היקף
היקף
לא פחות משאלת הקצב, חשובה שאלת ההיקף של מלחמתנו. במידה שנדע להרחיב את שטח ההתקפות, נגביר את ערכן ונקצר את תקופת היסורים. ולהיפך: אם נצמצם, מתוך היסוסים חסרי-שחר, את היקף המלחמה, נפחית את השפעתה המדינית ונאריך את עינויינו.
בשטח הצבאי אין יסוד להגבלות כל שהן. היתה להן הצדקה בזמן שנמשכה עדיין המלחמה נגד גרמניה הנאצית, שקמה לכלותנו. אך מן היום, בו מוגרו הגייסות הנאציים, הננו בני חורין, והננו חייבים, להתקיף את האובייקטים החיוניים ביותר של שלטון הדכוי. הגייסות הבריטיים, שירדו על ארצנו השדודה, באו, כדי להחניקנו. המלחמה נגדם, ונגד מיתקניהם החיוניים, היא מחוייבת המציאות. העליה החפשית, המוגנת בנשק עברי; ההתיישבות הכובשת, המלווה מגינים עברים, צריכות אף הן להיות חלקים של הזית המלחמה. אין הן יכולות לבוא במקומה. אחרת את גזר דיננו נוציא. אמנם, נילחם. אך ההכרעה תהא מאתנו והלאה.
בצד המלחמה הצבאית צריכה לבוא המלחמה האזרחית. דרך כפולה זו התווינו בראשית צאתנו למלחמה המחודשת. וכבר אז הוכחנו, שאין להפריד בין שתי צורות המלחמה הלאומית. מי שמנסה לסמוך את ידיו על המרי האזרחי בלבד, מעמיד פנים, כאילו הוא מאמין, שבאלף-בית של החיים קיימת רק אות אחת. א' ולא היא. באלף-בית זה ישנן אותיות רבות ומי שמבטא את הראשונה, ייאלץ ע"י החיים עצמם, לומר ב' וג' וד' - עד האחרונה. אי-תשלום מסים, למשל, נשק חשוב הוא. אך השלטון לא ישלים עם ההשבתה. הוא ינסה לכפות עלינו את מלוי "החובות האזרחיות". הוא ישתמש בכוח. ואז? אם ניכנע, לשוא היתה החלטתנו. ואם נרצה להגשים אותה, נהיה נאלצים להגן על הרכוש העברי מפני הפקעה. במלים אחרות, ניאלץ להעמיד כוח מול כוח.
זוהי התפתחות טבעית. אין להרתע ממנה. כי בין אם נרצה ובין אם נמאן, יום יבוא - ואין הוא רחוק - בו כל יהודי, איש ואשה, זקן וילד, ישתתף בפועל, בגופו ובנפשו, באונו ובהונו, במלחמת העם.
