריות משום שיש אחראים להדפסת לשון הרע, והללו ייתבעו לדין. אם הכנסת תחליט להשאיר את המדפיס בגוף החוק, יש למחות להשוות את מעמדו לשל המפיץ או המוכר.

המשך דיון

מנחם בגין (גוש תנועת החירות—המפלגה הליברלית):

יש לי הסתייגות.

היו"ר ק. לוז:

את הסתייגותו נימק חבר-הכנסת מרידוד.

מנחם בגין (גוש תנועת החירות—המפלגה הליברלית):

הוא רק קרא אותה.

היו"ר ק. לוז:

היה לי רושם שהוא נימק אותה.

אליהו מרידור (גוש תנועת החירות—המפלגה הליברלית):

אני מסופק אם נימקתי.

מנחם בגין (גוש תנועת החירות—המפלגה הליברלית):

מטעם הספק —אנמק.

היו״ר ק. לוז:

רשות הדיבור לחבר-הכנסת בגין.

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. סעיף זה נוסח בעזות אך ללא אומץ-לב אזרחי. אין זה פרדוכס. הכוונה היא לאיסור פרסום בעתונות. לא עמד למנסחים אומץ-הלב האזרחי לומר זאת במפורש משום שהם לא רצו, בעקבות שר המשפטים, לריב עם העתונות. לכן בחרו בדרך של כתיבת "פרסום ברבים״, וכבר הוכיחו קודמי שאם הדלתות לא תיסגרנה ובית- המשפט יקיים את הדיון באולם קטן או גדול, יחול איסור הפרסום רק על משפטים פיקנטיים. הפיקנטיות של משפטים אלה מספיקה על מנת למשוך קהל רב לאולם, קהל מבוגרים, צעירים, סטודנטים ועוד. אנחנו מדינה קטנטונת. מפה לאוזן תינשא לשון הרע שעומדים למנוע אותה, שעל הפצתה רוצים להטיל איסור על-ידי המלים ״פרסום ברבים״. לא עמד אומץ- הלב האזרחי לדבר על סגירת דלתות וזאת משום שקמה זעקה בקרב כל המשפטנים, השופטים ועורכי-הדין, שטענו שאין להוסיף סגירת דלתות על שלושת המקרים המובהקים שבהם רשאי בית-המשפט לסגור את הדלתות — לשם שמירה על בטחון המדינה, המוסר והגנה על קטין. על כן מצאו את ה"שטוצ׳קה" של איסור פרסום ברבים.

יואיל אדוני היושב-ראש ליטול לידו את נוסח הוועדה ואז יוכל להבין מדוע, על אף הנמקתו המשכנעת של חברי מרידוד, היה לי צורך להוסיף דבר-מה. מה פירוש המלים ״איסור פרסום ברבים"? אומר הסעיף הראשון של חוק לשון הרע שלשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול להשפיל, לבזות ולפגוע באדם. סעיף 2 קובע מה רואים כפרסום לשון הרע בחוק הזה, וכך כתוב בו: ״רואים כפרסום לשון הרע, מבלי למעט מדרכי פרסום אחרות — אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע״. יוצא שאם לשון הרע הגיעה לכל אדם אחר זולת הנפגע, הרי יש בכך משום פרסום לצורך חוק זה. אותו סעיף, עליו אנחנו מדברים עתה, מאפשר פרסום לא רק באוזני אדם אחר זולת הנפגע, אלא באולמות שיכולים להכיל עשרות, מאות, ואף אלפים ורבבות אנשים. המנסחים של אותו סעיף אומלל בחוק מתעלמים מן הסעיף היסודי, הסעיף הראשון, ומן הסעיף השני, ואומרים לנו שיהיה איסור פרסום ברבים כדי להגן על כבודו של אדם.

איך תגן על כבודו של אדם, מבחינת החוק עצמו, כאשר הפרסום של אותו דבר שעלול לפגוע בכבודו של אדם, יגיע לא רק ל"אדם אחר זולת הנפגע" אלא לאלפים ואולי לרבבות אנשים זולת הנפגע? מיניה וביה יש כאן סתירה. לכן הדבר נראה חמור כל-כך בעינינו. פומביות המשפט הוא הכלל הגדול בעשיית צדק. ובסעיף זה נערכה התנקשות בכלל הגדול.

אדוני היושב-ראש, מאחר שאנו מתקרבים לסיום הדיון, החלטנו, גוש תנועת החירות—המפלגה הליברלית בכנסת, להצביע נגד החוק כולו. איננו מכחישים שיש בו גם סעיפים הנראים לנו. אנחנו גם תיקננו הרבה מן המעוות בהצעת הממשלה שהוגשה לוועדת החוקה, חוק ומשפט. אבל הרע בחוק לשון הרע עולה על הטוב שבו. אולם רצוני להדגיש, שאם החלטנו להצביע בקריאה שלישית נגד החוק כולו, אחת הסיבות המכריעות להחלטתנו זו זהו אותו סעיף המתנקש בכלל הגדול הדרוש לעשיית צדק בכל מדינה חופשית, — כלל פומביות המשפט

המשך – לאחר הצבעה על הצעות התיקון

היו"ר ק. לוז:

כעת אעמיד את החוק להעצבעה בקריאה שלישית.

מנחם בגין (גוש תנועת החירות-המפלגה הליברלית):

אבקש רשות הדיבור לסדר ההצבעה.

היו"ר ק. לוז:

רשות הדיבור לחבר הכנסת בגין.

מנחם בגין (גוש תנועת החירות-המפלגה הליברלית):

אדוני היושב-ראש, אני מתכבד להסב את תשומת-לבך לתקנה מס׳ 101 בתקנון הכנסת: "(א) נתקבלה הסתייגות בקריאה השניה או הוצבע בה על גירסאות שונות לסעיף אחד, תתקיים הקריאה השלישית בשבוע שלאחר השבוע בו הסתיימה הקריאה השניה.. .". פיסקה (ב) של אותה תקנה אומרת: ״על אף האמור בתקנת משגה (א) רשאי נציג הממשלה, או יושב-ראש הוועדה בשמה, לבקש במקרים מיוחדים שהקריאה השלישית תתקיים מיד..."  אני מבקש להסב את תשומת-הלב להבדל בנוסח בין פיסקה (א) לפיסקה (ב). בפיסקה (א) יש ציווי הקובע את הכלל — אם נתקבלה הסתייגות בקריאה השניה או הוצבע בה על גירסאות שונות לסעיף אחד, אין לקיים מיד את הקריאה השלישית בנדון. בפיסקה (ב) נאמר, שבא-כוח הממשלה או יושב-ראש הוועדה רשאי לבקש — אבל לאדוני אין שום חובה לקבל את הבקשה — שההצבעה בקריאה שלישית תהיה מיד. אין זה סוף פסוק. בפיסקה (ב) כתוב: ״במקרים מיוחדים״. פירוש הדבר, שהמבקש צריך להוכיח ליושב-ראש מהו המקרה המיוחד. עד כאן, היינו רגילים לראות כמקרה מיוחד מקרה של חוק המטיל מס, ונאמר לנו, שאם החוק לא ייכנס לתוקפו בלילה מסויים, יקרה אסון למדינה, ובמשך ימים מספר אי-אפשר יהיה לגבות את ההיטל. בדרך כלל הראינו הבנה לדאגה פיסקלית זו, אבל מה המקרה המיוחד לפיו צריך להעמיד הלילה את החוק להצבעה בקריאה שלישית ?

יוסף פישר (מפא"י):

זה מס שפתיים!

מנחם בגין (גוש תנועת החירות—המפלגה הליברלית):

האם אתה חושב שרק אתה יודע לעשות מלאכה טובה ? גם אני עושה מלאכה טובה, לפעמים.

ייתכן שאפשר לטעון, שמאחר שהמושב של כנסת זו מסתיים מחר, אין די ימים כדי לקיים בכנסת זו קריאה שלישית. אבל לכל הדעות אין שום "מקריות מיוחדת" המצדיקה לקיים את ההצבעה בקריאה שלישית הלילה. מחר בבוקר מתכנסת ועדת החוקה, חוק ומשפט. היא תצטרך לשלב את ההסתייגויות שנתקבלו, — לצערי, מדובר בעיקר בהסתייגויות של שר המשפטים, — ולשלב גירסאות שנתקבלו, ולאחר שהוועדה תבטיח שילוב נכון, הוגן ומדוייק של התיקונים, או הקלקולים, שנתקבלו, תתקיים הקריאה השלישית. מכל מקום, אני מציע לאדוני היושב-ראש לא לקבל את הצעתו התיאורטית, הבלתי-מנומקת, של יושב-ראש הוועדה, לקיים הלילה את ההצבעה בקריאה שלישית, ולאפשר לוועדה לדון ולשלב, מחר, את התיקונים שנתקבלו.