הישיבה הארבעים-ושלוש של הכנסת התשיעית יום ראשון י' כסלו תשל"ח 20 נובמבר 1977 – ביקורו של נשיא מצרים מר אנואר סאדאת בכנסת – נאום ראש הממשלה
אדוני היושב-ראש, אדוני נשיאה של מדינת ישראל, אדוני נשיאה של הרפובליקה הערבית של מצרים, מורי ורבותי חברי הכנסת.
ברכתנו שלוחה לנשיא ולכל בני דת האיסלאם בארצנו ובאשר הם שם לרגל חג הקרבן, עיד אל-דיחה. החג הזה מזכיר את העקדה. היה זה הנסיון שבו העמיד בורא העולם את אבינו, את אבינו המשותף, באמונתו, ואברהם עמד בנסיון הזה. אולם מבחינת המוסר וקידמת אנוש היה זה איסור של הקרבת קרבנות אדם. שני עמינו במסורת שלהם הקדמונית למדו ולימדו את הלאו האנושי ההוא בעוד העמים סביבנו עדיין הקריבו קרבנות אדם לאליליהם. וכך תרמנו, עם ישראל והעם הערבי, לקידמת האדם וכך אנו מוסיפים לתרום לתרבות אנוש עד היום הזה,
הריני מברך את נשיאה של מצרים לבואו לארצנו ולהשתתפותו בישיבת הכנסת. זמן הטיסה בין קהיר ובין ירושלים קצר, אך המרחק ביניהם היה עד אמש אין-סוף. הנשיא סאדאת עבר את המרחק הזה באומץ לב. אנחנו היהודים יודעים להעריך אומץ לב, ונדע להעריכו אצל אורחנו, כי באומץ לב קמנו ובו נחיה.
אדוני היושב-ראש, האומה הקטנה הזאת, שארית הפליטה של העם היהודי ששבה למולדתנו ההיסטורית, תמיד רצתה בשלום. ומשעלה שחר עצמאותנו ב-14 במאי 1948, ד׳ באייר תש״ח, בהצהרת העצמאות, במגילת היסוד של חירותנו הלאומית, אמר דוד בן- גוריון: ״אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו".
שנה לפני כן, עוד מן המחתרת, בעמדנו במערכה הגורלית על שיחרור הארץ וגאולת העם, קראנו לשכנינו בזו הלשון: ״בארץ הזאת נחיה יחד ונתקדם יחד לחיי חופש ואושר. שכנינו הערבים, אל תדחו את היד המושטת אליכם לשלום״.
אבל חובתי, חובתי, אדוני היושב-ראש, ולא רק זכותי, לקבוע היום על-פי האמת כי ידנו המושטת לשלום לא נתקבלה, ויום לאחר חידוש עצמאותנו, על-פי זכותנו, שהיא נצח ואיננה ניתנת לעירעור, הותקפנו בשלוש חזיתות ועמדנו כמעט בלי נשק, מעטים נגד הרבים, חלשים נגד החזקים, כאשר נעשה נסיון, יום לאחר הכרזת העצמאות, להחניקה באיבה לגם לקרוא קץ לתקוותו האחרונה של העם היהודי בתור ההשמדה והתקומה.
לא, אנחנו איננו מאמינים בכוח, ואנחנו מעולם לא השתתנו את יחסינו עם העם הערבי על כוח. נהפוך הוא, הכוח הופעל נגדנו. בכל שנות הדור הזה לא פסקנו להיות מותקפים בכוח הזרוע כדי להשמיד את עמנו, כדי להרוס את עצמאותנו, כדי לבטל את זכותנו.
אנחנו התגוננו. נכון: אנחנו הגנו על זכותנו, על קיומנו, על כבודנו, על נשותינו ועל ילדינו, נגד נסיון חוזר ונשנה להפעיל נגדנו את כוח הזרוע, ולא בחזית אחת בלבד. גם זה נכון: בעזרת השם גברנו על כוחות התוקפנות והבטחנו קיום לעמנו, לא רק בדור הזה אלא גם בדורות הבאים.
איננו מאמינים בכוח, אנו מאמינים בזכות, רק בזכות, ומשום כך שאיפתנו מעומק לבנו, מאז ומתמיד עד עצם היום הזה, הוא השלום. אדוני הנשיא, אדוני נשיאה של מצרים, בבית הדמוקראטי הזה יושבים מפקדים של כל אירגוני המחתרת העברית הלוחמת. הם היו חייבים לנהל מערכת מעטים נגד הרבים, נגד כוח עולמי אדיר. כאן יושבים בכירי המפקדים והמצביאים שלנו שהוליכו מחנות שלמים, מחנות שלמים, לקרב שנכפה עליהם ואלי נצחון שהיה בלתי נמנע משום שהם הגנו על הזכות. הם שייכים למפלגות שונות, יש להם השקפות שונות, אבל בטוחני, אדוני הנשיא, שאבטא את דעת כולם ללא יוצא מן הכלל, שיש לנו שאיפה אחת בלב, רצון אחד בנפש, וכולנו מאוחדים בשאיפה וברצון אלה — להביא שלום, שלום לעמנו, שלא ידע שלום אפילו יום אחד מאז החילונו שבים ציונה, ושלום לשכנינו, שאנו מאחלים להם כל טוב. ואנו מאמינים שאם נעשה שלום, שלום אמיתי, נוכל לעזור איש לרעהו בכל שטחי החיים ותיפתח תקופה חדשה במזרח התיכון, תקופת פריחה וצמיחה, פיתוח והתפתחות וגידול כפי שהיה בימי קדם.
לכן יורשה לי היום לקבוע מהו תכנו של השלום על-פי הבנתנו. אנחנו מבקשים שלום מלא, אמיתי, תוך התפייסות מוחלטת בין העם היהודי והעם הערבי. לא לשקוע בזכרונות העבר. היו מלחמות. היתה שפיכות דמים. נפלו בני דור צעיר מופלאים משני הצדדים. אנו כל ימינו נישא את זכר גיבורינו אשר מסרו נפשם כדי שיום זה יגיע, גם יום זה יבוא. אנחנו מכבדים אומץ לב של יריב ואנחנו נותנים כבוד לכל בני הדור הצעיר בקרב העם הערבי שאף הם נפלו. לא לשקוע בזכרונות העבר אפילו הם קשים לכולנו. לגבור עליהם. לדאוג לעתיד, לעמינו, לילדינו, לעתיד המשותף שלנו. לראות שבאזור הזה נחיה כולנו יחד, נחיה לדורי דורות, העם הערבי הגדול ומדינותיו וארצותיו והעם היהודי בארצו ארץ ישראל. לכן יש לקבוע מה תכנו של השלום.
הבה ננהל משא-ומתן, אדוני הנשיא, כאנשים בני- חורין על חוזה שלום, ובעזרת השם, כך אנו מאמינים באמונה שלמה, יבוא היום ונחתום עליו בכבוד הדדי ואז נדע שתמה תקופת המלחמות, הושטנו יד איש לרעהו, לחצנו יד איש של רעהו והעתיד יהיה מזהיר לכל עמי האזור. ראשית חכמה בחוזה שלום — ביטול מצב המלחמה,
אני מסכים, אדוני הנשיא, שאתה לא באת אלינו ואנחנו לא הזמנו אותך לארצנו כפי שמקובל לומר בי- מים האחרונים, כדי לתקוע טריז בין עמי ערב. איך מישהו התחכם, על-פי האימרה בימי קדם Divide et impera, ישראל איננה רוצה למשול ואיננה רוצה להפריד. אנו רוצים בשלום עם כל שכנינו, עם מצרים ועם ירדן ועם סוריה ועם לבנון. אנו רוצים לנהל משא-ומתן
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
למה לא עם העם הערבי הפלשתינאי ולמה לא עם העם הערבי הפלשתינאי?
ראש-הממשלה מ. בגין:
,Mr. President, my colleague interrupted me but I am glad this time he did not interrupt you
(אדוני הנשיא, עמיתי שיסע את דברי, אבל שמח אני שלא שיסע את דבריך)
(מחיאות כפיים)
אין צורך להפריד בין חוזה שלום ובין ביטול מצב המלחמה. איננו מציעים זאת ואיננו מבקשים זאת. נהפוך הוא. הסעיף הראשון בחוזה שלום הוא ביטול מצב המלחמה ולעולמים. אנחנו רוצים להקים יחסים נורמאליים בינינו כפי שהם קיימים בין כל העמים אפילו אחרי כל המלחמות. למדנו מן ההיסטוריה, אדוני הנשיא, כי המלחמה היא נמנעת. השלום הוא בלתי נמנע.
עמים רבים ניהלו מלחמות ביניהם ולפעמים השתמשו במושג האווילי ״אויב מצרי״. אין אויבים מצריים. לאחר כל המלחמות בא הבלתי נמנע — השלום. לכן אנחנו מבקשים לקבוע בחוזה שלום קשרים דיפלומאטיים כנהוג בין עמי תרבות.
היום מתנוססים בירושלים שני דגלים — הדגל המצרי והדגל הישראלי. ראינו יחד, אדוני הנשיא, את הילדים הקטנים שלנו מניפים את שני הדגלים. הבה נחתום על חוזה שלום ונקבע מצב כזה לתמיד, גם בירושלים וגם בקהיר. אני מקווה שיבוא יום והילדים המצריים יניפו את שני הדגלים הללו. יהיה לך, אדוני הנשיא, שגריר נאמן בירושלים ויהיה לנו שגריר בקהיר, ואפילו יתעוררו בינינו חילוקי דעות אנו נברר אותם כעמים בני תרבות על-ידי שליחינו המוסמכים.
אנו מציעים שיתוף פעולה כלכלי לפיתוח ארצותינו. במזרח התיכון יש ארצות מופלאות, אלוהים כך יצר אותו, נווה מדבר, אבל יש בו גם מדבריות ואפשר להפרותם. הבה ונשתף פעולה בשטח הזה. נפתח את ארצותינו, נבטל עוני, רעב, חוסר קורת-גג, נעלה את עמינו לדרגה של מדינות מפותחות ואל יקראו לנו מדינות מתפתחות. עם כל הכבוד אני מוכן לאשר את דבריו של הוד מעלתו מלך מארוקו אשר אמר גם בפומבי כי אם יקום השלום במזרח התיכון הרי השילוב של הגאון הערבי והגאון היהודי יחד יכולים להפוך את האזור הזה לגן-עדן עלי אדמות. הבה ונפתח את ארצותינו לתנועה חפשית. תבואו אתם אלינו ונבקר אנחנו אצלכם. אני מוכן להודיע, אדוני היושב- ראש, היום הזה, שארצנו עומדת פתוחה לפני אזרחי מצרים. אינני מתנה הודעה זו בשום תנאי מצידנו. אני חושב שמן הדין ומן הצדק שתהיה בעניין זה הודעה הדדית. אבל כפי שיש דגלים מצריים ברחובותינו כן יש היום משלחת מכובדת ממצרים בבירתנו וארצנו, וירבו המבקרים. פתוח יהיה גבולנו לפניכם וכן כל הגבולות האחרים, וכפי שציינתי, זאת אנחנו רוצים בדרום, בצפון ובמזרח.
לכן אני מחדש את הזמנתי לנשיא סוריה ללכת בעקבותיך, אדוני הנשיא, ולבוא אלינו כדי לפתוח במשא-ומתן על השכנת שלום בין ישראל לבין סוריה ועל חתימת חוזה שלום ביניהן. צר לי לומר שאין הצדקה לאבל שהם הכריזו מעבר לגבולנו הצפוני. נהפוך הוא, ביקורים כאלה, קשרים כאלה, בירורים כאלה יכולים וצריכים להיות ימי שמחה, ימי התרוממות רוח, לכל העמים.
אני מזמין את המלך חוסיין לבוא אלינו ולדון עמו על כל הבעיות העומדות לדיון בינו ובינינו. גם דוברים אמיתיים של ערביי ארץ-ישראל אני מזמין לבוא ולקיים עמנו שיחות בירור על עתידנו המשותף, על הבטחת חירות האדם, הצדק החברתי, השלום, הכבוד ההדדי. אם יזמינו אותנו לבוא לבירותיהם ניענה להזמנתם. אם יזמינו אותנו לפתוח במשא-ומתן בדמשק, רבת-עמון וביירות נלך לבירות הללו כדי לנהל שם משא-ומתן. איננו רוצים להפריד. אנחנו רוצים שלום-אמת עם כל שכנינו והוא מתבטא בחוזי שלום על תכנם כפי שהבהרתי אותו.
מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
אתם רוצים להסיח את דעת כולנו מהעם הפלשתינאי. השאלה הפלשתינאית היא המרכזית.
ראש-הממשלה מ. בגין:
אדוני היושב-ראש, חובתי היום לספר באזני אורחינו ובאזני העמים הצופים בנו והמקשיבים לדברינו על הקשר בין עמנו לבין הארץ הזאת. הנשיא הזכיר את הצהרת באלפור. לא, אדוני, לא נטלנו שום ארץ נכריה. שבנו למולדתנו. הקשר בין עמנו לבין הארץ הזאת הוא נצחי. הוא קם בימי דימדומים בהיסטוריה האנושית. הוא לא נותק מעולם. בארץ הזאת הקימונו את תרבותנו, פה חזו נביאינו שדבריהם המקודשים השמעת היום הזה, פה השתחוו מלכי יהודה וישראל, פה היינו לעם, פה הקימונו ממלכתנו ומשגלינו מארצנו משום הכוח שהופעל נגדנו ומשחת- רחקנו מעל אדמתנו לא שכחנו את הארץ הזאת אפילו ליום אחד. התפללנו אליה, התגעגענו אליה, האמנו בשיבתנו מן היום בו נאמרו המלים: ״בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים, אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה״. השיר ההוא חל על כל גלויותינו, על כל ייסורינו, הנחמה של שיבת ציון אשר בוא תבוא. זכותנו זו הוכרה. הצהרת באלפור הוכללה במאנדאט שהוכר על-ידי אומות העולם, לרבות ארצות- הברית של אמריקה. בהקדמה לאותו מסמך בין-לאומי מוכר נאמר:
"Whereas recognition has thereby been given to the historical connection of the Jewish people with Palestine and to the grounds for reconstituting their National Home in that country."
דובר איפוא על הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין פלשתין, או בעברית ארץ-ישראל, ועל הקמה מחדש של הבית הלאומי שלהם בארץ ההיא, כלומר בארץ-ישראל.
ב-1919 זכינו גם להכרת זכות זו מידי דוברו של העם הערבי. בהסכם של ה-3 בינואר 1919, אשר
נחתם על-ידי האמיר פייסל וחיים וייצמן, נאמר:
Mindful of the racial kinship and ancient bonds existing between the Arabs and the Jewish people, and realizing that the surest means of working out the consummation of their national aspirations is the closest possible collaboration in the development of the Arab state and of Palestine.
ואחר באים כל הסעיפים על שיתוף פעולה בין המדינה הערבית לבין ארץ-ישראל. זו זכותנו. קיומה — האמת.
מה קרה לנו כאשר נלקחה מאתנו מולדתנו ? ליוויתיך הבוקר, אדוני הנשיא, ל״יד-ושם׳׳. במו עיניך ראית את אשר עלה בגורלו של עמנו כאשר המולדת הזאת שלו ניטלה ממנו.
אין לספר. שנינו הסכמנו, אדוני הנשיא, שמי שלא ראה בעיניו את כל הקיים ב״יד-ושם״ אינו יכול להבין את אשר אירע לעם הזה כאשר היה נטול מולדת, גזול מולדתו שלו. שנינו קראנו מסמך מה-30 בינואר 1939, שם מופיעה המלה ״פערניכטונג״ — אם תפרוץ מלחמה יושמד הגזע היהודי באירופה. גם אז אמרו לנו : אין לשים לב לדברים. כל העולם שמע. איש לא בא להצלתנו, לא בתשעת החודשים הגורליים, המכריעים, מאז הושמעה ההודעה אשר כמותה לא ניתנה מאז ברא אלוהים את האדם והאדם יצר את השטן, וגם בשש השנים ההן כאשר מיליונים בני עמנו, ובתוכם מיליון וחצי מיליון ילדי ישראל הקטנים, הושמדו בכל המיתות המשונות. איש לא בא להצלתנו, לא מן המזרח ולא מן המערב. ומשום כך אנחנו נשבענו שבועת אמונים, כל הדור הזה, דור ההשמדה והתקומה: לעולם לא נעמיד עוד בסכנה את עמנו, לעולם לא נעמיד את נשותינו ואת ילדינו אשר חובתנו להגן עליהם — אם יש הכרח בכך, גם במחיר חיינו — בטווח אש השמדה של אויב.
ועוד. מאז, חובתנו לדורי דורות לזכור שדברים מסויימים הנאמרים כלפי עמנו עלינו לקחת אותם במלוא הרצינות ואסור לנו, חלילה לנו, למען עתיד עמנו, לקבל עצה כלשהי שלפיה אין להתייחס לדברים אלה ברצינות.
הנשיא סאדאת יודע, וידע מפינו לפני בואו לירושלים, כי לנו יש עמדה שונה מזו שלו לגבי גבולות הקבע בינינו ובין שכנינו. אולם אני קורא לנשיא מצרים ולכל שכנינו: אל נא תגידו — אין, לא יהיה, משא-ומתן על דבר כלשהו. אני מציע, על דעת הרוב המכריע של הפארלאמנט הזה, שהכול יהיה נתון למשא-ומתן. אחריות חמורה נוטל על עצמו מי שאומר: ביחסים בין העם הערבי או העמים הערביים בסביבה לבין מדינת ישראל יש דברים שצריך להוציא אותם ממשא-ומתן. הכול ניתן למשא-ומתן. שום צד לא יגיד את ההיפך. שום צד לא יגיש תנאים מוקדמים. בכבוד ננהל את המשא-ומתן. אם יש בינינו חילוקי-דעות, אין זה דבר יוצא דופן. מי שלמד תולדותיהן של מלחמות ואת קורותיהם של חוזי שלום יודע שכל משא-ומתן על חוזה שלום החל מחילוקי-דעות בין הצדדים ותוך המשא-ומתן הם הגיעו להסכם שאיפשר את האקט של חתימת הסכם או חוזה שלום, בדרך הזאת אנחנו מציעים ללכת. ננהל את המשא-ומתן כשווים עם שווים. אין מנוצחים ואין מנצחים. כל עמי האזור שווים וכולם יתייחסו איש אל רעהו בכבוד. וברוח זו של פתיחות, של נכונות להקשיב איש אל רעהו, לעובדות, נימוקים והסברים, עם כל נסיון השכנוע האנושי, המקובל — הבה ננהל את המשא-ומתן כפי שאני ביקשתי ומציע לפתוח בו, להמשיך בו, להמשיך בו בהתמדה עד אשר נגיע לשעת הרצון של חתימת חוזה השלום בינינו.
אנחנו לא רק מוכנים לשבת עם נציגי מצרים ועם נציגי ירדן, סוריה ולבנון — אם תרצה בכך — בוועידת שלום בז׳נבה. אנחנו הצענו לחדש את ועידת זינבה על יסוד שתי החלטותיה של מועצת הבטחון, 242 ו-338. אדרבה, אם יש בינינו בעיות עדי זימונה של ועידת זינבה, נברר אותן היום ומחר, ואם נשיאה של מצרים ירצה להוסיף ולברר אותן בקהיר — אדרבה; אם במקום נייטראלי — אין התנגדות. בכל מקום. הבה נברר — עוד לפני התכנס ועידת ז׳נבה — את הבעיות שיש לבררן בטרם זימונה, ועינינו תהיינה פקוחות ואזנינו תהיינה קשובות לכל הצעה ולכל בעיה שתתעורר.
ארשה לי לומר מלה על ירושלים. אדוני הנשיא, התפללת היום בבית התפילה המקודש לדת האיסלאם ומשם הלכת אל כנסיית הקבר הקדוש. נוכחת לדעת, כפי שכל באי עולם יודעים: מאז היתה זו העיר שחוברה לה יחדיו קיימת גישה חפשית לחלוטין, ללא כל הפרעה וללא כל מכשול, לבני כל דת אל המקומות המקודשים לה. תופעה חיובית זו לא היתה קיימת 19 שנה. היא קיימת כ-11 שנה ואנחנו יכולים להבטיח לעולם המוסלמי ולעולם הנוצרי, לכל העמים, שלעולם תהיה גישה חפשית למקומות המקודשים לכל דת. אנו נגן על זכות גישה חפשית זו, כי בכך אנו מאמינים — בשווי זכויות של האדם והאזרח ובכבוד לכל אמונה, לכל אמונה.
אדוני היושב-ראש, זה יום מיוחד לבית-הנבחרים שלנו ובוודאי לשנים רבות ייזכר היום הזה בתולדות עמנו, גם בתולדותיו של העם המצרי, אולי גם בתולדות האומות. והיום הזה, מורי ורבותי חברי הכנסת, אשא תפילה, שאלוהי אבותינו המשותפים יתן בנו חכמת הלב הדרושה כדי להתגבר על קשיים ומכשולים, על דברי הסתה ופגיעה; ובעזרת השם נגיע ליום המיוחל, שאליו כל עמנו מתפלל — השלום. כי אמנם כן נעים זמירות ישראל אמר: ״צדק ושלום נשקו״. והנביא זכריה: ״והאמת והשלום אהבו״.
(מחיאות כפיים)
(ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת לוחצים ידיים)
(מחיאות כפיים)
