הטלפון השבור של מר גלילי
א.
מעשה שהיה, או ספור עליו, לפני עשרים שנה בקירוב. בימים ההם הגיעה מלחמתה של המחתרת העברית המשחררת לשיאים בלתי נודעים. העולם כולו, במערב ובמזרח, עקב אחריה לא רק בהתעניינות, אלא גם בהתפעלות, גוברת והולכת. אין פלא, מצד אחד עמדה אימפריה, שהיתה עדיין אדירת כוח וריכזה קרוב למאה אלף חיילים בארץ קטנה; ומן הצד השני, נצבו המעטים שהפליאו בכוחותיהם, בגלותם [כך במקור ט.ק.]תבונה מדינית ונכונות הקרבה גם יחד. תוך שילובן של תכונות אלו קם לו, לעם המשועבד, כוח לוחם, שאי-אפשר היה לגבור עליו, כפי שהודה במיסמך רשמי, אחרי פריצת כלא עכו, נציבה של בריטניה בכבודו ובעצמו.
בשנה הגורלית היא, בין שלהי קיטא 1946 לבין ימי האביב 1947, באו לארץ-ישראל עתונאים מכל קצות תבל, כדי לספר למיליוני קוראיהם על מלחמת המעטים נגד הרבים. היה בניהם כתב צעיר מאחת מערי השדה של ארצות הברית. הוא היה כפי הנראה בעל מרץ רב וחסר סבלנות. מיד עם הגיעו ארצה, שאל את עמיתיו, אך אפשר לבוא בדברים עם מפקדת הארגון הצבאי הלאומי. אמרו לו: זה קשה. אמר להם: מה הקושי, הן יש להם מטה ראשי ולו רשת טלפונים. אמרו לו: אם כך, הצדק עמך, חפש בספר.
הכתב הנמרץ עשה כעצת מותחיו. הוא חיפש את מספר הטלפון תחת אותיות שונות, לועזיות, הקשורות בארגון הצבאי הלאומי, מפקדתו, או מטהו, הוא היה משונע כי ימצאהו. היתכן, שאל, כי צבא המחתרת, עליו שמע כה רבות, לא תהיה לו מרכזיה טלפונית מסודרת? הוא התעתד להרים שפופרת, לקרב אפרכסת לקרוא בקול: הלו אצ"ל, כאן מדבר... אך משום מה לא מצא את המספר הנדרש וישתאה מאד מאד. ובמחתרת היה צחוק. שידענוהו, כפי שנצטווינו על ידי המורה גם אז, על אף הכל.
צחוק בצד, עתה הגיע תורנו לתמוה תמיהה גדולה. מר ישראל גלילי, מי שהיה בתקופה מסויימת, ראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה, גילה לנו, מקץ עשרים שנה, לפי "ידיעות אחרונות" כי לו ולשליחיו היה קשר טלפוני ישיר עם אצ"ל ולח"י. הא כיצד? ולשם מה?ההסבר הוא ישר כעמוד טלגאפי, או כקו טלפוני מתוח. ההגנה שתלה את סוכניה בתוך תוכם של ארגוני המחתרת. הללו, כלומר הסוכנים, ידעו מראש על תוכנית הלחימה. מאחר שהיו בינהן כאלו, שסיכנו, בעקיפין, כתוצאה של חיפושים בריטיים אפשריים. מפעלים חשובים של הישוב המאורגן, היו שליחי המצווה של גלילי מטלפנים ל"חבריהם" באצ"ל ולח"י והיו אומרים להם לאמור: אל תצאו לפעולה, המשטרה (הבריטית) יודעת עליה, היא מחכה לכם.. מיד היתה מתבטלת הפעולה המסכנת. וידווח לו לישוב המאורגן. ובמשרדי ההגנה הדהד צחוק אדיר. איך הערמנו על הפורשים, איך?
כתב "ידיעות אחרונות" ראה והעיד, כי מר גלילי, בהרצותו בפני יוצאי דרום אמריקה, החזיק תחת ידו תיק מלא מסמכים. השאלה היא אם הוא הוציא את הספור החמוד הזה מן התיק שהיה לו, או מן התיק (בממשלה) שאין לו. אך שאלה יותר חשובה היא איך יכול היה ראש המפקדה הארצית לשעבר להגיע למקומו של כתב אמריקאי משוויץ (ויסלח לי, מבחינת טוהר השפה, הביטוי הצברי). לפי מה שסיפר לנו השר – בלי-תיק, התקיימו בין אנשי אצלל ולח"י (סוכני ההגנה הנסתרים נחשבו לחברי מחתרת מובהקים) שיחות טלפוניות מעין אלו:
- הלו, שמשון?
- כן, ישראל?
- כן, כן, שמע, עמדנו לצאת מחר לקרבה כפר חסידים, כדי לפוצץ...
- אני יודע.
- ובכן תשמע, קיבלתי ידיעה בטוחה, כי המשטרה יודעת על הכל, ותמסור לראובן כי צריך לבטל הכל.
- בסדר, בסדר, אמסור. שלום. אבי געזונד,
-אבי געזונד, להתראות.
"אבי געזונד" (העיקר הבירות) היתה, כידוע, סיסמתם של אנשי הח"ק (חיל הקרב) של הארגון הצבאי הלאומי, בטרם יצאו לפעולה שבוצעה, לא לזו שבטולה. פשוטה היתה, משלווה חייכנית; גם הלוחמים, יוצאי תימן ידעוה, תרתי משמע, והיו משמיעים אותה בטרם קרב. אבל ה"טרם" היה קצר ביותר. אף המבצעים לא ידעו, עדי השעה האחרונה, את מקום המבצע. כך זה היה במחתרת העברית, שעמוקה ממנה עדיין לא קמה. הילכותיה נתנו לה כמעט תמיד (ודיא היו גם כשלונות) את יתרון ההפתעה הגמורה, בו הודה אדוארד גריג, נציגה המוסמך של בריטניה במזרח התיכון. כשלוננו המכריע בארץ-ישראל, אמר המיניסטר משהיה ללורד, הוא של שרות המודיעין שלנו. אבל נשער בנפשותינו, כי המחתרת פועלת לפי הכללים שקבע בשבילה, בדיעבד, מר גלילי. לבולשת הבריטית היה שרות האזנה נסתרת מסונף ביותר. מספר הטלפון מוליך ישר למספר הבית. ובכן?
הטלפונים המחתרתיים הללו, והתיקים. והמיסמכים. לשם מה לנו כל אלה? הצעה פשוטה לי אלי, מר גלילי, חברי לשעבר לתנועת המרי, עליה, אב, לא סיפרת כלום לשומעיך מקורב באו ומרחוק הגיעו. לפחות אחד מבין הסוכני ההגנה, שהיסוו את עצמם כאנשי אצ"ל, עודנו חי; הוא, בודאי, מכיר לפחות אחד מאנשי אצ"ל האמיתיים. עמו ניהל את אחת מאותן שיחות טלפוניות מרובות. זמן את שינהם, הודיעני נא (בטלפון) מתי אוכל לראותם, ואם יבואו ויאשרן בפני, כי שיחה כזו התנהלה בינהם, הריני מתחייב להודיע בפני עם ועדה, כי מושג אין לי בדרכי הפעולה של הארגון הצבאי הלאומי.
ב.
בינתיים הריני מבקשך לאשר, או להכחיש, כי בתשעת החדשים, הקצרים והתמימים, בהם ישבו יחד נציגי ההגנה אצ"ל ולח"י בתנועת המרי, מעולם לא קויים בינהם קשר טלפוני. אני, אך ראית אחת אביא לקביעה זו; ואם יש לך הוכחה סותרת, הביאנה. התזכור? יום לאחר ההתקפה על מרכז השלטון ומפקדת הצבא הבריטי במלון המלך דוד, אשר לפני שבוע מלאו לה עשרים שנה, שלחה אלי את האגרת האישית הבאה:
"למ. שלום רב,
התוצאות החמורות מפעותכם בירושלים הביאו להתפתחות בלתי נראית מראש. ההגבה כפי שהתפרסמה בעתונות לא התחשבה בהדרכתנו והיתה איפוא בלתי נמנעת. בתנאים הקיימים, המצב עלול לגרום סיבוכים טרגיים וחמורים להמשך המאבק ובכדי להמנע מכך יש הכרח שנפגש שנינו הלילה (23.7.46 בשעה 2.00) אבקשך להתאמץ ולבוא, אחכה לך במקום שנפגשנו לאחרונה, פגישתנו הערב צריכה להקדים את הפגישה של מחר". – י.ל".
זכור לך, בודאי, כי בחילופי הפתקים הסודיים בינינו קראנו איש לרעהו בכינויים – לא באלה בהם השתמשת בהרצאתך. אתה היית "ירמיהו", אני "יחזקאל". איש מאתנו אינו נביא ולא בן נביא. כך בחרנו. שמות עבריים אידרים המה. אבל במכתב מיום ה-23 ביולי 1946 זנחת את הכינויים המאומצים ופנית אלי, כפי שהיינו ריגילים, בימים ההם. לדבר איש עם רעהו. בודאי, רצית להדגיש את האופי האישי המיוחד של פנייתך הבינותי. מכל שורה שבמחכתבך בקעה הדאגה. אני הייתי, כידוע לך היטב, אחוז יגון וצער ודאגה.
ביקשתני "להתאמץ ולבוא" לפגישה לילית. לא היה זה דבר פשוט בשביל מי שהיה אז מפקדו של הארגון הצבאי הלאומי לצאת, 24 שעות לאחר ההתקפה על מרכז השלטון הנכרי, מבית מגוריו, ללכת למפגש מעין זה, ולשוב ממנו. הלכתי. נפגשנו. שאלתיך, מדוע אתם מגנים אותנו ומדברים על
"ההרג הרב שנגרם בפעולת הפורשים", בעוד הנכם יודעים את האמת על פרשה זו? היית מודאג. אמרת לי, כי לא יכולתם עוד להשפיע על העתונות, אף על פי שניסיתם למנוע התקפותיה. אף סיפרת לי – בפעם הראשונה שמעתי על כך מפיך – כי קצין המשטרה הבריטית מסר למזכיר הראשי שאו (הם דיברו בטלפון) כי היהודים מודיעים על הנחת פצצות מתחת למלון המלך דוד ודורשים לפנות מיד את כל יושביו, ואילו המושל הבריטי הזה השיב לו כהאי לישנא: אני כאן, לא כדי לקבל פקודות מן היהודים, אני נותן להם פקודות ואסר על פינוי המלון. ובכן? הבטחת לי, כי חילופי דברים מכריעים אלה יפורסמו בקול ישראל, תחנת שידור של תנועת המרי. הם לא שודרו. דאגתך העיקרית היתה, פן אנחנו נפרסם, בתגובה להסתה האיומה שהתנהלה נגדנו, כי מפקדת ההגנה תבעה מן הארגון הצבאי הלאומי לבצע את הפעולה במלון המלך דוד. אף לא עלה על דעתי לעשות כן. עמדנו (עדיין) בחזית מלחמה אחת למען עמנו וארצנו. אמנם, עד אז הרעתם לנו מאוד: ב"סיזון" והרדיפות, החטיפות, ההלשנות וההסגרות. אבל משהושטנו יד איש לרענו, שוב למען עם דווי וכמה גאולה. היינו חברים לנשק. לא רצינו. לא רצינו, בימי התבערה והחתימה ההם, להטיל על המוסדות היהודיים החוקיים את זעם השלטון הבריטי. לקחנו על עצמנו כדרכנו, את מלא האחריות על המבצע, שעשינוהו לפי דרישתכם. אך הבן לא יכולנו את ההתכחשות מצד אלא שידעו את האמת והשתיקוה, או אף מרדו בה.
אגב, האם סיפרת משהו על פרשה היסטורית וטרגית זו לשומעיך מדרום אמריקה? או שמא הנך מעדיף עד היום להחריש ולא לומר מלה על המכתב מיום האחד ביולי 1946 ועל האגרת מיום ה-23 בו ועל החקירה והדרישה ששנינו ניהלנו בנוכחותם של יצחק שדה ז"ל קצין המבצעים של ההגנה, וייבדלו לחיים ארוכים, חיים לנדאו, ראש המטה של הארגון הצבאי הלאומי ועמיחי פאגלין, קצין המבצעים שלו? ועוד שאלה: האם ברשימת שלושים ואחד היהודים, שנהרגו, לפי גירסתך, בידי אנשי אצ"ל ולח"י, בה ניפנפת, כאילו ישראל ירשה אחר מותו, את שיטתו הנודעת של מק-קרתי – האם ברשימתך זו, המונחת בתיק, כלולים ששה עשר היהודים, ה' יקום דמם, שנפלו במלון המלך דוד, אף על פי שמפקדי האצ"ל וחייליו עשו כל מה שבני אדם יכולים לעשות למען לא תיפול שערה אחת מראשם? קום ואמור. אך אל נא תשכח תיק אחר ורשימה אחרת. משתוציאה ממנו תקרא מאתיים ושלושים שמות של יהודים, אנשים נשים וילדים, שנפלו בפעולת ההגנה באניה "פטריה". מובן מאליו, שמבצעי הפעולה לא רצו בשפך הדם הנורא הזה, אבל אתו דבר הוא מובן מאליו לגבי המצבעים במלון המלך דוד. ויש עוד רשימות.
סטיתי מן הנושא, אך לא מן הענין, משום כך לא אבקש, הפעם, סליחה על אשר השיאני עטי לכתוב משהו על פרשת מלון המלך דוד ולא רק על מכתבך אלי הקשור בפרשה זו. אולם עת לשוב למכתב עצמו. פנייתך אלי היתה דחופה ביתר. עמדנו להפגש אותו לילה, אף על פי כן, לא השתמשת בטלפון; כתבת. שליחך מסר את המכתב בדואר המחתרתי, בדרך זו הוא הגיע אלי; ובעוד מועד, כרגיל. ואם אתה לא השתמשת במכשיר זה, קל וחומר אנשי המחתרת, שלא פסקו ללחום ולהיות נרדפים שנים רבות.
ג.
לא רק צחוק בצד, גם גידוף הצידה. אם שר בישראל, שקרא לעצמו, לצורך שיתוף מלחמתי, ירמיהו, מכנה לוחמים עבריים בשמות הכלימה, בהם השתמש מר גלילי. אין הוא מוריד מכבודם מאום. אך מעצמו הרבה. אולי אין הוא מוריד את העור מתיקו המינסטריאלי, אך דברים רבים, חשובים מכל משרה ושררה, הוא מסיר. אם מר גלילי רוצה להיות שר בלי תיק ועם פה גדפני, יבושם לו. באתי אליו, על פי בקשתו, בקיץ 1946; לא ארד אליו, לפי סגנונו, בקיץ 1966.
נוסיף להאיר את הסוגיות ההיסטוריות של דור התקומה. מר גלילי ניסה לשכנע את שומעיו, כי גם בימי שלוט הבריטי בארצנו, היינו ריבוניים. תיזה זו דרושה לו, כדי להוכיח, כי הפורשים חטאו שאול על אשר לא קיבלו את מרותם של המוסדות "הריבוניים" של הישוב המאורגן.
השר, בלי – ועם, הרחיק לכת מאחד מעמיתיו. ארטור קסטלר מספר, כי , אחרי הכרזת העצמאות, אמר לו אחד מחברי הממשלה: כל יום הרינו נעשים יותר ויותר ריבוניים. בשפה המקורית יש לאומרה זו צליל מיוחד, לכן אתרגם למקור: Every day we become sovereigner and sovereigner . ניחא. מר גלילי, לעומתו טעון, כי היינו ריבוניים, ונעשינו כל יום יותר ויותר סוברניים, עד לפני ד' באייר תש"ח.
ריבונות להפליא. לאחד מביטוייה האדירים שוב מלאו, לפני כחודש, עשרים שנה. שבת. 29 ביוני 1946 לפי ספירתם, עוצר. מצוד, מחנות צבא, גדודי שוטרים כיתות בלשים מכלאות גדרי תיל, מחנות ריכוז. קתות רובים מורמים ויורדים. רב בישראל נסחב בעיצומה של השבת, אל הרכב הוא בין מנהיגי הריבונות (לא הרבנות) המוטלים מאחורי סוגר ובריח.
אך אולי לא זה העיקר. יכול אדם להיות חופשי בנפשו, גם בכלאו אך לא כאלה מלבד מעטים היו ריבונינו המאורגנים, הספיקה אותה שבת "שחורה", כדי שיצוו על ארגון ההגנה לנטוש את מערכת השחרור לתוכה נכנס תשעה ירחים לפני כן. ולא עוד אלא שמכה אחת, לא כל כך קשה, דיה היתה, כדי שהמנהיגים הריבוניים לחלוטין ישובו ויטיחו לכולאיהם, למען ישחררום, כי יחדשו את המלחמה ב"טרור", קרי את שיתוף הפעולה, הריבוני ביותר, עם השלטונות הנכריים נגד הלוחמים העבריים. לא אבה המרצה הנכבד להסביר, מה היה על ריבונותנו הממלכתית לו בדרך ההיא, שלו וחבריו, היינו מוסיפים, כל יום להיות יותר ויותר ריבוניים.
תודה לאל, היתה גם דרך אחרת. ההגנה נצטוותה לנטוש אותה; אצ"ל ולח"י, כפי שהחלו, כן המשיכו בה. עד אשר שבו ונפרדו הדרכים ביניהם. היו, כאמור, פגישות משולשות בין נציגי הארגונים הלוחמים. זכורני, כי בפגישות ההן היה מר גלילי רגיל לדבר על הצבא. נתן ילין-מור ואני היינו מתמידים בהערת תיקון: אתה מתכוון לצבא הבריטי, כמובן, כן, כמובן. היה משיב, אך בכל הזדמנות אחרת היה חוזר ואומר: הצבא (הטיל עוצר, יערוך חיפושים, יפעיל נשק ועוד). ברור, כי אם צבא נכרי הוא הצבא בעיניו, ועל פי שיגרת הלשון, של ראש המפקדה הארצית, הריבונות האי ממנו והלאה. גלגולי הלשון, מקץ עשרים או שלושים שנה על הריבונות הישובית שהיתה קיימת תחת שלטון נכרי, החולש על הצבא, הבל ושוא המה.
אולי מותר, למען ההדגמה, לציין את מושג "הפורשים" על הצבא. באחד ביוני 1948 אחרי משא ומתן רשמי וחפשי, נחתם ההסכם בין נציגו המוסמך של שר הבטחון וביטן מפקדו של הארגון הצבאי הלאומי, שהוזכר על ידי מר גלילי בהרצאתו. "הנציג המוסמך" הביא, ממשרד הבטחון, טיוטא של ההסכם אשר סעיפו הראשון קבע לאמור: מפקד הארגון הצבאי הלאומי יורה לחברי האצ"ל להתגייס לשורותיו של צבא ההגנה לישראל. אמרתי למר גלילי, כי נוסח זה אינו נראה לי. הוא תהה, מה אינו מוצא כן בעיני, הסברתי לו, כי עם קום המדינה והקמת הצבא אין עוד צורך בהוראה שלי לגיוסם של חיילינו. אמנם ישנה, ודרושה, תקופת מעבר כלשהי אשר למענה הוקם, שוב כחלק מן ההסכם מטה זמני, מוכר של האצ"ל. אבל חייליו הם אזרחי המדינה העברית הריבונית. מה, איפא, הנך מציע, שאלני מר גלילי. הצעתי לכתוב בפשטות: חברי הארגון הצבאי הלאומי התקייסו לצבא הגנה לישראל וגו'. ההצעה נתקבלה.ההצעה נתקבלה. אינני יודע, אם נוסח הקודם של ההסכם נמצא בתיקו של מר גלילי; אני מקוה כי העתק ממנו נמצא בארכיונו של משרד הבטחון. כזה היה, בכיניו, הצבא. התארכו הדברים. ועלי עוד להעיר משהו למר גלילי על הסכמים ועל "אלטלנה" ועל עוד נושא אחד או שניים. נעשה זאת, אם ירצה השם, ברשימה הבאה.
