הישיבה הארבע-מאות-ושש של הכנסת החמישית יום שלישי ה׳ כסלו תשכ״ה (10 נובמבר 1964) – חוק רציפות הדיון בהצעות חוק תשכ"ה – 1964

אדוני היושב-ראש. אנו שללנו את עצם הרעיון של רציפות הדיון בהצעות חוק. טעמנו עמנו. יש אומרים כי רציפות זאת תחסוך מזמנה של הכנסת. הנימוק נראה לנו מפוקפק, אבל אפילו היתה זאת אמת שנחסוך בזמן, סבורים אנו כי ישנם עקרונות בנוהל פרלמנטרי החשובים מן הקאטיגוריה הזאת ששמה ״זמן״. ייתכן שבהליכים של פרלמנט דמוקרטי ישנם סיבוכים מסויימים, אבל הם בוודאי טובים מן אותה הצורה הפשוטה ביותר של שלטון, שעליה דיבר ג׳פרסון, והיא — רודנות. אני סבור שמוטב לכנסת בישראל ללכת אחרי רעיונו של ג׳פרסון מאשר אחרי זמנו של הרפגון. ולכן אנו סוברים שמוטב לה לכנסת לאחר במקצת בקבלת חוק מאשר למהר ולהחיל עקרון המונע מחברי כנסת שנבחרו להביע דעתם על הצעת חוק בתור שכזו. אפילו היה חבר כנסת חדש אחד — צריך לתת לו את האפשרות לומר את דברו. על פי הצעת החוק הממשלתית אפשרות זאת לא תינתן לו עוד.

 אבל הרוב בשיטתו והוא החליט שדרושה לנו רציפות. אין לנו, למיעוט, ברירה, אלא בהתייצבנו על בסיס החלטתו של הרוב, לנסות ולתקן את העיוותים אשר הרוב מתעקש לשמור עליהם. אני יודע, אדוני היושב-ראש, יש הסכמים בין הסיעות הקואליציוניות וקיים הרוב המקובל, והוא בוודאי יצביע נגד הצעתנו, אבל בכל זאת אבקש — משום שלא נראה לי הענין קובע מבחינה מדינית ._ את חברי הכנסת מסיעות תומכות בממשלה, לתת אוזן קשבת למספר נימוקים ולומר, לפחות בלבם פנימה, האם אין בהם צדק.

א) הממשלה מציעה שהיא ורק היא תוכל להודיע על רצונה שתחול הרציפות על הצעות חוק. מה אנו מציעים? לאחר שהרוב החליט בדבר עקרון הרציפות, אנו מסכימים שלממשלה תינתן סמכות כזאת, אבל אנו מציעים שסמכות כזאת תינתן גם לחבר כנסת. על פי החוק, יזמת החקיקה בישראל נתונה בידי שני גורמים — הממשלה וחבר כנסת : לא סיעה, אלא חבר כנסת. אם כך, הרי ההגיון והשכל הי- שר — מבלי לדבר על ההגינות — מחייבים שכל גורם שיש בידו יזמת החקיקה, כלומר האפשרות להציע הצעת חוק, יוכל לבקש שעל הצעה זאת תחול הרציפות. מדוע אתם שוללים מחבר כנסת שהגיש הצעת חוק, שעברה את הקריאה הטרומית, שהגיעה לשלב של קריאה ראשו- נה — מדוע אתם שוללים ממנו את האפשרות שהממשלה נוטלת לעצמה, לבקש את הכנסת שתסכים להחיל עליה את עקרון הרציפות ? אדרבא, יסבירו לי בעברית פשוטה היכן ההגיון והיכן ההגינות בשלילה הזאת. הן ההכרעה תהיה בידי הרוב. הרוב כרגיל תומך בממשלה. אם הרוב לא ירצה בהמשך הדיון — על פי עקרון הרציפות — באו- תה הצעת חוק, ״ימית״ אותה אחרי הדיון המיוחד בכנסת ועל ידי החלטתה; ירצה — יימשך הדיון הרצוף בכנסת החדשה. אבל אתם אומרים: לא כן יהיה. הממשלה ורק הממשלה היא תהיה מוסמכת להציע את הרציפות...

 בבה אידלסון (מפא״י):

 נותנים גם לחבר כנסת.

 מנחם בגין (תנועת החירות):

לא. אם חברת-הכנסת בבה אידלסון קראה לי את קרי- את-הביניים הזאת, אני מוצא סימן שבמידה מסויימת כבר שכנעתי אותה.

 בבה אידלסון (מפא״י): לא.

מנחם בגין (תנועת החירות);

 עוד לא. אם הגברת אידלסון אומרת ״נותנים גם לחבר כנסת״, פירוש הדבר שהעמדה השוללת את הסמכות הזאת מחבר כנסת היא חלשה, ואני מסביר לה שהחוק אינגו נותן לחבר כנסת את הסמכות הזאת. עכשיו תחליט בלבה ובשכלה אם באמת כך צריך להיות.

 אמרו לנו, כאשר הבאנו את הנימוקים האלה: איפה העוול ? הממשלה תדאג להצעות חוקים, הן שלה והן של חברי הכנסת. תסלחו לי, רבותי, אני, מכל מקום היום, אינני מוכן לסמוך על הממשלה. זד, מותר לי, חברת-הכנסת בבה אידלסון, לא לסמוך על הממשלה. בזה אין שום ספק. אני מוכן להעיד את יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, שהגברת טעתה בקריאה ואני לא טעיתי בדיבור.

יוסף שופמן (תנועת החירות):

 הגברת קראה את ההסתייגות ולא את החוק.

 בבה אידלסון (מפא״י):

 קראתי את החוק ולא את ההסתייגות.

 מנחם בגין (תנועת החירות):

 הגברת אידלסון, ברשותך, קראתי ולמדתי את הענין. מכל מקום, ראיתי תנועת ראש של יושב-ראש הוועדה, המאשרת את התיזה שלי.

 אני חוזר לנושא. אמרו לנו: הממשלה תדאג לכך. אני אומר: מדוע ? אינני סומך על הממשלה. מדוע היא צריכה לדאוג לכך? מכל מקום, מותר לי להיות מודאג פן לא תהיה הממשלה מעוניינת לבקש מהכנסת להפעיל את הרציפות לגבי חול, פרטי. יש לפעמים הצעות חוק פרטיות שהממשלה אינה מתנגדת להעברתן לקריאה ראשו- נה, בגלל לחץ ציבורי, בגלל רושם בקהל. אבל ׳היא גם אינה מעוניינת בקבלת הצעה זו. והראיה: יש מספר הצ- עות המונחות בוועדות והן אינן מגיעות לפרקן. מדוע אנח- נו צריכים לתת לאיזו ממשלה שהיא סמכות כזאת, שהיא, בשם ובמקום חברי כנסת יוזמי הצעת חוק, תבקש מהכנסת להפעיל עליה רציפות ? הממשלה תבקש את הרציפות כלפי הצעותיה; חברי הכנסת — כלפי הצעותיהם. אני חושב שזה צודק, זה פשוט, זה מקובל. וקצרה בינתי מלהשיג, חברת-הכנסת בבה אידלסון, מדוע אתם מתנגדים להסדר כזה. אני חושב שיש בכך איזה ביטוי של צרות- עין, של איזו חולשה נפשית. מה הפחד לתת אותה סמכות לממשלה ולחברי כנסת בענין שלשניהם יש סמכות, לאמור — להגיש הצעות חוק ?

 ההסתייגות השניה שאני רואה בה חשיבות היא לקבוע בחוק שהממשלה אינה מודיעה על רצונה, ככתוב בהצעת החוק, אלא מציעה לכנסת שתחול רציפות. יורשה לי לעמוד במלים מספר על הביטוי החדש, שאני משוכנע שזו הפעם הראשונה הוכנס לחוק הישראלי: ״להודיע על רצונה״. בוודאי שלממשלה דרוש רצון. הייתי מאחל שלממשלה יהיה אפילו רצון חזק. אבל אדרבא, יראו לי חוק אחד באיזו מדינה שהיא שבו כתוב שממשלה, התלויה בפרלמנט ובאמונו, באה לפרלמנט ומודיעה לו על רצונה. אני חושב שהמצב הוא הפוך על-פי היחסים בין בית הנבחרים לבין האכסקוטיבה. בית-הנבחרים קובע את רצונו והממשלה חייבת להתחשב בו. משום כך כתוב אצלנו בהצהרת האמונים, שאך אמש שמענו אותה באוזנינו, שכל חבר ממשלה מתחייב לקיים את החוקים שהכנסת מקבלת אותם וגם לקיים את החלטות הכנסת. פירוש הדבר, שהרשות המבצעת הנתונה לפיקוחו של בית-הנבחרים חייבת לקיים את רצונו. זו הפעם הראשונה אנו שומעים מליצה כזאת שהממשלה תודיע לכנסת על רצונה שלה. מדוע זה דרוש לנו ? מתי יתעורר הרצון הזה להודיע לכנסת על רצונה של הממשלה ? בעברית פשוטה אי-אפשר לומר: הממשלה רשאית להציע ? הרי המלה הזאת נמצאת בכל החוקים שלנו והכנסת מחליטה.

 באה הטענה, שאם כך יהיה כתוב, שוב נחסוך בזמן. מה נעשיתם קמצנים כאלה של הזמן ? מה אתם ממהרים כל-כך? אם לא תהיה התנגדות, תספיק הודעת הממשלה על רצונה ותחול הרציפות. אבל בכל זאת אי-אפשר היה לעמוד נגד הדרישה שהכנסת תשקול אם דרושה רציפות או מיותרת. מציעים איפוא לכתוב כך: הודיעה הממשלה על רצונה שיחול דין הרציפות ואין התנגדות — רצונה יקום. ואז הממשלה קובעת, בשביל הכנסת ובמקום הכנסת, תהליך חקיקתי. זו תופעה חמורה מאד. לכל הדעות, החקיקה אינה בידי הממשלה, אלא בידי בית-הנבחרים. לפי הצעת הכתוב, אם לא תקום התנגדות בכנסת, מספיק רצונה של הממשלה בכנסת, והוא ייעשה. לא נאה כך לומר במשטר פרלמנטרי, בוודאי לא נאה בך לעשות.

 אבל נפתחה דלת להבעת התנגדות. ממה נפשך? אם פתחתם אותה, אפילו לא לרווחה, בגלל הקמצנות שלכם ובגלל צרות-העין שלכם, הרי עליכם לדעת — על-פי הנסיון שלנו — שיהיה מי שידאג לכך שהדלת תיפתח לרווחה. מכל מקום, בשם ידידי אני יכול להבטיח, שאם ממשלה זו תהיה, חס-ושלום, גם הממשלה בכנסת השישית, ואנו, חס-ושלום, נהיר, גם בכנסת הבאה האופוזיציה, אז כל הודעה של הממשלה על רצונה שתחול רציפות תיתקל בהתנגדותנו.

 פנחס רוזן (המפלגה הליברלית):

 אבל אם לא תהיו באופוזיציה ?

 מנחם בגין (תנועת החירות):

 חבר-הכנסת רוזן, אם לא נהיה באופוזיציה, אדוני מניח שנהיה בממשלה. פירוש הדבר, הרוב בבית יתמוך בנו. אני מבטיח לו שבמקרה כזה נציע לרוב בבית לבטל את החוק הזה כולו, משום שלפי תודעתנו הוא רע מיסו- דו. הרוב יחליט. מכל מקום, בוודאי נציע לתת לחברי כנסת את הסמכות לבקש רציפות. בוודאי נדע לתקן את החוק, ובמקום המלים ״להודיע על רצונה״ נציע לכתוב ״להציע״. נתקן את האפשרי. אבל לא ננהג, כפי שאדוני רמז בקריאת-הביניים שלו, שאם נהיה בממשלה, אז כבר הרע יהיה בעינינו טוב. הרע יישאר רע ונשתדל לתקנו. אבל לעת-עתה כל זה הוא בבחינת היפותיזה, ואני מדבר על המציאות.

אני שואל עוד פעם: למה לכם לעמוד על חסכון שלא יהיה ? תהיה התנגדות, יהיה דיון. אם כך, מדוע אי- אפשר בפשטות, על-פי הכללים הגדולים של משטר פרלמנ- טרי, לכתוב: הממשלה תציע שתחול רציפות, הכנסת תקיים דיון, ככתוב בסעיף 3, והרוב בבית יחליט. אם הוא רוצה ברציפות — היא תחול ? אינו רוצה — נתחיל בקריאה ראשונה של הצעת החוק.

 אלה הסדרים פשוטים, ותמה אני, גברתי היושבת-ראש, (שמתי לב לחילופי-גברי בראשות הישיבה) מדוע הרוב בבית מתעקש לדחות ולשלול הצעות תיקונים אלו.

רבותי, תצביעו כפי שתצביעו. אבל בדבר אחד אני בטוח: שאנו הגשנו הצעות נכונות וצודקות