הישיבה הארבע-מאות-ושלושים-וחמש של הכנסת השביעית – יום שלישי, י״ב סיון תשל״ג 12 יוני 1973- הגברת רדיפות יהודי ברית-המועצות, סוריה ועיראק

אדוני היושב ראש, אמנם דיון זה בא מיזמתה של הכנסת ועל-פי החלטתה; והממשלה איננה חייבת להשיב. אבל עלי לומר שהיא חייבת להקשיב. אינני יכול לפתוח דברי מבלי להביע מעל במה זו מחאה חמורה מאוד על המצב שעל-יד שולחן הממשלה, כפי שאנו עדים לו ברגעים אלה. היכן הממשלה בדיון זה ?

עד כאן.

זלמן שובל (הרשימה הממלכתית):

זה עלבון לכנסת שהממשלה איננה פה.

משה ברעם (המערך, עבודה-מפ"ם):

הממשלה ישנה. שר החוץ אבא אבן נכנס עכשיו לאולם המליאה.

ארי אנקוריון (המערך, עבודה-מפ״ם):

אולי אפשר למחוק מהפרוטוקול שהממשלה איננה, מאחר ששר החוץ נמצא באולם ?

מנחם בגץ (גח״ל):

זוהי עצה ׳׳טובה״. אני דיברתי על שולחן הממשלה, ועכשיו אתה מציע למחוק דברי מהפרוטוקול. עם כל הכבוד, חבר-הכנסת אנקוריון, אפשר היה לצפות שלפחות במחציתו יהיה שולחן הממשלה מלא, אם לא כולו. לאחר שנכנס אחד מחברי הממשלה - כל הכבוד לשר החוץ - אתה מייעץ למחוק דברי מהפרוטוקול ל אין לכך שום הצדקה. אני חוזר על מחאתי.

שמואל מיקוניס (מק״י):

חבר-הכנסת בגין, האנשים עייפים אחרי קבלת הפנים לבראנדט. אינך מבין זאת ?

מנחם בגין (גח״ל):

אדוני היושב ראש, ביום 29 באפריל 1973 קיבלה הכנסת את ההחלטה הבאה:

"הכנסת שמעה בחרדה ובזעם על הרצח בבגדד של משפחת קשקוש על כל חמש נפשותיה. רצח זה של משפחה יהודית שלמה והיעלמם של 16 יהודים אחרים מוכיח, כי שארית הפליטה של יהודי עיראק נתונה לא רק לחטיפות, מעצרים שרירותיים ועינויים, אלא לסכנת הכחדה. הוצאתם המוחלטת של היהודים הנמצאים עדיין בעיראק נעשתה כורח וצו אנושי דחוף ביותר.

כורח זה חל גם על אחינו בסוריה הנרדפים על צוואר על-ידי שלטונותיה.

הכנסת פונה לממשלות, לפרלמנטים, לאירגונים בין-לאומיים, בקריאה להתערב מיד אצל שלטונות עיראק ולתבוע מהם לאפשר לכל היהודים לצאת מארץ זו, למען יוכלו להגיע לחוף מבטחים״.

מאז נתקבלה החלטה זו, בהפרש של שישה שבועות, הגיעונו ידיעות מהימנות נוספות על החמרת מצבם של אחינו היהודים בעיראק ובסוריה. זכי קצב, יהודי תושב חלב, נרצח לפני ימים מספר. בביתו שלושה ילדים קטנים התייתמו. אביו הזקן - אין לדעת מנין הוא מוצא אמצעי קיום. בני משפחתו הרבים נאספו אל עמם, משום תנאי הקיום הקשים. והוא עצמו, איש בן 38, נרצח לעין השמש.

הוא הדין בעיראק. היהודים בשתי ארצות אלו נרדפים, נדכאים, מוטלים לבתי -כלא, הפחד הוא מנת חלקם ביום ובלילה. הם נרצחים, וחיי כולם תלויים להם מנגד.

אדוני היושב-ראש, זוהי אחת הזוועות של ימינו. כאן אנו מוצאים ביטוי לסדיסם מדינתי, שקשה לבטא אותו בשפת אנוש. בסך הכל מדובר ב-1100 משפחות, 400 נפש בעיראק וכ-5,000 נפש בסוריה. הם רוצים לצאת. עמנו כולו דורש לאפשר להם לצאת. אבל על ראשם נשפך כל הזעם. אין נותנים להם מנוח ומודיעים: לא נאפשר להם להשתחרר ממר גורלם; נהפוך הוא - הם יישארו אצלנו, בסוריה ועיראק, ויפרפרו בין הצפרניים של הסדיסטים האלה לזמן בלתי-נודע. כל זה בתקופה שלנו.

איננו מתעלמים מן העובדה שהיו התערבויות והיו גם תוצאות, ומספר יהודים יצאו. אבל אנו מדברים על העובדה הנוראה ש- 1,100 משפחות עדיין נמצאות במצב של רדיפות מדי יום ביומו. את היהודים מעיראק אפשר להוציא בטיסת ״בואינג" אחת ולהבטיח להם חיים, חירות וכבוד. מספר טיסות דרושות כדי לפנות כל היהודים מסוריה, המוטלים לתנאי חיים של גטו, עינויים, פחד ורצת. עלינו לפעול בדחיפות גדולה ביותר למען הצלתם של אחים אלה.

אני שב ומציע שראש הממשלה תפנה לראשי ממשלות, ובעיקר לאלה שמדינותיהם הודיעו כי הן מוכנות לקבל את אחינו מעיראק וסוריה למקלט לילה, ותקרא להם להתערב בבגדאד ובדמשק, לשוב ולהודיע כי הם, ראשי ממשלה אלה, מוכנים לקבל את היהודים המעטים המצפים להצלתם. יש לדרוש משלטונות שתי הארצות האלה כי אכן יינתן ליהודים באופן חפשי ומוחלט לצאת.

אני מציע כי שר החוץ יורה ללא דיחוי לנציגנו באו״ם, השגריר תקוע, לבקש פגישה עם מזכיר האו"ם מר ולדהיים ולתבוע ממנו שהוא, מזכיר האו"ם, ייצא בעצמו לבגדאד ולדמשק ויתבע מהממשלות המקומיות את מתן הזכות והאפשרות ליהודים בשתי ארצות אלה לצאת משם ולהגיע לחוף מבטחים.

אני מציע כי שר החוץ, בשם ממשלת ישראל, יכין, שוב ללא דיחוי, איגרת שבה יתאר בפרטי פרטים את מצבן של שאריות הפליטה של שתי הקהילות היהודיות המפוארות האלה, ואיגרת זו תועבר לכל חברי אירגון האומות המאוחדות המקיימים אתנו יחסים דיפלומטיים.

יש לפעול. אני סובר שיש להזהיר באופן מיוחד את השליטים בעיראק ובסוריה מפני מצב שבו יימצאו כמבצעי פשעים נגד האנושות. לא ייתכן שבמרחק של כמה עשרות קילומטרים בצפון נראה בעיני רוחנו את אחינו חיים בגטו, נרדפים על צוואר, ושהתעללות זו תימשך. תישמע אזהרה חמורה בשם מדינתנו למען נזכה לראות את אחינו שבים אלינו, ומסיימים אחת ולתמיד את התנאים הנוראים שלתוכם הוטלו.

ועוד: בשבוע הבא יבקר המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בארצות-הברית. היהודים בארצות- הברית יפגינו למען שיבת -ציון חפשית של היהודים בברית -המועצות. אני משוכנע כי לא רק זכותנו, אלא חובתנו היא לקרוא לאחינו בארצות-הברית, בשבוע הבא, בהפגנותיהם בניו-יורק, בוושינגטון, בסן-פרנציסקו, בלוס-אנג׳לס, בסן-קלמנטה, בשיקגו, ביוסטון ובכל מקום אחר, לתבוע את הצלתם של אחינו מעיראק ומסוריה. תישמע הזעקה של יהדות ארצות-הברית, על כל הכוח הרב העומד לרשותה, גם באזניו של הנשיא ניקסון וגם באוזניו של מר ברז׳נייב, להצלת שארית הפליטה של עמנו בשתי ארצות אלה.

טוב לבשר לכנסת כי לא רק הקהילה היהודית האדירה בארצות-הברית, אלא גם הקהילה הנוצרית, תשתתף במערכה למען שיבת-ציון מברית-המועצות. לכן אנו מבקשים גם את האזרחים הנוצרים בני-החורין בארצות- הברית, שייצאו בעיקר ביום א׳ בשבוע הבא להזדהות עם התביעה האנושית הגדולה לקרוא דרור למיליוני היהודים בברית-המועצות, כדי לאפשר להם לשוב לארץ-ישראל, שיעלו אף הם את התביעה להצלתם של היהודים בעיראק ובסוריה.

אדוני היושב-ראש, נתבונן בחזיון עצמו של ההתעוררות הלאומית הכבירה ברחבי ברית-המועצות בקרב- היהודים למען שובם למולדתם ההיסטורית. במשך יובל שנים, מאז ההפיכה הבולשביקית, התנהל כנגדם מסע בילול כפוי: לא עברית, לא תנ"ך, לא קשר עם ארץ- ישראל, לא התקשרות עם העם היהודי, בילול מלמעלה, ותהליך של התבוללות במשך עשרות בשנים בקרב שכבות נרחבות של אחינו בברית -המועצות. אף-על-פי-כן קם לנגד עינינו חזיון מהמופלאים בתולדות האנושות, חזיון ההתעוררות הלאומית הזאת: אנו יהודים, מולדתנו היא ארץ-ישראל, אנו דורשים לשוב הביתה.

איזה עוול נגרם על-ידי שלטונות ברית-המועצות לישוב היהודי, למיליוני היהודים, באותן חמישים השנים: דיכוי, שלילת זכות לחנך את ילדיהם בשפה הלאומית, בתרבות הלאומית, באמונה; רציחת כל סופר כמעט שכתב בשפת הדיבור, בשפתם של היהודים בברית- המועצות; בתי כלא, מחנות ריכוז, זוהמת, רעב.

אנו נאמר את האמת. נכון הדבר שלאחר שהגרמנים הנאצים תקפו את ברית-המועצות, נלחמו כל אזרחיה, ובתוכם היהודים, בגבורה עילאית נגד הפולש והמשמיד הגרמני, ובתהליך ההתגברות על הכובשים הגרמנים ניצלו יהודים רבים. גם היום נאמר זאת, כי אמת היא. וגם זוהי אמת, שתושבי ברית-המועצות, לא מעטים, נתנו יד כמשתפי פעולה עם הנאצים להשמדת היהודים. שום דבר נכון שאירע, אם לשלילה איומה ואם לחיוב, לא נסתיר גם היום.

אבל הנה לפנינו חזיון אדיר זה אחרי חמישים שנה כאלה. שארית הפליטה של היהדות באירופה, למעלה משלושה מיליון יהודים בברית-המועצות, ומה היא מבקשת ? — תנו לנו ללכת למולדתנו ההיסטורית.

מישהו טוען שאם היהודים דורשים זכות כזאת, מדוע אחרים לא יתבעוה? אין שחר לשאלה זו. בני הלאום האוקראינים חיים במולדתם אוקראינה; הביילורוסים חיים בארצם - ביילורוסיה; הקזאחים [הקוזאקים במקור –א.ט.] חיים במולדתם קזאחסטאן; האוזבקים חיים באוזבקיסטאן. היכן מולדתם של היהודים, על-פי ההכרה של ברית-המועצות עצמה משנת 1947, כאשר נציגה תמך ברעיון של הקמת מדינה יהודית ? האם לא נתנו השלטונות הסובייטיים לבני לאומים אחרים רשות לצאת בדרך הרפטריאציה ? הם איפשרו לפולנים לצאת לפולין, או לשוב אליה; הם איפשרו לליטאים לצאת לליטה, או לשוב אליה; לרומנים - לשוב לרומניה; גם לגרמנים התירו לשוב לגרמניה, הכל בדרך הרפטריאציה הגלויה. מדוע אין הם נותנים ליהודים, לכל היהודים. המבקשים זאת, לשוב בדרך הרפטריאציה למולדתם ההיסטורית של היהודים?

התנועה הלאומית הכבירה הזאת איננה ניתנת כלל לדיכוי, אדרבה, יתבוננו נא שליטי הקרמלין, למה הגיעו. אדם מבקש לצאת לארץ אבותיו - משום כך צריך להטיל עליו אימה, רעב, כופר, בתי -כלא, מחנות ריכוז ? הרי רק משום כך מנת חלקם של אחינו הוא סבל זה. הם מקבלים על עצמם את דין הסבל באהבה ובגאווה. ואף זה הוא חזיון מופלא - הדור הצעיר שלא ידע לא מלה עברית, לא היסטוריה של עמנו, מוכן היום לקידוש השם למען זכותו שלו, למען זכותם של כל היהודים בברית-המועצות, לצאת או לשוב לארץ-ישראל. צאו וראו: פיוטר יקיר נעצר ונשבר. לפני מעצרו מסר לקונביה, כתב העתון ״טיימס" מלונדון, לאמור: אם יכוני, אדבר כפי שאדרש. אני אומר זאת על יסוד נסיוני במחנות הריכוז. אבל דע לך, אם תקרא את הדברים האלה, שלא אני אמרתי אותם, אדם אחר אמר אותם. כאנשים בני- חורין, אדוני היושב -ראש, זכאים אנו לשאול: זה גורלו של אדם; פיוטר יקיר, בנו של הגנרל הסובייטי המפורסם, מקימו של חיל השריון של ברית- המועצות, איך זה קרה שפיוטי יקיר היה לאדם אחר? מדוע מסר את חבריו לתנועה הליברלית הדמוקרטית ומדוע הוא מכה על חטא? מה עוול עשה כאשר נלחם למען חירות האדם בברית- המועצות, למען עתון חפשי מצנזורה ממשלתית ועוד? אבל זו עובדה. הוא נשבר. סילבה זלמנסון, שקולניק, קולצ׳ינסקי, לוויטש, טיומקין, מרימי טיומקין הקטנה - הם לא נשברו. הם מקבלים על עצמם את הסבל של חקירות ליליות, מן הערב עד הבוקר, תוך שלילת השינה במשך שבועות או חודשים, כדי שהאדם — כפי שאנחנו יודעים מנסיוננו - יגיע לרגע שבו יאמר: אני מוכן להודות בכל ובלבד שתתנו לי קצת לישון.

אני מדבר על מציאות, לא על ספרות. הם לא נשברו. הם אומרים: אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. גופם נשבר, כמו של סילבה זלמנסון אחותנו הנמקה עדיין במחנה ריכוז, זוהמה, עבדות ועינויים, אבל רוחה לא נשבר. שקולניק נדון לעשר שנות מאסר. התברר שהסניגור שלו עשה יד אחת עם הקטיגור של המדינה. והסניגור הזה, שהוא נציג הרשות הסובייטית, נתן לו עצת אחיתופל והכניס אותו למאסר לעשר שנים. עכשיו דורש שקולניק: תנו לי סניגור אחר כדי להגיש עירעור. הייתכן עיוות דין נורא מזה? הלכך ייקרא הצדק הסוציאליסטי הנודע? כך עושים צדק - שהמאשים והמגן עושים יד אחת נגד הנאשם והחשוד?

קולצ׳ינסקי הצעיר, נכדו של פרטיזן מפורסם מימי לנין, אמר: אני רוצה לשרת בצבא הגנה לישראל - זה צבאי; אני רוצה לחיות בארץ-ישראל - זאת ארצי. ושולחים אותו לערבות סיביר, עדיין לא הותר לו לעלות.

פרופ' לוויטש, אחד המדענים הגדולים של התקופה, מבקש, קורא: תנו לי לצאת. הוא היום אזרח ישראלי. הוא פונה אלינו בקריאה: אפשרו לי לבוא אל אחי בני עמי בארץ-ישראל. את בנו, אף הוא מדען, חוטפים ברחוב ומשלחים אותו למזרח הרחוק. הם לא נשברו. פרופי טיומקין, הרוצה להביא יחד עמו את בתו הקטנה מרינה, בת 15 או 16, והיא טוענת שהיא רוצה לבוא יחד עם אביה לארץ ישראל, משמיע באזנינו את הקריאה: עזרו לי ולה, מרימי הקטנה. הם לא נשברו; גם לא מרינה הקטנה. מה ההבדל? שוב אני מדבר מתוך נסיון. כאשר קומוניסט נאסר שם והוטל למטה למרתף של ה-נ.ק.ו.ד. או ה-ק.ג.ב. - כל עולמו מתמוטט, כל אמונתו נהרסת. הוא היה קומוניסט. הוא שירת את המשטר, הוא האמין בצדקתו. הוא סיכן את נפשו למען המשטר. הוא הלך אחריו. ועתה הוא רואה: זה המשטר ? — העינויים, המכות, העלבונות, קריאות ״בוגד״, החקירות הבלתי- פוסקות, הודעות הכזב, ה״טרויקה״ המפורסמת, לית דין ולית דיין, אין משפט, בידוד מוחלט, אין משפחה. או אז הכל נהרס עליו והוא מגיע למסקנה שלא כדאי לסבול. אם זה המשטר, מוטב לקבל קצת שינה, קצת מזון, קצת הקלות.

הציונים — לא פיוטר יקיר, אלא סילביה זלמנסון או לוויטש או אחרים, יודעים: יש להם אידיאל. אם צריך לסבול למענו - יקבלו את דין הסבל. אין הם הראשונים והיחידים שסבלו למען הציונות. כך הם אומרים בלבם. לכן אין הם נשברים, הם מקבלים על עצמם את כל הסבל. הם נשארים נאמנים לאמונתם, זו הגדולה המוסרית, האנושית, הלאומית הכבירה. החזיון הזה עשוי לעורר התלהבות בלבו של כל אדם. הנה כי כן, היום הזה, אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, יושבים בביתו של ד״ר אלכסנדר לונס: פרופ' אשבל, ד״ר ברילובסקי, פרופ' אלכסנדר ורונץ, פרופ׳ משה גיטרמן, פרופ׳ אנטולי ליבגודר, ד״ר ולדימיר רגינסקי ומקיימים שביתת רעב. הם מודיעים שהם יוסיפו לשבות רעב עוד ימים רבים. הם מוכנים גם לסכן בריאותם לא רק למען זכות יציאתם שלהם לארץ-ישראל, אלא בעיקר למען זכות היציאה של כל היהודים מברית-המועצות לארץ-ישראל. שליטי הקרמלין חייבים לשאול את עצמם: מה קרה? הזה עניין של הטבת תנאי קיום? הפרופסורים, הדוקטורים והמדענים האלה - זאת עובדה - יש להם בברית-המועצות תנאי קיום הוגנים. הם אינם רעבים ללחם כמו פועלים רבים שם. הם אינם חסרי בגד כמו עובדים רבים שם. הם חיים פחות או יותר בתנאים סבירים. מדוע הם מבקשים לצאת לארץ-ישראל מהארץ שבה הם פרופסורים, דוקטורים, מדענים, וזוכים לא רק לתנאי קיום הוגנים, אלא גם ליחס של כבוד?

שמענו פעם מימרה מפיו של קרל מרכס: הקיום קובע את ההכרה. בברית-המועצות, בארץ הסוציאליסט המתגשם, אנחנו מוצאים הוכחה כי ההיפר הוא הנכון — ההכרה קובעת את הקיום. וההכרה היא התובעת מהם לתבוע ולקבל סבל וסכנה על עצמם, לשוב לארץ-ישראל ולהילחם למען זכותם של אחרים לשוב לארץ-ישראל.

באותו יום שבו נתקבל מברק על שביתת הרעב הזאת, כפי ששמענו מפי הכתבת של ׳׳שידורי ישראל״ הגברת שרה פרנקל, וכן על-ידי הוועדה למען יהודי ברית-המועצות, קיבלנו מברק בזה הלשון: ״שעה שאתם דנים על מצבם של יהודי רוסיה שהביעו- רצונם לחיות בישראל ומוחזקים בכוח בברית-המועצות, אנו פונים אליכם ומבקשים שתזכרו כי בדבקותכם בעקרונות ובליכודכם תלוי גורלנו. תזכרו גא את המסורת העתיקה של ימינו - הצלת אחים חובה קדושה של כל יהודי. אנו מאמינים שתעשו הכל להצלתנו.״ על החתום: אידה נדל, אלכסנדר טיומקין, אליה קורנפלד, פאול אברמוב, משה ונינה בלפור, בוריס ציטלניוק, ולרי בקיזה, לאוניד ציפין,, מיכאל בבל, יעקב ברבסקי.

שוב, מתוך סיכון עצמי, בגלוי שלחו את המברק הזה. ועלינו לשמוע. בקשר עם שביתת הרעב של המדענים אנחנו קוראים מעל במת הכנסת כי מדעני ארצות- הברית, בימי ביקורו של מר ברז׳נייב באמריקה, יקשיבו לזעקה של עמיתיהם ויעשו מצדם מאמץ כדי להביא לשיחרורם. יתכנסו נא המדענים, הפרופסורים והסטודנטים באוניברסיטאות בכל רחבי ארצות-הברית, ויתבעו שוב מאזני הנשיא ניקסון ומר ברז׳נייב גם יחד, שיינתן ללוויטש ולבנו לבוא הנה, לטיומקין ולבתו הקטנה ולמדענים החתומים על שני המסמכים האלה, ולכל יהודי ברית-המועצות.

שיבת- ציון מברית-המועצות - זו התביעה. כדי לדעת כיצד לכלכל את מעשינו לקראת ביקורו של מר ברז׳נייב בארצות-הברית, עלינו, אדוני היושב-ראש, להחליט להשתחרר לחלוטין מאימת המלה המוליכה אימים: ״התערבות״. איזו התערבות ל בימינו, לאור נסיוננו, לאור נסיונה של האנושות כולה בשנות השלושים והארבעים, מישהו יירתע מפני מלה כזאת ?

בימינו מתערבים. אין צורך לומר: אנחנו משמיעים את הדברים האלה, אבל איננו מתערבים. להיפך. מצווה לומר: אנחנו במפורש מתערבים. רדיפות אדם, שלילת זכות, עינויים מוטלים על אנשים, סבל שהוא חלקו של לאום מסויים - הזה עניין הקרוי עניין פנימי של הארץ שבה מתרחשים דברים כאלה? חלילה וחס. לא עוד. כפי שאמרתי לפני מספר שבועות, זה היה הנשק שבו השתמש אשמדאי נגדנו ונגד כל העמים כדי שיינתן לו לכלות את מלאכת ההשמדה. לא עוד. כן, להתערב ולהציל ולמנוע סבל, עינויים, שפך דם, סכנות גדולות לעתיד. זו החובה. כך נוהגים היום כל העמים, קל וחומר עמנו. יש גם הוכחה שבברית-המועצות מתחילים להבין שמצבם של היהודים בה אינו עניין פנימי. בקשר עם גזירת הכופר או חרפת הכופר על פרופסורים אשר את רשימת שמותיהם קראתי, שלח מר ברז׳נייב מה שנקרא ״איגרת בעל-פה״ לנשיא ניקסון, והודיע לו באופן רשמי שאותו כופר לא ייגבה במשר זמן מסויים.

מר ברז׳נייב גם ביקש את הנשיא ניקסון או הסמיך אותו להודיע על כך לקונגרס של ארצות-הברית. הנה כי כן, כבר לא נשמעת טענה ממוסקבה: עניין פנימי הוא, אתם אל תתערבו. נהפוך הוא. מר ברז׳נייב קיבל את העובדה שיש זבות לנשיא ארצות-הברית, בשם מיליונים אזרחים יהודים ולא-יהודים של ארצו, להתערב בעניין האנושי הזה ולדרוש את תיקונו.

נלמד ימן הפרק המסויים הזה לקח. כולנו זוכרים שכאשר ברית-המועצות הטילה את הכופר המביש הזה, היו חוגים שמהם יצאה ואלינו עצה: אין ברירה, צריך לשלם, צריך כבר להתחיל לאסוף כסף כדי לשלם. אנחנו אמרנו לאו מוחלט. יש סיכוי לבטל את החרפה הזאת. אמנם היא עדיין לא בוטלה כליל, אבל נעשה הצעד הראשון לקראת ביטולה, ואין טענה של התערבות בענייני פנים.

לכן, אל נא תהלך המלה הזאת אימים על מישהו מאתנו, כאשר אנחנו, מעל במת בית- הנבחרים של מדינת היהודים, שטעם הקמתה ותכלית קיומה להציל יהודים ולהשיב אותם למולדת, קוראים ואת הקריאה הזאת. אל נא תישמע טענה זאת, כאשר ואנחנו אומרים מעל במה זאת, לקראת ביקורו של מר ברז׳נייב בארצות-הברית: אחינו, מיליוני היהודים בארצות-הברית, קומו ופעלו, קומו ועשו יומם ולילה למען הצלת אחיכם בברית-המועצות.

אתמול נמסרה עצומה בשמם של עולי ברית-המועצות. על דעת אירגון ואסירי ציון והתאחדות עולי ברית- המועצות, בחתימתם של שבעה עשר ומעלה מקרב העולים מקרוב באו מברית-המועצות, נמסרה עצומה למר ג׳קסון ולעמיתו בבית הנציגים מר וונק, שבה נאמר בין השאר: "הוכחתם, סנטורים נכבדים, התעניינות עמוקה בבעיה אנושית זו הקשורה בגורלה, עתידה, קיומה וחירותה של שאתת הפליטה של יהדות אירופה. מתוך הכרת טובה על מה שעשיתם הננו פונים אליכם בקריאה להגביר את מערכת ההצלה. למעלה משלושת רבעי חברי הסנאט הודיעו על תמיכתם בהצעת החוק של הסנאטור ג׳קסון. אנו קוראים לכם להתמיד בתמיכה בהצעה הטובה הזאת, התובעת את קיומה של זכות ואנושית יסודית. אגו מבקשים מכם לעמוד בכל הכוח הרב שברשותכם על הבטחת זכותם של אחינו לצאת ואת ברית-המועצות, ללא מכשול או הגבלה, ולשוב למולדת ההיסטורית.׳״

טוב שלמעלה משבעה-עשר אלף עולים מברית- המועצות, חלק ניכר מאוד מקרב העולים שבאו בשנים האחרונות, חתמו על העצומה הזאת, וטוב שהסנאטורים וחברי בית-הנבחרים שמעו את הפנייה הזאת. על כולנו להתייצב מאחוריה, פה ושם.

הצעת התיקון של הסנאטור ג׳קסון כבר הוכיחה לא רק את צדקתה, אלא גם את יעילותה. היא הביאה כבד תוצאות מבורכות בטרם נתקבלה, קל וחומר משתתקבל.

הפנייה השלישית היא אל הנשיא ניקסון, נשיא ארצות-הברית. הוא עומד לקיים דיונים על בעיות העולם עם מר ברז׳נייב. אנחנו קוראים לנשיא וארצות-הברית מעל במת הכנסת, שיעלה לפני מר ברז׳נייב במלוא היקפן יאת הבעיה ואת התביעה האנושית הגדולה לשיבת ציון של היהודים, חפשית מכל מכשול והגבלה. עלי להזכיר כי לפני מספר חודשים ביקר אצלנו מושל ניו- יורק, מר נלסון רוקפלר. לקראת סיום ביקורו הודיע, שלפי הידיעות הנמצאות בידו, הושגה הסכמה בין הנשיא ניקסון ואו נציגו ובין מר ברז׳נייב ואו יועציו, שלפיה יעלו מברית-המועצות מדי שנה בשנה כשלושים אלף יהודים. אז באה הכחשה רשמית לידיעה זאת, ואפילו הושמעה טענה נגד המושל רוקפלר על שגילה — אם מותר לומר כך — את הידיעה הזאת. חובתנו על-פי האמת להודיע היום: יש יסוד להניח, כי הידיעה שיצאה בפומבי מפיו של המושל רוקפלר היתה אמיתית. אנחנו רואים ואת המספרים האלה במציאות שלפני שנה ובמציאות החודשית של שנה זו. ודאי, בעינינו הצלת נפש אחת בישראל היא עולם ומלואו, על-אחת-כמה וכמה, רבבות יהודים, אבל חלילה לו לנשיא ניקסון לקבל רושם שאנחנו מקבלים את המכסה החודשית או השנתית הזאת. ואילו היה לו רושם כזה, לא היה משמיע שום תביעה נוספת ואולי היה תובע ואיזו הגדלה מספרית. חלילה. הכנסת חייבת להיות היום מאוחדת בתביעה שתבוטל כל מכסה ולא תידרש חלילה. התביעה האחת שיש להציג אותה בגלוי, בתוקף מוסרי, היא: כל יהודי בברית-המועצות המודיע כי הוא רוצה לשוב לארץ-ישראל, יינתן לו, ולא יאונה לו כל רע. עוד יותר: הנשיא ניקסון, בשם עם מושמד ונרדף, בשם הצדק האנושי, בשם כל בני-החורין, לא רק בארצנו, אלא ברחבי תבל, צריך לתבוע ממר ברז'נייב את התביעה הבאה: עליכם, על שלטונות ברית-המועצות, להודיע בגלוי, כפי שהודעתם גם לי משהו על אותו כופר השכלה, כי רשאי כל אזרח ברית-המועצות, בן העם היהודי, להגיש בקשה לצאת לארץ-ישראל, כי יוכל לצואת לארץ-ישראל ושום ידע לא יאונה לו, לא לו, לא לבני- ביתו, לא לקרוביו, עקב בקשה זו. זאת היא התביעה האמיתית. ואז ייווכחו השלטונות בברית-המועצות כמה יהודים בארצם רוצים באמת לשוב למולדת ההיסטורית של העם היהודי. כל הגבלה היא התעללות. ומדובר לא רק בהגבלה, אלא ברדיפות נוראות. קם איש-מדע, שעשה כל-כך רבות למען ברית-המועצות - במוחו, בשכלו - והוא אומר: אני רוצה לשוב לארץ-ישראל; מיד מטילים עליו פיטורין מן העבודה, סבל לו ולבני-משפחתו.

העולם החפשי שואף בימים ואלה למה שנקרא "התקרבות". אדרבה, אם התקרבות זאת תביא לשלום בין עמים, נברך עליה. אבל אם מדובר בהתקרבות, ואיך יכול העולם החפשי, בדור שבו היתה אושוויץ, בראותו התעללות כזאת בלאום ובבניו, רק משום שהם רוצים לשוב למולדת, להגיע אל הבית שלהם, לחיות עם בני- עמם, בחירות ובכבוד - ואיך הוא יכול להשלים עם תופעה כזאת? אם קיימת איבה, אם פעורות תהום, אם אין מושיטים יד לשלום, אין השפעה, וקשה לצפות שבתנאים כאלה מישהו יכול להשפיע על מבצעי הרדיפות. אבל אנחנו מדברים לא על תקופה של עימות, אלא של משא-ומתן, של מילוי התהום, של התקרבות - לטובת שני הצדדים. אם מתקרבים, הבקשר עם התעללות כזאת מחרישים ? עמה משלימים ? זוהי השאלה האנושית-המוסרית שעלינו להציגה. ואם כך נציג אותה, יש יסוד להניח שגם נשיא ארצות-הברית וגם שני בתי-הנבחרים, העתונות, כלי התקשורת והרוב המכריע של העם האמריקני, אשר רבות מעתיד התפתחותה של ברית-המועצות תלויות ברצונו הטוב בעתיד הקרוב - כולם יאמצו את התביעה הזאת, הצודקת, הפשוטה, הגורלית: אין מכסות. מה זח שלושים אלף מתוך שלושה או ארבעה מיליוני יהודים שבברית-המועצות ? — והרי במשך עשרים-וחמש שנה מגיעה כל אוכלוסיה להכפלת מספרה. חלילה לנו ליצור רושם שמדובר בכמה עשרות אלפים בשנה. כל יהודי המבקש לעלות - יינתן לו, ותימסר הודעה מהאש שבקשתו לא תגרום  לו לשום רעה והוא ייצא, ללא הגבלה ומכשול, לארץ- ישראל.

כיוון שאנחנו משמיעים ואת הפנייה הזאת לנשיא ניקסון ולכל דעת הקהל הנאורה בארצות-הברית וברחבי-תבל, על אחת כמה וכמה שיש לנו מלוא הזכות לפנות לאחינו מארצות -הברית. ואנא, מורי ורבותי מכל הסיעות, היה פעם תסביך בגולה של מה שנקרא ׳׳נאמנות כפולה׳׳. ואני חושב, שהרוב המכריע של עמנו כבר מזמן השתחרר מתסביך זה. בוודאי שיש להם זכות לעמוד לצדה של ומדינת היהודים ולעשות למענה ולמען בטחונה; יותר מזכות, גם חובה. בשעתו הכיר הנשיא ג׳ונסון בזכות זאת באיגרת מיוחדת שהפנה לנציגי היהודים בארצות-הברית: זאת ארץ ואבותיכם מקדם ואלה אחיכם, החיים פה. איזה תסביך של נאמנות כפולה? נהפוך הוא. עמי העולם יכבדו את היהודים שיודיעו: לבנו וכל נפשנו עם אחינו היהודים בארץ-ישראל, בכל שעה, בכל מצב של סכנה, כל יום. וכן בצדנו. לנו יש זכות מלאה לפנות אל אחינו היהודים בארצות-הברית שיעשו למען אחינו ואחיהם בברית- המועצות. שום התערבות אין כאן. סליחה, יש התערבות - זו הרצויה, למען עניין אנושי. יש עם יהודי אחד — אנחנו פה, היהודים בארצות-הברית, היהודים בברית-המועצות ובכל חלקי העולם, עם יהודי אחד, כפי שכתב הרצל בלשונו הפשוטה, הגדולה. משום-כך בני העם הזה, אנחנו פונים אל בני העם הזה מעבר לאוקיינוס ואומרים להם: עשרת הימים הבאים, מיום ב׳ הבא ועד צאתו של מר ברז׳נייב, חלילה לכם לתת ליום אחד או שעה אחת לעבור בלי שתביעו בכל התוקף המוסרי, בכל הכוח העומד לרשותכם - והוא כוח רב מאוד — את התביעה לשיבת- ציון חפשית של היהודים בברית-המועצות. אכן, כפי שנאמר ב-26 במאי, עם פתיחת הדיון הפרלמנטרי הזה, שמונת הימים הללו של ביקורו של מר ברז׳נייב באמריקה צריכים לעמוד בסימן התביעה המתמדת של שיבת-ציון חפשית מברית-המועצות. ששת מיליוני היהודים בארצות -הברית חייבים לזכור כי זוהי שעה גורלית ושעת כושר גם יחד. ויש יסוד לתקווה, ואני מביע אותה מעל במה זו, כי אכן אחינו בארצות-הברית יוכיחו, בי כך הם ניצבים מאחורי התביעה ההיסטורית הזאת.

אדוני היושב-ראש, היה היה אדם נקי, טהור, בעל לב טוב, רגיש, וסופו היה מר מאוד. שמו יאן מסריק, בגו של תומס גריג מסריק, מייסדה של צ׳כוסלובקיה. מה שקרה לו ידוע. לא אוסיף. בשנת 1947 הוא ייצג עדיין את ארצו באירגון האומות המאוחדות, שם נתקיים דיון על הקמת מדינה יהודית. באחד הימים קם יאן מסריק והשמיע בדיון ההוא את הדברים הבאים - והם חלים כל-כך על ימים אלה: אומרים לי, כי יש בעיה של נפט ושל צינורות נפט. אני אינני מומחה לשאלה זו. אבל אני יודע שקיים בהיסטוריה צינור אין-סופי של דם יהודי שפוך.

והיום נאמר: בצינור האינסופי הזה — כמה דם יהודי עוד יישפך כדי שנזכה לכך שעמי העולם יתייצבו מאחורי התביעה הזאת: הצילו את אחינו מסוריה ומעיראק, ואפשרו לאחינו מברית-המועצות לשוב הביתה, בו יחיו כבני-חורין, בכבוד אנושי? זוהי השעה הגורלית, זוהי שעת הכושר. תישמע התביעה.