הישיבה הארבעים-ושמונה של הכנסת השישית – יום רביעי, כ״ד אדר תשכ"ו (16 מארם 1966)- הצעות סיעות רפ"י וגח"ל להביע אי-אמון לממשלה

אדוני היושב-ראש. בדברים שהשמיע שר החוץ באזניו של כתבו של עתון צרפתי חשוב "לה מונד" הוכללה פיסקה המוקדשת לי באופן אישי. היא מחייבת תגובה אישית. שר החוץ אמר בנוסח שלו שאני מסמל את ״האירדנטיות של אלה החולמים על אנכסיה של ירדן".

באתי לומר שאילו היה מר אבן משמיע דברים אלה בלבד, לא היה עולה כלל על דעתי לראות בהם עילה להגיש הצעת אי-אמון. נהפוך הוא — הייתי רואה בהם אות כבוד, הילה ותהילה. שר החוץ השתמש במלים שמקורן האטימולוגי הוא לטיני. הן עתיקות. אבל יש בהקשר זה מלים יותר עתיקות; הן עבריות: ושבו בנים לגבולם; ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים! הגאולה השלמה. זהו החלום שאבותינו חלמוהו בכל נדודיהם, הוא עבר מדור לדור ולא יסוף: הזכות לארץ המולדת, לארץ האבות שהיא שלימות, ואין עליה ערעור בכל תהפוכות הזמן. האמונה המקודשת של עם החולם לשוב אל מאין בא, ולחיות עם שכנינו בשלום מתוך שיווי זכויות ואחווה אנושית. לסמל את כל אלה, — אני סבור שלתהילה כזאת אין אני ראוי כלל.

אבל שר החוץ של מדינת ישראל הדביק לחזון המקודש של עמנו מימי קדם ועד דור אחרון את התו של ״הרפתקנות צבאית"; את הסירוב כביכול לקיים יחסי שלום, בעוד שהוא יודע וחייב לדעת — אולי ראשון מבין השרים — היכן האשם באי-קיומם של יחסי שלום. מי שנושא את הזכות לארץ אבותינו כזכות — אינו שולל, הוא מחייב, יחסי שלום שאין בהם ויתור עליה.

אבל כלום משקיף אובייקטיבי, לא רק שר חוץ של מדינת ישראל, יכחיש שמאז קמה מדינת ישראל יש גורם אחד ויחידי הטוען: אין ולא יהיה שלום עמה, הלא המה שליטי ערב? הם מודיעים שהמלחמה עם מדינת ישראל היא בלתי-נמנעת — הודעה חסרת תקדים בתולדות העמים והיחסים הבין-לאומיים. כרגיל אפילו מדינות עוינות מכריזות כי שום מלחמה אינה בלתי-נמנעת. במקרה שלנו אנו שומעים על מלחמה בלתי-נמנעת, שאת התאריך שלה יקבע מי שעושה את ההכנות לקראתה. ואחר כל אלה בא שר החוץ, בפני דעת-הקהל של עמים זרים — העתון "לה מונד" נקרא לא רק בצרפת — מחלק את האשמה הזאת, ומקצת ממנה הוא מטיל לדלתו של חלק מבית ישראל.

עתה התבונן נא, שר החוץ, יחד עמנו, איך נהגת מבחינה ממלכתית. יש ממשלה ויש אופוזיציה. אנחנו משוכנעים שהאופוזיציה, בהופיעה בחוץ, אינה צריכה להתקיף את הממשלה. מה דינה של ממשלה המופיעה כלפי חוץ ומשמיצה את האופוזיציה?

אתה שר חוץ של מדינתנו, אינך יכול להיות תעמלן חוץ של מפלגתך. אתה למדת אסכולה פרלמנטרית בבריטניה. מר אבן הנכבה אמור בנפשך והגד נא לנו, הייתכן ששר חוץ בווסטמינסטר יזמין את הכתב של "ניו-יורק טיימס" ויאמר לו בשביל דעת-הקהל האמריקנית שהאופוזיציה היושבת בבית-הנבחרים פניה להרפתקאות צבאיות, שהיא שוללת יחסי שלום, שאינה רוצה באיזון בין ציוויי בטחון לבין צו של דו-קיום? אדרבה, אמור נא לנו על פי הנסיון שלך, לו כך היה אומר שר חוץ בבריטניה — האם לא היתה קמה סערה חסרת-תקדים בפרלמנט השליו כביכול? האם האופו- זיציה לא היתה דורשת שיניח תיקו, לאחר שכך פגע באחד היסודות החשובים ביותר של חיים דמוקרטיים?

ואל נא יאמרו לנו: בעצם מה ההבדל, יש בימינו אמצעי קומוניקציה, מידיים, המוניים, ואם אנחנו מתווכחים בבית- הנבחרים שלנו, כלום אין יושבים פה כתבי חוץ? הם יכולים לרשום, לתרגם, להבריק. מי שאינו מבין את ההבדל בין ויכוח חופשי בבית-הנבחרים לבין הגשת חומר במישרין לעתון זר, לכלי נכרי — איך ישיג יסודות של ממלכתיות אמת? ויכוח חופשי בפרלמנט בא להוכיח שקיים חופש דעות; יהא אפילו חריף, הרי אינו אלא לכבודו של העם שבניו כך מתווכחים. אבל אם בא מישהו, וביחוד שר החוץ, החייב כלפי כל העמים לייצג את הממלכתיות העברית, את הדרה, את חידושה, והוא מאשים בהרפתקנות צבאית מפלגות

בישראל --

דוד בן-גוריון (רפ"י):

את הממשלה שהוא היה חברה.

יצחק ה. קלינגהופר (גח"ל): הוא היה סגן ראש הממשלה, של אותו ראש הממשלה.

מנחם בגין (גח״ל):

--המייצגות מאות אלפי אזרחים — הרי אני רוצה לשאול אותך, מר אבן: האם מתוך ידיעותיך המרובות בדברי ימי הפרלמנט הבריטי לא תזכור ביטוי, אשר במקרה של סכסוך מר בין האופוזיציה לבין הממשלה מטילו דובר האופוזיציה — תמצא את המשפט הזה בכרכים רבים של ה״הנזרדס״—: ״אנחנו סוברים שהאדון הנכבד, לאחר שנהג כפי שנהג, היה מיטיב לעשות לו היה עוזב את הבית הזה ולא היה מראה פניו עוד פה"? כך נוהגים בפרלמנט הבריטי, ממנו למד מר אבן את הפרלמנטריזם ואת הנוהג הנאה.

בוודאי, יש בכך פגם נוסף. אנחנו היינו באופוזיציה גם כלפי הממשלה הקודמת וביקרנו דרכיה. כשהיינו בחוץ-לארץ היינו תמיד אומרים: אנחנו באופוזיציה אליה, נבקר אותה בפרלמנט שלנו. אבל אתה, מר אבן — איני סובר שהיית יום אחד באופוזיציה —, הרי אתה היית בממשלה הזאת שאת חבריה אתה מגנה היום בהדביקו בהם את התו של הרפתקנות צבאית. זה פגם חמור מאד. אפשר להבין את שר החוץ של גאנה, שבהיותו עדיין עם אנקרומה בפקין דיבר על הרפתקנים צבאיים באקרה; משעזב אותו — דיבר על ההרפתקן אנקרומה, וחזר לגאנה. אבל, עם כל הכבוד, יש איזה הבדל! וצריך שיהיה איזה הבדל.

כך מבחינה ממלכתית.

ומבחינה לאומית — אדרבה, התבונן יחד אתנו איך התנהגה. אתה, כאילו היינו עדיין בתקופת העבר הטרום-ממלכתית, הלכת אל עתון נכרי, אל עם אחר, ובפניו חילקת את העם הזה לשני סוגי אנשים. מצר אחד — היהודים ה״מערכיים״, היהודים הטובים, ההוגניט, חפצי השלום ורודפיו; ומצד שני — יהודים אחרים, רעים, הרפתקנים, מפירי שלום, אינם מבינים מה זה דו-קיום. איך, כשר החוץ, יכולת כך לחלק את עמך? שני סוגי יהודים יש בנו, ואתה כך תציג אותם בפני דעת-הקהל העולמית?

ועל הרפתקאות צבאיות דיברת. האם התכוונת לעתיד או לעבר? באשר לעתיד — מי יודע אם לא יבוא היום וממשלה זו, שכך הצגת אותה, תואשם בהרפתקנות צבאית? היו דברים מעולם, הגלגל חוזר, השמות נשמעים וחוזרים, הדופי ניתן ונשנה. הזהרו, מורי ורבותי. אין עוד לרעת מה עלול להתרחש בשנים הבאות. העתיד אינו ידוע לאיש מאתנו.

ההתכוונת לעבר? אתה היית שגרירה של ישראל במשך שנים ; אתה היית חבר ממשלה במשך שנים! עברו עלינו ימים שבהם דמנו נשפך כמים, צבאנו ביצע פעולות שנקראו ״תגמול״, או ״תגובה״ או ״גמול״, לא בחדווה. גם בפעולות אלו נפלו מטובי בנינו. וכאשר הדבר הזה נעשה מתוך הכרת אחדות לאומית, האלו היו הרפתקאות צבאיות? איך אפשר לומר זאת בדיעבד?

אולי מבצע סיני נחשב על-ידי חוגים מסויימים בישראל בבחינת הרפתקה צבאית לאחר מעשה. מבצע סיני נסתיים כפי שנסתיים, אבל מי אינו זוכר את הימים ההם של שנת 1956, כאשר חרדנו לעצם קיומה של האומה הזאת? האפשר ליצור רו- שם שכאשר עם ישראל יצא להתגוננות, ביזמתו, אך לא למעשה תוקפנות, התקדם בשטח המוחזק בידי האויב, — אבל מבחינה מוסרית זה היה שימוש בזכות להגנה עצמית לאומית המוכרת במשפט הבין-לאומי, בעוד איימו עלינו בהשמדה על-ידי כלים שנגדם לא יכולנו אז אפילו להעמיד שום כלי אחר ראוי לפעולה נגדית — האפשר ליצור את הרושם בדיעבד שזו היתה הרפתקה צבאית?

ואת כל הדברים האלה אומר, במישרין או בעקיפין, במפורש או במשתמע, מי? — שר החוץ של מדינתנו; היכן? — כלפי חוץ.

אדוני היושב-ראש, אני משוכנע בי דבריו אלה של שר החוץ והתנהגותו זו של שר החוץ ראויים לגינוי פרלמנטרי חריף ביותר.