הישיבה האחת עשרה של הכנסת השמינית – יום רביעי, כ"א בשבט תשל"ד, 13 בפברואר 1974 – הצעות לסדר-היום – התוקפנות הסורית ומצב שבויינו בסוריה וגילוי נעדרים
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, עניין השבויים והנעדרים איננו יכול ואסור שיהיה עניינם של מספר אלפי נפשות חרדות, מודאגות ומייחלות. הוא חייב להיות עניינם של כל שלושת מיליון אזרחי המדינה, ולמעשה עניינם של כל ארבעה-עשר מיליון היהודים במולדת ובתפוצות הגולה. אם יש משמעות למאמר "ישראל ערבים זה בזה" — ואויבינו מוכיחים מתקופה לתקופה כמה עמוקה משמעותו של מאמר זה — הוא חל על המאורע המיוחד הקשור בשבויינו או בנעדרינו ועל הזעקה האנושית שכמוה לא נשמעה בדור הזה לצער ולכאב. ברוח זו ניתן לומר שזה עניינו של כל אחד מאתנו; כל אב ואם בישראל חייבים לראות את הבנים האלה כאילו היו בנים שלהם.
אני משמיע את התביעה באזני הממשלה לערוך רביזיה בהחלטתה האחרונה. אינני רוצה לדבר על העבר, אני מכוון את דברי לעתיד, לשאלה הגדולה: איך נושיע את בנינו, איך נוציא אותם מידי צר ואויב ומענה? זוהי השאלה העומדת היום לדיון.
הממשלה החליטה בשעתה, על דעת כל הבית, כי עם הפסקת האש יבוא שיחרור השבויים בשתי חזיתות שהן אחת, לפי הודעתו החוזרת ונשנית של סאדאת.
אני זוכר את הלילה, אור ל-22 באוקטובר, שבו נתקבל שדר מוושינגטון וממוסקבה, ובשניהם מה שמכונה בז'ארגון הוואשינגטוני "הבטחת נשיאות" כי הפסקת האש תלווה בחילופי שבויים, כלומר, מבחינתנו — בשיחרורם של שבויינו.
שבויינו הנמצאים בידי הסורים לא שוחררו עד היום, ולכל הפניות שנעשו עד אתמול אין קול ואין עונה. ולכן עלינו לדון בשאלה: איך נצליח, איך נעשה עכשיו מאמץ עליון כדי להביא אותם הביתה? הם כמאה חיילים לוחמים. זהותם נקבעה על ידי צילומים שנתפרסמו בעתונות או בטלוויזיה ברחבי תבל, או על ידי חבריהם לנשק שראו אותם נופלים בשבי, או צונחים מהמטוסים, וגם על פי עדויותיהם של חיילים סורים הנמצאים בשבי שלנו. עד מתי?
הממשלה החליטה לאחרונה, כפי שנמסר, כי היא תתנה כל שיחה, במישרין או בעקיפין, על מה שמכונה "הפרדת כוחות" במסירת רשימת השבויים ובביקור נציגי הצלב האדום אצלם. נתפרסמו ידיעות שהממשלה היתה מוכנה להסתפק בתנאי הראשון. הממשלה הכחישה את הידיעות האלה, עד כאן מה שידוע לנו. אבל היום אני מבקש להודיע כי לפי הערכתנו, נוכח הנסיון המר במשך למעלה מחמישה חודשים, אין לדבר על תנאי א' ולא על תנאי ב' ולא על שניהם בלי תנאי שלישי, והוא שיחרור השבויים, ואין להפריד בין שלושת התנאים האלה.
נכון, קודם כל ימסרו את רשימת האנשים וישחררו את המשפחות ממצוקה שאין לה ביטוי בשפת אנוש: החי האיש? ויאפשרו ביקורים של נציגי הצלב האדום. כל זה כתוב בסעיפים מפורשים של אמנת ז'נבה. אבל יחד עם זה יתחייבו בתאריך, כעבור ימים מספר לקרוא דרור לשבויים. אנו ניתן להם את השבויים הסורים, והם יחזירו לנו באותו יום את השבויים שלנו.
אני חוזר ואומר, אדוני היושב-ראש, בשום פנים ואופן אין להסתפק בשני תנאים; אין להפריד בין התנאי השלישי והשניים הראשונים. נניח שהסורים נעתרים לתת את הרשימה ומרשים ביקורים. ודאי שזו תהיה הקלה. איש איננו מזלזל בה. אבל הרי אז ייתכן שיחזיקו בבנים אלה זמן שאינני יכול אפילו להגדירו. ואינני רוצה היום להיכנס לפרטים ולספר על נסיוננו לגבי שבויים יהודים, ישראלים, בידי הסורים. ולכן צריך לצרף את התנאי השלישי — שיחרור השבויים,
אני מבקש משר החוץ שימסור היום לראש הממשלה את תביעתה זו של האופוזיציה בכנסת, לאמור, הממשלה תואיל בישיבתה הקרובה לשקול מחדש את החלטתה. זוהי דרישה אנושית, לאומית. לא רק זכותנו להציג אותה אלא אף חובתנו להעלותה. הממשלה יכולה לעשות רביזיה בהחלטתה. היא עשתה רביזיה בהחלטתה הקודמת בכיוון של ויתור מזיק בתכלית. תעשה עכשיו רביזיה של הרביזיה בכיוון הרצוי של ביטול הוויתור המזיק. דעת-הקהל בעולם כולו, תבין אותנו. דעת-הקהל בעולם שמעה על היחס של הסורים לשבויים.
ומה אנו דורשים בשלושת התנאים האלה? — אנושיות פשוטה מול ברבריות משתוללת ואדישות של העולם. היכן אותה חובה נשיאותית והגשמתה? כיצד יכולים אנחנו לוותר על התנאי השלישי הזה? זו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים לנסות להביא לשובם של הבנים לבתיהם.
ולכן בסכמי את הנושא הזה, אדוני היושב-ראש, אני מבקש שהממשלה תתכנס, אם אפשר עוד השבוע, ותחליט על שינוי עמדתה האחרונה, בעצם על שיבתה לעמדתה העקרונית הקודמת, לשלושת התנאים האלה, שבלעדי מילוים על ידי הסורים לא תדון ישראל בשום הצעה, לא בעקיפין ולא במישרין, ולא תגיש שום הצעה, לא בעקיפין ולא במישרין. הרושם הוא, על פי העמדה הממשלתית, שלפי הערכת הממשלה מעוניינים הסורים בבירורים האלה. פירוש הדבר שאפשר על ידי זה להביא לידי תמורה בעמדתם. זו התמורה היחידה — שיחרור השבויים שלנו.
אני מקווה שהממשלה תטה אוזן קשבת לדרישה הזאת של האופוזיציה, כיוון שכולנו דואגים לבנים בלב אוהב ודואב, ללא כל הבדל בהשקפה מדינית והשתייכות סיעתית, ואז תקום אותה אחדות לבבות הדרושה בעניינים אנושיים-לאומיים אלה.
הנושא השני, אדוני היושב-ראש, הלא הוא עניין החללים הנעדרים. בחזית הסורית אין עוד נעדרים. אלה שנותרו בחיים ונמצאים בשבי האויב — אנו יודעים את מספרם כפי שציינתי, ואת האחרים מצאנו והם חללים. לעומת זה בחזית המצרית יש 360 חללים שלנו שהיו בשדה החל מיום הכיפורים. עד אתמול נמצאו ונמסרו על-ידי המצרים לידינו 84 גופות מתוך 360. שוב אנו נתקלים בזעקה אנושית תהומית: האיש נפל, אפילו לקבר ישראל אין נותנים להביאו. אחרי כל קרב, אפילו בימי הביניים החשוכים, הסכים כל צד לאסוף את החללים, לקבור אותם. הייתכן שבסוף המאה העשרים, לעיני העולם כולו, תהיה התעללות כזאת ברגשות אנושיים של אב, אם, אח, אחות וילד קטן? ואתמול שמענו את הזעקה הזאת בוקעת מפיהם של ההורים עצמם.
המצרים אינם נותנים לערוך את החיפושים בקצב הדרוש. הם קבעו שהפעולה תיעשה רק במשך שלושה ימים בשבוע. אינני רוצה להיכנס לבעיה של פעולה כזאת בשבת. אני משוכנע שמורינו ורבותינו היו מתירים גם בשבת לחפש את הגופות האלה, משום שהמדובר הוא בקידוש השם, בהבאת גיבורינו-חללינו לקבר ישראל. אבל יש יום שישי, יש יום ראשון ויש יום ב' — במשך ארבעה ימים אין פעולה זאת, רק בשלושה ימי השבוע האחרים. השטח הוא רב. המצרים שמים מכשולים. הפעולה נעשית בעצלתיים. היא כבר נעשית שבועות מספר, אף על פי כן רק 84 גופות נמסרו לידינו, או מצאו אותם חיילינו-מפקדינו. ויש סכנה — חובתי להתריע עליה — שתתבצע נסיגה של צבאנו לעבר המעברים ומעבר לקווים של האו"ם לפני שנגלה את כל הגופות של חללינו הגיבורים בשטח הנמצא בשליטת המצרים, בשליטתן של שתי הארמיות. היום יש שם חיילים מצרים היודעים היכן התנהלו הקרבות. ייתכן שכעבור 16-15 יום כבר לא יהיו שם. ואם זה יקרה והנסיגה תושלם, יש ספק רב אם בעתיד הקרוב או אם אי-פעם — ואל אחטא לשפתותי — עוד יאופשר לנו לגלות את גופותיהם של חללינו. אלה הימים הקריטיים ביחס לשאלה האנושית הכבירה הזאת. ואני מבקש ממך, שר החוץ, שתאמר לראש הממשלה ולכל חברי הממשלה שיש לעשות מאמץ עליון ולעמוד על התביעה, ללא כל נסיגה ממנה, שבשבועיים הקרובים יורשה יום יום לצבאנו לחפש בכל המקומות שבהם התנהלו קרבות ונפלו בחורינו ולהביא אותם אלינו לקבר ישראל. ייתכן שחברי הממשלה עדיין אינם מוסרים לעצמם דין וחשבון מעמקות ההתקוממות הנפשית בקרב הציבור נוכח התופעות הנוראות האלה. משלחת של הורי הנעדרים היתה אצלי. אחד מהם עובד בכיר במשרד הבטחון, השני חבר פלמ"ח, נכה צה"ל ממלחמת העצמאות של 1948, גיבור. הם סיפרו לי על בניהם. חובתי לומר מפי שני האבות האלה אשר אמרו לי: לנו יש עוד בנים ואנחנו מחנכים אותם ברוח שאם יש צורך ללחום למען עמנו - יש ללחום. אבל מה נאמר להם בימים אלה שאפילו לקבר ישראל אי אפשר להביא את אחיהם שנפל? הם אמרו דברים נוספים, אני מעדיף לא לחזור עליהם.
התעוררה בקשר עם הנושא האנושי הזה בעיה של פירסום שמותיהם בחוברת הנופלים, קראתי הבוקר ונזדעזעתי ממש. מה קורה לנו? מה אטימות זו של החושים? אינני מאשים, אני שואל. 360 חיילים נפלו בקרב, הגנו על כולנו, על כל איש בישראל. הרי הפתרון הוא פשוט: המשפחה מסכימה ששם בנה יופיע בחוברת הנופלים — שמו יופיע בחוברת. כי המשפחה השלימה עם הרעיון שהבן איננו עוד בחיים. משפחה שתאמר: "אולי, אולי יש איזו תקווה", ואיננה מסכימה ששם הבן יופיע בחוברת — לא יירשם. מה אטימות זו של החושים לא להכניס אף אחד מתוך 360 הבנים האלה לחוברת הגיבורים? אני מקווה שגם קריאה זו של ההורים, שהייתי לה היום לפה, תישמע בעוד מועד.
והנושא השלישי, אדוני היושב-ראש, הסורים מגבירים את תוקפנותם. כמעט בכל יום פותחים באש מארטילריה כבדה, מטאנקים ועוד. זוהי תוקפנות גוברת והולכת על חיילים, על מוצבים, על ישובים, ויש אבידות בנפש ויש פצועים. נוכח תוקפנות זו של הסורים הגוברת והולכת שמענו שתי הודעות של שני חברי ממשלה. האחת היא של שר הבטחון. אני מסתייג ממנה. חובתנו לומר לשר הבטחון שהוא לא צריך להודיע כי כל עוד לא תהיה הפרדת כוחות יהיו יריות. הוא לא התכוון לכך, אין שום ספק. אבל כאילו משתמע שמשהו מתקשר להפסקת האש מ-22 באוקטובר, ואנחנו יודעים ששום תנאי לא צורף להפסקת-האש, ששני האויבים קיבלו אותה, בדרום ובצפון. למעלה מזה. סאדאת הודיע לפני ימים מספר, במכללה, שהחזית היא אחת, לא מרצונו. כאילו יוצא שיש איזה תנאי נוסף. מסוכן להשמיע דברים כאלה. יש הפסקת אש המחייבת את שני הצדדים. כל ירייה פירושה הפרה של הסכם הפסקת האש, הפרת החובה לקיים אותה. וצריך לומר זאת לעולם ולאויבים. לא היה שום תנאי להפסקת האש. לא דובר על שום הפרדת כוחות בקשר להפסקת האש. היא ללא תנאי. מה פירוש "הם יירו עד שתהיה הפרדת כוחות"? ואם תביעתם למה שהם קוראים הפרדת כוחות לא תתקבל על דעת ממשלת ישראל, הרי גם הגברת מאיר כבר אמרה שרמת-הגולן בקו של 1967 היא חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל; גם שר החוץ הודיע אתמול ל"סטמפה" שלא נרד, שלא יהיה שלום אם לא יחנה צבאנו ברמת-הגולן. נו, הסורים אינם מקבלים את ההודעות האלה של שרינו-דוברינו, ואחר כך יאמרו: הואיל ולא נתקבלו תנאינו — אנחנו יורים. כי לא היתה הפרדת כוחות כזאת שהם רואים אותה כמוצדקת לבלתי פתוח עוד באש.
צריך לומר שהפסקת אש אין לה כל תנאי. צר לי על ששר הבטחון מסר אמש את הודעתו כפי שהתפרסמה, נוכח התוקפנות הגוברת וההולכת של האויב מצא שר החוץ לנכון לומר לאותו עתון "סטמפה", כפי שהזכרתיו, שישראל תמסור חלק מיהודה ושומרון למה שהוא מכנה "מדינה פלשתינאית משני גדות הירדן". שר החוץ, הודעתו זו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת; היא תרד למצולות כאבן, למצולות השכחה האנושית. אחר הבחירות לכנסת השמינית אין רוב בבית הזה שבשמו אתה יכול למסור הודעה אומללה כזאת, מבישה כזאת, על לב לבה של האומה, על יהודה ושומרון, על ארץ ישראל, על נחלת אבותינו. הודעות כאלה אינן שמות קץ לתוקפנות האויב; ממש להיפך — הן מביאות אותה להגברתה.
הסורים מגבירים את תוקפנותם, אדוני היושב ראש, וצריך להוכיח להם שעליהם לקיים ללא כל תנאי את הפסקת האש. צבאנו כשיר ויכול לתת להם את ההוכחה הזאת, ואז יהיה שקט בגיזרה הצפונית.
