היחסים עם ה"הגנה"

כרוזים
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ט אדר ב' התש"ו, 1 באפריל 1946
מתוך:
במחתרת כרך ב ע"מ 109-115
נושאים:
מחתרות - אצ"ל, הגנה, המנדט הבריטי, סזון, תנועת המרי. לאומיות - לאומיות. מורשת ישראל - מלחמת אחים
בכרוז זה טוען בגין שההצטרפות של ההגנה למלחמה נגד הבריטים היא חשובה, אך עליה להכיר במחתרות הנוספות אשר משתפות איתן פעולה ולהגביר את כמות הפעולות של התנועה. כרוז התפרסם בסביבות חודש אפריל 1946.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

מה נשתנה ומה לא נשתנה

היחסים עם ה"הגנה"

הסכם חפשי

ומה נשתנה ומה לא נשתנה בקרב המחנה האוהב לזהות את עצמו עם "העם כילו"? דבר אחד יסודי נשתנה: בסערת המאורעות נשרו הדפים האחרונים של הלוח הנע, ומנהיגיו של המחנה ההוא נאלצו לפתוח בפעולות מלחמה נגד השלטון הבריטי. על כך אומרים אנחנו, חלוצי המלחמה העברית: גם זו לטובה. כי שינוי זה יצר את האפשרות האובייקטיבית להקמת חזית אחת של הכוחות העברים נגד שלטון הדכוי; ואילו לפני כן, לפני זמן קצר, היתה בארץ חזית אחת ממין אחר, היא החזית של הבולשת הבריטית ושל עוזריה היהודיים, שהסגירו את טובי מפקדינו - והם היום דרושים מאוד למלחמת הכלל - למאסר ולגירוש.

נכון, אפשרות אובייקטיבית לא תמיד מוצאת לפועל, יש שמחמיצים אותה בגלל סיבות צדדיות, כגון פרסטיז'ה מלאכותית, צרות-עין, זכר עוונות העבר, שנאת חינם, ועוד הפעם, לאשרנו ולמזלו של העם, לא הוחמצה ההזדמנות. נעשו מאמצים. כדי לגשר על פני התהום כדי להביא, במחיר של קרבנות רציניים לאותו שיתוף בין הכוחות העבריים, הידוע מתולדותיהן של התנועות הסוציאליסטיות באירופה: לצעוד בנפרד, להכות במשותף. וכמובן, המאמצים נעשו משני הצדדים אחרת לא היתה בהם כל תכלית. את זאת יודעים יפה מנהיגי המחנה ההוא הם ניסו כמה פעמים לכפות עלינו - באיומים, בכוח, או בשיתוף פעולה עם האויב - את רצונם והם נוכחו לדעת, כי הדבר הוא בלתי אפשרי. פשוטו כמשמעו: בלתי אפשרי.

את העובדה, שהמאמצים נעשו ע"י שני הצדדים, ניסה להסתיר מחבר הרשימה הפולמוסית ב"החומה", ממנה שאלנו את הכותרת לתשובתנו (אנו מוכנים לשלם עבורה את דמי ה- Copyright בתנאי, שהצד השני ינהג כמונו ביחס לכל הרעיונות והסיסמאות שהוא שאל מאתנו). המחבר הנכבד זקף את השגת ההסכם בין ארגוני המחתרת על חשבון רגש האחריות שלו ושל חבריו בלבד. ולא היא, אותו רגש האחריות פעם גם בקרבנו. ואולי למעלה מזה. סוף סוף, אין לשכוח כי מקננת בנו הרגשה, עזה מסלע כי אנחנו צדקנו; צדקנו בדיאגנוזה ובפרוגנוזה; צדקנו בהצגת המטרה המדינית ובהתוויית דרכי המלחמה, שנתקבלו ע"י כל כוחות האומה. ואף זאת אסור לשכוח; במשך שמונה חדשים קלטו אזנינו את אנקת אחינו, שהוכו בראש חוצות ועונו במערות חשוכות: במשך שמונה חדשים ראו עינינו את טובי אנשינו נסחבים, בידי יהודים. לבולשת הבריטית, שפערה את פיה בצחוק שטני. זכתה ומלאכתה נעשתה בידי אחרים. ואף-על-פי-כן, ידענו להתרומם מעל הרגשות הללו - ומי ינסה להמעיט את משמעותם המוסרית? - והושטנו יד, בבוא יום ההתפכחות, לאלה שעוללו לנו את אשר עוללו. האין בכך ביטוי לרגש של אחריות לאומית אמיתית?

תסביך המונופולין

ברם, הטענה, כי הזכות להשגת ההסכם בין הכוחות העבריים היא זכות היחיד של ראשי ה"הגנה", איננה טענה מקרית. איננו מאשימים את המחבר, שהוא העלה אותה בזדון-לבב; אנו חושבים, כי היא באה מתוך גישה מסויימת, שחדרה, כנראה מתחת לסף ההכרה. לגישה הזאת הננו קוראים תסביך-המונופולין. ואכן, ראשי המחנה ההוא סובלים מאד מתסביך זה. הוא התגלם הפעם בשאלת הסכם, שהושג מרצונם החפשי של כל הצדדים. אך הוא מוצא את ביטויו, וגורם לצרות, גם בשטחים אחרים.

הנה טענו ראשי המחנה ההוא למונופולין על תבונה פוליטית. ואילו אותנו קיללו, במשך שנים רבות, כנושאי "הטירוף המדיני". ומה התברר? קבוצת התבוסנים, שנשארה איתנה בדעתה, כי עפר ואפר אנחנו וכי עלינו לקבל את כל מה שיתנו לנו ברוב חסדם השליטים הבריטיים - קבוצת תבוסנים זו, המורכבת מ"עליה חדשה", מ"איחוד" של מגנס ומן "השומר הצעיר", מקללת היום את ראשי ה"הגנה" כנושאי הטירוף הפוליטי, כפוטשיסטים, שמעשיהם (ה"טירוריסטים", כמובן) לא יצעידו את ענייננו קדימה, אלא ימיטו אסון על העם, לא יחזקו ידי ידידים, אלא ירפון; לא יחלישו ידי אויבים, אלא יחזקון. בדיוק, כמו שנאמר עלינו, לפני שנה בערך, ע"י המקהלה כולה, שעליה ניצחו, בימים ההם, ראשי ה"הגנה" עצמם. ומצד שני, אין עוד איש בישראל, גם לא במחנה עצמו, שיהיה בטוח, כי מנהיגיו הרשמיים יודעים באמת מה לעשות, מתי לעשות וכיצד לעשות. האגדה על אלהי התבונה, השוכן כאילו רק במחנה ההוא, התנפצה לחלוטין אל סלע הנסיון - נסיון מר מאד - של ההמונים.

חכמה בדיעבד

אין זו אלא התקלסות לדרוש מאת העם, כי יכיר, שאך התבונה הפוליטית ציוותה על מנהיגי ה"הגנה" את חוסר-המעש במשך השנים האחרונות של המלחמה העולמית. בשנים הללו החלה ובוצעה ההשמדה הפיסית, הטוטאלית של עמנו בגולה; בשנים הללו הוכח לעיני כל, פרט לעיני העוורים, כי השליטים הבריטיים עושים הכל, כדי שעמנו יושמד וארצנו תשועבד להם ולעושי דברם; בשנים הללו לא ויתרה שום אומה, שנלחמה נגד היטלר, על המלחמה הגלויה לאינטרסים החיוניים שלה, אם נגדם התייצבה מדיניותן של המעצמות הגדולות; בשנים הללו הישלו המנהיגים את עצמם ואת ההמונים, כי יש יסוד להניח, שהפתרון החיובי יבוא בדרך אוטומטית כפיצוי לסבלותינו. כפרס למאמצינו; בשנים הללו רצה הנוער של ה"הגנה" לפעול ולהלחם, אך הדבר לא ניתן לו ע"י בעלי האשליות, ומרצו הופנה לאפיק צדדי, למלחמה באחים, שהטיבו לראות והעיזו לעשות; בשנים הללו לא חדלו המנהיגים לראות "פרצות" בספר הלבן, המהוות "נקודת אחיזה למאבק המדיני". ואף בועידת לונדון אמר אחד מהם, כי עצם העובדה, שהוקמה באנגליה ממשלת ה"לייבור", היא המכה הניצחת לספר הלבן!

כל האשליות האלו, שטופחו בימי האסון הגדול ביותר בתולדות העם, נתבדו. בדלית ברירה, תחת לחץ המאורעות ולחץ ההמונים, ניתן האות להתחיל בפעולות מלחמה מסויימות. המנהיגים שלנו לא בחרו, איפוא, במועד הנכון למלחמה; הם לא בחרו בשום מועד; והמועד המאוחר מאד - אוי מה מאוחר! - נכפה עליהם בתוקף ההתפתחות, שלא היה בכוחם למנעה. הלכך ייקרא תבונה פוליטית? לדידנו, גדולה ומחרידה מדי הטרגדיה הלאומית, שבאה בעטייה של "תבונה" זו, כדי שאפשר יהיה להתפאר בה. במקום ההתפארות, היו חייבים המונופוליסטים לבחור באחת משתי האפשרויות הבאות: או להודות בפומבי, כי טעו ותקוותיהם היו תקוות-שוא, או לשתוק.

אנו לא דרשנו מהם, כי "יכו על חטא". אך רשאים אנחנו לדרוש, כי לא יהפכו, לפי הפתגם הגרמני, את ההכרח לחכמה וכי יכירו, כשם שכל איש בישראל מכיר היום, שאין להם כל מונופולין על התבונה המדינית. לא תמיד שוכן אלהי התבונה במשרדים המפוארים של מחנה גדול; לעתים הוא מבקר גם בביקתות הנמוכות של מחנה קטן יותר, אך מלוכד יותר ומנוסה יותר בסבל, בחתירה לקראת המטרה הראשית, ברדיפות וגם במלחמה.

תקנון וחיים

על כן, צר לנו לומר, שעל אף השינוי, שעליו הצבענו לעיל, לא חל בהנהגת ה"הגנה" כל שינוי ביחס לתסביך המונופולין. והוא פועל לא רק בשטח המדיניות; הוא מוסיף לפעול גם בשטח המלחמה עצמה. לעולם לא נכיר, אומרים המונופוליסטים, בזכות הקיום של ארגונים צבאיים נפרדים, שאינם מקבלים את מרות הכלל (כלומר. את מרות המונופוליסטים). מילא. וכי מה נוכל לעשות? גורמים אחרים, לא פחות חזקים, אף הם אינם רוצים להכיר בזכות קיומנו. הם גם עשו הרבה (לפעמים בעזרת המונופוליסטים שלנו). כדי שנחדל להתקיים אך עדיין לא יכלו לנו. כי אותנו יצר העם הנפרד, אותו עם, הנלחם, ע"י בניו הנאמנים, לזכות הקיום שלו. שאויביו החיצוניים אינם רוצים להכיר בה. וכשם שעמנו אינו מחכה להכרה רשמית בזכות הקיום שלו. כן גם אנו לא נייחל להכרח De jure ויהיו מי שיהיו המונעים אותה מאתנו. כי את זכות הקיום שלנו לא בכסף ולא בשתדלנות קנינו לעצמנו. קנינו אותה בדם של עשרות גיבורינו-חללינו, בסבלם של מאות פצועינו ואסירינו, בשדות הקרב ועלי גרדום. בתורת מורנו המנצחת, בנאמנות לעם במסירות ללא תנאי, בהקרנה ללא גבול, בעמל המחשבה המדינית ובצדקת דרכנו. שנתגלתה לעיני כל. וצר לנו באמת על שתסביך המונופולין מצא הפעם את בטויו בסעיף הקונסטיטוציה, בה כתוב, כי רק למחבריה ולעושי דברם הרשות לשאת נשק ולהשתמש בנשק. קונסטיטוציה ענין רציני הוא, ואין להרשות, כי סעיפיה יסתרו את המציאות. אם קורה שסעיף מסויים של הקונסטיטוציה אינו מתאים לחיים, או לחוקי החיים, הרי מחוקקים נבונים עושים דבר פשוט: הם משנים את הסעיף.

רעיונות מולידים את מגשימיהם

קיומם של ארגוני-מחתרת שונים אינו פרי "קפריזה" של מישהו, אלא תוצאה של התפתחות היסטורית, שהולידה את רעיון העצמאות המדינית של עמנו, את חידוש הצבאיות בישראל ואת הרעיון של מלחמת שחרור, לשלושת הרעיונות הללו, התכחשו, במשך חצי יובל שנים, המנהיגים הרשמיים. מה המחיר ששילמנו עבור התכחשותם, אין צריך לומר. אולם כולנו, בוודאי, היינו יורדים שאולה, אילמלא היה נמצא בקרב העם איש שהיה מרהיב עוז לעשות את אשר עשה דה-גול: לנפץ את המסגרת של "משמעת" פורמלית ולהלחם, אך מתוך בדידות וסבל. למען הרעיונות, שבלעדיהם אין בכלל חיים לעם.

בכך לא רצינו לומר, כי המצב, בו קיימים כמה ארגוני מחתרת, היא מצב אידיאלי. לא. מוטב היה, בוודאי, לו היה קיים כוח אחד לוחם ומשחרר. אולם כדי שיקום כוח אחד, לוחם ומשחרר, אינה בספיקה המסגרת של משמעת פורמלית. לכך דרוש תוכן; תוכן מלחמתי ורעיוני כאחד.

לדאבון לבנו, נחלנו אכזבה מרה ביחס לקצב המלחמה ולהיקפה, כפי שהיא מתנהלת ע"י הנהגת ה"הגנה". חשוב חשבנו בעבר. יחד עם כל קוראי ה"אשנבים", כי כאשר מחנה ה"הגנה" יתאזר למלחמה, אזי יחוויר כל מה שעשינו עד כה נגד שלטון הדכוי הבריטי. לא חששנו מפני זה; להיפך, התפללנו לכך. ובשעה שנאמר לנו, כי בעקבות המלחמה הגדולה ילמדו בחורינו כי אין טעם לקיום ארגונם, באשר גם בעיניהם ירד ערך פעולותיו בהשוואה לפעולות המלחמה של הארגון הכללי, אמרנו בליבנו: הלואי, וכן יהי רצון. אם בהשפעת המעשים המלחמתיים יימשכו בחורינו אל שורות ה"הגנה", תבוא היא ויבואו הם על הברכה. יתכן, כי גם נילווה אליהם אך הננו מצטערים לקבוע, כי עדיין לא עבר אף חייל אחד של הארגון הצבאי הלאומי אל שורות ה"הגנה" ואף לאחד מבין חייליו אין שמץ של רגש נחיתות ביחס לפעולותיו של המחנה הגדול. חבל מאד.

ובל יגידו לנו, כי שאלת הקצב וההיקף של המלחמה, היא שאלה טכנית גרידא, או שאלה של "טמפרמנט". לא ולא. בתנאים שלנו זוהי שאלה, בה תלוי הכל: הכשלון או הנצחון, החיים או המוות. כי עמנו איננו עם משועבד בלבד. הוא עם מושמד אין עמנו יכול להרשות לעצמו לנהל מלחמה, שתכליתה אינה נראית לעין. אין לו זמן הוא מוכרח להשיג את מטרתו בתקופת זמן קצרה ביותר; אחרת, אויה לנו ולבנינו. לפיכך, חלילה לנו להגביל את המלחמה למה ש"טיימס" המפוכח קרא "כמות מתקבלת על הדעת של מעשי אלימות". מלחמה כזו עלולה להימשך שנים ארוכות והיא לא תשנה הרבה. מה שדרוש לנו, הריהו מלחמה גדולה, מלחמה שתקיף את כל שטחי החיים ותתפתח להתקוממות כללית של העם נגד משעבדיו. במלחמה כזו נזכה לבעלי-ברית אדירים; היא - ורק היא - תביא לנו את הנצחון. אולם, אי המלחמה הגדולה המובטחת? לצערנו, אין הנהגת ה"הגנה" עוסקת בהנהלת מלחמה כזו; להיפך, היא עוסקת בהגבלתה המתמדת, הקטלנית.

רעיון מרכזי מאחד

לא פחות, ואף יותר, חשוב הוא הצד הרעיוני. כוח אחד, לוחם ומשחרר, יכול לקום ולהתקיים רק אז, אם לנגד עיניו עומדת מטרה אחת. ומהי המטרה של מחנה ה"הגנה"? נדמה לנו, כי הרעיון היחידי, המאחד את כל חלקיה השונים, הוא רעיון ההתגוננות נגד ההתנפלות. אולם רעיון זה, שכבודו במקומו מונח, כיצד יוציאנו מעבדות לחרות? הרי תפקיד הדור הוא לא להגן על חיי שעה שלנו, כי אם לגאול, במלחמת שחרור, את העם כולו. ובשטח זה אין כל אחידות רעיונית בקרב ה"הגנה". יש בה אפילו חלקים הכופרים בעיקר. בשבילם המדינה העברית היא תכנית ריאקציונית, שיש לדחותה אפילו בתור מטרה סופית; ואילו אחרים, שקיבלו את רעיון המדינה, מדברים בפומבי על "תקופו' מעבר" (תחת השלטון הבריטי) שתימשך 15-10 שנה. הזוהי המטרה. שיכולה לאחד את כולנו במסגרת אחת? האם למען ביטול אי-אילו גזירות יצאנו למלחמה? אי העם, שישלח את בניו למוות למען "הישגים" דמיוניים, המאריכים, בסופו של דבר, את עינויי השעבוד? הכך נלחמו האירים, או האמריקאים או אפילו עמי-המושבות הנחשלים? המותר לנו, לאחר כל מה שקרה את העם, להשתעשע באשליות, שבינתיים נתחזק קצת ואחר כך נראה?... האין זו שעת ההכרעה הגורלית?

בל יתפלאו, איפוא, ראשי ה"הגנה" אם נאמר להם, גם בפומבי, כי אנו משקיפים בדאגה חמורה הן על הגבלת המלחמה מצדם והן על המבוכה הרעיונית, השוררת עדיין בקרבם. נדמה לנו, שבין המבוכה וההגבלה קיים קשר ישיר. פשוט: המבוכה היא הסיבה וההגבלה היא התוצאה. ובתנאים כאלה מוזר לדרוש מאתנו, שנתפרק ונמסור את דגלנו לידים, שלא הוכשרו עדיין לשאתו.

ויורשה לנו לבסוף לומר, כי לא ששנו אלי פולמוס פנימי זה, שנכפה עלינו ע"י האשמות מחוסרות שחר. שעת חירום היא לעם, עת מלחמה היא לבניו. לעת כזו אין צורך להבליט את הניגודים; להיפך, צריך להטעים את מה שמאחד אותנו. ויש דברים המאחדים אותנו כבר היום. מהם צמחה האחדות הלוחמת, הקיימת - בקשיים רבים, אך בלי הפרעות - למעלה מחצי שנה. מאושרים נהיה אם תצמח מהם אפשרות לאיחוד מלא. נתפלל על כך. נשאף לכך. כולנו.