היום לפני עשר שנים

למנוע בכל מחיר מלחמת דמים פנימית – עקרון זה, שצורף ביסורי ה"סזון" נשמר על ידינו מקץ שנים, במבחן האש והדם של "אלטלינה".

היום אין זה עוד סוד, שסביב אנית הנשק המפוארת שלנו נחרשה מזימה אפלה. כאשר מר בן־גוריון, בעמדו על בימת הכנסת הראשונה בתל־אביב, התפאר בענוותנות:

"יש לי חלק באניה הזאת העומדת לא הרחק מכאן", שיסעו חבר מפ"ם בקריאת ביניים אופיינית:

• אבל מי הניע אותך לעשות זאת?

מר בן־גוריון שתק. השאלה שהוצגה לו אמרה הרבה. שתיקתו אמרה אולי עוד יותר. ההתקפה על "אלטלנה" הוכנה בסתר, בזדון. האניה הועלתה באש. עשן סמיך התאבך והתפשט סביבה. העשן בא לא רק מן האש הוא נוצר בעיקר על ידי מציתיה. עשן סמיך, או מסך עשן. את האש לא נוכל עוד לכבות. את העשן נפזר. את המסך נעלה.

העובדה הטרגית ביותר בפרשת "אלטלינה" היא, שהאניה אחרה לבוא. לו הגיעה אנית הנחיתה לחופי הארץ עם  ביטול השלטון הבריטי, כלומר במחצית חודש מאי, היה מצב האומה כולה שונה לגמרי. היינו אז מעמידים לראשות הממשלה והצבא 8 עד 10 גדודים מצויידים במלוא הנשק והתחמושת. ולא רק בנכונות הקרבה ללא שיור וב"סטנים" קצרי טווח ומרבי "שביתה". בהתקפתנו הראשונה היינו כובשים את רמלה. עיר ערבית זו, שעליה שמו חיילי הארגון הצבאי הלאומי מצור, כדי למשוך, לפי בקשת ה"הגנה", כוחות אויב מחזית לטרון, נטתה לנפול. רוח תושביה נפלה בעיקר בגלל פגזי מרגמותינו ה"יפואיות". אמנם לא הרד הפגזת רמלה כהפגזת יפו הפורעת, אולם פגזי שלשת האינצ'ים השפיעו את השפעתם הפסיכולוגית גם ברמלה. מצד שני, הסתערו בחורינו על מבואות העיר ועוד בהתקפות ראשונות כבשו בה חלקים גדולים. אולם המחסור בנשק ובתחמושת היה לנו לרועץ, לא יאומן כי יסופר, אולם עובדה היא, כי המדובר היה בסך הכל בכמה מאות רובים ובציוד הנוסף. ואלה לא היו בשביל חזית רמלה לא לנו ולא למפקדה ה"הגנה" ולא למפקדת צבא ישראל. שלוש מאות רובים, או ששה אחוזים ממספר הרובים שהוטענו בבטן "האלטלנה"...

לו היה לאל ידינו לכבוש את רמלה בימים ההם – והכיבוש היה תלוי רק בכמות נשק נוספת – היו הכוחות העבריים המאוחדים שוברים את מפרקת האויב בחזית לטרון ושוב מצבנו האסטרטגי משתנה מיסודו, עדי ירושלים, עדי הר־הבית השדוד ועד בכלל... עם נפילתה של רמלה היה נחרץ מאליו גורלה של לוד. כך היינו מכים את האויב בחזית המרכזית בשלב הראשון של הפלישה, ולא אחרי ההפוגה הראשונה והכוחות היו פנויים, בשבל השני, להסתערות רבית על המשולש. בדיבור אחד היינו עומדים היום – לפחות – על הירדן.

הגורל לא רצה כן. "אלטלינה" על תשע מאות לוחמיה, על חמשת אלפים הרובים, על ארבעת מליוני הכדורים, על שלוש מאות הברנים, על מאה וחמישים השפנדאוס, על חמשת הזחלים המשוריינים, על אלפי הפצצות לאוירונים, על ציודה המלמת האחר, היתה מוכנה להפלגה לא במחצית מאי, כי אם במחצית יוני. את הידיעה הראשונה על הפלגתה מנמל צרפתי קיבלנו מרדיו לונדון. הידיעה החרידתני. באותו יום הוכרזה בארץ ה"הפוגה". יהיה יחסינו ל"הפוגה" אשר יהיה – אמרתי לחברי – איננו רשאים לקחת חלק על עצמנו אחריות לתוצאות אפשריות של הפרתה. הצבע העברי כולו היה עייף מאד; לרשות האויב עמד נשק עדיף. זו לא היתה עוד מלחמת מחתרת פרטיזנית־מדינית; זו היתה מלחמת שדה גלויה, אשר במקרה של כשלון, היתה צפויה ממנה כליה לעמנו. משום כך החלטנו קודם כל לעצור את האניה. להודעת הרדיו הבריטי לא התיחסנו, כרגיל, באמות מלא. אולי עוד לא הפליגה האניה והבריטים מהרו להזעיק את מפקחי האו"מ? באותו יום שלחתי מברק למרכזנו בפריס: בל תפליג האניה. חכו להוראות! התשובה למברק זה נתקבלה כעבור שלושה ימים היה כבר אז מי שעיכב מברקים!), ידידי, שמואל כ"ץ, האחראי בפריס, הודיעני, כי מברקי הגיע יום לאחר שהאניה הפליגה; לו אין עוד קשר עם "אלטלינה", על כן הוא מצטער להודיעני, כי לא יוכל לעשות דבר, כדי למלא אחרי הוראתי אם יש ברצוננו להטות את אלטלנה עלינו להתקשר איתה, במישרין ברדיו.

כף עשינו המברק הראשון ששידרנו ל"אלטלנה" היה Keep away – await instructions, לא להתקדם, לחכות להוראות. לא ידענו, אם האניה קלטה את ההוראה. לאחר מכן הסתבר כי בהיותה מרוחקת מחופי הארץ פעל משדרה רק בכיוון אחד: היא שמעה אך קולה לא הגיע אלינו. מיד אחרי שליחת המברק, בשעה מאוחרת בלילה הזעקנו את נציגי משרד הבטחון ומסרנו להם, כל פרט ופרט על האניה: כמה אנשים היא מביאה, איזה סוגי נשק היא מכילה. מה הן הכמויות הנשק והציוד והתחמושת, מתי הפליגה מצרפת ומתי בערך יש לצפות לבואה בחופי הארץ. ועתה החליטו – אמרנו לנציגי משרד הבטחון – אם להתיר לאניה לבוא, להחזירה לצרפת או להפנותה לנמל אחר בים התיכון. בקיצור כל הפרטים – אני מדגיש: כל הפרטים נמסרים לממשלה; וההחלטה גורפה, להביא או לא להביא את האניה, אף היא נתונה בידי הממשלה. התעמולה הרשמית שהסתתרה מאחורי מסך העשן, סיפרה, כי האצ"ל הביא את "אלטלנה" להכין מרד מזויין בממשלת ישראל. הנה כי כן, החלה להרקם "הקונספירציה של המרד"...

ב.

הממשלה – או משרד הבטחון – מחליטים, שיש להביא את אנית הנשק של הארגון הצבאי הלאומי ולהביאה במהירות האפשרית. על כך מודיעני ישראל גלילי למחרת היום, אחרי שיחת הלילה במטה שלנו. השמחה תופסת אצלנו את מקום החרדה. כולנו מאושרים. נטל האחריות על ענין ההפוגה הורד מעל שכמנו הממשלה הן יודעת את המצב ואת הצרכים. בודאי אין ברירה. הנשק חסר. ביחוד חסרים רובים – כן, רובים פשוטים שהיו הנשק בה' הידיעה בקרבות הארצישראליים – וחסרה תחמושת 303, זו התחמושת האנגלית, אשר בגלל מיעוטה היו הרבה כלי זין של ה"הגנה" ושל הצבא ללא שימוש. כל זה יובא ב"אלטלנה". ובאשר ל"איסור" מטעם האו"מ, נסתדר איך שהוא. הן הממשלה יודעת. אין זו שאלה של מוסר כליות. הן איש לא עוזר לעמנו המותקף, והלא בנפשנו הדבר, ותודה לאל, שנציגי הממשלה מבינים את חומרת המצב ומתחשבים במה שצריך להתחשב, ומיד יצא מברק סתרים ל"אלטלנה", שעורר כפי שנודע לנו בדיעבד, שמחה עוד יותר גדולה על סיפון האניה. לא עוד Keep away כי אם "קדימה במלוא הקיטור!"

יש להדגיש את הנקודה הזאת, כי הרי ממנה הוחל בהעלאת העשן השחור. הממשלה הזמנית פרסמה הודעות חסודות אשר לפיהן ניסה האצ"ל להפר את צו ההפוגה של האו"מ ואילו הממשלה, השומרת על החוק הבינלאומי, היתה נאלצת להשמיד את הנשק, שהובא, מתוך הפרת ההפוגה, לחופי הארץ.

עלינו, איפוא, לחזור ולשנן: הממשלה הזמנית ידעה על אנית הנשק, החותרת – בניגוד להוראתנו שאיחרה לבוא – לחופי הארץ. והממשלה היא היא שהחליטה להביא את "אלטלנה" בתקופת ההפוגה. אחרת "אלטלנה" לא היתה באה.

לאחר שהממשלה החליטה, הסכימה וציותה להביא ללא דיחוי את "אלטלנה", החלו הדיונים בין משרד הבטחון לבין המטה שלנו על הורדת הנשק וחלוקתו. הארגון הצבאי הלאומי היה אז כח צבאי מוכר על ידי המוסדות הרשמיים. בטרם תוכרז המדינה, אישר הועד הפועל הציוני הגדול, המוסד העליון של ההסתדרות הציונית, את הסכם השיתוף המלחמתי בין ה"הגנה" לבינינו, שהושג בדיונים ממשוכים בין נציגי הסוכנות היהודית, מר יצחק גרינבוים ומר משה שפירא עם נציגי הארגון הצבאי הלאומי. עם הכרזת העצמאות ב 14 במאי לא מיד הוכרז על הקמת צבא עברי אחיד. עוד הוסיפה להתקיים ה"הגנה"; עוד הוסיף להתקיים הארגון הצבאי הלאומי, שחייליו עמדו בחזיתות מלחמה שונות, ובגזרות מספר נלחמו יחד עם חברי ה"הגנה". העתונאי הידוע, ד"ר עזריאל קרליבך, פנה אז אלי במכתב גלוי שופע התלהבות ודרש, כי לאחר נצחוננו על הבריטים, נפעל למען הקמת צבא עברי אחיד. השיבותי לו בתחנת השידור שלנו. הודענו, כי ימים מספר לפני פנייתו דרשנו בפומבי להקים מיד את הצבא, תחת לקיים ארגונים צבאיים. אבל הדבר לא היה תלוי בנו; הוא היה תלוי בממשלה. משהוכרז על הקמת הצבא, הוספנו להיות כוח צבאי מוכר עד להשלמת הגיוס המאורגן של חיילנו. בפקודות האופרטיביות של מפקדי החזיתות והגזרות הופיעו יחידות אצ"ל כחלק בלתי נפרד של כוחות הצבא. ביפו המשוחררת, אשר לפי דרישותינו חולקה לשתי גזרות, עמד באחת מהן, חיל מצב של הארגון הצבאי הלאומי. ראש הממשלה, מר דוד בן־גוריון ביקר באחד הימים ביפו וסקר גם את יחידות האצ"ל, שדגלו לפניו את נשקן. סופר לי, כי מר בן־גוריון היה נרגש במעמד זה ואמר למלוויו:

• לא ידעתי, שיש להם בחורים כאלה...

לאחר מכן שלח ראש הממשלה את המכתב הבא אל סמל הארגון הצבאי הלאומי, המפקד חיים, אחד המפקדים הטובים שלנו, שפקד על חיל המצב היפואי:

מדינת ישראל

ממשלה זמנית               י"ג אייר תש"ח, 22.5.48

למפקד חיילי אצ"ל ביפו

עד להודעה חדשה אתה וחייליך עומדים לפקודתו היחידה של המושל הצבאי ביופו, י. צ'יזיק.

דוד בן־גוריון
ראש הממשלה הזמנית
ושר הבטחון

העירונו לעוזריו של מר בן־גוריון, כי אין זה מקובל שראש הממשלה יפנה במישרין למפקד מקומי. ההכרה הרשמית ב"חיילי אצ"ל ביפו" נעמה לנו, אולם, מתוך דאגה ליצור הרך של מדינתנו, רצינו לשמור על מעמדו של ראש הממשלה בתור שכזה.