הימים הגדולים של כיבוש יפו

הימים הגדולים של כיבוש יפו

מחנה 80, רכבת התחמושת וייצור נשק עצמו נתנו לנו את האפשרות לצאת להתקפת-הכיבוש על יפו. במשך חודש אפריל הושלמה התכנית, נבחרו היחידות, נקבעו השרותים, ובחול המועד פסח תש"ח, שלושה שבועות לפני קום המדינה יצאנו לגאול את תל-אביב מסכנת חורבן ויותר מזה.

לפי תכניתנו עמדנו להתקיף את יפו מן הלשון הצרה שהפרידה את חיברה, את גוף העיר ופרברה מנשיה. המטרה הטקטית היתה לנפץ את צואר הבקבוק ולהגיע לים כדי לחתוך את מנשיה מגופה של תל-אביב אחת ולתמיד מן האקדח הטעון שהופנה ללבה.

עד להתקפתנו סבלה תל-אביב סבל בל יתואר מיפו התוקפנית וממנשיה הפורעת. קרוב לאלף אזרחים, אנשים נשים וילדים, נהרגו ונפצעו במשך חדשי המאורעות בהתקפות שנערכו ממסגד חסן-בק ומבתים קרובים אחרים במנשיה, שנתקעה כסרטן בתוך גופו של הכרך העברי. למעשה הצליחו הצלפים הערביים לשלוח את כדורי המוות שלהם כמעט לכל מקום בתל-אביב, ושום עמדות מגן ושום פשיטות נועזות לא יכלו למנוע מהם לקלוע בעוברי אורח בשוק הכרמל או ברחוב אלנבי המרכזי, או אפילו לתוך החלונות של עירית תל-אביב. חוצפתם של ערביי יפו הלכה וגדלה. הם החלו לבסוף משתמשים במרגמות כבדות, אשר פגזיהן החריבו שכונות שלמות באיזור הגבול תל-אביב-יפו. אמנם, המרגמות היו פרימיטיביות; והפגזים, אשר חלק מהם נפל בידינו, נעשו מצינורות המיועדים לכיבוי-אש. אבל הפגזים הכילו בין חמישה עשר לעשרים קילוגרם חמרי נפץ. כח ההרס שלהם היה רב מאד. הם היו מתפוצצים בלילות בקול רעש אדיר והיו מפילים אימה על האוכלוסיה האזרחית. בעטיים פונתה שכונה אחרי שכונה באזור הספר של תל-אביב. אלפי משפחות נשארו חסרי קורת גג. תל-אביב המתה פליטי מלחמה. העתונות הנכרית כתבה על קרות (כך במקור – ד.ב) בשדרות רוטשילד. יפו התגרתה בתל-אביב ותל-אביב התגוננה. אלפי בניה היו צמודים לחזית הסטטית – של הגנת העיר.

בליל ה-25 באפריל יצאנו לשים קץ לחרפה הזאת ולסכנה הזאת. במחנה על שם דב גרונר – מחנה דב אשר ברמת גן – נתפקדו יחידות הקרב על נשקן ושרותי העזר. במשך היום גוייסו כמאה כלי-רכב, בדרך היחידה שעמדה לרשות המחתרת מאז התחלת המרד – דרך ההחרמה הזמנית. לא היתה זו דרך נעימה. אבל נהגי המכוניות ידעו מנסיון חבריהם, שאנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להחזיר להם, עם תום המבצע, את מכוניותיהם, או – במקרה של פגיעה בהן – כדי לשלם פיצויים לנפגעים. בעיקר ידעו הנהגים, כי מכוניותיהם נלקחות למלחמת מצווה ורבים מהם היו מוסרים את כלי-הרכב מתוך התנדבות נסתרת בבחינת אנוסים מרצון. בשבילנו לא היתה דרך אחרת. מחתרת אינה יכולה, ואף אסור לה, להשתמש באופן מתמיד באותם כלי-הרכב. גלגלים משאירים עקבות. וכסף לכלי-רכב מנין נקח?

בליל ה-25 באפריל הסתדרה בכביש רמת-גן תל-אביב שורה ארוכה של מכוניות משא, מהן שהוחרמו, על מנת שלא להחזיר, מידי הצבא הבריטי, מהן שהוחרמו זמנית מבעליהן היהודים, מהן שהושאלו על ידי ידידים. ובקרבת הכביש הראשי במחנה דב ציפו מאות חיילי הארגון הצבאי הלאומי לאות, לצאת לקרב.

אולם האות בושש לבוא.

על גג הבית הקטן שבו השתכן מטה המחנה, התקיימה התיעצות, רצים הביאו ידיעות מדאיגות מן העיר. סופר, כי ההגנה הכריזה מצב הכן ומתעתדת להריע לנו בביצוע התקיפה. מוצעת הצעה לדחות את התחלת ההתקפה ליום או יומיים. הדעות שקולות. צריך לקבל החלטה, את אחת ההחלטות הגורליות. כה הרבה הוטל הפעם על כף המאזניים. השיקול אומר, כי הבעד עדיף על הנגד. ההחלטה נופלת. הלילה נצא לקרב.

למטה בחצר מחכה המיפקד, המיפקד הראשון שבו משתתפים למעלה משש מאות מפקדים וחיילים של הארגון הצבאי הלאומי. אות הזמן הוא. תמו הפשיטות הפרטיזניות; החלו קרבות הכיבוש. תמה מלחמת המחתרת; החלה המלחמה בשדה. זה היום קיוינו לו, זה היום ייחלנו לו, הגיע.

הנה הם עומדים לוחמי המחתרת; הנה ניצבים המורדים, חיים טויט ואריה עוזרים לגידי; הם מחלקים את הנשק ליחידות. הנה עומד יהושע, השתקן הגדול, המפקד האמיץ, האח המסור, הידי האהוב; הנה עומד בראש יחידתו אלי, המדריך והמפקד המנוסה; הנה עומד קבצן המפורסם, אשר כשמו כן הוא מבחינה כספית. אך עשיר הוא באומץ לב מאין כמוהו ולא פחות עשיר באוצר האהבה והמסירות של חייליו האמיצים. הנה עומד יהושפט ומייק וירחמיאל וקונוס והג'יג'י ועוד ועוד. כולם מנוסים בקרבות. לכולם הסכנה אחות.

-כלום לא רב לכם בחורים בקרבות, בתי כלא, ברדיפות בעינויים ובסכנות מוות? כלום לא די שרתם את עמכם והבאתם אותו עד הלום, עד לסף ה-15 במאי?

-לא, לא די המולדת בסכנה, העם מצפה. השרות לא נסתיים. אנו מחכים לאות.

המיפקד מתחיל. טורים-טורים עומדים המורדים, היוצאים לקרב עם כלי-רכב משלהם,, עם שרות רפואי משלהם, עם שרות קשר משלהם. עם שרות אספקה משלהם – ועם האמונה שלהם. גדולה השעה. לפני ארבע שנים ומעלה התחלנו חופרים מנהרה שארכה לא נודע. בשינים חפרנו בעמק; בדם עקרנו סלעים. היינו מוכנים, לו היה הכרח בכך, לחפור שנות דור; לא מעטים, אפילו מקרבנו, האמינו כי נחפור לחפור עשר שנים. והנה הגענו לקצה השני של המנהרה. כבר בוקע האור. מן המנהרה – למרחב; ממחתרת לכיבוש. השבח וההודיה לאלהי ישראל על החסד שגמל עמנו, על הימים הטובים וגם על הימים הרעים, שהיו מנת חלקנו. כדאי היה. הכל היה כדאי. הן המעמד הזה עצמו – מיפקד של מורדים היוצאים לקרב כיבוש גלוי – הוא סמל נצחון, סמל לנצחון המרד. אולי נכון יהיה לומר, כי לעתים רחוקות עברו כה מעטים כברת דרך כה ארוכה בזמן כה קצר?

מתוך הרהורים אלה הריני נכנס יחד עם גידי לתוך המרובע, שהוקם על ידי טורי הלוחמים עלי לומר מלים מספר לבחורים לפני צאתם לקרב. זה שמונה שנים שלא נאמתי. אולי בפעם הראשונה בחיי שיש לי אימתא ציבורא. השעה אינה רגילה; הקהל אינו פשוט; המסדר אינו שכיח. לפני אגודת מורדים, שיצאה מן המחתרת. הם אינם מכירים אותי, זולת-מעטים המוסיפים לשתוק. אף אני אינני מכיר אותם מלבד ספורים. אשר זכיתי לעבוד במחיצתם אך אני יודע את כולם. אגודת אחים יקרים, אגודת בנים אהובים, אשר התנדבות טהורה הביאתם אל הדגל המקודש בדם-אהבת-החרות, אהבה שלא היתה עמוקה ממנה מיום קום האדם על רגליו להיות חפשי, להתנסות בעבדות ולמרוד בה. כלום אמצא את המלים המתאימות לשעה זו, לקהל זה? הן הייתי רוצה לגשת לכל בחור ובחור הניצב על נשקו בשורות הישרות ולאמצו אל לבי ולחבקו חיבוק של רעות ראשונית. כה הרבה יש לי לספר לו, ודווקא לו, ללוחם היחיד, אחרי השנים האלה, בהן שלחתיו והוא הלך לאשר נשלח, באהבה, באמונה, בנאמנות; ובוודאי גם לו יש לספר לי הרבה, הרבה. אבל אסור; עוד אסור. ואסור לשקוע בהרהורים. לפנינו קרב. בקרב צריך להלחם, לא להרהר.

-חיילי המעמד!

אנו יוצאים לכבוש את יפו. אנו יוצאים לאחד הקרבות המכריעים במערכה על עצמאות ישראל. דעו מי עומד לפניכם, זכרו את מי השארתם מאחוריכם. לפניכם אויב אכזרי שקם לכלותנו. מאחוריכם הורינו, אחינו, ילדינו, הכו באויב. לקלוע היטב. לחסוך תחמושת. בקרב אל תדעו רחמים לאויב, כשם שהוא אינו יודע רחמים כלפי בני עמנו. עם נשים וילדים לחמול. מי שמרים ידיו לאות כניעה, הציל את נפשו. שבוי הוא בידיכם, לא תפגעו בו. להתקפה יוביל אתכם גונדר גדעון המנוסה בקרבות. זכרו את דגל המעמד. כיוון אחד לפניכם – קדימה.

גידי משלים את דברי בהוראותיו. הוא עומד ביחוד על ההכרח לחסוך בתחמושת, שגם אם היא מרובה – מועטת היא, ואצלנו אין היא מרובה כלל ועיקר. המסדר מסתיים אחרי הפסקה קצרה שנגרמה על ידי עשן חשוב המתאבך מאחד מפחי חמרי הנפץ. האזעקה היתה הכרחית, אבל לשוא חשדנו בחמרי הנפץ. הם לא התפוצצו במחנה דב; הם פוצצו בחזית יפו והבקיעו את החזית.

טורים טורים יוצאים הלוחמים לכביש הראשי. יחידה אחרי יחידה עולה על המכונית המיועדת לה. שיירה צבאית. צבא עולה מן המחתרת. וא עולה.

טור ארוך של מכוניות זז לעבר תל-אביב ומתפתל לעבר יפו. נכנסנו לתל-אביב באשמורת השלישית של הלילה. העיר רדומה. תל-אביב הפצועה המופגזת, המותקפת – ישנה שנת נופש. היי ברוכה תל-אביב שלנו, ושלחי גם לבניך ברכה. הם זקוקים לה. הם זקוקים לסייעתא דשמיא. הם יוצאים לקרב מכריע, לגאול אותך מנגע הצליפות, משכנות רצחנית מסכנה נוראה, הם יורדים ליפו, המורדים. ומי שנתן כח למורדים ההם לרדת ליפו ולכבשה הוא שיתן און למורדים האלה לשחרר את נחלת האבות ולהציב גבול אל מי הים הגדול.

השיירה המשחררת מתפתלת בסמטאות הצרות, שאין בהן נפש היה. המובילות לעבר יפו. בבנין החרב של בית-הספר "אליאנס" נקבע מקום מושבו של המטה; בבנין העזוב של בית-החולים "פרויד" הוקם בית-חולים שדה. בבנינים בסביבה שוכנו היחידות. קו החזית נמתח. אך החזית עדיין שקטה. לפי התכנית הראשונה היינו צריכים להתחיל בהתקפה בשעות הלילה. אולם ההתייעצויות ב"מחנה דב", שהיו הכרחיות, גזלו זמן. האיחור ביציאה גרם לאיחורים נוספים. עם הגיע החיל למטה הקדמי אי-אפשר, בתנאים המיוחדים, להתחיל מיד בהסתערות. יש לערוך את היחידות. צריך לתת הסברה סופית למפקידהן. צריך למתוח את קוי טלפון השדה. ובעיקר צריך להציב את המרגמות.

שתי מרגמות בקוטר של שלושה אינטש היו לנו. קרי וכתיב: שתי מרגמות. הן היו מתוצרת בריטית. גם בעליהן היו – בריטים, אנחנו רק "שאלנון" מבעליהן. היה היתה "פעולת רכישה" ובין שאר כלי המלחמה לקחו הבחורים שתי מרגמות גדולות. במשך למעלה משנתיים לא השתמשנו בהן. רצינו להפעילן; לא יכולנו. לא היו לנו פגזים. ומה הן מרגמות בלי פגזים? כלום אפשר לכתוב בעט בלי דיו? כלום אפשר להיות חתן בלי כלה? מרגמות בלי פגזים הן כאבן שאין לה הופכין. מרגמות עם פגזים – הם זוג מן הטבע, ובשעת מלחמת קיום – זוג מן השמים.

במשך שנתים היו שתי המרגמות בבחינת "חפצים ישנים" במחסן. אך היום הוא ה-25 באפריל 1948. לפני שבוע ימים עצרנו רכבת צבאית – ו"אוכזבנו". פגזים, פגזים, רק פגזים. אולם ביום ה-25 באפריל אין אנו עוד מאוכזבים. ביו זה "קדשנו" את המרגמות כדת וכדין – עם פגזיהן. אמנם רק שתי מרגמות, אבל פגזים אבל פגזים לאלפים.

זאת היא "הארטילריה" שלנו. "סוללה" של שתי מרגמות – מעין "קוודרומווירט של שני אנשים" – ואלפי פגזים. ומה יהיה אם מרגמה אחת תתקלקל ותוצא מכלל שימוש? יהיה מאוד לא טוב. בשדה תישאר רק מרגמה אחת ויחידה ועליה יהיה לכסות את כל איזורי יפו המסומנים כה יפה על המפות המיוחדות שצויירו על ידי מחלקת ההנדסה של הח"ת בראשותו של אביאל. ומה יהיה א גם השניה... אל תפתחו פה לשטן. המרגמות לא תבגודנה. שנתים ימים שמרנו עליהן במחסן הנסתר, כלום, הן תהיינה כל כך כפויות טובה?

המרגמות לא בגדו. אמנם אחת מהן נתקלקלה עוד ביום הראשון לקרב ולהרעשה. הקלקול היה רציני מאד. הפגז נתקבע במרגמה כעצם בגרון. אבל עצם אינה מתפוצצת; פגז – כן. מכה קלה, והכל עלול לעוף, יחד עם המרגמה השניה ובעיקר – יחד עם הרגמים והטכנאים. אבל הידים – ידי הרגמים והטכנאים – למודות מלחמה ומלאכה כאחת. הניתוח הצליח. העצם הוצאה מן הגרון, כלומר הפגז הוצא "חלק" מלוע המרגמה. עתה עוברת המרגמה השבורה לבית המלאכה שלנו. "חיים טויט" מטפל בכך, התיקון הוא מצויין. הבחורים אומרים, כי המרגמה שתוקנה תהיה טובה יותר מן המרגמה הבריטית, שלא תוקנה. כך היה באמת. בהמשך הקרב יוצאת שוב אחת המרגמות מכלל שימוש. מסתבר, כי המרגמה השלמה הכזיבה ואילו המתוקנת ממשיכה להרביץ. גם זו לטובה. המרגמות לא בגדו. גם השניה (או הראשונה) תוקנה. ושתיהן הטילו אש וגפרית על יפו הפורעת. שתיהן עוד הרעימו ימים ושבועות רבים, לא רק בחזית יפו, אלא גם בחזיתות אחרות עד שנלוו עליהן אחיותיהן. מרגמות מתוצרת אצ"ל – וייחוסן בוטל. אכן, מרגמות ופגזים הן זוג מן השמים אבל גם להן דרוש "כהן" – רגם להכניסם לחופה. ולנו עמדו בחזית יפו שלושה רגמים. אחד שרת בצבא האוסטרלי; השני היה בצבא הפולני; והשלישי – אינני יודע היכן שרת – אני יודע את שמו "הסיני": הבחורים קראו לו משום מה צ'נק-קי-שיק". כל שלושת הרגמים התקשו בדיבור העברי. כנראה שלא הספיקו ללמוד בעל פה את מלונו של בן-יהודה. אבל את שפת המרגמה למדו כך שידעוה לא פחות מאשר בן-יהודה ידע את שפת עבר. ראיתים בעבודתם. מעולם לא ראיתי עבודה כה מאומצת וכה מדויקת. הם שכבו בעמדה שהיתה חשופה כליל לקרני השמש וכמעט חשופה לפגזי האויב. לפניהם מפות האזורים. לצדם טלפון שדה מן התצפית, עליה ניצב סמל צדוק הוותיק במגיני תל-אביב מעל עמדות המגן הקדמיות של האצ"ל. פגז אחרי פגז נפלט מלוע המרגמה – וכמעט כל פגז קולע. שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, המטירו פגזיהם וידיהם המאומנות להפליא. לא ידעו ליאות כשם שלבם העשוי לבלי חת לא ידע רתיעה, כי גם ה"הגנה" רצתה להעזר על ידי רגמים כאלה. ביום השלישי.לקרב נתבקשנו על ידי מפקת ה"הגנה" להפנות מרגמותינו לאזור תל-עריש, כדי לאפשר את הנסיגה ליחידת ה"הגנה",שנתקלה באש חזקה של האוייב וסבלה אבדות קשות מאד. ועם תום הקרב על יפו השאלנו את המרגמות יחד עם הרגמים ל"הגנה", כדי לטהר את הכפר סלמה הנודע, שנפל ללא יריה נוספת וללא קרבן חדש בידי ה"הגנה". והרגמים עוד הוסיפו ימים רבים לעשות מלאכתם. ביהודיה ובהמלה, בהרי אפרים ובירושלים, שבה נפצע ,צ'נק-קי-שיק" פצעים אנושיים ביום העליה על העיר העתיקה.

ביום העליה על יפו לא נפצע אף אחד מן הרגמים, אבל הצבת המרגמות דרשה זמן מסויים. משום כך, ובגלל סיבות ארגוניות אחרות, לא היינו מוכנים להתחלת הקרב, אלא עם זריחת השמש. התקיימה התיעצות קצרה של המפקדים, עמדה בפנינו השאלה, אם להתחיל בהתקפה לאור היום, או להמתין לרדת הלילה ולהקיף בחושך, כפי שתוכנן מראש. היו שיקולים לכאן ולכאן. הכריע השיקול, שהאויב, אשר הרגיש בתוכנה מסביב לעמדותיהם הקיצוניות, ינצל את היום להבאת תגבורת ולביצור נוסף של עמדותיו. הוחלט להתחיל בקרב.

מבעד חלון המטה הקרבי ראיתי את בחורינו יוצאים לקרב. הה צועד הטור בפיקודו של יהושע, והנה הטור בפיקודו של אלי, והנה רצה מחלקתו של "קבצן",יחידה אחרי יחידה, טור אחרי טוב – לעבר יפו. אל האויב, להחזית. ליל הנדודים לא ניכר כלל בלוחמים. רעננים הם. מרננים. שמחים בצאתם. "אבי געזונד". שירת הקרב בפיהם, שירה – מול פני מלאך המוות.. ובראותך את הנוער המופלא הזה ובהקשיבך לשירתו, נישאת מלבך הרווי חרדת-אהבה תפילהללא מלים למרום:

אלהים, אל תעזבם. למענך ולמען שמך הגדול הם יוצאים לקראת האוייב ראה את בניך, ראה את שמחתם. עמוד לימינם. תן להם נצחון. עד מתי יוגר דמנו כמים, עד מתי? אלהים, אל תעזבנו, השיבה לנו את בנינו, השיבה. הקרב על יפו החל.

ההפגזה הלכה וכבדה ותוצאותיה הלכו והחמירו באותו זמן הסתערו יחידותינו על עמדות האויב בצואר הבקבוק. הקרב נמשך שעות רבות, כמעט עד ערוב היום, והיה קשה עוד יותר מהקרבות שהתנהלו ביום א' של חול המועד פסח, הוא היום הראשון להתקפה על יפו. בעמדות מספר נסוג האויב תחת המחץ של יחידותינו המסתערות ונס בבהלה. אולם לעזרת הערבים באו שוב – הבריטים. אמנם היום הראשון פנה קצין בריטי לחוגים יהודים בתל-אביב וביקשם להשפיע עלינו, כי נמנע מהתקיף את הכוחות האנגלים שנשארו ביפו, בתחנת הרכבת ובאזור המוגן. הקצין הבטיח, כי אם אנחנו לא נתקיף את הבריטים, הרי הם ישמרו על עמדה ניטרלית בשעת הקרבות. אך ההבטחה הזאת לא קוימה כבר ביום הראשון. בניטראליות היתה בריטית מובהקת: והפעילה את מכונות היריה, שזרעו מוות ניטראלי בקרב הכוחות העבריים. ביום השני לקרב עלתה הניטרליות (כך במקור – ד.ב) המיוחדת במינה לשלב גבוה יותר. המושל הבריטי של מחוז לוד פולאר, הודיע לראש עירית תל-אביב שהצבא הבריטי ימנע בכוח את כיבוש יפו. ואם המוסדות היהודים לא יפסיקו את התקפת אצ"ל, יכנס הצבא לפעולה.

האיום היה רציני, אך הוא לא היה נכון. הצבא הבריטי לא צריך היה להכנס למערכה, הוא מעולם לא יצא ממנה. ביום השני לקרב רק הגביר חיל המצב האנגלי את פעולתו נגדנו, כדי להציל את החזית הערבית ממשבר בלתי נמנע, כדי להחזיק ביפו למען התכניות ההן של ג'ון, שעמדו להתגשם ביום ה-15 במאי, יום ביטול השלטון הבריטי, יום הפלישה של צבאות ערב.

משום כך היה הקרב קשה שבעתיים. אבל מחץ הנשק העברי, המופעל בידי חיילים שגמרו אומר לנצח, היה עצום. האויב נסוג. עמדותיו נכבשו בסערה. אולם פני שהבחורים הספקיו להתחפר ולהתבצר, ערכו כוחות האויב המעורבים, הבריטים-ערבים, התקפת נגד בסוגי נשק כבדים ואילצו את בחורינו לסגת. כך עברו עמדו מיד ליד פעמים מספר. והקרב נטוש במלוא עוזו.

שוב נשפך דמנו. חללים. פצועים רבים. במקום הנופלים – באים אחרים. אין הפוגה בקרב. גם ניצה, בראותה אחד הברני סטים שלנו נופל שדוד, תופסת את מכונת היריה וממטירה אש עד אשר בא ברניסט אחר. שאון הקרב הולך וגובר. כבשנו עמדות אויב. התקדמנו. עדין לא פרצנו.

אך הנה מתגלה לנגד עינינו מחזה מיוחד: מתחילה הבריחה ההמונית מיפו, מתחילה מנוסת הבהלה של התושבים ושל הלוחמים למיניהם מן העירה המופגזת ללא הפוגה, ומותקפת בזעם בכיוון למרכזה.

שני גורמים הביאו לידי הבריחה הגורפת. אחד – שם המתקיפים ושמעם. יונייטד פרס הודיעה מבירות, כי עם הגיע אניות הבורחים הראשונה מיפו לבירת הלבנון, סיפרו הבורחים, כי נוכח התקפת האצ"ל אחוזה האוכלוסיה ביפו חרדה רבה. הגורם השני – זו ההפגזה *** (לא ברור – ד.ב) תאפשר היה לשמוע, כי מפני שני סוגי נשק חרדים בעיקר צבאות לוחמים – מהפצצה מן האויר ומהפגזת מרגמות. האדירה. אין ספק, כי הפגזה ממרגמות היא מן הקשות בהפגזות, מפי חיילי יש דמיון בין התקפת אוירונים לבין פעולת מרגמות. (אי הבהירות בסדר המילים במקור – ד.ב). פגז מרגמה, המתפוצץ בנגעו בראשו בעצם קשה, מתרומם בצאתו מן הלוע לגובה של מאות מטרים והוא דומה לפצצה הנופלת מן האויר. אינני יודע בדיוק, כמה פגזים הטלנו על יפו, לא ספרנום. יגאל ידין, קצין המבצעים של ההגנה, אמר לי, כי לא היינו חסכנים במידה מספקת ביחס לפגזים היקרים. אבל ברור, כי המטען הכולל היא באופן יחסי כבד ביותר. היה במה להפגיז; והיה מה להפגיז. הברירה היתה בין הכנעת יפו לבין חורבן תל-אביב. ואנחנו גמרנו אומר למנוע את חורבנה של תל-אביב.

ההפגזה עשתה שמות ביפו. היא מנעה תנועה חפשית – או כל תנועה – של כוחות האויב, ואילצה אותם לחפש מחסה מפוקפק בבתים. היא גרמה לניתוק קו הטלפונים, להפסקת זרם החשמל ופיצוץ צינורות המים. בעיר המופגזת השתררה מבוכה ואימה, ושאון הקרב האדיר שהתחולל לא הרחק מן הרחובות-המרכזיים, הוסיף על החרדה והאימה. כך נמס לב האויב והחלה המנוסה הגדולה, בים וביבשה, ברכב וברגל. החלו לברוח אלפים; ברחו רבבות. ממקורות בריטיים נמסר על אבידות קשות, שנגרמו לעוברים בכל איזור העיר. באחת הפגיעות הישירות נפגע ריכוז של חיילים עיראקיים ולמעלה ממאה מתנדבים נהרגו או נפצעו. האויב לא יד מנוחה. לא מצא מחסה.

כאן עלי להדגיש שנית, כי כל כובד ההפגזה הוטל על יפו גופא. יש צורך בהדגשה זו, באשר מישהו מן הפגועים קשה בצרות-עין ניסה לטעון בהעמידו פני משקיף אובייקטיבי כי הפגזת מנשיה על ידי אצ"ל סייע לנפילת יפו. לא מניה ולא מקצתיה. כפי שכבר הסברתי, לא הטלנו על איזור יפו, המכונה מנשיה, אפילו פגז אחד. את האיזור הזה היינו צריכים לחתוך בהתקדמותנו לעבר הים. את ההפגזה כיוונו ליפו עצמה ורק ליפו. וההפגזה הזאת, שהיתה הכרח צבאי – אם רצינו למנוע החשת תגבורת לאויב – גרמה במישרין לבריחה המובהלת של רבבות תושבי העיר, אשר התיימרו לערוך חגיגת אדבח אליהוד בתוככי תל-אביב.

הבריטים ניסו להרגיע את תושבי יפו המבוהלים. אופייני הוא, כי ביפו בלבד ניסו למנוע את בריחת הערבים. על כן הודיעו הבריטים פעם ופעמים, כי הם יגנו על יפו בכל כוחם הצבאי, על כן הם שלחו התראה למר רוקח, כי גם אם נצליח לכבוש את יפו, הרי הם, הבריטים, יוציאונו ממנה בכוח. אבל כל נסיונות הארגעה עלו בתוהו. ביפו העיר השתרר תוהו ובוהו. הרחובות היו שטופי מים, הבתים היו פרוצים, החלו מעשי שוד רצח. הבריחה היתה לסטיכיה, לא היה עוד כוח שיכול למנוע את התרקנותה המוחלטת של העיר הפורעת תחת המחץ של הנשק העברי.

הבריחה ההמונית, שהחלה ביום הראשון לקרב והיתה לזרם אדיר ביום השני וביום השלישי לקרב, ובימים הבאים, סחפה לא רק את האוכלוסיה, אלא גם לוחמים, לא רק מיפו אלא גם מהסביבה. בעקבות התקפתנו על יפו נפל איזור אבו-כביר ללא יריה נוספת בידי הכוחות העבריים. אנשי ההגנה סיפרו לי כי הביצורים היו כמה משוכללים וחזקים עד שאפשר היה לעמוד בהם זמן רב בפני ההתקפות האדירות ביותר.

ג.

היה לילה עמוק. הבחורים חייבים לנוח, להחליף כוח לקראת הקרב המכריע. אבל בלילה ההוא לא היתה מנוחה במחנה. העייפות נגוזה יחד עם החלטת הנסיגה. כוח חדש הוזרם בעורקים ונכנס לשרירים. המפקדים עומדים כפופים על המפות. מעבדים את פרטי הפרטים של התכנית. מחלקים תפקידים. כאן יצא יהושע, כאן יתקדם אלי, פה ינסה קבצן לפרוץ והחבלנים? דרושים חבלנים – מתפרצים, תותחים חיים, שיהיו מסוגלים להעיף באויר בית אחרי בית, עמד אחרי עמדה. לכך דרוש לא רק אומץ לב – זה אינו חסר אף לאחד מן הבחורים – לכך דרושה ידיעת המקצוע וכח התמדה מיוחד - והמתנדבים רבים. קבצן ממליץ על אחדים מהם בראשותו של רחמים, בחור תימני צעיר, בעל שתי עיניים שחורות, גדולות, יפה כבן-מלך, שקט, אדיב, שתקן, שאינו פוסק מלחייך, חיוך מלא חן, טוב לב.

והחיילים במחנה מכינים נשקם, קבצן מזהיר, שהוא יבדוק כל כלי ומי שלא ינקה את הנשק כמו שצריך, זה יקבל... קבצן מפליט משפט חיילי ממולח הבחורים מחייכים. קבצן הוא מפקד קרבי נערץ. הראשון להסתערות, האחרון לנסיגה. אך הוא לא רק מפקד. הוא קבצן – אחד משלהם. מחלק עמם את הרצפה. מדריך אותם ומשחק אתם. לא האיום הזה אינו רציני. הבחורים יודעים את נפש הקבצן שלהם. אבל בפיו עוד אזהרה: מי שלא ינקה את הנשק כמו שצריך – לא אקח אותו לקרב. זה איום! והבחורים מנקים ומצחצחים את נשקם. הנשק מבריק. ראה, קבצן, מבריק, יהיה בסדר. כולנו נלך לקרב.

ההכנות הקדחתניות נמשכות גם בשעות הבוקר המוקדמות. ההסתערות המכרעת עמדה להתחיל ביום ג' לפני הצהרים. אבל לא כל ההכנות הושלמו גידי אינו רוצה שום מקריות. הכל מוכרח להיות מוכן ומתוכנן. הן זהו הנסיון האחרון. הכל יודעים, כי אם הפעם לא נפרוץ ניסוג.

משום כך החל הקרב רק בשעות של אחרי הצהרים. למפקדי היחידות ניתנה הסברה אחרונה. המפקדים מסורה לחיילים. כל אחד צריך היה לדעת בדיוק את תפקידו. הרבה, ואולי הכל, היה תלוי ביזמתו האישית של כל לוחם ולוחם.

ושוב רעמו המרגמות ולועיהן המחוממים פלטו עשרות ומאות פגזים. הקרב המכריע על יפו התלקח בלהבה גדולה.

מנקודות המוצא שנכבשו ביומיים הקודמים ורופדו בשקי חול זינקו יחידות הקרב. את הדרך בפניהם פילסו התותחים החיים, החבלנים. בין שתי חומות אש – החיפוי מזה ואש האויב מזה – זחלו המתפרצים, קירבו את חמרי הנפת לעמדות האויב, הפעילום, נסוגו, כדי להתקדם שוב. רעמי ההתפוצצויות החרישו אזנים והשתיקו לעתים את שאון היריות מכל סוגי הנשק. צעד אחרי צעד, שעל אחרי שעל נדחק האויב מעמדותיו. עם פיצוץ העמדה ובעוד הענן מתאבך מעליה, מסתערים הכובשים במהירות הבזק ועורכים לעתים קרב פנים אל פנים עם האויב. ומשנכבשת העמד, מתחילה מיד ההתחפרות מזה וההתקדמות מזה. והחבלנים שוב זוחלים על בטניהם ובידיהם המטענים של חמרי נפץ. שתי חומות אש ובתוכן נושאי פצצות, העלולות כל רגע לרסק את נושאיהן. פיצוץ. אבק. צעקות חרדה של האויב. נסיגה. זינוק. התקדמות. כיבוש.

הפעם אין גם בידי הבריטים והטנקים שלהם למנוע את ההתקדמות. הם מקבלים מנת עופרת עברית (כלומר בריטית, שהיתה לעברית) המאלצת אותם להחזיק את כוחותיהם במרחק מה מקו האש. הם אמנם מטילים על הקו אלפי כדורים, אבל הקו מחזיק מעמד. הם אמנם מטילים על הקו אלפי כדורים, אבל הקו מחזיק מעמד. הבחורים עוברים בזיגזג. הם מתנועעים כצללים בין הבתים החרבים. אמנם, ישנם פצועים. גם הפסיפס הנו עקוב מדם. אבל רובם עוברים בחרבה. בין הבתים, בתוך הבתים, ומעל לבתים. והעמדה העיקרית, הארורה, זו שחסמה לנו את הדרך הימה במשך שני ימים ושני לילות נופלת לידינו.

פיאט היה לנו, כלי נשק אנטי-טנקי, שלקחנוהו במחנה 80. לא יאה לספר, כמה פגזים היו לנו בשביל אותו פיאט: הרבה פחות מחצי תריסר. אבל אותו פיאט, שהיה לעברי, ואותם הפגזים המעטים, בריטיים שהיו לעבריים – א, הם מסייעים לבחורים בהתקדמות. בדרך היתה עמדת אויב אחת, מבוצרת להפליא, קשה. קשה היה להגיע אליה, לפוצצה, לכבשה. בסערת הקרב התנדב אחד הלוחמים, שידע להשתמש היטב בנשק אנטי-שריוני. הוא דרך את הפיאט, קלע ומן העמדה הנוקשה של האויב לא נותרה אלא חורבה עשנה. זה היה המקרה היחידי של הרעשת עמדה ממרחק מסויים. את כל מלאכת ההרעשה עשו החבלנים שהמשיכו במלאכתם ללא ליאות. אזניהם כבר נחרשו מעוצם ההתפוצצויות; בגדיהם נקרעו וידיהם כבדו כעופרת, אך הם לא ימסרו לאחר את התפקיד, כנישאים על ידי כוחות טמירים, הלכו רחמים וחבריו מעמדה לעמדה, מפיצוץ לפיצוץ ופילסו בפני חבריהם את נתיב הנצחון.

אך לא רק בחמרי נפץ הובקעה הדרך. חומרי נפץ יקרים הם. עוד הדרך רב. צריך לחסוך את החומר היקר. לפיכך הוכנס לקרב נשק חדש: מכושים במוטות ברזל ובמכושים פורצים הבחורים פתחים ראשוניים בחרבות הבתים, אחר כך מרחיבים את הפתחים ומקימים מעין מנהרה מתפתלת בתוך הסמטאות הצרות. קשה להלך במנהרה זו: עוד יותר קשה להתקדם בה במהירות. אי-אפשר להזרים דרכה כוחות רבים. רק יחידים, יחידים יכולים לעבור. לבירינט אפל, נורא. מותקף בלי הפוגה. מותקף מכל עבר.העובר בו מתקשה להבחין בין רע לאויב. אין הוא יודע מתי יותקף, מאיזה צד יותקף ועל ידי מי יותקף. משום כך יש לעתים תקלות בתוך מנהרת-הבתים. לעתים נוצר פקק חי הסותם את דרך ההתקדמות. אבל גידי, המנהל בעצמו את הקרב, לפנות את הדרך ולהזרים כוחות נוספים למנהרה. חוש האבחנה של הבחורים מסייע בידו להתגבר על האנדרלמוסיה הרגעית. הקו הולך ומתארך; הוא מתעקם ומתיישר, מתפתל ומעמיק חדור.

אך קו המנהרה, המותקף משלושה כיוונים, היה נפסק, נשבר או נפרץ, אלמלא הריפוד המתמיד שליווה את חיציו הקדמיים וביצר את קירותיו הצדדיים. גידי הגשים במלואו את הכלל הקלסי של האיסטרטגיה: כבשת, התחפר והתבצר, כי אם כבשת ולא התבצרת – לא כבשת. אולם ההתבצרות המתפתלת יחד עם קו החזית היתה מיוחדת במינה. היא לא נעשתה אחרי השלמת המלאכה היא הושלמה תוך קרב וכיבוש. המלאכה הכפולה, המתמדת, של כיבוש והתבצרות היתה מורכבת מאד. לא פעם נפלו שקי החלו – אלה קירות המגן של הקו - בדחף אש האויב הכבירה. לפני שהקיר הגיע לגובה הלוחם ויכול היה לשמש מחסה לצללים הנעים בתוך המנהרה, רוסק ונפל. צריך היה לבנות מחדש, צריך היה לסתום פירצות ולהגביה את החומה. כל זה נעשה בתוך אש צולבת, במהלך הקרב.

בנין הביצורים האלה דורש לא רק אומץ לב, אלא גם מאמץ פיסי עליון. אינני יודע, מנין היה לבחורים הכוח לעשיית המאמץ, אחרי כל מה שבער עליהם בימים ובלילות האחרונים. אכן, הבחורים נלחמו כאריות ועבדו כנמלים. בתוך המנהרה נמשכו מספר שרשראות חיות. אחת – לכיבוש, בשביל החבלנים, הפזורים, הלוחמים: השניה – להצלה, בשביל הפצועים ואנשי השרות הרפואי; השלישית - לאספקה, בשביל נושאי התחמושת, הציוד, המים הרביעית – להתבצרות, בשביל נושאי שקי-החול, בשביל הסבלים-הרפדים. שרשרת בשרשרת נתקעה. לפעמים היו הרפדים לכובשים, או להיפך; לפעמים היו לסניטרים לברניסטים, או להיפך. אבל השרשרת לא נותקה. חוליות החיות קפצו מפתח לפתח, מעמדה מופצצת לעמדה כבושה, מבית לבית, מסימטה לסימטה. כל החוליות צורפו באש. בחזית יפו כמעט שלא היו שדות מתים, אשר המעבר בהם הוא נטול סכנה. ואם נפלה אחת החוליות, מיד נסתמה על ידי חוליה חיה אחרת. כך נמשכו השרשראות, הלוך וחזור, הלוך וחזור, כך נלחמו הבחורים – כאריות; כך עמלו הבחורים – כנמלים.

פתאום תמו שקי החול. אמנם, גידי הכין במשך היום מלאי של חול ומלאי של שקים. אך הקו התארך. המלאי אזל. חול אפשר להשיג. אמא אדמה מרחמת על בניה-פודיה. קחו ילדים, קחו אפילו את כל אשר לי, ובלבד שתשמרו על נפשותיכם, ובלבד שתתקדמו. והבחורים לוקחים אתים בידיהם, שרירים בזרועותיהם, ואש יוקדת בדמם. אין ליאות. הם חופרים וחופרים. וכתתו חרבותיהם לאתים? וודאי, זה יהיה באחרית הימים. היה יהיה. אין דרך אחרת לאנושות, אם אינה רוצה בהשמדה עצמית מוחלטת. אך בינתיים צפוייה השמדה לעם ישראל. על כן קמו בניו להלחם. חזית יפו היא חזית אנטי השמדה, בחזית יפו כותתו האתים לחרבות. כאן גם האת הוא נשק מלחמה, נשק חשוב.

אבל באת חופרים; אין תופרים באת. האדמה נותנת חול. מי יתן שקים? כאן דרושים שקים, שקים, לא אלפים. רבבות. צריך לרפד את הקירות של צואר הבקבוק.אחרת לא נתקדם. נחנק. ואסור להפסיק את הקרב. החזית היא דינמית. אין להסתפק במה שנכבש. הכרח הוא להתקדם. עוד מעט, עוד מעט ונגיע. הים קורא. העם קורא. אין הגנה סטטית. יש התקפה דינמית. דינמית כאש – כאש האויב, כאש – רצון הנצחון של חיילי אצ"ל. לא, לא. אסור להפסיק את הקרב.

בלילה ההוא חיו בתל-אביב פריצות גניבות משונות מאד. מחסנים וחנויות נפרצו. אבל לא נלקח לא כסף ולא זהב. דבר לא נלקח – זולת שקים. עוד יותר משונים היו הגנבים-הפורצים. אלה היו – שוטרים עברים, שומרי החוק והסדר. במקרים אחרים היו בעלי המחסנים לגנבים-פורצים – אצל עצמם. משיהו העירם בחשכת הליל והם רצו בשמחה לגנוב אצל עצמם שקים, שקים, אלפי שקים – בשביל חזית יפו. תל-אביב עזרה לכובשי יפו.

כך נמשכה שרשרת האש – והדם – העמל – החול, שרשרת הקרב והכיבוש. ביום ג' אחרי הצהריים החל הקרב וביום ד' בבוקר הוא נסתיים. חמש עשרה שעות של קרב-דמים ועמל-דמים. ללא מנוחה, ללא הפוגה, ללא הפסקה – ללא ליאות. התקדמות בין שתי חומות-אש. מנהרה בתוך האש. מנהרה אפלה. מנהרה בוערת. מלאכת מחשבת של הנדסה קרבית. שיטה חדשה של קרב רחובות. מאמץ עליון למוח, לגוף ולנפש. ולא עמדו עוד לאויב ביצורי הקיפוד. לא עמדו לו כל יתרונותיו האיסטרטגיים. לא עמדה לו אש הצולפת בלי רחמים, הצולפת מכל הכיוונים. האויב נלחץ ימה, צפונה ודרומה. הוא לא עמד עוד בפני המחץ. עמדותיו הועפו באויר, מלפנים ומאחור, משמאל ומימין. חורבה על חורבה. תל על תל. ומעל החרבות והתלים העשנים – הפורצים, הכובשים, הזים למוות ואינם יודעים רחמים לא לעצמם ולא לאויב. רק כיוון אחד לפניהם – קדימה. רק מטרה אחת לפניהם – הים; רק שאיפה אחת בלבם – לנצח; רק רצון אחד בכל ישותם – לכבוש. והם מנצחים וכובשים ומתקדמים הימה.

שעה שבע בבוקר. בהשאירם מאחוריהם את כל קווי הביצורים המובקעים של האויב, הגיעו הבחורים אל חוף הים. גידי בראשם, הכובש, המנצח. הים שקט היה. זוהר מימיו כזוהר השמים. גליו לטפו את רגלי הבחורים, ברכום לשלום.

...חיכינו לכם בנים. חיכינו שלושה ימים ושלושה לילות. גם געשנו ורעשנו. כלום לא שמעתם קולנו? לא, וודאי לא שמעתם. רעשתם געשתם והרעשתם. ורעש הקרב הגדול מרעש גלי ים סוערים... התמהמהתם לבוא, בנים. אך באתם, ואנו שלכם, כמו בימי קדם, כמו בימי שמעון מבית החשמונאים, שלכם, שלכם, לעולמים שלכם...

גידי טובל את רגלו עמוק לתוך מי הים. אנו פה. כבשנו. לנו יפו. לנו ימה כמו בימי קדם, כבימי שמעון בן מתתיהו.

ד.

לכאורה אין כיבוש יפו שייך להתקוממות העברית נגד השלטון הבריטי: אך באספקלריה מדינית היסטורית מהווה הכיבוש פרשה במלחמת השחרור נגד המשעבד. לא במקרה רצו הבריטים לשמור בכל מחיר על יפו; כטריז שננעץ בלבה של תל-אביב נועדה לשמש את תכנית – היציאה – הכניסה של ג'ון. יפו היתה צריכה לאיים על תל-אביב אחרי ה-15 במאי 1948, וביחוד אחרי ה-15 במאי; יפו נועדה לשתק את תל-אביב ולרתק אליה את הכוחות העברים. יפו היתה מכשיר בידי הבריטים – אולי המכשיר העיקרי – לנסות ולהכניע את הישוב העברי ולהניעו לבקש את התיווך והאפוטרופסות הבריטית. גם תכניתו זו של ג'ון סוכלה; בעוד מועד, בסוף אפריל במועד האחרון סיכלנוה.

אין כל קושי להבין מה יכול היה לקרות אלמלא יצאנו ממחנה דב לעבר בית הספר אליאנס. העובדות הן ברורות לחלוטין; האפשרויות הן פשוטות בתכלית.

במשך שלושת השבועות שנותר לביטול השלטון הבריטי ולפלישת צבאות ערב היו הערבים בעצת הבריטים, מזרימים ליפו כוחות נוספים, נשק נוסף וגם נשק כבד להפגזת תל-אביב. ולא הרי בתי תל-אביב כהרי בתי ירושלים. ירושלים עמדה בפני פגזי האויב לא רק בגלל גבורת בניה, אלא גם מחמת חוסן קירות בתיה, שנבנו ממיטב האבן של הרי יהודה. שונים הם הבתים בתל-אביב. הפגזה קשה של מרגמות או תותחים עלולה היתה להיות בשביל העיר מכת מוות...

ומה היה קורה, לו אנחנו היינו ממתינים, כפי שההנהגה הרשמית רצתה עד ל-15 במאי, עד לפינוי המובטח של יפו על ידי הכוחות הבריטיים? ראשית אין כל בטחון שהבריטים היו באמת עוזבים את יפו ב-15 במאי. כידוע, נשאר הצבא הבריטי במקומות שונים בארץ עד מחצית יולי. יפו היתה הנקודה האיסטרטגית המרכזית במפת החישובים הבריטיים לעתיד הקרוב ואף לעתיד הרחוק. היתה זו אפשרות ריאלית מאד שהכוחות הבריטיים היו נשארים גם אחרי ה-15 במאי ביפו, והיו דורשים משום כך מעבר חופשי לאיזורי הארץ האחרים, בהם נותרו כוחותיהם. ובמעבר החפשי הזה היו מוסיפים לזרום כוחות אויב ונשק, בעיקר כבד, להרעשת תל-אביב ולהחרבתה. סכנה זו נמנעה. גם הכוחות הבריטיים לא יכלו עוד להשאר ביפו השדודה, בעיר ללא מים, ללא אור, שמלאה שוד, רצח ואימים...

אבל נניח, שהבריטים היו מקיימים הבטחתם והיו מפנים את יפו אור ליום ה-15 במאי. אז ורק אז – אמרו האסטרטגים הרשמיים שלנו – היתה צריכה לבוא ההתקפה על יפו, או ביתר דיוק, התקפת הנגד על יפו. אולם אז היינו עומדים לא רק מול כוחות מוגברים של האויב, אלא נוכח תנאים שונים לגמרי. אור ליום החמשה עשר במאי החלה הפצצת תל-אביב מן האויר, שהיתה משתקת מפעם בפעם את כל התנועה בעיר. בתנאים כאלה היינו צריכים להזיז כוחות, להביא תגבורת, לספק נשק, מזון ותחמושת לחזיתות המרובות שסגרו על תל-אביב לא פחות משסגרו על יפו. מרגמות האויב ותותחיו היו מפגיזים אותנו מן היבשה. אוירוני האויב היו מפציצים באותו זמן מן האויר. פרספקטיבה נאה מאד...

ועדיין אין זה סוף פסוק. עזה איננה רחוקה בדרך הים מיפו. כוחות הפלישה המצריים שנחתו בעזה, יכלו לנחות יפה גם ביפו. ב-15 במאי לא היו לנו צי ולא חיל תעופה. המצרים היו מורידים על החוף טנקים, תותחים, מרגמות, חיילים. והיתה לתל אביב מלחמה מיבשה מים ומאויר.

אך עדיין אין זה סוף פסוק. הן איש מן האסטרטגים הרשמיים לא יטען כי במשך שעות ספורות – כך: אחת שתים – היתה ההגנה (עם או בלי האצ"ל) כובשת את יפו, ביחוד אם נקח בחשבון את הגברת כוחו של האויב עד ה-15 במאי. סוף סוף ניסתה ההגנה לכבוש את תל-עריש ולא כבשה, רצתה לכבוש את אבו-כביר ולא כבשה. על אחת כמה וכמה היה יותר קשה לכבוש בהתקפת מצח חד פעמית גם את תל-עריש, גם את אבו-כביר וגם את יפו כולה.

איש לא יוכל לומר, במה היתה מסתיימת המלחמה בתנאים כאלה. חרדה עוברת בלב לעצם המחשבה, שיכולנו להמצא בתנאים כאלה. אין ספק, שזו היתה סכנה איומה לעצם קיומנו הפיסי. ייתכן, שהיינו נאלצים לפנות חלק גדול של תושבי תל-אביב. לאן? במקום שתל-אביב תהיה – כפי שהיא היתה באמת – הבסיס העיקרי לכוחות העבריים, היתה העיר הגדולה נופלת למעמסה נוראה על הנהגת המלחמה העברית.

אבל נניח שתל-אביב היתה עומדת במבחן הנורא והיתה מתגברת על יפו. על אף הכל. כמה זמן היה דרוש לכך? כמה אנשים היו דרושים לכך? הקרב המכריע היה מתחיל ב-15 במאי, עם צאת הבריטים מיפו; הן כך רצו האסטרטגים הרשמיים, שראו בהתקפתנו המוקדמת (או המוקדמת) מעשה טירוף. אבל באותו יום ה-15 במאי עברו את גבולות הארץ המצרים, הסורים, הלבנונים, העיראקים והלגיון הערבי שהיה בירושלים, עמד בלוד, ברמלה, בוילהלמה. אלפי לוחמים ואלפי כלי נשק היו צמודים לחזית יפו-תל אביב, בעוד כוחות הפלישה עולים על ארצנו מכל עבר. גם אחרי נפילת יפו, גם אחרי שחרור תל-אביב לא עמדו לרשותנו כוחות וכלי זין מספיקים כדי לעצור את האויב ולהכותו. מה היה קורה בדרום, בצפון ובמזרח, לו חסרו לנו בחזיתות האלו עוד אלפי לוחמים, עוד אלפי כלי נשק? חרדה עוברת בלב לעצם המחשבה שהיינו עלולים לעמוד במצב כזה...

נס הפרישה עמד שוב לעמנו. התקפתנו על יפו בעוד מועד – במועד האחרון – הצילה לא רק את תל-אביב מסכנת חרבן ומאימת מוות; התקפתנו המוקדמת בסוף חודש אפריל, שהעמידה את יפו הפורעת על הברכים, בטרם תקום לכלותנו, הצילה את כל החזית העברית משבר.

כיבוש יפו הוא אחד המאורעות הגורליים במלחמת העצמאות העברית.

אבל כיבוש יפו עלה לנו במחיר יקר מאד. שלושים ושמונה מפקדים וחיילים – מטובי מפקדינו ולוחמינו – נתנו חייהם למען תחיה תל-אביב ותחיה האומה. רבים בקרב הלוחמים נפצעו וביניהם – נכים לכל ימי חייהם. וייתכן שהמחיר הוא יקר עוד יותר, מי יודע, אם גם ,,אלטלנה" אינה חלק מן המחיר, ששילמנו בעבור שיחרור יפו, אשר העלה לשיא את אהבת העם למורדיו....