היחסים עם צרפת
טובות הן הידיעות, שלפיהן עומד להיחתם הסכם מסחרי בין צרפת לבין מדינת ישראל. הידוק היחסים עם ארץ המהפכה הגדולה הוא חיוני למעמדה הבינלאומי של מדינתנו. יש לקוות כי ירושלים ופריז לא תסתפקנה בקשירת קשרי מסחר תקינים, אלא תלכנה אחת לקראת רעותה בדרך להשגת הבנה מדינית.
אל נעלים עין מן המציאות. המדיניות הרשמית של ד'אורסי התנגשה בזמן האחרון מספר פעמים עם האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל ושל עם ירושלים. ולא רק התנגשויות היו; גם התנקשויות בוצעו, בעיקר במעמדנו הריבוני בעיר הבירה. אולם מעבר לריב שהוא – כפי שאנו מאמינים – זמני וחולף, יש לראות את שותפות האינטרסים הנובעת – לפי הכרתנו – לא רק מקרבתם הרוחנית של שני עמי תרבות גדולים, שוחרי חופש ולוחמי חירות, אלא מגורמים מדיניים אובייקטיביים.
אפשר להבהיר לצרפת כי אם מגמתה לחזור למזרח התיכון דרך שערי ירושלים, הרי אין היא אלא טועה ותועה. ירושלים עברית היא. ציון לא תחסה בצל האפוטרופסות של משטרים נכרים ו"תקנונים" בינלאומיים; החוק העברי הריבוני הוא שייתן מבטח ומגן לזכויותיהם ונכסיהם של גורמים אחרים.
בעת ובעונה אחת חייבים מדינאי ישראל להסביר לאנשי המדינה הצרפתיים, כי המדיניות העברית אינה מתנגדת ולא תתנגד לחיזוק או לחידוש מעמדה של צרפת באזור המזרח, אלא להפך – תהא מוכנה, למען האינטרס האמיתי של עמנו, לסייע בידי צרפת בשבירת המונופולין המזרח-תיכוני של הבריטים ובסיכול שאיפתם להרחבתו.
אחרי מערכה של למעלה מיובל שנים, הצליחו הבריטים לגרש את צרפת מן המזרח התיכון; פרשת סוריה והלבנון זרויה תככים של האינטליג'נס ומלאת השפלה לצרפת. היה סיום מערכה, אך לא גמר מלחמה. הבריטים נושאים עיניהם למרחקים. הם רצו גם אותנו, את שבי ציון לגרש מן המזרח התיכון או להשמידנו לפי חרב למען החלום הנסתר שהחל להירקם – בייחוד לאחר כיבוש לוב – בלשכות הסתר של קלייטון, סטורס וספירס; הוא חלום הגוש הערבי או המוסלמי, שישתרע מן המפרץ הפרסי במזרח ועד מימי האוקיינוס האטלנטי המכים בסלעי דקר. בגוש זה, שעליו היה חולש "היועץ הבריטי" מסוגו של סוכן האינטליג'נס קירקברייד, לא היה מקום לא לצרפת ולא לישראל ולא לשום גורם אחר.
המרד נגד השלטון הבריטי ומלחמת המגן העברית נגד חילות הליגה הערבית הפרו את התכנית הבריטית באחת מנקודות המוצא שלה. נצחוננו על הבריטים ועל שכיריהם, או עושי דברם, הצילנו מהכחדה; הוא מנע בעקיפין תקלות רבות מצרפת ומגורמים אחרים.
על אף השינויים שחלו בשנים האחרונות – ובמידה רבה: הודות להם – שריר וקיים האינטרס העליון, שהוא משותף לצרפת ולישראל, נגד יצר השליטה המונופוליסטי של בריטניה ונגד חלום "הגוש" הערבי-מוסלמי. גישה שתהא מעורטלת מן החישובים הסודיים של מצבנו המיוחד במזרח התיכון ותתבסס על סיסמאות כלליות, עלולה להיות בנפשנו; מדיניות שתתעלם מאינטרסים ברורים משותפים, אף היא עלולה להתנקם בנו. בפני ישראל וצרפת גזורה ופתוחה כברת דרך ארוכה, שבה הן יכולות, צריכות וחייבות ללכת יחדיו.
אם כי יש להודות כי מדיניות אשר תכליתה – אם לא מגמתה – היא ביצור כוחה של "הממלכה ההאשימית", כלומר של בריטניה, היא לא רק בניגוד ישיר לאינטרס של עם ישראל; מדיניות זו מן ההכרח שתרחיק מעלינו את כל הגורמים המוכנים, מתוך חישוב ריאליסטי של טובתם, לסייע לנו. "הקריה" עוד תצטרך לבחור בין "הציר" עבדאללה-בוין לבין מדיניות עצמאית, רחבת-אופקים פעילה, ריאליסטית, העשויה להביאנו למחוז חפצנו.
