הידיד החכם
הידיד החכם
הכרתי את יוסף שופמן לפני שלושים שנה ומעלה. מאחר ובימים אלה הוא היה לבן ששים,, עד מאה ועשרים, ברור כי משהכרתיו עוד היה אדם צעיר מאד. אין להכחיש, כי אני הייתי אף צעיר ממנו. אבל שנינו הננו בני הדור, אשר נענו בשחר נעוריהם לקריאתו של זאב ז'בוטינסקי וזכו לצקת מים על ידיו.
יכולני להעיר מישיבות, פגישות ושיחות, כי זאב ז'בוטינסקי כבד וחבב את שופמן הצעיר; והן הוא לא הכירו, עדי הסתלקותו, אלא בתורת שכזה. הנשיא-המורה היה מטה אזן קשמת לעצותיו והיה נהנה מחריפות אמרותיו. אין פלא ביוסף שופמן קם והיה עוד בימים ההם, עוד בתקופת פעילותו הציונית בגולה, המיזוג הנאה של ידיעת היהדות, תרתי משמע, עם השכלה כללית, רחבה אף עמוקה. הוא כבר אז שלט שליטה מוחלטת בשפת עבר – תופעה לא בלתי ידועה, אך גם לא שכיחה בקרב האינטליגנציה היהודית בבירת פולין – וכן ידע על בורין מספר שפות אירופאיות, מזרחיות ומערביות גם יחד. שופמן יכול היה, הן בזכות השכלתו והן בגלל יכולתו הכלכלית, למצוא את מקומו בקרב חוג המתבוללים, המתבדלים – מתוך התנשאות גאיונית אווילית – בני עמם העניים והנדכאים, כדי להתבטל בפני הזרים. אבל שופמן מרד בעבדות תוך החרות המדומה, שהיתה מנת חלקם לא רק של המתבוללים העשירים במערב, עליהם כתב אחד העם, אלא גם של אלה שחיקום במזרח. שופמן בחן בחרות פנימית בתוך עבדות כללית של כולה דווייה. הוא יהודי גאה; משום כך היה, והוא עודנו נער, לציוני.
הוא יכול היה להימנות, או להוסיף ולהימנות, על אחת המפלגות ה"נוחות" בציונות. אך הוא העדיף ללכת בדרך הציונות הקשה, זו הממלכתית, אשר בראשית הופעתה עוררה שנאה עזה בלבם של אלה, אשר בגלוי ובשחצנות התכחשו לרעיונו של הרצל, ולא יכלו לסלוח למי שהוקיע את התכחשותם נושאת האסון לעם, אשר בשבילו היתה הגאולה במולדת בכל הפשטות הנוראה הצלה מכלייה. המתכחשים רצו כי הכל יקבלו את הטפתם לאמור: ארץ ישראל לא נועדה להמוני בית ישראל אלא לנבחרים, או בחירים, או אם להשתמש בתרגום בן זמננו של המלה סלקציה, ל"מובררים". השאיפה למדינה יהודית, אמרו, היא "קיצונית"; אנשים מיושבים בדעתם לא יעלו עוד תביעה מעין זו ויסתפקו ביצירת מופת של מרכז רוחני. משקם זאב ז'בוטינסקי, וכבר בשנת 1923 קרא לא להשלים בשום פנים ואופן עם צמצום שואתי זה של מטרת הציונות, הוא עורר את כעסם להשחית של הקיצוניים-בהתכחשות, כעס שליווה אותו ואת תלמידיו כל הימים.
שופמן הוא ציוני הרצלאי; משום כך היה לתלמידו של זאב ז'בוטינסקי. במחנה הרשמי היה לו יותר נוח; בתנועת הממלכתיות המחודשת היה לו יותר קשה, אך – בטוחני כי כך הוא בעצמו אומר בזכרו את כל ימי פעילותו מאז ועד היום – טוב יותר לו.
בסתיו השמשי של שנת 1939 באה הסערה הגדולה שעקרה בתים ומשפחות וישובים ועולמות. שבתי ונפגשתי עם יוסף שופמן בווילנה העיר, בתנאי פליטות מדינית ואישית. ראש בית"ר היה עדיין בחיים. ומי מאתנו יכול היה להעלות על דעתו, כי זו שנת חייו האחרונה. כתבנו אליו. הוא השיב לנו. בכל שורה ניכרה התוגה העמוקה על מה שקרה, משני עברי הבוג, ליהדות פולין, זו שהוא קרא לה, כנגד נביאי השקר האומללים ולפעול בכל כוחה למען פנוי עצמי, המונה, אל ארץ ישראל. זכורני, כי שופמן קבל אז מזאב ז'בוטינסקי מכתב, ובו לא רק ברכה ועידוד, אלא גם ניתוח מדיני מפורט של המצב שנוצר עם נפילתה של פולין והקפאת החזית המערבית בה התנהלה עד מאי 1940, מעין מלחמה לאמראית עין ששמה בהיסטוריה נודע כ-phoney war.
***
בימים ההם נפרדו, במובן הפיזי והגיאוגרפי של המושג, דרכינו. שופמן, עם רעיתו הנאמנה ובתו החביבי, יחד עם קבוצת חברים, הצליחו, בעוד מועד, לעלות ארצה ישראל; אני נאסרתי בידי הבולשת של סטאלין וברייה. שבנו ונפגשנו- השבח וההודייה למתיר אסורים – כעבור שנתיים ומעלה על אדמת המולדת. שופמן היה בין הידידים, אשר אם מותר לי לומר כך, ליווני אל המחתרת; הוא היה מן המעטים שידעו בראשית הדרך, ששמעו ממני לפני עשרים שנה, כי לא עוד אעסוק תחת השלטון הבריטי בפעולה ציבורית רגילה, אלא אלך באשר אלך "לארץ" לא נודעת, זרועת מוקשים. שיחת הבראשית ההיא, במלון "סבוי", לא נשכחה מלבי עד היום הזה.
בתקופת המרד הוסיף שופמן לשרת את האומה כאחד מראשי הצה"ר. הוא נהג כיהודי גאה וציוני לוחם. לא ייפלא, איפוא, כי הוא יכול לרשום לעצמו את הזכות של היותו עצור לטון ואסיר ציון. כל אלה שישבו עמו במחנה העצורים יכולים להעיד, כי הוא לא היה בין האסירים "השבירים". נהפוך הוא. בגאווה קבל את הסבל הכרוך, בכל התנאים, ב שלילת החופש, ובהתנהגותו אומרת הכבוד עודד לפי טבע הדברים את האסירים הצעירים. משניתן לנו לשוב ולהיפגש, זוכר אני את עורך-הדין הידוע מוורשה, את יושב ראש הוועד המרכזי של הצה"ר בפולין, את יוסף שופמן, עומד בשורה, אי שם בסביבת יפו, בין מאות המתנדבים, שקבלו על עצמם בימים הגורליים ההם, כל תפקיד וכל עול למען עמנו וארצנו. לא אכחיש, כי השתאיתי ;לא אכחד כי התגאיתי.
***
זה שמונה שנים, מאז הבחירות לכנסת השלישית, שאני יושב עם ידיד יוסף שופמן לא רק בכנסת אלא גם בוועדה משותפת, הלא היא וועדת החוקה, חוק ומשפט. כידוע, נעשית העבודה הפרלמנטרית הקרוייה יום-יומית, או "קטנה", והיא החשובה, בוועדות הקבועות. כחבר וותיק של וועדת החוקה, חוק ומשפט יכולני לומר, כי לתנועת החרות יש בוועדה זו שני נציגים, משפטנים מובהקים, בהם היא יכולה וצריכה להתגאות, הלא הם יוסף שופמן ואילהו מרידור. (אך ידיד נעורי אלינו עדיין לא הגיע אפילו לגיל החמשים, לכן אוסיף היום לכתוב על שופמן בלבד, כחבר הוועדה).
גם יריבינו לא יכחישו כי יוסף שופמן הוא אחד החברים הפעילים ביותר והמשפיעים ביותר בדיוני הוועדה. שכלו חריף; ידיעותיו מרובות; ותפיסתו המשפטית היא לא רק מהירה, אלא גם עמוקה. מרובות הן הצעותיו שנתקבלו בוועדה ומשום כך לא נודע כלל ממליאות הכנסת, אל על ידה [מקור לא ברור ט.ק.] מן העתונות, על מחברן. גם אם היריבים אינם מסכימים להצעותיו הם תמיד מטים אזן קשת לדבריו. כי לא דברים בעלמא המה. שופמן הוא אחד האנשים השקדנים ביותר שהכרתי בחיי. הוא לא ידבר על הצעקת חוק מבלי להתכונן לקראת הדיון עליה לא רק בלימוד סעיפיה אלא לעתים על ידי קריאת כרכים עבים, מהם הוא שואב חומר השואתי מאיר עינים. אין ספק, כי הצלחתו התחוקתית הגדולה ביותר של שופמן היא בקבלת חוק ההנמקה. חוק זה נושא, ובצדק, את שם מציעו ומחברו והוא בעל חשיבות רבה מבחינת זכויות האדם והאזרח במדינה, עליהן משתדלת לשמור ולהגן תנועת החרות., מתוך נאמנות לעקרונותיה ולמורשתה ולדרכה. אין זה דבר שכיח בכנסת שלנו, על יחסי הכוחות הקיימים בתוכה ועל צרות העין הממשלתית שהיא מן המפורסמות בה, שהצעת חוק, פרי יזמתו של איש אופוזיציה, הופכת לחוק המדינה. "חוק שופמן", החשוב הן לחינוך הפקידות והן לזכויות האזרח, הוא אחד החוקים הנדירים, אשר האופוזיציה הציעתם והממשלה, בדלית ברירה, היתה נאלצת לסמוך ידה הקמצנית עליה.
***
מתוך פעילות ברוכה זו, אם בכנסת ואם בתנועתנו, הגיע יוסף שופמן לגיל הששים, והוא עודנו צעיר "כמעט" כפי שהכרתיו, בבואי בשנות השלושים הראשונות לוורשה העיר. אכן, כוחו עמו לא רק לפעול אלא להפעיל. והשתא הוא נבחר לתפקיד רב האחריות של יושב ראש ההנהלה, המופקדת על המפלגה השנייה בישראל, על תנועת המונים אדירת השפעה, אשר התמיכה הציבורית בה גוברת והולכת לעיני כל.
מאחורי יוסף שומן עבר רב זכויות בתנועת ז'בוטינסקי, אשר על ידה הוא משרת את האומה, אם בגולה ואם במולדת, זה למעלה משלושים וחמש שנה. ולפניו – עתיד מזהיר, הקשור בתנועה צודקת שנצחונה הוא בלתי נמנע.