הישיבה הארבעים-ושבע של הכנסת השמינית – יום שני כ״ח אייר תשל״ד 20 מאי 1974 – הודעת הממשלה על התקפת המחבלים במעלות ובסביבתה – דיון

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, זוועה רודפת זוועה, הזנחה גוררת הזנחה, המחדלים אינם חדלים, דמי נקיים נשפכים, פוגרומים מבוצעים — לא בנכר, במולדת; לא נגד עם חסר מגן — במדינתנו הריבונית אשר לרשותה כוח אדיר החזק בכל האזור, כמוהו לא עמד לרשותו של העם היהודי מאז ימי המכבים. אין פלא איפוא שתהיות רבות בלב אנוש בימים אלה. שמעתי את השאלות בחצור, כאשר הורדנו לקבר שתי נערות בנות שש-עשרה — הן עדיין מהדהדות באזני — הן נשאלו בכבוד ובכאב: עד מתי ? עד מתי ? מה יהיה הסוף? שאלות קשות משאול. כדי לנסות להשיב עליהן עלינו לדעת, לפני הכל, בפני מה אנו עומדים.
בכל הימים ובוודאי היום חובה עלינו לומר את האמת באזני עמנו, ולתשומת-לבם של עמים אחרים: אנו עומדים בפני התקפה מתמדת על העם היהודי, התקפה של נאציסם מחודש. לפני שנתיים בערך נתקיימה ועידה מוסלמית בראבאט וממנה גילה לנו המלך חאסן ממארוקו מעל דפי ה״טיימס״ הלונדוני כי אנשי "פתח" אמרו לו איך יילחמו בישראל: ״אנחנו נעקור את המעיים של כל יהודי, של כל אם יהודיה בישראל, כדי להרוג גם את הילד ברחמה״. וכך עשו המרצחים הנאציים הללו במעלות. בבואם לבית משפחת כהן רצחו את האב, ילד קטן בן ארבע והרגו אם אשר עמדה ללדת יחד עם הילד ברחמה. ובבית-הספר במעלות השכיבו את הילדים שלנו על הריצפה, ירו בהם וקלעו לתוך גופותיהם. מלכתחילה הם הודיעו שכוונתם לילדים שלנו; על כך קיבלנו ידיעות מוסמכות עוד לפני חודשים מספר.
השנאה הזאת לעם היהודי שאי-אפשר לתפוס אותה יש לה איזה ביטוי שטני — התנכלות לילד היהודי מדור לדור, מימי קדם ועד ימינו. לחוס על ילד קטן, הרי זה בנפשו של כל אדם. כך קראנו ולמדנו. אביא דברים על התקופה שלנו. פוגרומיסטים היו נכנסים לבית יהודי, היו אונסים נשים יהודיות, מתעללים בהן, רוצחים את הגברים, ולא הסתפקו בכך אלא היו פותחים בקרדומים ראשי ילדים יהודיים או מפילים אותם מן הגובה אל הכביש. הנאצים הובילו קרוב למיליון וחצי מיליון ילדים יהודיים קטנים לתאי גאזים ולמיתות משונות אחרות, לעתים יחד עם ההורים. בדרך כלל היו קורעים את הילדים הקטנים מזרועות אמותיהם. בלתי-נשכחת היא התמונה, אדוני היושב- ראש, של הילד הקטון בגיטו כשהוא מובל יחד עם אמו ומאחוריו הקלגס הנאצי המצוייד בתת-מקלע. ואנחנו עד יומנו האחרון נראה את ידיו המורמות ואת ראשו המופנה אל הקלגס עם האימה בעיניים — של ילד קטן. לאחר כל אלה באים הנאצים הערביים הללו בכוונה תחילה להרוג את ילדינו. הם לא מאיימים, הם עושים. כך עשו בקריית-שמונה, כך בהיכנסם למעלות וכך בבית-הספר. זה חידוש הנאציסם. ואל יגידו לי היום שההשוואה איננה מדוייקת. ההשוואה הזאת יש בה דיוק מוחלט. מאחורי המרצחים האלה עומדות מדינות. בעתונות חוץ קוראים להם לפעמים ״גרילאס״. הן זה עלבון בלתי-משוער לכל הלוחמים בכל הדורות אשר שם זה ניתן להם. אין לוחמי חופש שיפגעו בכוונה בילד, באישה. לוחם חופש יסכן את נפשו כדי לא לפגוע בהם. ומותר לי לומר : בארץ זו התנהלה במשך שנים רבות מלחמת מחתרת נגד שלטון אדיר כוח. אפילו ילד אחד אנגלי לא נפגע. שום אישה אנגליה לא נפגעה בכל שנות הלחימה ההיא. זה לא מקרה. מאחורי המרצחים האלה עומדת גם מעצמה גדולה המספקת להם נשק, ציוד. ההשוואה היא מדו- ייקת, רק התנאים הם שונים, משום שיש מדינה יהודית.
נשים לב, חברי הכנסת הנכבדים, הרצח הזה של ילדינו בכל העתונות במדינות ערב אין מלה אחת של הסתייגות ממנו. נהפוך הוא, כל העתונות בקהיר ובדמשק, בביירות וברבת-עמון, ובבגדד ובאלג׳יר ובמארוקו, כל העתונות משבחת את ״הגבורה״ של המרצחים הללו.
בעמדנו בפני התקפת דמים של נאציסם מחודש על תושבינו, על נשותינו וילדינו, עלינו לדעת איך להדביר אותה. הדרך היא במתקפה מתמדת. אילו פעמים אמרנו מעל הבמה הזאת, אדוני היושב-ראש, בשנים האחרונות, מול מעשי הרצח ותכניות ההשמדה הללו נשתחרר מן הפילוסופיה של התגמול. הם הורגים בנו ואנחנו מגיבים. אין עוד ללכת בדרך הזו, כי אם נלך בה, כאילו בין תגמול לבין תגמול אנו משלימים מראש עם שפיכת דמי נקיים. נניח שבשנות הארבעים היה לנו נשק, חיל אוויר, ארטילריה, כלי מלחמה אחרים, והיינו יודעים היכן למצוא את הימלר או את אייכמן, או את אנשי הגסטאפו, את אנשי ט.א. או ס.ס. — מה היינו עושים? הם היו מוליכים רכבת לאושביץ עם ילדים שלנו ואנחנו היינו פוגעים בהם באיזה שהוא מקום. ואחר כך מה היינו עושים ? — ממתינים עד שתלד רכבת אחרת ז אין ספק בלבנו כי אילו אז היה נשק בידינו היינו מכים במרצחים הנאצים בכל כוחנו יומם ולילה, בכל מקום, בכל שעה. כי הן רק בדרך זו יכולנו להציל את אחינו, אחיותינו, תינוקותינו. הוא הדין בימים אלה. בין תגמול לתגמול הם מתארגנים מחדש, מקבלים נשק נוסף, מקימים חוליות, מחפשים דרכים, מבקשים מודיעים ומשלחים את המרצחים לתוך בתינו כדי להרוג אישה הרה עם הילד ברחמה.
בין קריית-שמונה לבין מעלות — ארבעה שבועות בלבד, מן התגמול שביצענו בדרום לבנון, ועינינו הרואות. משום כך אנחנו דורשים מאלה הממונים על בטחוננו לא להשתמש עוד בשום פילוסופיה של תגמול חד-פעמי או חוזר, אלא לנהל מתקפה מתמדת בלתי- פוסקת ולהשיג את המרצחים האלה בכל מקום ובכל שעה. הם בהישג ידינו. כוח אדיר לרשותנו, רק נפעיל אותו בדרך המתאימה כדי שלא יוכלו עוד לעולמים לבצע את אשר עשו הזדים הללו בקריית- שמונה ובמעלות.
נשיאים, ראשי ממשלה, שרי חוץ הביעו לנו תנחומים על רצח ילדינו. אנו מעריכים את דבריהם, אבל חובתנו לומר להם: הלוואי ולא הייתם מקבלים את ההחלטות האוויליות במועצת הבטחון, שעל-ידן עודדתם את המרצחים לאמור, העולם הוא אתם והעולם איננו מאפשר לישראל להגן על הילדים שלה. אולי לא היה מגיע לרצח הנוסף במעלות. תנחומים. גדולי עולם חייבים להבין את הצעדים שאנחנו נוקטים כדי שלא ירצחו תינוקות דבית-רבן. אז לא יהיה צורך שישלחו לנו ביטויי השתתפות בצערנו.
דרושים גם אמצעי בטחון מבית. אמנם כן, לאחר מה שקרה יש לתת נשק בידי האזרחים, בידי אזרחים המאומנים בשימוש בו. לא ייתכן, גברתי ראש הממשלה, שבארץ ישראל יהיו פוגרומים וצריך שבכל מקום יעמדו אזרחים על המשמר. אזרחים מאומנים בשימוש בנשק יש לנו לאלפים ולרבבות והם אזרחים אחראים. דרושה כמובן ביקורת, אבל אנחנו יכולים לסמוך עליהם כדי שלא תחזור עוד פרשת הדמים האיומה.
שלישית, דרוש ארגון מיוחד ללחום במרצחים הנאצים האלה, אירגון ממלכתי. שום אירגונים פרטיים. המיפנה ההיסטורי בתולדות העם היהודי חל עם הקמת מדינתנו, חידוש עצמאותנו, מאז המדינה היהודית חייבת להגן על כל יהודי — על חייו, על חירותו ועל כבודו. אבל המדינה חייבת להקים את האירגון המיוחד הזה ולקיימו כדי שכל נאצי יידע — הוא לא יוכל עוד לשפוך דמם של תינוקותינו. בראשו — דמם.
יש לנו אנשים מנוסים במלחמה מיוחדת, כן, הדורשת תחבולות במידה הרבה יותר גדולה מאשר כל מלחמת שדה. הם ישנם אצלנו. מדוע אינכם רוצים להשתמש בהם? מן ההגנה, מן האצ״ל ומן הלח״י ומשירותי הבטחון, בעלי כשרונות מופלאים, בעלי תושייה גדולה, תפעילו אותם ללא דיחוי. ואנחנו לא ניתן מנוח למבקשי נפש ילדינו. הם יהיו נרדפים על צוואר; הם לא יוכלו להתארגן מחדש. הם יפחדו מפני היד היהודיה המגינה על ילד יהודי קטן.
עונש מוות למרצחים כאלה. על-פי החוק אפשר להטיל אותו. לא אכחד דבר מתחת לשוני לפני הבית הזה: בכאב עמוק אני מדבר על החוק הקיים המאפשר הטלת עונש מוות. אבל אין זולתו. ואין לנו זמן לחוקק חוק חדש. אנו מדברים בדיני נפשות ממש, בחיי הילדים שלנו. לכן צריך להשתמש בחוק הקיים. אבל כדי שיהיה אפשר להשתמש בו חייבת הממשלה — אדוני שר המשפטים, עליך לדאוג לכך — לבטל את ההוראה שניתנה לפני שנים מספר לתביעה שלא לדרוש עונש מוות. כבולה התביעה, ואז בית-המשפט כבול, כפי שנאמר במשפט של אותו מרצח יאפאני שבא להרוג איש, אישה וילד בישראל. הממשלה נדרשת לבטל את הוראתה זו. וצריך לאפשר לתביעה לדרוש עונש מוות למרצחים המבצעים את זממם באכזריות כזאת, במקרים מיוחדים כאלה, ובית-הדין יחליט. אבל למנוע את האפשרות הזאת מלכתחילה — בימים כאלה הדעת אינה סובלת זאת.
נשער בנפשותינו שאחד מהמחבלים האלה, מהמרצחים האלה בקריית-שמונה ובמעלות, יוצא חי, והוא מובא למשפט. הוא היה מקבל מאסר עולם, אחרי שרצח ילדים קטנים, קלע לראשיהם. האם דעת-הקהל בישראל היתה משלימה עם תופעה כזאת ? כפי שלא היה ספק שיש להוציא להורג את אייכמן, כך אין ספק שדמם בראשם של מרצחים אלה. לכן אני תובע מהממשלה ללא דיחוי להחליט על ביטול ההוראה הידועה, כדי לאפשר לתביעה לדרוש, ולבית-הדין להטיל, עונש מוות במקרה של מעשה אכזרי כזה, נאצי כזה, הנעשה בנו, באחיותינו ובילדינו.
דרושה חקירה. אויה לנו, שאלות כאלו. החוליה חדרה מלבנון שלושה ימים לפני ביצוע הרצח. של- טונות הבטחון ידעו עליה, רדפו אחריה, לא השיגוה. בשלושה ימים אלה — זו השאלה — צריך היה להו- ציא עשרות ילדים, ממש באותה סביבה שבה פועלת חוליית מרצחים, אחרי הנסיון של קריית-שמונה, לקראת יום ה-15 במאי הידוע לכולנו כיום מיוחד בלוח הזמנים של שופכי דמים אלה ? — שאלה.
היה איזה כלי או שני כלים להגנתם של הילדים. נשארו במכונית. הכניסו את הילדים לבית-ספר, ולא הוצב עליהם משמר מזויין. בדרך לחצור, לבית-הק- ברות, פגשנו חברת-הכנסת גאולה כהן ואנוכי אישה, אם שכולה — בנה נפל ברמת-הגולן. ניגשה אלינו ומס- רה עדות. נשבעה בזכר בנה, כי העדות אמת היא. היא מחזיקה סוכנות להשכרת מכוניות. ממנה שכרו את המכונית לטיול של הילדים מצפת בגליל. הודיעו לה כעבור יום, שאמנם המכונית נשכרה לשלושה ימים, אבל יחזירו את המכונית לפני תום הזמן, משום שנודע כי בסביבה פועלת חוליית מחבלים. אבל לא החזירו. המשיכו. ומשמר מזויין לא הציבו על הילדים האלה.
חבר-הכנסת כהן היה במעלות וקיים שיחה עם מפקד המשטרה המקומית. והוא, המפקד, אמר: לא קיבלתי שום הודעה על בואם של הילדים למעלות; לא ידעתי דבר.
בימים כאלה, בלילות כאלה — מחדלים כאלה ? מה קרה לנו ז מה קרה למערכת הבטחון ? איזו הת- רופפות היא מנת-חלקה ?
אני לא אשיב לשאלות אלו. דרושה חקירה.
גברת מאיר מינתה ועדת חקירה. מדוע ועדת חקירה במינוי הממשלה? מדוע ? הרי מעשי הממשלה ומחדליה צריכים להיחקר. מעשי הרשויות העומדות לפקודתה של הממשלה צריכים להיחקר. כל הכבוד לאזרחים הנכבדים ששמותיהם הוקראו. אבל זה מינוי ממשלתי. אנחנו תבענו ותובעים ועדת חקירה פארלאמנטארית. האם זה עניין מדיני, שבגללו מישהו חושש שמא השקטה זו או זו תשפיע ? המדובר בחיי הילדים שלנו, בממצאים בטחוניים.
מדוע לא נפעיל סעיף 22 לחוק-יסוד: הכנסת 1 מה כתוב בו? עד מתי יהיה אות מתה ? הכנסת רשאית לחקור דברים על-ידי הקמת ועדת חקירה. הכ- נסת תקבע את סמכויותיה של ועדת החקירה. ואולי משום הסיטה של אותו סעיף, שבוועדת חקירה יהיו חברים גם חברי כנסת שסיעותיהם אינן משתתפות בממשלה, אתם נמנעים אפילו בעניין כזה להסכים למינוי ועדת חקירה פארלאמנטארית ? אנחנו רוצים לדעת את זאת. כל אלה היושבים פה יסכימו שהילדים בקריית-שמונה ובמעלות הם הילדים שלנו, של כולנו. אנחנו רוצים לדעת. איננו סומכים על שום ועדה ממשלתית, יהיה הרכבה אשר יהיה.
אם הפארלאמנט במדינה דמוקראטית לא יחקור מאורע כזה בהתאם לחוק — מה סמכותו, מה מעמדו של פארלאמנט כזה ?
אני קורא לראש הממשלה לבטל את ההודעה. אני קורא לכל חברי הכנסת לתמוך בהקמת ועדת חקירה פארלאמנטארית. תומכי הממשלה ומתנגדיה, באהבת ישראל וילדי ישראל יישבו יחד, יחקרו ויקבלו תשו- בות ויידעו איך למנוע בעתיד פרשיות דמים כאלה.
אתם גם החלטתם לחסום בפני הוועדה שמיניתם את החקירה של מה שקרה כאשר החיילים פרצו לתוך הבניין כדי להציל את ילדינו. מדוע ז לוועדת- אגרנט קבעתם: עד שלב הבלימה. לוועדת-חורב אתם קובעים: עד הפעולה. מדוע ? איזו הצדקה יש לכך ז
אני, למשל, חייב להציג את השאלה, מה קרה עם השגריר הצרפתי. אנחנו ידענו בין השעות עשר לאחת-עשרה, שהמרצחים דורשים את הופעתם של השגריר הצרפתי והשגריר הרומני. מה קרה עם השג- ריר הרומני אינני יודע. אבל ברור שהשגריר הצרפתי הופיע במעלות בשעה חמש אחר-הצהריים. הוא יכול היה להופיע לפני הציוריים, בצהריים. מדוע הוא הופיע שעה לפני... ?
שר-הבסברה ש. פרס:
אתה יודע שהמחבלים הודיעו שצריך למסור מלת- צופן, אחרת יירו בשגריר. שר-החינוך-והתרבות י. אלון:
אדוני, נושא זה כלול בסמכויות ועדת החקירה המוצעת.
מנחם בגין (הליכוד):
אם הוא כלול, בוודאי יש שאלה.
שמעון ידידי, התשובה שנתת לי איננה תשובה. אינני רוצה להשיב, אני מציע ועדת חקירה. הרי בלאו- הכי בא השגריר בלי מלת-הצופן גם בשעה חמש. אינני מאשים פה שום איש. אולי צריך לשלוח את השאלה לקה-ד׳אורסה, אולי צריך לשאול את השגריר הצרפתי, אולי צריך לשאול גם אחרים, אינני משיב. אני חושב שדרושה תשובה מוסמכת לשאלה: אם נודע לפני הצהריים שהם דורשים את בואו של השגריר הצרפתי, מדוע הופיע בחמש אחר הצהריים ז לי הש- אלה הזאת איננה נותנת מנוח; אני זכאי לתבוע תשו- בה עליה. לא אוסיף.
התבוננתי בטלוויזיה וראיתי איך הוציאו את הנערות מהבית העשן. חיילינו נשאו אותן על שכמם והטילו אותן לתוך משאית. אלונקות לא הספיקו להביא ? אי-אפשר היה להביא אותן במספר מספיק ? במשאיות, בלי לדבר על אמבולאנסים, לא היו שום סידורים. במו עינינו ראינו את חוסר הסידורים. כל השאלות האלה צריכות להיחקר, ובאופן אובייקטיבי, על-ידי ועדת חקירה פארלאמנטארית.
אדוני שר ההסברה, אם אתה רוצה לומר משהו — תאמר לי; ולא, תן לי להמשיך בדברי. שר-ההסברה ש. פרס:
חבר-הכנסת בגין, יש גם גבול לחילוקי-דעות. בטלוויזיה נמנעו בכוונה מלהראות ילדים שנהרגו או נפצעו קשה, ואלה הועברו באלונקות, באמבולאנסים ובהליקופטרים. מנחם בגין (הליכוד): גם זו איננה תשובה. חלק הועברו באמבולאנסים ובהליקופטרים, אבל מדוע צריכות היו עינינו לראות איך מוציאים את הנערות על כתפי חיילים, בלי אלונ- קות, ומביאים אותן למשאית. צר לי, זאת ראינו וצריך לחקור מדוע כך קרה. אני מדבר על עובדות, ואני חושב שהעובדות האלה צריכות להיחקר, כדי שפרשיות כאלה לא תחזורנה. אתה אומר שאין חילוקי- דעות, ובכן, בבקשה לחקור. אני חוזר ותובע ועדת חקירה פארלאמנטארית.
גברתי ראש הממשלה, עם כל הכבוד, את יכולה לא להיות שבעת-רצון מדברי.
ראש-הממשלה ג. מאיר:
בכנסת אסור למחוא כף - - -
(קריאה: אבל מותר לצחוק.)
מנחם בגין (הליכוד):
זאת הערה קלילה מאוד, גברתי, על הנושא הזה. צר לי מאוד, הערה קלילה מאוד. את צריכה לבקש את סליחת הכנסת על השמעת הערה כזאת כשאני מדבר על עניינים כאלה.
יש לנו בימים אלה צער, אבל ויגון, ולא צריך להו- סיף על הצער. ברשות היושב-ראש, אני רוצה לתבוע מן הממשלה לשחרר ללא דיחוי וללא תנאי את העצירים במגרש הרוסים. צער עמוק נגרם לרבים בישראל על- ידי השימוש בכוח משטרתי ללא הצדקה נגד משמרת מפגינים. הם לא הפרו שום חוק של מדינה דמוקראטית, הם לא השתמשו באלימות. זכות ההפגנה ניתנת בכל מדינה דמוקראטית לכל אדם, בלי אלימות.
חייקה גרוסמן (המערך):
זה אותו יגון ז
מנחם בגין (הליכוד):
אני דיברתי על צער, ואני לא רוצה שייתוסף צער בישראל. אל תגידי לי, חברת-הכנסת גרוסמן, שזה אותו יגון.
אני משמיע את התביעה הזאת על דעת 54 חברי כנסת. מלבד הליכוד גם סיעות החזית הדתית הלאומית והחזית הדתית התורתית הסמיכוני להשמיע תביעה זו באזני הממשלה. הם בני תורה; מתנחלים, חלוצים. ביקרנו אצלם גם בבית-הכלא.
יהודה דרניצקי (יודין) (המערך):
זה לא שייך לעניין.
דב זכין (המערך):
יש לכם הצעה לסדר-היום.
היו״ר י. ישעיהו:
אני מבקש - - -
מנחם בגין (הליכוד):
חבר-הכנסת זכין, בשום אופן לא תוכל להפריע להשמיע דברים אלה. הם לא הפרו שום חוק.
זלמן שובל (הליכוד):
חבר-הכנסת זכין, מתי אתם מחדשים את הדיאלוג עם חוואתמה 1
היו״ר י. ישעיהו:
חבר-הכנסת בגין, לא צריך לערבב - - -
מנחם בגין (הליכוד) .
אני כבר מסיים.
השתמשו נגדם בכוח. הם אוהבי ישראל וארץ- ישראל. שחררו אותם ללא דיחוי וללא תנאי.
דב זכין (המערך):
לפי חוק - - -
מנחם בגין (הליכוד):
לפי החוק, כן.
היו״ר י. ישעיהו:
אני מבקש את חבר-הכנסת בגין לסיים את דבריו.
מנחם בגין (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, היום הוא יום שיחרור ירושלים. יום גדול, יום אדיר בתולדות ישראל. צריך להעלות אותו על ראש — גם יגוננו ודאגתנו.
לפני שבע שנים נעשה המעשה האדיר בהיסטוריה של עמנו וזכינו לשחרר את ירושלים, שהיתה לעיר שחוברה לה יחדיו. יהי רצון ועמנו יגבר בזכות אהבת ישראל וארץ-ישראל, שבשמה הלכו חיילינו ללחום על שיחרור ירושלים, על המשבר העמוק הפוקד אותו בימים אלה, ונדע כולנו לעמוד על זכותנו לירושלים ולארץ-ישראל.