הטלפון של מר גלילי (2)

מאמר עיתון: היום
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ו אב התשכ"ו, 12 באוגוסט 1966
מתוך:
עמודים 3, 10
נושאים:
מחתרות - אלטלנה, אצ"ל, הגנה, לח"י, פלמ"ח, תנועת המרי. אישים - זאב ז'בוטינסקי, ישראל גלילי, משה סנה. בטחון - צבא. מפלגות - רדיפת חרות
במאמר זה, המשך לשבוע קודם (05/08/1966) מגיב בגין לדברי גלילה בעניין אלטלנה. בגין מונה את ההסכמים השונים בין האצ"ל לבין ההגנה החל מ-1945 וטוען כי מעולם לא הפרו את ההסכמים האלה, למרות שאנשי ההגנה הפיצו גירסא אחרת לדברים. כך גם בענין אלטלנה, עליה טען גלילי כי לא היתה להם ברירה אלא לאשר את בואה לארץ. בגין מתפלא על האישור הפתאומי כי הם ידעו מפי אנשי האצ"ל על בואה של האניה 5 ימים לפני שהגיע. וכן יוצא נגד ההאשמה כי בואה לא נעשה בידיעת הממשלה הזמנית ובהסכמתה.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

נתגבר על רגש, אשר מוטב לא לכנותו בשמו הנכון, ונביא, ככתבם וכלשונם, את דבריו של מר גלילי על "אלטלנה". היתה זאת, אמר, רמאות ובגידה. עתה נתבונן ונראה, מי רימה ומיהו החייב לומר לא יום אחד בלבד, אשמנו, בגדנו, כזבנו, תעתנו.

מר גלילי פתח את התרמית בהסכם, עליו חתמו, שבועיים לאחר הקמת המדינה, הוא, כנציגו המוסמך של שר הבטחון, כלומר בשם הממשלה הזמנית, ואני, בשם הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל. אגב אורחא, הוא מציין, כי חתמתי על המסמך בעטו של זאב ז'בוטינסקי. אמת ויציב. זוהי אחת הנקודות הנכונות, הספורות, בכל הרצאת הצ'יזבאטים הארוכה. (על סף סילוק השלטון הבריטי, שלח לי ידיד אהרון פרופס את עטו של ראש בית"ר בלוותו את המשלוח היקר בדברים נוגעים ללב. אשר כלל אינני ראוי להם. בעט הזה, אשר פעמים כה רבות ראינוהו בידי המורה, כתבתי את נאומי עם הכרזת עצמאות ישראל אל פקודת היום לרגל כניסתם של גדודי האצ"ל לתוך צבא ישראל. גם חתמתי בו, בחרדת קודש ובחדווה רבה, על ההסכם להקמת צבא עברי, אחד ויחיד, עליו חלמנו בכל שנות המחתרת. לאחר מכן, בגלל סיבה, שאין צורך להסבירה, מסרתי את העט, אשר, יחד עם מכונת הכתיבה המפורסמת, חינכנו לאמונה, להקרבה, למרד, ליושר ולנאמנות. למקום בו הוא צריך להיות: למוזיאון ז'בוטינסקי).

עוד יהיה עלינו לשוב לתכנו של ההסכם ההוא. אך הוא לא היה הראשון, שהושג, בתקופה ההיא, בין הארגון הלוחם ובין יריביו ורודפיו. קדמו לו שני הסכמים אחרים.

הראשון הניח את היסוד לתנועת המרי המאוחדת. כפי שנאמר, הוא לא נכתב בדיו, אך נחתם בדם. בחדשים בין נובמבר 1945 ועד יולי 1946 נפלו בקרבות אנשי פלמ"ח אצ"ל ולח"י במערכה המשותפת (היום הוכיח מר גלילי את מר בן-גוריון – מבין כל אוהבי הפורשים – על "ההרס שזרע" בהזכירו, לעתים את כולם יחד – מה אמרת אז, "ירמיהו" הנכבד?) אמנם, הכינו בנפרד; אך נלחמנו יחדיו. ביסודו של ההסכם המדיני-צבאי, שהושג אחרי עונת הרדיפות וההסגרות, הנחה מצוות עשה. כך קבענו. אך על פי הכלל השני שלו קיבלנו על עצמנו לבלתי עשות פעולות מלחמתיות בלי הסכמתה של מפקדת ההגנה. הכלל השלישי קבע, כי לא יהיה צורך בהסכמה זו למיבצעי רכש, כלומר להתקפות שתכליתן כיבוש נשק החרות מידי הכוחות המשעבדים. עוד משהו, חשוב, אך מכריע, נאמר על ידינו, והוסכם בינינו: תחולת ההסכם תהא, כל עוד ההגנה תעמוד במערכה נגד השלטון הבריטי; אם תפסיק, אנו נמשיך.

התחולה נמשכה תשעה חדשים. והריני שואל, בפני עם ועדה, את כל אלה, היודעים את תולדות הסכם המרי, האם קרה אי פעם שאנחנו הפרנו סעיף מסעפיו? שאלתי מופנית לא לידידים, אלא ליריבים דווקא. אחד מהם הוא ד"ר סנה. מי שקדם למר גלילי בתפקיד של ראש המפקדה הארצית. הוא, כלומר מר סנה, הינו היום קומוניסט, לא עוד ציוני כללי – כפי שהיה בימי המרי, ולא חבר מפ"ם כפי שהיה עם קום המדינה. אין עוד שום דבר משותף בינינו לבין ראש ההגנה לשעבר. ואדרבה, יאמר הוא, האם, בכל תשעת החדשים ההם, קרה, לפחות מקרה אחד, של פגיעה מצדנו בהסכם, בו הוטלו עלינו, וקיבלנו על עצמנו, הגבלות רציניות ביותר. עובדה היא, כי לפני מספר חדשים, ביזמתה של גאולה כהן, נפגשנו עם ד"ר סנה בבירור פנים אל פנים של התקופה ההיא, הוא השמיע נגדנו, לפי טעמו והשקפותיו, טענות שונות, אף משונות. טענה אחת לא יצאה מפיו בכל עשרות שעות הדיון המשותף: הפרת ההסכם. נפוך הוא. בהגיע תורה לש פרשת מלון המלך דוד, אמר ראש המפקדה הארצית של ההגנה: "זה היה כדת וכדין". אלה היו דבריו. הם, אמנם, לא פורסמו, כפי שנאמרו. אך שמעום קרוב למנין אנשים, ביניהם מר ליבנה ומר ריפתין. בטוחני, כי ד"ר סנה לא יכחישם.

הזכרתי את מיבצעי הרכש. מתחילה, על פי ההסכם, היינו רשאים להוציאם אל הפועל לפי החלטתנו החפשית. אך באחד הימים, ביקשו נציגי ההגנה להסביר לנו כי, אם אין הם מקבלים הודעה מוקדמת על מבצעים אלה, עלולה ההגנה להיפגע אם בהכנותיה, אם בהעברת נשק ואם על ידי חיפושי הבריטים. נראתה לנו טענה זו, והוסכם בינינו, כי אמנם למבצעי רכש לא יהיה צורך באישורה של מפקדת ההגנה, אך נמסור לה עליהם, בעוד מועד, הודעה. ושוב: את אשר קיבלנו על עצמנו, קיימנו. ירוחם לבני (איתן), קצין המבצעים של הארגון הצבאי הלאומי (עד מאסרו, בראש יחידת לוחמים, בקיץ 1946) היה מוסר, ליצחק שדה ז"ל על האזור, בו עמדנו לבצע פעולת רכש. כך נהג גם עמיחי פאגלין (גדעון), שניתמנה לקצין המבצעים לארח שאיתן נשבה. משער אני, כי לא למיבצעים אלה כיוון מר גלילי, בספרו על הטלפונים הילדותיים של סוכניו למפקדי המחתרת. ואלי...? מכל מקום את פעולות הרכש ביצענו. לקחנו מידי הצבא הבריטי נשק ותחמושת. והיינו מודיעים עליהם למפקדת ההגנה כפי שהתחייבנו. אנחנו מעולם לא הפרנו הסכם.

ה.

בסתיו 1946 שוב נפרדו דרכינו. ההגנה נטשה את המערכה המזויינת נגד השלטון הבריטי. אנחנו המשכנו בה בהתאם להסכם, שהושג בינינו בסתיו 1945, אלמלא היה מר גלילי מוכן לנסות לסתור כל אמת היסטורית, הוא היה אף היום אומר: - ..ותודה לאל, שהיו קיימים אז ארגוני הפורשים. מר גלילי היה, להלכה, בעד המשך המאבק, אך הדבר לא ניתן לו, להגנה ולפלמ"ח. ובכן, אלמלא אצ"ל ולח"י, מי היה ממשיך במערכה המזויינת נגד השלטון הנכרי? ואלמלא מלחמתם, שגברה והלכה, מדוע היה צריך צ'רצ'יל לתבוע מושב מיוחד של האו"ם באביב 1947? בווין, ששם את הריפוטציה האישית שלו, כפי שאמר, על כף המאזניים בקשר עם פתרון שאלת ארץ-ישראל, שפי שהוא נראה לו, היה בקיץ 1946 בשיא הצלחתו. הוא יצא להכניע את הישוב המאורגן, ואכן הכניעו. הוא תבע ממנהיגי הישוב להפסיק "טרור" ולהילחם ב"טרור", והם קיבלו את שתי דרישותיו גם יחד. אחר כך הוא קרא לוועידה, והכין וועדה, והתכונן להטיל עלינו את אחת מתכניות החיסול שלו. אלא מאי? כל חישוביו ותכניותיו בוטלו ואופסו על ידי המחתרת העברית הלוחמת, כפי שמוכיחים אם אל למר גלילי הרי להסטוריה, הדינים החשבונות ההנזרדיים (לא ההזרדיים) מדיוני הפרלמנט הבריטי של הימים ההם. בהקשר זה לא שכחנו, ולא נשכח את לחץ ההעפלה, או העפלת הלחץ. אבל היא לא יכלה בשום פנים ואופן, להכניע שליט מרושע של א היסס לשלח את המעפילים לא רק לקפריסין אלא אף.. חזרה לגרמניה.

כך, תוך מלחמת שחרור מתמדת, המפליאה עמים קרובים רחוקים, הגענו, בין השאר, גם להודעתה של בריטניה, מן ה-17 בספטמבר 1947, על נכונותה לפנות את ארץ-ישראל גם לימים, לא פחות גורליים, שבאו אחרי ה-29 בנובמבר 1947, משפתחו הערבים בהתקפות הדמים עלינו, החל משא ומתן חדש בין המוסדות הרשמיים ובין הארגון הצבאי הלאומי על הסכם מבצעי, גם משא ומתן זה נפתח אחריו סזון, הקרוי "קטן", כאשר מר בן-גוריון ומר גלילי ועושי דברם שבו וניסו להצית אש של מלחמת אחים תוך המערכה הגורלית נגד שהשלטון הנכרי. אבל אנחנו, כדרכנו, היינו מוכנים להושיט יד לרודפינו למען עמידה משותפת נגד אויב שגזר על הכל.

המשא והמתן הממושך נתן פרי. בראשית 1948 הושג הסכם מיבצעי מפורט, הפעם כתוב, בין ארגון ההגנה ובין הארגון הצבאי הלאומי. משנודע עליו כתב "הארץ", הורמו כוסות בעמדות ההגנה למען האחדות הלוחמת. אולם מר בן-גוריון, וחלק ממפלגתו דאז, גילו התנגדות עיקשת לאישור ההסכם ההוא. משום כך, הוא לא הוכנס לתקפו אל בימי פסח תש"ח, בעיצומו של הקרב הגורלי על יפו.

את המשא והמתן ניהלו עמנו, בשם הסוכנות היהודית והועד הלאומי, הממונים על ארגון ההגנה, הרב מימי, דוד רמז, מר פנקס, זכרם לברכה, וייבדלו לחיים ארוכים, מר יצחק גרינבוים ומר משה שפירא (ידידנו, הרב רבינוביץ, הרב הראשי בדרום-אפריקה השתתף בדיונים ועזר לגשר על פני חילוקי הדעות). הריני קורא לאנשים מכובדים, החיים עמנו היום הזה, שחתמו על ההסכם עם הארגון הצבאי הלאומי, ועקבו אחרי הפעלתו, לקום ולאמור, האם אי פעם, על ידי מעשה או מחדל כלשהו, הפרנו פיסקא מפסקאותיו. יצורף לרשימתם יגאל ידיין, ששירת אז כקצין המבצעים, ועמד אתנו בקשר יום-יומי. יאמר נא אף הוא, אם יצאה פניה ביום מן הימים, תלונה כלשהי על אי-קיומו של ההסכם בינינו, מצידנו.

ו.

ההסכם השלישי, האחרון, לא היה עוד מבצעי, מר גלילי קורא לו בשם "ההסכם להתפרקות אצ"ל". אין זה כינוי מדוייק. לו המדובר היה בסיום קיומו של אצ"ל, כארגון צבאי, לא היה צורך בשום הסכם. ביום ה-15 במאי 1948, 24 שעות לאחר הכרזת עצמאותנו, אמרתי מתחנת השידור שלנו, בין השאר, את הדברים הבאים: "הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית. אנחנו ירדנו למחתרת, אנחנו עלינו למחתרת, תחת שלטון דיכוי נכרי, כדי להכותו ולסלקו.. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע. כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא". ברוח זו חונכו חיילי האצ"ל בכל תקופת המחתרת. וכאשר כשנה לפני כן שאלונו נציגי האו"ם, בפגישה חשאית, האם יתפרק ארגוננו משתקום המדינה היהודית, השיבונו ללא היסוס: כן.

ההסכם, עליו חתם מר גלילי, בשמו של מר בן-גוריון, כלל את הסעיף החיובי העיקרי, אשר שניהם רגילים, משום מה, להתעקש ולהתעלם ממנו. כוונתי, לכניסתם של חיילי אצ"ל לצבא ביחידות של גדודים (בטליונים בלע"ז) על פלוגותיהם, מחלוקותיהם ומפקדיהם. לשם הרכבת גדודים אלה גם הוקם מטה זמני של אצ"ל, מוכר על-ידי המטה הכללי של צבאנו. זה היה, לכל הדעות, הסכם אומר כבוד. ניהלנו עליו משא ומתן ממושך לא רק עם מר גלילי, אלא גם עם מר אשכול, שניהם היו נציגיו המוסמכים – לא אקבל על עצמי לומר מי מהם היה אז מוסמך יותר – של שר הבטחון בממשלה הזמנית. מקץ י"ח שנים משמיע חברו של מר גלילי, מר יגאל אלון, טענה "חדשה" כלפי אצ"ל: לשם מה דרוש היה אותו הסכם? טענה מעניינת מאוד. מקורה הוא בשכחה מפליאה. מר אלון השכיח מלבו הרוטן, כי בחודשים ובשבועות ההם, עמדו גדודים מפלוגות של חיילי האצ"ל בחזיתות המלחמה, בירושלים ובסביבתה. בתל אביב-יפו ובמבואותיה, בחיפה, ברמלה בואכה לטרון, בהרי אפרים, ביבנה ובאשדוד, פתח תקוה, יהודיה ווילהלמה  ועוד ועוד. מר אלון וחברו אף מסרבים להזכיר לכולנו, כי צבא ישראל, משום מה, לא קם עם הכרזת העצמאות, אלא ימים לא מעטים לאחריה, ואילו דווקא אנחנו לא פסקנו לתבוע את הקמתו המיידית למען יוכלו חיילי האצ"ל להתגייס לשורותיו.

אמנם כן, היתה אז תקופת מעבר, לא של שלווה אלא של מלחמת דמים נגד האוייב, בה האצ"ל עמד, על יחידותיו ונשקו, בהתאם להסכם, ובהסכמת הממשלה הזמנית, לה קראנו "ממשלתנו", אף אם לא נבחרה, ובה אף לא עלה על דעתנו לבקש מקום בשבילנו. יתכן, כי היום קצת קשה להבין את משמעותה, בייחוד בשביל אנשי מחתרת שבעי רדיפות, של תקופת המעבר ההיא, אבל אז הכל היה ברור ומבן וגלוי?" והראייה: הממשלה הזמנית, בראשותו של מר בן-גוריון, הסכימה באוח רשמי, להקמת גדודים מחיילי אצ"ל והכללתם בשלימותם, בתוך הצבא, כמובן תחת פיקוד אחיד. בדיעבד, באים אלינו בטענה על ההסכמה ההדדית, שהיתה כה חיונית בימים ההם. במלים אחרות, מתנהל משא-ומתן. מושג הסכם, אך לאחר מעשים אומרים לך: בעצם, מדוע ניהלנו עמך משא ומתן, למה חתמנו יחד אתך על ההסכם? ואם באנו וחתמנו – אשם אתה, או אולי, אתה אשם. אתיקה מוזרה.

אבל עובדה היסטורית היא. כי היה משא-ומתן הושג הסכם מלא, מתוך ידיעה ברורה, כי בירושלים שלא הוכרזה עדיין כחלק של מדינת ישראל, יוסיף להיות קיים וגדוד האצ"ל, כפי שהמשיכו בקומם ההגנה ולח"י, כמובן עדי הכללתה בשטחה הריבוני של המדינה. והשאלה הפשוטה, שיש להציגה אף היום, היא: מה היה ענייננו להפר הסכם כזה שהיה רצוי ומכובד? ודאי, מבחינתנו, זוהי שאלה מיותרת לחלוטין, הוכחנו, כי אנו קיימנו הסכמים, גם כשגרמו לנו קשיים. עקרון מקודש הוא לנו. אבל לדידם של המעלילים יש לשוב ולשאול: ההסכם השלישי ההוא, שלא גרם לנו שום קשיים אלא להיפך, נתן לנו סיפוק אמיתי וימי חדווה, שהיו, כרגיל, מעטים – מדוע היינו צריכים להפר אותו? אולי, כדי לדחות את העלילה, מספיקה השאלה. אך לא אסתפק בה. אשיב בהוכחות.

ז.

בראשון ביוני 1948, באשר מר גלילי, חתמנו על ההסכם. היה בו, בין השאר, סעיף, מובן מאליו בעינינו, על מסירת הנשק, שהיה עד אז בידינו. לידי הצבא. מסרנוהו. היחידות, שהלכו לצבא, באו למחנותיו על נשקן. בנקודה זו לא הושמעה עד היום שוןם טענה, כמו כן הוסכם, כי מקורות הרכש שלנו יועמדו לרשותם של נציגי הצבא.

כאן בא מר גלילי בטענה, אותה השמיע בשעתו גם מר בן-גוריון, כי חברינו בפריס לא העמידו לרשות שליחיה של הממשלה הזמנית את הקשרים שלהם. לטענה זו השיבו בפרוטרוט ידיד אלינו לנקין, מפקדה של אלטלנה ושמואל כ"ץ, שליחינו באירופה בימים ההם. אבל גם מר גלילי השיב עליה. הוא סיפר, כי ימים מספר לאחר חתימת ההסכם בינינו, הוא התלונן בפני, כי הקשרים בפריס לא נמסרו, ואני "התנצלתי" על כך בהסבירי,י כי התקלה אירעה בגלל "סיבות טכניות".

הריני מאשר זאת. ה"סיבות הטכניות" הן פשוטות בתכלית: לא היה לנו בימים הקדחתניים ההם, קשר תקין עם חברינו בפריס. בגלל היעדר הקשר הזה לא ידענו מאומה על הפלגתה של אלטלנה ביום ה-11 ביוני 1948. הריני חוזר על הודעה זו, בטווחה הקריאה או השמיעה, של עשות אנשים בארץ ומחוצה לה, שטיפלו במישרין בפרשה היסטורית זו. גם מסרתי אותה למר אשכול וןלמר גלילי, במטה האצ"ל, משהזמנתים כדי להודיע להם על האניה הנמצאת בלב ים. היכן היתה, ואיך תיתכן שתהיה, בתנאים כאלה, הפרת ההסכם?

נהפוך הוא. קיימונו עד תום. על הפלגתה של אלטלנה נודע לי, בפעם הראשונה, מרדיו לונדון. לא סמכתי על ידיעה זו. מתוך חרדה שלחתי מברק לשמואל כ"ץ בו הוריתי לבל תפליג האניה. רק כעבור שלושה ימים – כזה היה הקשר בימים ההם – קיבלתי תשובה, כי מברקי הגיע יום לאחר ההפלגה. ואם יש ברצוננו לעכב את האניה עלינו להתקשר עמה במישרין. מיד החילונו משדרים לאניה: אל תתקרבו, ובאותו ערב הזמננו את נציגיו המוסמכים של שר הבטחון, כדי למסור להם כל מה שנודע לנו בינתיים. עם הגיעו ארצה של אריה בן-אליעזר, על האניה, אנשיה ונשקה.

מר גלילי סיפר ליוצאי דרום-אמריקה, כי לא היתה לממשלה, או לאנשי משרד הבטחון, ברירה אלא לאשר את בואה של אלטלנה ארצה. זוהי הודעה מעניינת מכמה בחינות. בפעם הראשונה, אחרי 18 שנים, מאשר מר גלילי, כי הוא וחבריו הממונים עליהם ידעו על בואה של "אלטלנה" חמישה ימים תמימים לפני הגיעה לחופי הארץ. ומפינו ידעו! והן הם סיפרו, במשך כל השנים האלו, כי אניית הלוחמים והנשק הובאה על ידי אנשי אצ"ל בסתר בוגדני, כדי לעשות מרידה ולתפוס את השלטון במדינה. הכיצד, מר גלילי, משתלבת הודאה זו בדברי הכזב והעלילה שלכם מאז ימי כפר ויתקיטן?

שנית, מר גלילי טוען ל"חוסר ברירה". מניין הוא בא עליו? בשעות שיחתנו הלילית נמצאה האניה במרחק של כחמישה ימי שיט מחופי הארץ. ואנחנו אמרנו למר אשכול ולמר גלילי במפורש: ההחלטה היא בידיד הממשלה אם תצווה להחזיר את האוניה, נחזירנה, אם תורה להביאנה, תבוא. ברור, כי, לו הממשלה היתה אומרת לאו, היתה "אלטלנה" חוזרת על עקבותיה, לצרפת. אבל משהודיעני מר גלילי, למחרת היום, שוב באופן המוסמך ביותר, כי יעל "אלטלנה" לבוא, ובמהירות האפשרית, או אז שידרנו לאניה את בשורת השמחה לכולנו: במלוא הקיטור, קדימה! היכן, איפוא, היתה תכנית מחרידה ותפישת השלטון, מר גלילי? למה סיפרתם , במשך שנים כה רבות, לאנשים רבים כל כך את הכזב הזה? מדוע לא הזכרת, ב"הרצאתך", את הסכמתכם, לפי הצעתנו, להעביר את החלק החמישי מכמות הנשק הגדולה לירושלים הנצורה, לגדוד האצ"ל הניצב בה? מדוע לא סיפרת על משא-ו תן, חופשי ורשמי, על חלוקת הנשק בין הגדודים, המורכבים מאנשי האצ"ל, בתוך הצבא ועל ידי הצבא, ובין גדודים אחרים. נכון, את הצעתנו השניה דחיתם, אך שוב לא אמרתם: באין הסכמה בינינו, אל תבוא האניה. זוכר אתה בוודאי את אשר אמרת לי בטלפון – אז באמת היו בינינו שיחות טלפוניות מרובות - : אנו מושכים את ידינו מן העזרה לפריקת האניה. מי, איפוא, אשם ובגד והכין מזימה במחשכים ושפך דמי נקיים?

ושאלה אחרונה לי אליך, מר גלילי: מודע סירבת לבוא לסימפוזיון של אנשי ההגנה, אצ"ל ולח"י? מדוע נמנעת מלהשמיע את דבריך והאשמותיך ואף גידופיך באזנינו, פנים אל פנים? מדוע לא הבהאת לנו את מסמכיך ורשימותיך? מדוע את מציע לנו הסכם: אם אנו לא נדבר על הימים ההם, אף אתם לא תדברו עליהם, בעוד אנחנו מעולם לא הצענו לכם "הסכם" שכזה? טענת, כי הרצאתך היתה "סגורה". אם כך, מה ערך היה לאזהרותיך ולניפנוף ברשימותיך? איך הן היו מגיעות אלינו? בקיצור, מדוע לא באת אלינו, בנוכחות עתונאים וקצרנית, כדי להשמיע ולשמוע, למען ישפוט הציבור בינינו?

שאלה פשוטה היא, עליך לדעת, מר גלילי, כי רבים גם מקרב חברי ההגנה, שואלים אותה ותשובה לפי שעה, אין