היקש שהיה לקל וחומר
היקש שהיה לקל וחומר
את הרעיון של מלחמת שחרור הכנסנו לאוצר המחשבה העברית לפני שנים רבות; בטרם היה הספר הלבן; לפני שננעלו כליל שערי הארץ; לפני שהושלמה הקמת הגדר הבלתי-נראית לעין, המקיפה היום את הגיטו היהודי בארץ-ישראל. הסברנו לציבור, כי אין העם העברי יכול "לקפוץ" מעל חוקי ההיסטוריה. אין משחררים אדמת לאום בזהב; ואין רוכשים מולדת בכסף זרים. אמנם, החלום לכבוש את ארצנו בדרך "החובבים", בקניה, בעבודה ובשלום היה חלום יפה ונעלה, אך אין הוא חדל להיות חלום. ואוי לה לאומה, שאינה מטה אוזן לזעקת המציאות ואינה מקיצה בעוד זמן מחלומה המפתה. אומה כזו הולכת, על בניה ועל הזיותיה - למאידנק.
בהטיפנו למלחמת חופש. היינו נתקלים בזמנים ההם בנימוק מלומד, המשרת גם היום את נושאי השיגרה העוורים. אסור לנו, אמרו יריבינו, להשתוות לעם היושב על אדמתו. אנחנו מיעוט בארץ, וכיצד נוכל לנהוג כפי שנהגו היוונים בימי השלטון התורכי, ואיטלקים בימי השלטון האוסטרי? לא זו בלבד שהעם העברי הוא עם שוחר שלום ושונא מלחמות, אלא לו אף רצה לצאת למערכה, אין ביכלתו לעשות כן, מפני שהוא עם החוזר לארצו ולא עם היושב בה.
הנימוק היה מבריק, אך אמת היסטורית לא היתה בו מעולם. הבורים באפריקה הדרומית ניהלו מלחמה נגד האימפריה הבריטית, בזמן שהיו מיעוט מבוטל בארצם. מיישבי אמריקה הצפונית היו מיעוט בקרב האוכלוסיה המקומית, בשעה שהתקוממו בנשק ביד נגד עושקיהם מעבר לים. ואם נרצה ללמוד מתולדות עמנו - לא לשנן, ללמוד - נזכור, כי בימי מרד החשמונאים היינו רחוקים מלהיות רוב בארץ- ישראל.
טעו, איפוא, היריבים המלומדים, בשעה שהאשימו אותנו, את נושאי רעיון המרד בישראל, בפשטנות יתירה. להיפך, הם חטאו בחקירה שטחית של מאורעות העבר. הם השתמשו בהשוואה אריתמטית בשטח, אשר החשבון אינו יפה לו, מפני שמכריעים בו תהליכים נפשיים וכוחות נסתרים, המגיחים לפתע ממקורות נצחיים. אולם בינתיים אירעו מאורעות בחיי האומה, ההופכים את סדר המחשבה של כולנו. לפנים היינו טוענים. כי אף על פי שהננו מיעוט בארץ- ישראל, חייבים אנחנו ויכולים אנחנו לנהל מלחמת שחרור; כיום נאמר, כי דוקא מפני שעמנו אינו יושב על אדמתו שומה עלינו להרים את נס ההתקוממות.
לו עמנו היה מרוכז בארצו, אך נטול עצמאות ממלכתית, אין ספק שהוא היה שואף, כדוגמת כל אומה תרבותית, להיפטר משלטון זרים. אין למנוע שאיפה לאומית טבעית זו; ואין אפשרות לעמוד בפניה, אף בתקופת האוירון והרקיטה. אבל אז היינו יכולים להרשות לעצמנו לחכות לקונסטלציה בין-לאומית נוחה ביותר; אז היינו יכולים, כדוגמת ההודים, להתווכח על דרכי מלחמה שונות וביניהן על אלו, שתכליתן אינה נראית לעין; אז היינו יכולים להסתפק באמונה מופשטת, שיום יבוא אם לא בדור הזה, הרי באחד הדורות הבאים ונצליח, על-ידי מאמץ מיוחד, לגרש את עושקינו, או נזכה לראות, בתוקף ההתפתחות, בחורבנם, ממנו ניבנה.
מצב עמנו שולל מאתנו את "המותרות" הללו, בהן זוכה אומה משועבדת היושבת כולה על אדמתה. אין אנו יכולים לחכות ל"קונ- סטלציה" נוחה. כל יום עובר מהדק, בתוקף ההתפתחות הבלתי-נמנעת, את ההסגר על ארצנו, מגביר את כוחות אויבינו, ומחליש את כוח עמידתנו. אין אנו יכולים לבחור באמצעי מאבק נאים, או בלתי- מסוכנים, ההופכים אותו ל"מאבק" שקצו אינו נראה אפילו באופק. אין אנו יכולים לצפות לחורבנו הטוטאלי של אויבנו, מפני שאיש אינו יכול לומר מתי יבוא יומו, ובינתיים נרד אנחנו לטמיון. אין אנו רשאים להסתפק באמונה ערטילאית, אם כי קדושה, ביום הגאולה שיבוא; עם אמונה זו הוכנסו שישה מיליון יהודים - אומה שלימה! - לכבשנים, שאישם לא כבה ולא יכבה, אם לא נהיה לאומה עצמאית.
יוצא, איפוא, שלא שאיפה לאומית "רגילה" פועמת בלבנו; מקננת בנו הכרה עמוקה מני תהום, שהננו נלחמים בשלב מכריע לחיי האומה, לקיומה הפיסי והרוחני. ואם כך, כל השהיה היא חטא; כל הגבלה - אסון; כל נסיגה - פשע. עלינו להטיל את מלוא כוחנו למערכה ולהפעיל ללא דיחוי את כלי ההתנגדות ההמונית. זוהי חובתנו הראשונה. וחובתנו השניה היא לנהל את מלחמתנו לפי כללים בהירים של איסטרטגיה פוליטית, שתלווה את כוחותינו המזויינים כך נבטיח שהמלחמה לא תתנהל למען "הסיפוק" שבה, ולא תהי מלחמה לזמן בלתי-מוגבל, אלא תהיה מלחמת חופש, שתוכתר בנצחון בתקופת זמן קצרה ביותר. וכל זאת לא למרות שהננו מיעוט כמותי בארץ מולדתנו, אלא דווקא מפני שהיינו לעם. העומד על סף השיבה אליה או הכלייה.