הישיבה הארבע-מאות-ושלוש-עשרה של הכנסת השישית – יום רביעי כ״ה לסיון תשכ״ט (11 יוני 1969) – שאילתות ותשובות

חבר-הכנסת י. תמיר שאל את השר מ. בגין ביום ג׳ בסיון תשכ"ט (20 במאי 1969):

בדברו לפני עתונאי ירושלים אתמול אמר השר: "הממשלה לא קיבלה את ההגדרה האמריקנית שרצוי שישראל תחתום עם הצדדים הלוחמים בה על הסכם חוזי, המחייב את החותמים באופן הדרי לשלום". כן אמר השר: "הממשלה עומדת על המושג הברור והפשוט: חוזה שלום".

יואיל נא השר להשיבני:

ו. האם הידיעה נכונה?

2. אם כן - מה ההבדל בין שתי הגרסאות?

השר מ. בגין: ו. הידיעה נכונה. 2.

ההבדל הוא מהותי ויסודי. ההגדרה "הסכם חוזי, המחייב את החותמים באופן הדדי לשלום", הולמת גם את הסכמי שביתת- הנשק ברודוס. ההסכמים ההם היו חוזיים: הם נחתמו על-ידי ישראל מצד אחד ועל- ידי כל אחת מן המדינות, מצרים, סוריה, לבנון וירדן מצד שני. הם חייבו בסעיפים מיוחדים ובמלים מפורשות את החותמים לשלום. ולאן הוליכו הסכמי רודוס ?

בעקבותיהם באו שתי מלחמות, שפיכות-דמים מתמדת, מעשי הרס ותוקפנות בלתי-פוסקים מצד אויבינו, נגד מדינתנו ועמנו. בגלל העדר חוזה שלום בין מצרים לבין ישראל טענה ממשלת קהיר, כי אפילו על-פי אמנת קושטא מ-1888 יש לה זכות לא להתיר לאניות נושאות דגל ישראלי לעבור בתעלת סואץ. הפירוש המצרי של האמנה הבין-לאומית ההיא היה מסולף, אך עובדה רבת-משמעות היא, כי מצרים טענה לקיום ההסגר האנטי-ישראלי המיוחד הזה בגלל קיומו של מצב מלחמה בין שתי המדינות, ואילו מצב מלחמה — כך טענה מצרים במשך שנים רבות — אינו מסתיים אלא בחוזה שלום.

מאז תום מלחמת ששת הימים, החליטה ממשלת הליכוד הלאומי כי הצורה היחידה של הסכם שלום, עליו תהיה היא מוכנה לנהל משא-ומתן, הוא חוזה שלום. החלטה זו אושרה-פעמים מספר על-ידי הכנסת. היא מצאה גם ביטויה בקווי-היסוד של הממשלה, שהוצגו על-ידי ראש הממשלה הגברת מאיר ואושרו על-ידי הכנסת.

2. דברי השר מ. בגין במועצת תנועת החירות חבר-הכנסת ש. מיקוניס שאל את השר מ. בגין ביום ג׳ בסיון תשכ"ט (20 במאי 1969):

השר מ. בגין, בהופעתו לפני מועצת תנועת החירות, קרא להחיל את החוק הישראלי בשטחים המוחזקים ולהרחיב את ההתנחלות בשטחים ("למרחב" מיום 21 באפריל 1969). אבקש להשיבני:

האם דברי השר מ. בגין נאמרו על דעת עצמו או על דעת הממשלה ?

השר מ. בגין:

הידיעה נכונה. אלו הן הצעותי. לו החליטה הממשלה עליהן, לא צריך היה לקרוא לקבלתן או להעלותן לאישור. אין אלו אלא הצעות טבעיות. הן לא נולדו בעקבות מלחמת הישע של ששת הימים. בה' באייר תש"ח, ה-15 במאי 1948, ביום קום מדינת ישראל בחלקה של ארץ-ישראל, אמרתי באזני עם ועדה, בין השאה את הדברים הבאים: "מדינת ישראל קמה. אך זכור נזכור כי המולדת עדיין לא שוחררה... המולדת היא שלמות... מי שלא מכיר בזכותנו למולדת כולה, אינו מכיר גם בזכותנו לשטח משטחיה. ואנחנו על זכותנו הטבעית והנצחית לא נוותר. נישא את חזון הגאולה השלמה ונגשימו. בבוא היום נגשימו. כי חוק עולם הוא אם עובה או אם מישהו מעביר קו מפריד בין מדינת הלאום לבין מולדתה אחת דינו של הקו המלאכותי: להיעלם".

בישיבת הכנסת הראשונה, ביום זי באדר תש"ט, 8 במארס 1949, השמעתי באזני הבית, בין השאר, את הדברים הבאים: "אינני יכול להתעלם מן העובדה שאנו חיים לא רק בתוך מציאות של ביתור בשטח, אלא גם בתוך מציאות של ביתור בנפש... גם אם תנאים אלה או בדומים להם אינם מתירים לאומה לגאול את מולדתה כולה במלחמת שחרור, חייבת היא לחנך את הדור כולו שיזכור את אבדן חלקי המולדת השדודים... כך עשתה צרפת/, כשאבדה לה אלזאס- לורין, כך עשתה איטליה, כשאבדה לה בתקופה מסוימת עיר בירתה, כך עשה העם הצ׳כי... כך עשו כל העמים שבתקופה מסוימת של תולדותיהם הפסידו שטחים משטחי מולדתם... אם ילד ישאל בבית-הספר את מורו: "איפה המולדת העברית ? " - לא ישיב לו המורה בהצבעת על גבולות הזיגזג המסובכים והמתפתלים, שכוח האויב הטיל עלינו בתקופה זו, אלא תינתן לו התשובה היאה לדור הלוחמים והמתקוממים: המולדת היא שלמות, והיא תוחזר בבוא היום לעם ישראל".

בישיבת הכנסת שהתקיימה ב-7 בנובמבר 1956, עם תום מבצע "קדש", שוב אמרתי מעל במה זו את אלה הדברים: "הארץ נשארה הרבה מאוד לרשתה, מה רווח הלב בשמענו את הודעת צבא ישראל על עזה המשוחררת. אבל אם עזה היתה עיר אבות שנקרעה מעל המולדת — ירושלים מה היא, חברון מה היא, בית- לחם מה היא... יסיק העם כולו את המסקנה משחרור השטח הכבוש בדרום. אדמת מולדת הנמצאת תחת כיבוש זר אינה פוסקת מלהיות אדמת מולדת. הכיבוש הזר אינו מפקיע את זכותנו הנצחית על אדמת אבותינו ובנינו... כל העם חייב היום להתאחד סביב ההכרה הזאת, ואז בעזרת ההשגחה העליונה, נזכה לעלות כולנו במהרה בימינו — הממשלה, הכנסת, רבבות בני עמנו - על הר הבית/ כדי לתת שבח והודיה לאלוהי ישראל, על אשר הוציאנו בדור הזה מעבדות לחירות אמת".

לפני תריסר שנים לא זכינו. לפני שנתיים זכה זכינו. עלי להוסיף, כי בעקבות מלחמת ששת הימים קיבלה הכנסת את חוק החלת המשפט על ארץ-ישראל. וזה דבר החוק: הממשלה רשאית, בצו, להחיל את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על כל חלק מארץ-ישראל שייקבע בצו. חוק זה נותן ביטוי מובהק לזכותנו הנצחית שלא הופקעה ולא תפקע לעולמים. על-פיו הוחל "המשפט, השיפוט והמינהל" של המדינה על העיר שבין החומות ועל מזרח ירושלים. אין זה סיפוח כפי שאומרים מתוך חוסר ידיעה או אי-הבנה, זוהי החלת המשפט מכוח הזכות על חלק משוחרר של המולדת. הממשלה עדיין לא השתמשה בסמכותה כחוק ביחס לשטחי מולדת משוחררים אחרים. אך זוהי סמכותה המפורשת. גם משום כך זכאי כל חבר ממשלה, כל חבר כנסת וכל אזרח לתבוע ולהציע כי הסמכות תופעל והצו יינתן. אשר להתנחלות, כבר השיבותי על שאילתות של חברי כנסת אחרים, כי אמנם הצעתי, מיד לאחר תום מלחמת ששת הימים, ושבתי והצעתי ואשוב ואציע, כי תיעשה ותוגבר ההתנחלות, כעירונית כחקלאית, ותקומנה קריות עם תושבים יהודיים בכל שערי ארץ-ישראל המשוחררת.

3. דברי השר מ. בגין במועדון העתונות בירושלים חבר-הכנסת ח. לנדאו שאל את השר מ. בגין ביום ד׳ בסיון תשכ"ט (21 במאי 1969):

פורסם בעתונות, כי בפגישה עם עתונאי ירושלים ביום כ׳׳ה באייר תשכ׳׳ט, 13 במאי 1969, אמרת, בתשובה לשאלה, שהובא לפנינו ולפני גורמים מדיניים אחרים, על-ידי דוברי ארצות-הברית, המושג של ״הסכם חוזי המחייב את הצדדים לשלום". לפי ידיעות אלו בעתונות הוספת, כי כדוגמה הועלתה ההצהרה המשותפת הרוסית-יפנית משנת 1956, וכי הממשלה דחתה את המושג הזה ועומדת על חוזה שלום כהסדר היחידי לקביעת היחסים בינינו לבין מדינות ערב. הריני

מתכבד לשאול את כבוד השר:

האם פרסומים אלה משקפים את דבריך במועדון העתונות בירושלים ?

השר מ. בגין:

א) כן.

ב) ב-19 באוקטובר 1956 נחתמה במוסקבה הצהרה משותפת על-ידי ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות ויפן. בסעיף הראשון של הצהרה זו נאמר: ׳׳מצב המלחמה בין ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות ובין יפן הסתיים בתאריך בו תיכנס לתקפה ההצהרה הזאת, ושלום, ידידות ויחסי שכנות טובה יחודשו׳׳. בסעיפים הבאים מדובר על חידוש היחסים הדיפלומטיים והקונסולריים בין שתי המדינות, על ההתחייבויות הנובעות ממגילת האו׳׳ם, על יחסים כלכליים ועניינים אחרים. אולם בסעיף 9 לאותה הצהרה, שנכנסה לתקפה ב-12 בדצמבר 1956, נאמר: "ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות ויפן מסכימות, לאחר חידוש היחסים הדיפלומטיים התקינים ביניהן, להמשיך במשא- ומתן לכריתת חוזה שלום. בהקשר זה מסכימה ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות, מתוך רצון לקיים את ממשלתה של יפן ובהתחשב באינטרסים של המדינה היפנית, להעביר ליפן את איי הבומיי ואת האי שיקוטו, בעוד אשר ההעברה הממשית של איים אלה ליפן תתקיים אחרי כריתת חוזה שלום בין ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות ובין יפן". על רקע מסמך זה יש לקבוע ולשאול:

א. ארצות הברית של אמריקה חתמה על חוזה שלום עם יאפן ב-8 בספטמבר 1951, ולא על "הצהרה משותפת".