הישיבה הארבע מאות וארבעים ושש של הכנסת התשיעית יום שלישי, ט"ו באייר התשמ"א 19 במאי 1981 – אזכרה לחבר הכנסת הראשונה אורי צבי גרינברג ז"ל

דברי הכנסת
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ט"ו אייר התשמ"א, 19 במאי 1981
מתוך:
כרך 91
נושאים:
שונות - הספד. ממשל - כנסת
בגין נושא נאום הספד לאורי צבי גרינברג
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, אורי צבי טור-מלכא הוא אחד המשוררים והמקוננים הגדולים בתולדות ישראל-סבא בכל דורותיו. כדי להבין את גדולת יצירתו, את כנפי שכינת השראתו שנחו עליו, את עומק מחשבתו, מוטב שנמסור לו, למשורר, את רשות הדיבור: ״ — ואתה אלהים המציץ במחזה היער הזה! השחר מפציע אזי ובצע שותת דם זיו העולם בבשר הכחל...

— מהרו מהרו יהודים... סוף יער ותחלת נהר.. ושחר עולה!

הנה יהודיך במים, אלהי צבאות,.. הנה הם טופפים, בוססים!

כמה צנחו תחתיהם בחשרת מים, אתה יודע מנינם... ואשר מגיעים בנס אל פס-יבשת-גבול אחרי חצותם

חשרת מים, כפצע שסוף-ברחבות מדמדם שמש היום לעיניהם ומתוכו כמשער-דם יוצא סרדיוט אחד של ספר :

מלאך המות עצמו, מוריד משכמו-את רובו ומצוה צו לפי קו כידונו:

— חזרה אל הנהר ואל היער המשלג... אין כמירת רחמים בשחרית לבין נהר ויבשת ספר וסרדיוט,

אף על פי שנראים שבילי עפר רבים-מטל להליכה... יש זריחת דם בנהר ושאיבת-מגנט-במימיו לבשר חי... ודומיה-רגעית-נצח-אכזר            - -

אתה רואה עדה יהודית אל קו נהר ואל פני סרדיוט ונוף ארץ שלגית שבתי לבן אדמי גגות ועצמי מבט- חים באפקה...

אלו שחצו את חשרת הנהר הזה — שבים אל המים... יורדים ישר אל מעונות הדגים : אבות אמהות ילדים...

אתה שומע, אלהים ? — פכפוך ובעבוע וזריחה... ואשר מאלה מהסס אם לרדת כי לפתע שכח את תורת השחיה

שידע עוד לפנות בקר,

נופל לבסוף על פניו :

כאלו בתפלה על שפת מולדת שלו,

וכאלו מצא את החיק שבקש

ומגבו בוקע עשן (כי ירה בו הסרדיוט)...

כל ראשו במים שקוע: כאלו מציץ בעמק לבית אמו שם...

וגופו משכמו עד רגליו מוטל: עדי תכסהו אתה אלהים בשלגיו,

או כי לא תכסהו בשלג, כי התמוז הנגה בארץ אז והיער שמעבר לנהר מצמיח תות בעשב וכל עץ מלא שרף

וקני צפרים ושלות ניחוח בשחרית... וירד וגחן הסרדיוט אל הגוף שמוטל על פניו המימה לחפש אחרי הנמצא בכיסיו

אתה רואנו במצעד-אחרית-יהודים מן עיר אל שדה בור

ורואנו באים אל המקום וחופרים למעננו קברים בצו אויב:

יודן העריין! אומר האויב, ועת אשר נרד-נרד לתוך אלו בורות:

אחד את השני קובר בחי-עוד ואת היהודי האחרון תוך כדי עמידה בבור, מאין לו קובר יהודי חי, מוחץ האויב בקת רובו... שוכב המחוץ בבורו המגלה :

אתה רואהו שוכב וחמת שמיו רבה! ואפשר שתקשר עננים ובא רעם ואחריו גשם אלהי... ותמלא אלהים מים את הבור והיהודי כדג מת בם...

הדעת תופסת היטב את המחזה! הדמיון קופא.״ מאז, אדוני היושב-ראש, נכתבו על-ידי הנביא המלים : ״על שבר בת-עמו מקדם זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה, כל מחמדיה אשר היו מימי קדם בנפול עמה בימי צר באין עוזר לו, באין עוזר״, ועד אשר חיים נחמן ביאליק קונן בזעם על עיר ההריגה — עדיין לא נכתבו, ספק אם אי- פעם ייכתבו, דברים כאלה על השואה, שלה הציב אורי צבי טור-מלכא מצבה חיה לדורי דורות.

ו״באזני ילד אספר:

ילד עברי, בביתי בציון המשפלת. ערב. דמדום. אני

שח — ואתה לברכי.

לך, חביבי, אספר את ספור-המעשה במשיח הטוב שלא בא.

לגדולים פה ממך לא אספר, חביבי. לגדולים אין עינים כאלה ויקר שכזה אשר בעיניך.

גדולים לא יקשיבו כמוך, אטמם מאד הגורל בציון, ונפשם משולה למנורת כלי-חרס בכפר...

ויגונם לא יזרח בשתי דמעות נפלאות כאשר בעיניו ;

ולא אוכל נשק במצחם כאשר במצחך בעת אספר את ספור האסון במשיח      - - -

הוא לא בא, המשיח ... כנשר הוא עף מעל לתהומות- הדמים.

אני שמעתי ביום ובלילה את משק-כנפיו. ועד לחוף-יפו הגיע בצורת-אדם עם ילקוט עלי שכם: עני ואביון בר חזון

ובר חרב            - - -

ואני הכרתיו אחר-כך בחורש ההולך תחת שמש לוהטת בניר

ובחוצב המפרך חלמיש ירושלים. הוא היה כה קרוב.. .״

״יהודה היום — יהודה מחו (פנייה לבריטניה):

... לו חכמו יועציו, לו הבינו אחרית!

לו הריחו כמוני את בא היתמות לך

ויום מלכותך הנוטה לערב            - - -

אני רואך היורדת בים חיפה וביפו

אלי אניות אנגליות להפליג           - - -

ובגב חיליך קר וחם, כבגבי,

בעת כתבי זה השיר.

ולי יש משיח ואם עודנו רחוק,

הוא חבוי כחרבו של דוד בנדנו.

אני רואה ענויים שיבאו עלי:

אימים מאלה אשר בהוי.

אני שומע הרבה יללות באזני.

אני רואה הרוגים וטבוחים ובערות.

אני רואה בתי-כלא עבים, תליות —

בירושלים, ביפו, בעכו — ופני

סיקריקין יהודים נדונים למיתה.

אני רואה איך הללו הולכים לתליה

ושחרית-ירושלים בשעות פניהם.

ואני רואה כבר סיעת-אוירוני במחוג

על פני הר הבית חגה ביום חג.

אני רואה המוני חוגגים, עת יורים

אל נחל קדרון אלפי יריות,

כמספר שני הענות.

אני רואה הר הבית כסיני בוער

ורוכב שותת-אש בחצוצרה מחצצר.

ודגל דוד — במגדלו של דוד.״

ולסיום:

״נאהב, יהודים! נא נאהב את עצמנו מאד!

גדול הוא העולם ושבעים הם לאמיו.

הו, שובי נא יד יהודית התועה זה דורות

ולה כלי המאור לשלום בלאמים.

יחדו נתפלל תפלת האחוה הגדולה,

הקדושה כדם חי הנגר לרגלי מרצח ;

הטהורה כדמעה מעינו של תינוק מיתם.

הגויים פותחים לפנינו האש והים

ואנחנו בחרנו: חיים ותקומה למלכות.

כתף אל כתף! לבל יהי רוח

בין גוף יהודי למשנהו, צפופים!!

עדת יהודים המצפה למשיח."

אורי צבי זכה לגדולות ונצורות. אמרו חז״ל: ״כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה״. ואורי צבי התאבל כל ימי חייו על ירושלים שחרבה ונפלה. מפיו ומתחת לעטו לא מש השם ״טיטוס״ מחריבה של ירושלים. ולכן, משום שהתאבל כל ימיו על ירושלים החרבה, המושפלת, הכבושה, הוא זכה בשמחתה, בגאולתה, באיחודה ובשחרורה.

המשורר הלך לעולמו, אך המשורר גם חי בעולמו, עולם סגור ונעול, איש לא יחדור לתוכו. אין לדעת מתי בא רעיון ההשראה, ברדת הליל או בהפציע השחר, בשכבו או בקומו או בלכתו בדרך. אין לדעת האם הרעיון המושר ילבש צורה של חרוז או של שיר לבן, צורה אפית, לירית, או דראמאטית. אין לדעת — רק הוא היודע. הוא חי בעולמו והוא הלך לעולמו.

אך המשורר לא מת. לעולם לא ימות המשורר. הוא חי בשירתו, והיא שלהבת, לא תכבה לעולמים. והיא אור, ולא יחשוד לנצח, שירתו היא לנצח.