היהודיה הלוחמת

היהודי הלוחם קם מן העפר ומן האפר ומן האדמה. העפר פרושו השפלה, שאחות אין לה בקורות העמים ומשל לא היה לה בתולדות אדם. האפר משמעותו הרג והשמד והכחד, נפוץ גולגולת ביריה וחנק בגאז – ללא התנגדות אלא של מתי מעט, באיחור נורא, על סף הסוף, לא עוד למען החיים והחרות, כי אם למען מות כבוד. והאדמה פשוטה כמשמעותה; אדמת המולדת, אשר עם התרחקותנו מעליה ניטלה מעמנו שכינת הגבורה, בה אזור היה ישראל מימי קדם ואשר עם שובנו אליה עלתה זו השכינה ותעש יוצאי גיטאות לכובשי מיבצרים, עבדים מפורקי נשק למורדים עשויים לבלי חת.

קומו של היהודי הלוחם הוא המופלא בנסים, אשר הקדוש ברוך הוא עשה לעמו מאז גלינו מארצנו; הוא קדם לתקומה, היתנה ועשה וקירב אותה. במשך תשע עשרה מאות בשנים ידעו הגויים ושנאו את היהודי הפקח, הפכח, הסוחר, הנד, העשיר, הדל, הנלעג, הלועג, הנרמס, המחריש, המוכה, הבוכה. יהודי לוחם? – שאלו. תרתי דסתרי, או, בשפתם העתיקה Contradictio in adjecto השיבו. אך הוא קם. לנגד עיניהם. ולתמהון לבם.

לצדו קמה היהודיה הלוחמת. אך בהופעתה צפון הוד ההתחדשות הלאומית. ההיסטוריון הרומי הגדול טקיטוס, בספרו על התנגדותה של יהודה הקטנה "שעוררה רוגז רב", בהיותה היחידה למרי לאחר כניעתם של כל העמים למדיברתם בימים ההם, מציין, כי גם בנות יהודה השתתפו במלחמה המרדנית. אבל מאז באו וחלפו שבעים דורות. רוח האהבה הוסיפה ללוות את האם ואת הרעיה ואת האחות העבריה; אך היכן היתה רוח המלחמה שלה? היא שבה והתעוררה בימינו שלנו.

ההיתה אחותנו לנשק כחנה, המעדיפה, מתוך גבורת נפש עילאית, את מות בניה על עזיבתם את אלהיהם? וודאי, כזו היתה גבורת אמהותינו בימי מרד ותקומה. הן ידעו את מלאכת בניהן, שפרושה סכנה לחייהם והקרבתם. והן לא התנגדו ולא התאוננו ולא מנעו, אלא, במקרים רבים, סייעו וניחמו ועודדו – ממש כחנה, אם השבעה.

אבל היהודיה הלוחמת בימינו עשתה יותר מזה. לא רק בזכות בניה אלא גם בזכותה היא השתתפה במלחמת השחרור, הוכיחה, כי אין ההתנגדות העברית ניתנת לשבירה, וקירבה את הנצחון. כך נהגה אחותנו למרי בסבל חרישי ובקרב גועש ובמעצר ממושך.

צילה עמידרור, תלמידתו של זאב ז'בוטינסקי, חיילת הארגון הצבאי הלאומי, העלתה בספרה את אחת הפרשיות הנהדרות במלחמה לשחרור האומה, הלא היא עמידתם הגאה של אסירות ציון, שנמקו במשך שנים בין כתלי בית הסוהר בבית לחם. מי שיקרא את העמודים הבאים, לבו, בטוחני, יתמלא לא רק צער על הסבל אלא גם, ואולי בעיקר, גאווה על העמידה המופלאה של בנות ציון המורדת, המשתחררת. דמותה של היהודיה הלוחמת הועלתה בספר זה לאור הנסיון ובאור האהבה. משום כך, הוא תעודה הסטורית ופרק מחנך גם יחד. יקראו בנינו ובנותינו, וידעו – תרתי משמע.

מנחם בגין

כסלו תשכ"א